מסע בין נשמות - ריאיון עם שמעון ורחל אוחנה, שאיבדו את בנם שטבע בכינרת (עם כתוביות בעברית)

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים..." תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... היום אנחנו הולכים לריאיון, שהוא מאוד לא פשוט גם בשבילי. משפחת אוחנה איבדה את בנה איתמר במהלך חול המועד פסח האחרון. איתמר נכנס לכינרת ויצא ממנה רק אחרי שבעה ימים. הוא טבע במהלך שחייה. שבעה ימים כל מדינת ישראל, בפרט קריית שמונה, עקבו אחריו, עקבו אחרי המשפחה, והלב פשוט נקרע. אבל היום כשמדברים עם המשפחה, אנחנו נשמע קצת מהי אמונה אמיתית, נשמע מה זה חוסן ומאיפה הם מקבלים את הכוחות. אז בואו נשמע אותם. שלום, שמעון ורחל אוחנה. -שלום. אנחנו נפגשים פה. אתם

תושבי קריית שמונה, אבל אני חושב שכל המדינה עקבה אחרי הסיפור שלכם. בחול המועד פסח האחרון הבן שלכם איתמר נעלם בכינרת, טבע. הגופה שלו נמצאה אחרי כמה ימים. -שבעה ימים. שבעה ימים. אני חושב שלא היה בית בישראל שלא עקב אחרי הדבר האיום הזה. ואנחנו נפגשים פה כמה חודשים אחרי. קודם כול תודה בכלל שהסכמתם להתראיין. אני יודע שזה לא היה... -כן, התלבטנו אם להתראיין או לא כי זה קצת עוד טרי כל הנושא הזה. רחל קצת התנגדה, אבל דיברתי ו... -מה הכריע את הכף בסוף? היא רוצה שידעו על איתמר. בזה היא... -שידעו על איתמר. כן, שידעו מי זה היה איתמר באמת ו... זה היה חשוב לה. -אז בואו נתחיל באמת. בואו תספרו לי על איתמר. אני

יודע שעברתם איתו תהליך לא פשוט. מה היה בעצם? עוד לפני המקרה ההוא. איתמר, נתחיל איתו מגן. איתמר היה ילד היפראקטיבי ADHD, עם לקות למידה. -כן. הוא היה ילד לא שגרתי, בוא נגיד. -חינוך מיוחד. -כן. בכל מקום במשרד החינוך, איפה שהוא לא היה, בבתי ספר, לא משנה מה, תמיד זרקו לי אותו. "הילד לא מתאים", "קשה הילד", "צריך טיפול", "צריך כדורים". וכל הזמן התנגדנו. כל הזמן הלכנו איתו על כל מיני דברים, אתה יודע, טבעיים ולא כימי, כימיקלים וכל מיני כאלה. -התנגדנו ל... התנגדנו לכל מה שהם נתנו לנו לקחת, ריטלין. לאורך כל הזמן התנגדתם לריטלין או שמתי שהוא?... בהתחלה התחלנו איתו טיפולים טבעיים, שזה שחייה טיפולית,

ג'ודו, כל מיני דברים. -רכיבה על סוסים. זה עזר? -זה עזר, אבל למערכת החינוך אין סבלנות לטבעי אז הם התעקשו שנלך איתו על ריטלין. אבל... והלכנו איתו עם ריטלין, אבל הוא לא תמיד רצה את הריטלין. אז התמודדנו. -מה זה עשה לו? זה... -עשה לו לא טוב. -כאבי ראש וחוסר תיאבון לאכול. -בחילות וכל מיני דברים. כל מני דברים. הוא ממילא היה רזה, אז ככה שלא עשה לו טוב הריטלין, ואני גם נגד כימיקלים, כל הכימיקלים, אז ניסו בדרך הטבעית לנסות לעבוד איתו. הומאופאתים, כל מיני דברים כאלה עשינו איתו. הלכנו איתו והשקענו המון כסף. הלכנו הפוך ממה שהם רצו, כי רצינו את מה שטוב לילד, לא מה שטוב להם. אז להם זה לא התאים, אז זרקו לי

אותו מבית הספר הזה לבית ספר אחר. אתה מבין? אמרתי: אני עם הילד הזה הולך עד הסוף. זרקו לי אותו לא משנה מאיפה שלא... כל יום שני וחמישי קוראים לי: שמעון, הילד, בלגן. אני שואל, "אבא, לא עשיתי כלום. סתם מתנכלים אליי". הבלגן היה במערכת הלימודים. -במערכת הלימודים. אבל במשפחה איך הוא היה? איך הוא השתלב? -במשפחה הוא היה ילד... ילד... קשה לי לדבר עליו כי הוא... ילד מפונק. -ילד מפונק, ילד שאוהב לעזור, ילד שאבא ואימא הם בשבילו הכול בעולם, כן? כי כל דבר... והאחים שלו, הוא אוהב את האחים הקטנים ואת הנכדים. תמיד עם ילדים, תמיד... ילד ש... הוא היה מתנדב בגנים. הוא היה עושה התנדבויות. בהרבה מקומות הוא היה נותן

מעצמו המון לקהילה. -אז במשפחה ובלימודים זה היה בעצם דברים שונים. -דברים שונים. הוא, בחיי היום-יום שלו... בחיי היום-יום שלו הוא עשה דברים שאנחנו באמת לא ידענו. ואנחנו יודעים, הוא ילד חם, הוא ילד עם המון נתינה, המון נתינה. זה בא מהבית. גם אנחנו... תראה, זה בא מהבית. כל ועדת השמה שהייתי שם, הייתי אומר להם: חבר'ה, אני לא מוותר. הילד הזה הוא יצליח. אתם לא רוצים אותו? הוא יצליח. אני אומר לכם שהוא יצליח. אז שמו אותו בכיתה קטנה יותר. לא מתאים גם שם. הוציאו אותו לחצור. -הוציאו אותו לחצור, כמו שהיא אומרת. גם שם, בבית ספר, גם שם לא הסתדר להם. הוא האמין שהוא יצליח או שהוא אמר: אבא, אימא, אני כישלון? לא,

הוא לא היה אף פעם כישלון. לא, מה הוא חשב על עצמו? לא, הוא אומר לי: אבא, אני רוצה להצליח, אבל אתה רואה מה שעושים לי. כל פיפס קטן שאני עושה, כל העולם עליי, כי יש לי תדמית לא טובה. זה מה שהעבירו למעשה במערכת החינוך. העבירו כל הזמן שהילד... מה שכתוב. הרי רואים מה שכתוב. לפי זה גם יודעים איך להתנהג לילד. וזה לא נכון, ממש לא. פסלו לי אותו. מתקשרת אליי הקב"טית של העירייה ואומרת לי: שמעון, שמע, יש מקום אחרון. אף אחד כבר... מכל המקומות זרקו לך אותו. יש מקום אחרון. אתה מוכן? אמרתי: מה שתגידי. הילד רוצה. אני אומר לך שהילד רוצה. היא אמרה לי: יש את "קריית הנוער". שמה היא קהילה קטנה, לומדים פרטני וזה.

יתאים לו? שמה יש הרבה עבריינים. היא אמרה לי את האמת. יש שם הרבה עבריינים, מעשנים וכל מיני כאלה. אמרתי לה: זה לא מפריע לי. אני אומר לך שלא. באתי לאיתמר, סיפרתי לו את מה שסיפרתי. אמרתי לו: שמע, רוצים אותך ב"קריית הנוער". אתה מוכן? הוא אומר לי: אבא, מה שתגיד. אני הולך. מה שאתה אומר לי, אני הולך. אמרתי לו: אבל פה אתה צריך להיות רציני, פה תוכיח. פה אין, אתה כבר מסיים י"ב. אין לי עם מי לדבר. הוא אומר לי: אבא, יש לי שנתיים, י"א ו-י"ב, בשנתיים תן לי, תראה, אני אוכיח לך מה שאף אחד לא הוכיח לך. במשך השנתיים האלה הוא הצליח להוציא תעודה של מייקרוסופט - פירוק והרכבת מחשבים, פירוק והרכבת פלאפונים. כל זה

בתחום שהוא למד. בגרות טכנולוגית. תסתכל בשנתיים מה הילד עשה, מהפך. והוא אומר לי: אבא, אני לא לוקח. אתה יודע, אמרו לי ריטלין, אני בלי ריטלין, רק שתדע. -בלי ריטלין. אני בלי ריטלין. כל הזמן אני לוקח את הכדור, זורק אותו. אני אמרתי לו: תשמע, קח, זה בשבילך, בשביל... הוא אומר לי: אין בעיה. הוא היה אומר לי "בסדר", אבל לא היה לוקח את הכדור, לא היה לוקח. הילד, אני אומר לך, הצליח ברמות על. הוא אומר לי: אבא, אני רוצה ללכת למכינה צבאית. אמרתי לו: אתה בטוח? -לפני זה הוא היה גם בזמן ה... היה שלוש שנים ב"אחריי". -ב"אחריי". אמרתי לו: אתה בטוח? עוד שנה אתה... בוא תתגייס וזה. אומר לי: לא, אבא, אני לא רוצה. אני

רוצה להתגייס, אבל אחרי שאני עושה שנת מכינה. אני רוצה ללכת לרב יעיש בקצרין. שמעתי, שם מכינה חבל על הזמן. אמרתי לו: איתמר, אין לי בעיה. זה עולה לי כסף. אם אתה רציני, אני הולך לשלם פה המון כסף. אמרתי לו: 1,250 שקלים לחודש אני משלם. הוא אומר לי: אבא, אתה לא תתאכזב. אמרתי לו: איתך. אני איתך עד הסוף. באתי, רשמתי אותו. התקשרתי למכינה בקצרין. באו, אמרו: אין בעיה, שיעלה לכאן לעשות בחינות, יעשה את כל התהליך, את מה שצריך לעשות. במקביל דיברתי עם הרב יעיש פה. אתה מכיר אותו, נכון? -ודאי. ואנחנו מכירים טוב. אמרתי לו: תראה, איתמר רוצה. מה אתה אומר? הוא אמר לי: הוא רוצה, עכשיו אני רוצה אותו. תגיד להם במכינה

שהוא דיבר עם הרב יעיש. במילים האלה. אין בעיה. איתמר אומר לי: אבא, אני הולך. עלה. אני כל יום הייתי מתקשר או עולה אליו. אני הייתי עולה, כי הייתי קשור אליו, כל כך קשור אליו ברמות ש... מכל שבעת הילדים, גם יעידו כל ועדות השמה למיניהן בקריית שמונה שתמיד הייתי אומר: יש לי שבעה ילדים, אבל יש לי רק את איתמר ובו אני מאמין. זה שאתם לא מאמינים לי בו, אני מאמין בו. אז הוא הגיע למה שהגיע. הגיע למכינה, עשה דברים שאני לא האמנתי. אני אישית, בתור אבא שלו, הייתי בשריון ועשיתי מה ש... באמת, מה שהוא עשה, אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לעשות את מה שהוא עשה במשך חצי השנה של המכינה. בחצי שנה הם עשו, זה "שבוע נאור"

נקרא. אתה יודע, יש להם שבוע כזה שהוא שבוע מטורף. בשיא השלגים מכניסים אותם למים, עושים בלי נעליים אפזצט"אות. אני אמרתי: איתמר, איך אתה עושה? אמר לי: אבא, אני עובר את זה. עשה את כל "שבוע נאור". מסלול עם האופניים. -עשה מסלולים מיוחדים, מסלולי אופניים, כל מיני סללומים וכל מיני כאלה, שלא עושים את זה בצבא. זה הם עושים להם את זה שם בכוונה בשביל לחשל אותם, בשביל שבצבא יהיה להם יותר קל. באמת הוא עשה את כל התהליך. ושמה הוא התחיל עוד משהו טוב. שמה הוא התחיל משהו מעולה. הוא היה ביישן מהבחינה של לבוא ולדבר, הוא היה ביישן. עשו את המסלול מירושלים לקצרין. זה מין מסע כזה, אתה יודע. הם עושים קטע, עולים

לאוטובוס. קטע אחר מחליפים אותם. הגיע לסיום. אנחנו הגענו לסיום. עכשיו, הרב יעיש אומר: טוב, אחרי שסיימנו את הסיום, מי רוצה לדבר? אף אחד לא דיבר. אז הרב יעיש אומר: איתמר. איתמר קם והתחיל לתת ולדבר: איזה כיף היה ומשפחות ונסענו ועשינו... פתאום אתה רואה ילד אחר לגמרי. שבוע לאחר מכן הוא התחיל להיות חזן, עולה לקרוא בתורה. ושבתות "דה בסט". היה מעלה אותם, היה מקפיץ את הישיבה. הרב יעיש אומר לי: שמעון, אתה חייב לתת לו על השכם. הילד הזה פשוט, אתה לא מבין, הוא ברמות, אני לא מאמין. זה לא איתמר שאתה מכיר. אחי מאיר בא אליי, אומר לי: שמעון, אתה חייב לתת פרגון לאיתמר. אמרתי לו: מה קרה לך? כל הזמן אני נותן

פרגונים. לא, לא, פה יש לו... רואים, רואים משהו. ליל הסדר, חננאל, הבכור, ואיתמר, הם לקחו על עצמם את כל הניהול. ליל הסדר כזה אני לא מכיר שנים, לא אצל אימא, לא אצל חברים. אני עשיתי ליל הסדר בבית, אבל ליל הסדר האחרון שעשינו זה משהו, לא רצה להיגמר. אימא, בדרך כלל היא גומרת לאכול והכול, גומרת את הזה, ישר היא רוצה ללכת הבית, בורחת. יאללה, זהו, זהו, בואו נגמור. בליל הסדר הזה אימא פתאום ישבה, לא רצתה לזוז. היא כל כך התלהבה והיא מסתכלת ונהנית מכל רגע עם הילד, עם איתמר ועם חננאל, איך שהם מנהלים. אתה קורא עכשיו, אתה תעצור, אתה תעשה, אתה תעשה את ההצגה הזו, אתה תקום. אתה לא מבין. זה דבר... הם עשו משהו חדש.

הם הביאו כל מיני יציאת מצרים. אני לא יודע. זה בא משמיים כאילו לזכור את הדברים האלה, זה בטוח. איפה זה תופס אתכם? באיזה מקום אתה היית באותו רגע? זהו, ביום לאחר ליל הסדר יצאנו ליער "פארק האיילים" ברמת הגולן, ביער אודם. בחמש בבוקר, בחמש וחצי אני קמתי לנץ, כי רציתי להספיק דברים. קמתי לנץ לפני, שנוכל להפסיק דברים. איתמר קם לפניי. הוא יושב בראש השולחן, יושב ומנסה טלפונים לחברים. אני אומר לו: איתמר, מה קמת מוקדם? לא ישנת כמעט כל הלילה. מה קרה לך? הוא אומר לי: לא, אבא, לא עונים לי החבר'ה. אני מתקשר ואף אחד לא עונה לי. אמרתי: כולם ישנים. מה, תגיד לי, אתה בסדר? מה, אתה שפוי? הוא אומר לי: לא, קבענו בשעה

שש להיפגש במקום ומשמה נוסעים. אני אומר לו: אין בעיה. איתמר, לא עושים שטויות. אני אומר לך מעכשיו: לא עושים שטויות. הוא אומר לי: אבא, אתה סומך עליי? אני מחזיר את כולם. אני אחראי על כולם. כולם חוזרים איתי. אני אחראי, אל תדאג. אנחנו לא עושים שטויות. -זו הייתה הפעם האחרונה שראית אותו? זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. -רחל, מתי את? הוא בא, הוא חיפש את הרב-קו. אמרתי לו: איתמר, מה?... לא נורא, אז תעזוב את הרב-קו. אני אמצא לך אותו לפעם הבאה. סע עם החברים. מקסימום, אתה רוצה, אני אתן לך כסף. רק תיסע. אני ידעתי, הוא רצה ליהנות. אז באיזו נקודה קיבלתם את הבשורה שהוא נעלם? -זהו. אני קיבלתי את הזה ב-14:30.

ב-14:30 טלפון צלצל אליי. אני לא עניתי, כי לא יכולתי, הייתי עם ה"קלאב קאר" עם הנכדים, עשינו את הסיבוב של "פארק האיילים". מין פעילות. אז הייתי באמצע טיול, אמרתי: לא נענה. מי שזה, אני אתקשר אליו יותר מאוחר. אני ממשיך לנסוע, הוא מתקשר לחננאל, הבן הגדול. הוא איתנו. הוא אומר לו: איפה אבא? הוא אומר לו: אבא פה, הוא כבר מגיע, עוד דקה. הנה, אני רואה את אבא. בדיוק הגעתי. הוא אומר: הנה אבא. הוא בא, נותן לי את הטלפון, מדבר איתי. הוא אומר לי... -מי זה? -מכלוף, אח שלי. אחי, שהיה רוב הזמן ב... שהוא ידע את כל המידע לפני כולם. הוא הראשון שידע. הוא ב-12:30 כבר ידע את כל המקרה. הוא לא ידע על איתמר. ידעו רק על

שניים. ידעו על שניים מהמרכז. לא אמרו שלושה. אמרו כל הזמן שניים, אם אתם שמעתם או זוכרים. תמיד דיברו על שניים ולא דיברו על השלישי. אז הוא מדבר איתי. הוא אומר לי: שמעון, מה נשמע? מה המצב? מה קורה? הכול בסדר? מי איתך? אמרתי לו: כולם. כולם איתך? אמרתי לו: מכלוף, מה זאת אומרת כולם? קרה משהו? הוא אומר לי: לא. מי איתך? אמרתי לו: הנכדים, חננאל וזה. ועוד פעם אני חוזר, אומר לו: מכלוף, קרה משהו לאיתמר? אתה לא סתם מתקשר. הוא אומר לי: מה הקשר לאיתמר? אמרתי לו: לא, קרה משהו לאיתמר? כי אתה לא סתם שואל את השאלה הזאת. אתה לא שואל אותי "מי איתך". השאלה הזאת אומרת לך כאילו משהו קרה. אני הרגשתי כאילו משהו נחתך

לי. אמרתי לו: קרה משהו לאיתמר? תגיד לי מה קרה לאיתמר. מה? תגיד לי. ואני התחלתי לבכות. הלב נפל לי לרגליים. הלב נפל לי לאצבעות של הרגליים. הרגשתי כולי כאילו התהפך עליי העולם כי הרגשתי שמשהו קרה. הוא לא דיבר איתי בכלל על איתמר. אני ישר אמרתי לו: קרה משהו לאיתמר? הוא אומר לי: לא, לא. בינתיים אין שום תשובות. אבל אל תדאג, לא קרה כלום. לא... אני רק שאלתי אם איתמר איתכם. איתמר לא איתך. אמרתי לו: מכלוף, קרה משהו לאיתמר. ומשמה התחלתי והתחלתי לבכות. אז הוא אומר לי: טוב, תישאר שם. מאיר בדרך אליך. אחי, מאיר. בדרך אליך. אתה לא נוסע. תישאר שמה. אתה עם הנכדים והילדים. מאיר יבוא לאסוף אותך. רחל, איפה את היית

באותו זמן? הנכדים היו איתנו, אז ארגנתי את הנכדים לאוטו. חגרתי אותם, הכנסתי את הציוד לאוטו. ופתאום אני רואה את שמעון צועק, והילדה, אחת הבנות, התחילה לבכות. אני אומרת: מה קרה? והם לא עונים לי. שמעון, מה קרה? לא עונים לי. הילה, אפשר לדעת מה קורה? למה אבא צועק? מה העניינים? לא אמרו לי שום דבר. עד שאני רואה את הילה מתכתבת עם החברה: "יש סיכוי שאיתמר טבע בכינרת". הילה, את יכולה להגיד לי מה קורה? ואני עם הנכד עליי. הוא נרדם עליי על הידיים גם בדרך. אתה לא יכול להגיד שום דבר. עד שאח שלו פתאום אסף אותו. ואני אומרת לו: שמעון, תירגע. יכול להיות שעוד ימצאו אותו. אני לא לקחתי בשום אופן בראש שהוא טבע, כי

אני, היה לי במחשבה שהוא בטוח נעלם איפשהו בחוף. אולי לא מוצאים אותו, משהו כזה, שמחפשים אותו. שמעון, אל תדאג, עוד ימצאו אותו. מה אתה בלחץ? מה אתה מתחיל לבכות? לא, אני, הייתה לי הרגשה לא טובה. -אבל הם לא סיפרו לי מה קרה, מה היה. הם לא סיפרו לי כל הדרך עד שלא הגעתי הביתה. מאז בעצם מתחיל סרט שאורך שבוע שלם. מחפשים את הגופות. מצאו שתי גופות בהתחלה. איתמר היה אחרון. -כן. מה עובר עליכם במהלך השבוע הזה? זה נראה לי שבוע הזוי. -שבוע מטורף, שבוע של לחץ, המון לחץ. כמו מתוך חלום. -שבוע של לחץ, המון לחץ. אבל מה עשיתם שם כל היום בעצם? חיפושים. כל הזמן היינו באי-ודאות כזו. אתה יודע, אתה נמצא במקום שאתה לא...

קודם כול אתה מסתכל. עזוב שחותכים את החוף מקצה לקצה בשביל לראות אולי באיזושהי פינה יש איזו גופה שנשלתה וימצאו. לא, לא היה. האמנתם בכלל שימצאו אותו? אני האמנתי. הייתה לי אמונה כל כך חזקה. גם משהו שקרה לי בליל שביעי של פסח. לי זה קרה. אני קורא את הזה, אז כתוב שמה: "ולא ניחם אלוהים". אז אמרתי... וזה חזר אליי כל הזמן. תמיד הייתי חוזר, הייתי חוזר להתחלת השורה. אז אמרתי: "לא" - לירן, נחמן ("ניחם"), איתמר ("אלוהים"). וזה כל הזמן עלה לי. עוד לפני שידענו בכלל שיש מציאה, שמצאו מישהו. אני אומר לך, מוציאים אותם לפי הסדר הזה ומוציאים אותם עכשיו. ואנחנו יוצאים בליל שבעי של פסח... -אבל האמנת שימצאו אותם

חיים? לא, לא. אני ידעתי שהם לא... -מתי הבנתם שהם לא... אני ידעתי שהם כבר לא בחיים. -הכינו אותנו נפשית, אחרי יומיים-שלושה. -אמרו לנו שהם לא בחיים והם כבר בפנים עמוק. האמת היא, גם אני אמרתי לבן, לחננאל: תעשה טובה, תלך לרב קוק. יום אחרי שהודיעו לנו שהוא טבע, אמרתי לו: חננאל, תעשה טובה, תעלה לרב קוק, תבקש ממנו ברכה. אז הוא אמר לנו שהוא עלה לרב קוק והרב קוק כבר אמר לו מראש. הוא פלפל עם העיניים והוא אמר לו: אתה אח של איתמר אוחנה? קח בחשבון שהם לא בחיים. והוא אמר לו שיברכו כמה שיותר "בורא פרי האדמה", כדי שהאדמה שבמים תשמור עליהם ותפלוט אותם שלמים בלי נזק, בלי כלום. אתה יודע, בדרך כלל כשבן אדם מת, אז

הגופה מתנפחת, משתנה, מתעוותת. והוא אמר לו גם: תקראו כמה שיותר אנשים קריאת שמע מלאה על המיטה. עכשיו, הוא אמר לו: נכון שאתה בתור אח שלו לא קורא את קריאת שמע כמו שצריך? אני רוצה שקודם כול אתה ועוד שלושה אנשים שקרובים למשפחה שיקראו קריאת שמע מלאה על המיטה. -מה זאת אומרת "מלאה"? כולל הכול? הכול, כדי שיבוא למנוחת עולמים. והוא אמר לו שהקב"ה זימן את שלוש הנשמות האלה לקחת את הגזרה שהייתה אמורה להיות על עם ישראל. הוא אמר איזו גזרה? זה מה שהוא אמר. הוא לא אמר. -הוא לא אמר, הוא אמר: גזרה שהייתה אמורה... הייתה אמורה להיות גזרה על עם ישראל. -הוא לא פירט. הוא לא פירט, אבל הוא אמר. -ושלושתם לקחו את הגזרה של

עם ישראל. ואתם בעצם שבעה ימים, החשש הכי גדול זה שלא תמצאו, ואז זה סיפור בלי סוף בעצם. נכון. אחד הקטעים הכי מרגשים... היו הרבה צילומים בכינרת באמת. כל הזמן עקבו אחרי המשפחות. בהתחלה שלוש המשפחות, אחרי זה אתם. הייתה אימא שלך שהיא הייתה שם ואמרה דברי אמונה מאוד מחזקים. ממש. בוא תחזור על מה שהיא אמרה בעצם. תראה, אימא אמרה... קודם כול היא לא ירדה אלינו כל שבעת הימים. ביום השביעי היא אמרה: אני חייבת לרדת. אני יורדת להביא את איתמר. היא באה בסביבות 10:30. היא באה למים וככה היא מדברת עם המים. היא אומרת להם: יא בני, איתמר, אני באתי להחזיר אותך הביתה. במילים האלה. אני באתי לפה. אני חוזרת איתך היום הבית.

באו כל המשפחה, היו סביבה. והיא כל כך האמינה בזה. היא האמינה. היא אומרת: אני מפה היום חוזרת הבית עם הנכד. וככה זה קרה. אנחנו, ב-13:30 כבר ידענו תשובה, כי מצאו פחות או יותר עצם ורצו רק לוודא שזה באמת איתמר. אז לקח קצת עוד שעתיים עד שאימתו את הבדיקה והכול. ואז בשעה 16:00 ומשהו נסענו לזיהוי, לזהות את איתמר. אתם זיהיתם בעצמכם? -אני זיהיתי. איך עומדים בדבר כזה? אני אמרתי... אני נסעתי עם מכלוף. הרי מכלוף עובד במועצה הדתית. הוא עובד כל כך הרבה שנים. אמרתי לו: מכלוף, אתה בא איתי, ואני, לא בטוח שאני אראה אותו. אני רוצה שאתה תראה. תגיד לי אתה אם כדאי לי לראות או לא. אם כדאי לי לראות את איתמר או לא כדאי

לי לראות את איתמר. רחל, את בכלל לא לקחת את זה בחשבון. -לא, לא. אני, לא. אני נשארתי בחוף. הייתי בחוף עם הילדים. ללכת לזהות - לא. מה שכן, אמרתי: ברגע ש... באמת, הגופה... איתמר יצא שלם, כמו שהרב קוק אמר וצפה. הוא יצא שלם, מבריק. גם השניים האחרים יצאו מבריקים, שלמים. אפילו חברת קדישא היו בהלם איך שהם יצאו מהמים. גם הצוללנים, הם אמרו: זה נדיר למצוא ככה גופה שבעה ימים בתוך המים. אז אמרתי לשמעון: שמעון, תעשה טובה, לך תראה אתה. אחרי שתראה, אני... איך אומרים? ביקשנו ממכלוף, אני ושאר האחים, שאנחנו רוצים לבקש ממנו סליחה לפני שעולים לבית העלמין עם כל האנשים. להתוודות קצת. אתה יודע, אחים רבים, יש ויכוחים,

יש... -כן, ודאי. -זו משפחה. אז כדי שלא יהיו ייסורי מצפון, אז ביקשנו ללכת אליו וראינו אותו. באמת, איך שהוא היה נראה, מבריק. כשאני הגעתי לשם, כשאני הגעתי עם מכלוף לזהות, אמרתי למכלוף: אני רוצה לראות אותו ראשון. לא יודע, הרגשתי שאני רוצה לראות אותו ראשון. פתחו. ראיתי את איתמר יושב בצורה כזאת כאילו ישן. תיקח אותו, שים אותו בחוף, כאילו ישן, ילד ישן, לא מת. "ישני עפר". זו שינה כי הם יקומו בעזרת השם. וישן. אתה לא רואה ילד באיזשהו מצב, וואו, מגעיל. אתה רואה ילד, את איתמר, כמו שאני ראיתי אותו, עם זקן, ככה. אימא שלך אמרה גם: תגידו תודה שקיבלתם אותו... תשע עשרה שנה. -זה היא אמרה לי עוד לפני, זה היא אמרה

לי ביום הראשון שזה קרה והיא הייתה אצלי פה בבית. כמה זה נתן לכם כוחות? אימא, תמיד יש לה. אנחנו איבדנו שני אחים. אנחנו משפחה שכולה. -לצערנו, היא למודת שכול. אנחנו משפחה שכולה, אז היא באה והיא אומרת: תשמע, קיבלת פיקדון 19 שנה, נהנית ממנו. זה לא שלך. תגיד תודה לאבא שבשמיים. תגידו, ואיך אוספים כוחות? אנחנו יושבים פה. ברחבה הזאת הייתה סוכת אבלים, שבעה לא פשוטה. אחרי זה כולם קמים, וכמו תמיד, המשפחה נשארת לבד עם ההתמודדות, עם הזיכרונות. קשה, קשה. כל יום נהיה יותר קשה. אנחנו משפחה שמאמינים. אנחנו לא... זו לא הצגה, זה אמיתי. אנחנו משפחה שמאמינים ש... קשה, אבל זו המציאות, שעשה כאן את התיקון שלו, לפי

דעתי. קשה לנו עם זה. טוב, אז מה שנשאר זה באמת האמונה שהיא מנחמת. אמונה ונחמה, שבלעדיה באמת אנחנו היינו תלושים, כי בן אדם שאין לו אמונה, אז בכלל כאילו זה סתם היה, זה סתם קרה, אנחנו סתם פה, כביכול בלי אמונה. בטח. איתמר לא קרוי סתם איתמר. כשהייתי בהיריון באיתמר, הייתי הולכת לשיעורים פה, בקריית שמונה, לאיזו רבנית מצפת מ"המקווה הלבן", מ"הצדיק הלבן" בצפת, בעיר העתיקה. ותוך כדי השיעורים היא דיברה על שמות. ואז היא דיברה על איתמר שזה שם מאוד גבוה. ואז אמרתי: בלי נדר. נראה מתי הוא ייוולד ואז אולי אני אקרא לו איתמר. אני בדרך כלל לוקחת שמות לפי הפרשיות. אז באמת איתמר נולד בדיוק בתקופה של הילדים של אהרון

הכוהן. הילדים של אהרון הכוהן, ומי שהיה שמה זה איתמר. אז אמרתי: טוב, נקרא לו איתמר. ובאמת, הבאתי אותה גם בתור סגירת מעגל. עשינו גם שיעור איתה לעילוי נשמתו. ומה אתם מבקשים עכשיו? כוחות. אני רוצה הרבה כוחות. אתם מרגישים שאתם מקבלים כוחות? -כן. רחל? -אני מרגיש כי אני רואה את כולם איתי, הרבה תומכים. -כן, אנחנו אוספים את הכוחות בשביל הילדים, בשביל הבית, לנכדים. אנחנו אוספים את הכוחות, אין לנו ברירה. עם זה שאנחנו מתפרקים כל פעם. אנחנו אוספים תרומות לכבוד ספר התורה שאנחנו נעשה לאיתמר, בעזרת השם. אנחנו מצפים שעוד במהלך השנה נוציא ספר תורה לאיתמר, שזה דבר שמאוד ירגש אותנו לעשות לו לכבודו. בנוסף לכל

הדברים שאנחנו עושים. טוב, אני מאחל לכם שבאמת גם הכוחות שאתם מקבלים היום, תקבלו הרבה הרבה הרבה יותר כוחות. -אמן. ובעזרת השם שתעשו עוד הרבה דברים לעילוי נשמתו. ויש דברים שאין עליהם נחמה כל כך. -לא. -אז אי אפשר לגמרי. -קשה לנחם, זה לא פשוט, אבל אם זה נגזר עלינו, זה מה שאימא אמרה. צריכים משיח, משיח. זהו, רק זה. רק משיח. -רק משיח, שיביא לנו את היקרים שלנו. נכון. -שיבוא עם היקרים שלנו. אבל כוחות מאימא אני גם לוקח, המון. המון כוחות מאימא. אימא היא הכוח המניע. טוב, אז המון תודה לכם ששיתפתם אותנו בסיפור המרגש והמחזק שלכם. ובעזרת השם רק שמחות. -אמן. טוב, אז נלך למנחה? -נלך למנחה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי