אחת אחת: אפרת שטרן נפגשת עם חמוטל בן זאב (עם כתוביות בעברית)

היא גדלה בבית של אומנות ובימה, אבל היא היחידה מבני משפחתה שעוסקת בתחום הזה, אבל מאחורי הקלעים. היא גם היחידה מכל בני משפחתה המיוחדת שבעקבות טנק מצוות אחד ברחובות ניו יורק החליטה לחזור בתשובה. אז מה היה שם בטנק הזה שגרם לה להתקרב ליהדות? איך נראה היום-יום של פזמונאית מוכרת ומצליחה? ומי היה הנער הדתי בתיכון החילוני שכבר אז זרע בה זרעים של קרבה ליהדות? בואו נפגוש את חמוטל בן זאב. שלום, חמוטל. -שלום, אפרת. אז את גם פזמונאית וגם משוררת וגם יועצת אומנותית וגם בעבר התעסקת עם... גם תלבושות של תיאטרון ואולי גם תפאורות, ואולי יש עוד דברים ששכחתי, וככה, לפחות כלפי הציבור הרחב, מה שדבק בך זה יותר

פזמונאית מוכרת. את גם מרגישה הכי מחוברת לתואר הזה, או שיש תואר יותר קרוב לליבך? -לגמרי. פזמונאית זה נהדר. -כן? למה? כי פזמונאות אני הכי אוהבת. אני אוהבת לכתוב שירים. מתאים לי למידותיי. שיר הוא קטן, קצר, מהיר, אבל בשלוש דקות של שיר, אתה יכול להעביר כל כך הרבה מסרים וחוויות, שאני אוהבת את זה הכי. והאמת היא שגדלת בבית מאוד אומנותי ותרבותי. אימא הייתה זמרת אופרה, אבל בעצם כל השנים היא לימדה, היא הייתה מורה. -נכון. -אבל אבא היה שחקן תיאטרון, הוא נחשב מראשוני שחקני התיאטרון כאן בישראל. הוא שיחק ב"קאמרי," אחר כך הוא ייסד את תיאטרון חיפה, ובאמת, עברתם לגור שם. -נכון. וגם שני אחייך עוסקים בתיאטרון

ובאומנות. אבל את היחידה שמאחורי הקלעים, לפחות עד לא מזמן. אולי עוד נספיק להזכיר קצת את המופעים, אבל זו באמת נגיעה של התקופה האחרונה. -נכון. עד התקופה האחרונה היית מאחורי הקלעים. תסבירי את הבחירה הזאת. -נכון. אז כמו שאמרת, באמת גדלתי בבית שכולו ספוג באומנות, בזמר עברי, אהבת התיאטרון, אהבת השפה העברית. באמת בית עם איכויות מדהימות, מעין חממה תרבותית כזאת שהצמיחה מתוכה את שלושתנו, כשכל אחד מצא את הכיוון שלו בתחום האומנות. דורי באמת עם הרדיו והשירים והכתיבה וההופעות שלו, וערן, שהוא שחקן ובמאי ומורה לתיאטרון. ואני באמת תמיד אהבתי את מאחורי הקלעים. אז גם כילדה, אם זה לעזור לאבא ללמוד את הטקסטים.

ותחום הציור ותחומי האומנות שהתעסקתי בהם, הם באמת מאחורי הקלעים של התיאטרון. ככה יצאתי, חפה מכל רצון לדבוק בדבר הזה. גם להיות פזמונאית ומשוררת זה קצת מאחורי הקלעים. זה לא על הבימה, זה לא להופיע. -לגמרי, לגמרי. זה להיות זאת שמאחורי הקלעים ולכתוב לאנשים את הדברים שהם שרים או מדברים. ואמרת לי קודם שאת מאוד אוהבת את המקום הזה, אין לך שום בעיה עם זה. אני מאוד אוהבת את המקום הזה. -למרות שאת מבית של מפורסמים. גם אבא, גם האחים, ואת אוהבת את המקום הזה. זה כזה כיף לשמוע את זה. את יודעת, אנחנו בדור שאת שואלת ילד: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? "מפורסם." -נכון. ואת אומרת "לא, אני אוהבת את המקום של מאחורי

הקלעים," כי מה? הוא מאוד מתאים לי, כי השירים, הייעוד שלי הוא באמת... מה שהשם ייעד אותי כנראה זה להתעסק במה שאני מתעסקת בו. הייעוד הוא השירים, אז השירים מתפרסמים. זה שאני כתבתי אותם ואני מאחורי זה, זאת הרגשה נהדרת, אבל לא חייבים להכיר אותי. טוב לי בזה שעם ישראל מכיר את שיריי, וזאת תחושה מצוינת. אז חמוטל איך נראה יום של אדם שיושב וכותב? איך זה נראה? הרי אין לך לו"ז, אין לך בוס מעליך. נהדר. -איך נראה יום של מישהו שכותב? קודם כול, יש לי בוס. הקב"ה מכתיב לי את כל מה שקורה לי במשך היום, ומכיוון שיש לי את החופש לתכנן לי את היום שלי, כי בסך הכול אני סגנית הבוס, אני יכולה לאפשר לעצמי לעשות מה שאני

רוצה. אני מתחילה את היום שלי בשלווה, בנחת. לוקחת את הזמן בבוקר, עושה כל מה שצריך כדי לתחזק את הגוף, אם זה שיעורים, אם זה הליכות. ויש זמן קבוע ביום לכתיבה או שזה רק כששורה המוזיקה? איך זה נראה, הכתיבה כשאין מעליך אף אחד? -הכתיבה עצמה? -כן. הכתיבה הזאת היא כל הזמן אצלי, או שהיא בראש או שהיא יורדת כבר לנייר. היום זה גם בטלפון. והלילות, שהם זמן טוב לכתיבה, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה, הראש כל הזמן, בכל מצב. תגידי, איך זה הולך אצלך? מישהו בא אלייך עם מנגינה ואומר לך "תחברי לי מילים" או שכל שיר זה משהו אחר? פעם אחת את, יש לך מילים ואת מחפשת מנגינה, ופעם בא זמר ואומר "תכתבי לי משהו," כל פעם זה סיפור

אחר? -זה ממש ככה, זה כמו שאת מתארת. כל שיר, יש לו את הסיפור שלו, וכל שיר נולד אחרת. לפעמים מרעיון, כמו השיר "לתת." בא בועז שרעבי, ביקש ממני מילה, זרק מילה, קצת הסתלבט אפילו עליי, לקחתי אותו ברצינות, למילה הזו... -עוד לא הייתה מוזיקה? למילה הזאת כתבתי את המילים. -וואו. שיר אחר, "עולה עולה," קיבלתי את המוזיקה, כתבתי לה מילים. -אז ממש צורות שונות. -כן. תגידי, כשאת שומעת שיר, פזמון שמתנגן ברדיו או בדיסק, היום זה במחשב כמובן, בנייד, במסך, מה את שומעת קודם, את המילים או את המנגינה? מה אצלך עושה יותר רושם בנפש? זו שאלה נהדרת, כי אני אשת מילים. לכן אני שואלת, רציתי לראות אם אצלך אלה המילים. אז המילים

קופצות לי ישר ומדברות אליי, וכמובן, הן רק 50 אחוז, הרי הן צריכות לקבל מלבוש. כמובן שהלחן משלים את זה. את יודעת, יש לי בן מתוק שאם הוא לא קורא את המילים של כל שיר, הוא לא יכול לשמוע את השיר, הוא לא מתחבר אליו. -באמת? כן. -משורר. -את גם ככה? -הוא עוד קטן. אני מאוד מחוברת מילדות למילים. -גם את חייבת לשמוע מה המילים, ממש לראות בדיוק מה המילים, להבין מה המילים? כן. המילים מאוד מדברות אליי, מהלכות עליי קסם מילדות, גם הייתי רושמת את כל השירים, את המילים שלהם. אני חושבת שככה גם למדתי לכתוב שירים. ממש הייתי רושמת את הטקסטים והיו לי מחברות שירים, וכן, אני הולכת שבי אחרי המילים, בהחלט. כך שהמילה

והדיבור, זה לא כלי, זה ערך מאוד עצום במציאות, יש להן ערך מאוד גדול במציאות, ואולי, כמו שאת אומרת, ערך רפואי, ואולי עוד דברים, אבל זה לא כלי, זה לגעת בערכים. לגעת במילים ולגעת בשפה זה בעצם לגעת במהות. באמת, זה נכון כל מה שאת אומרת. ובכלל, העיסוק בשפה העברית הוא כזו זכות, כי הדיאלוג הוא עם העבר, עם ההווה, עם השפה המתהווה. להיות כל הזמן קשוב לכל צלילי השפה זה דבר נפלא, ואני מאוד אוהבת לעשות את זה. אבל יש משהו אחד שאת הלכת רחוק מכולם, וזה כמובן החזרה בתשובה. האמת היא שהזרעים של החזרה בתשובה היו עוד בתיכון. את לומדת בתיכון חילוני ומסתובב ביניכם נער דתי, חביב ביותר, שלימים גם הציבור זכה להכיר אותו

בנסיבות מאוד לא נעימות, אבל אנחנו מדברות על פרופסור שמחה גולדין. -נכון. שבנו, הדר גולדין, סגן הדר גולדין, נחטף ברצועת עזה. הייתה לוויה, קברו את מה שיכלו לקבור, אבל הגופה לא נמצאת אצלנו ואנחנו עדיין מנסים להשיב אותה, להביא אותו לקבר ישראל. -בע"ה, הוא ואורון שאול. -ואותו שמחה גולדין.... בע"ה. שמתחיל כנער, הוא בחורצ'יק בתיכון שלך, ואת מספרת שכבר שם נזרעו הזרעים של להתקרב ליהדות, בזכות שמחה, תספרי. כן, זה סיפור באמת יפה. את שמחה ולאה, שכבר אז הם היו זוג, בתיכון, הכרתי בבית ספר חילוני, והוא היה הילד היחידי שהסתובב אצלנו באמת עם כיפה, ולפני יום כיפור הוא הציע לחבר'ה מהכיתה: בואו, תראו מה זה יום

כיפור, בוא אלינו לבית הכנסת, תצומו, תרגישו. והייתה פראיירית אחת ששמעה לו. ובאמת, זה היה מדהים, זו פעם ראשונה שצמתי, ומאז התחלתי לצום ביום כיפור, ושנים אחרי זה היה עניין החזרה בתשובה. זה לא קרה, אבל אני זוכרת שהוא הציע לחבר'ה בכיתה: בואו תשמעו את פרופסור ליבוביץ' מרצה על שמונה פרקים של הרמב"ם. אז אותה הפראיירית של יום כיפור גם הלכה לשיעורים של הרמב"ם. ובאמת, זו הייתה תקופה אז ש... זה לא היה כמו היום, זה היה מאוד נדיר, ובחיפה האדומה לא הסתובבו הרבה דוסים. תכף נחזור לחזרה בתשובה, כי אלה רק זרעים. אבל אני ככה פותחת סוגריים, שמרת על קשר עם שמחה ועם לאה, עד שהדר נחטף, היית בקשר איתם? כן, היינו

בקשר... לא רב, אבל כמה מבני הכיתה נשארו בקשר. וכמובן, כשראיתי את התמונה של הדר, זה היה הפרצוף של שמחה, בדיוק באותה תקופה של חייו. כשאנחנו נפגשנו ככה בדיוק... הנעורים האלה והשמחה הזאת, ואז באמת הקשר התחזק, כי הצטרפתי לכל הפעילויות להשבת הבנים הביתה, וגם כתבתי שיר שנקרא "עוז וענווה" לזכרו של הדר, שהלחינה לאה שבת ושר אותו "צוות הדר," שאלה שבע זמרות נפלאות. ובעקבות החטיפה של הדר בעצם התעצם הקשר עם שמחה ועם לאה. -התעצם ואנחנו בקשר יום-יומי, כי יש לנו קבוצה ואנחנו מתעדכנים כל הזמן, ואני נוסעת לאנדרטת החץ השחור ולהזכרות, וכל הפעילויות שקשורות בהשבת הבנים, אני שם. בע"ה. -בע"ה. -אז אני חוזרת לחזרה

בתשובה. כן. -הזרעים היו קצת משמחה, אותו נער דתי... כן, ככה, זרעים שלא ידעו אז שיהיו זרעים. חמוטל, אחרי הצבא את לומדת במדרשה למורים לאומנות של בית ברל. אבל אז את מקבלת מלגה ללמוד עיצוב תלבושות של תיאטרון בניו יורק, ואת נוסעת ללמוד. מה פתאום נסעת ללמוד את זה? האמת שאחרי שהסתיימה תקופת המדרשה, התחלתי לעבוד במשרד שנקרא "אורות," משרד של הפקות. היו אז טובי הזמרים שמה, והשתלבתי שם כמפיקה וכעוזרת הפקות, וגם עשיתי תלבושות ואביזרים, והתאהבתי בכל התחום הזה. שלחתי כמה צילומים של עבודות שלי וקיבלתי מלגה, ואמרתי: זאת ההזדמנות שלי לנסוע להשתלמות. לא תכננתי להישאר שם, אבל להשתלם קצת בלימודים האלה ולחזור לארץ

ולפתוח כאן מחסן תלבושות ולעצב תלבושות להצגות, להפקות. מאוד מאוד אהבתי את זה, וזה מה שקרה, באמת ככה הגעתי לארה"ב. ומה את אוהבת יותר - לכתוב או לעצב תלבושות? או ששניהם בנים אהובים? האמת שכיום, ככותבת, נניח בהצגות שלי, אני מאוד מאוד מעורבת בכל הצד של העיצוב ושל התלבושות, שזה די כאב ראש. זאת אומרת, כותבים שיכתבו, מה הם מתערבים בכלל בכל העיצוב? אבל כך אני, ולכן גם את דיסק האוסף שלי, "תביטו אל האור..." אוסף שירים, נגיד, שכתבת, שמבצעים זמרים שונים, אבל את כולם את כתבת. -נכון. אוסף של 40 משיריי. -כן. שזה היה פרויקט שעשיתי אותו לעצמי, מתנה לעצמי, ואז את כל העניין של הגרפיקה, כל העיצוב, אלה הדברים שאני

מאוד מאוד אוהבת, שהיום הם נלווים לעבודת הכתיבה שלי, אבל אל התלבושות ואל האביזרים ואל כל העולם הזה, לא יכולתי להתפנות כי הקמתי משפחה. אז הרבה יותר קל לקחת עט ונייר, מאשר את כל מחסני התלבושות והבגדים האלה. במקום זה, התחלתי לקפל כביסות שלי בבית. זה נשמע כמו אילוץ של החיים, אבל בעצם אנחנו הרווחנו פזמונאית. בוודאי. ממש ככה. החיים לקחו אותי, הקב"ה סידר את זה ככה שאני עדיין מאוד אוהבת אומנות, ציור, כל מה שקשור לזה, אבל העיסוק העיקרי הוא באמת הפך להיות הכתיבה, ואני מודה לו על כך. תענוג גדול. -תתקני אותי אם אני טועה, אבל זה נשמע לא הרבה נפוץ שמישהי כל כך מוכשרת גם בידיים וגם בכתיבה, דיבור, אני צודקת?

אלה שני כישרונות שונים. לא כל כך קרובים. -שונים לגמרי. נכון. וקיבלת את שניהם, ברוך השם. -ברוך השם. ואת יודעת, זה מדהים שאת אומרת את זה, כי כשהייתי במדרשה לאומנות היה לי מורה שקראו לו רפי לביא, צייר ידוע ומפורסם, והוא אמר לי: כיוון שאת כל כך מכניסה מילים לתוך העבודות שלך, תהיי משוררת, תכתבי. -וואו. וזאת קצת הייתה ביקורת על עבודת האומנות שלי, אבל... -אבל זו הייתה מחמאה גדולה... כזאת אני, גם כשמסתלבטים עליי אני לוקחת את זה ברצינות ואני קשובה. גם כשבועז הסתלבט עליי ואמר לי: את יודעת שיש לי הופעה בצרפת, ו"לתת" זה... זה בצרפתית. צחק עליי. לקחתי את זה, כתבתי. אותו דבר כאן, שמעתי מה שהמורה שלי

לאומנות אמר לי ואמרתי... יש בזה באמת משהו. -ורק נגיד שלימים, נדמה לי שהשיר "לתת" נבחר כשיר היובל בגלי צה"ל, משהו כזה, נכון? חיילי צה"ל, מתוך 600 שירים... -בחרו אותו כשיר היובל. עם אותה מילה בצרפתית שהסתלבט עלייך, ואת זיהית את הכוח שיש בה, "לתת." -נכון. אמרתי: וואי, זו גאונות. המילה "לתת", מה יותר יהודי? מה יותר ישראלי, מה יותר אני כאימא? כל הנתינה הזאת, "לתת." ובכלל, כל הסיפור עם בועז, לפני שהוא פגש אותי ואמר לי את המילה הזאת, גם, זה היה בהשגחה פרטית שנפגשנו במקרה במשרד, בא אליו קוסם, פגש אותו בתחנת האוטובוס ואמר לו: אתה יודע, בועז, אתה כולך נתינה לעם ישראל, אתה צריך לשיר משהו על "לתת." ואז

הוא הגיע למשרד, במקרה פגש אותי, אמר לי, "את יודעת מה, 'לתת', צרפתית", עניינים, וזה מה שקרה. אז כשאנשים מדברים אלינו, צריך לשים לב למילים. לפעמים מתחבאות בהן שם... לצחוק, אבל גם לקחת ברצינות. -פנינים, כן. והאמת היא שהצעד הגדול הבא היה טנק מצוות שאת פוגשת בניו יורק. -נכון. אחרי הצבא את לומדת במדרשה בבית ברל ואז את נוסעת בעקבות מלגה ללמוד בניו יורק, ושם יום אחד את הולכת ברחוב ופוגשת טנק מצוות של חב"דניק. מה עשה לך את זה שמה? אני חושבת שהמילים, המילים העבריות. אה, המילים העבריות שהיו על הטנק. על הטנק היו רשומות מילים בעברית, והלב שלי הרי נמשך למילים והתקרבתי. ואז בא בחור חב"דניק, וזה היה יום שישי

ככה, אחרי הצהריים, הוא שאל אותי אם אני נשואה, ואמרתי "לא, אני רווקה," ובירך ושאל אם אני מדליקה נרות, נתן לי את הפמוט הזה, וזה עזר, עד היום. הנר הזה הפך ל... האור הזה הפך לאור גדול. -ולימים שם, בארה"ב, את פוגשת את מי שיהפוך להיות בעלך. הספר הראשון, את מספרת, שאתם קונים יחד זה תנ"ך. נכון. -ואז אתם נישאים ומחליטים לחזור בתשובה. -נכון. איך מגיבים אבא ואימא? אני חושבת שהם היו בהלם. מהכול. -הם לא ציפו, אה? שמישהי, בת שנוסעת לארה"ב, זה מה שיקרה לה, היא תחזור בתשובה? אם כבר הפוך. -נכון. קודם כול, נסעתי לבד, וכמובן שנסעתי למטרת לימודים. כל מה שקרה אחרי זה מאת השם. נסעתי למטרה אחת, חזרתי משהו אחר. זאת

אומרת, חזרתי עם בעל, עם חיים לגמרי אחרים. בכלל התכוונתי לחזור לתל אביב, לא יכולתי לחזור לתל אביב, כי כבר נכנסתי למשפחתיות ולסגנון אחר של חיים. אז מה אבא ואימא אמרו? את זוכרת איזה משפט מיוחד שנחרט לך? תראי, אני זוכרת שהיה להם לא קל. ובמיוחד במראה החיצוני, היה להם קשה השינוי, אבל כולם התרגלו לזה במהלך השנים, ואפילו התאהבו בזה, בכל מה שהיה לנו להציע. כמו שקורה במשפחות שהילדים חוזרים בתשובה, אצלנו הקשר לא ניתק אף פעם. הוא תמיד היה חזק, טוב, אוהב, וגם אני לא חושבת שאני כזה השתניתי. זאת אומרת, הייתי גם די "דוסה" גם לפני שהייתי דוסית. זאת אומרת, לא הלכתי מאיזו קיצוניות נוראית לקיצוניות שנייה.

באמת... קיים שינוי, אולי בחיצוניות, אבל אף פעם לא הפסקתי לעשות, כמו אורי זוהר, שבאמת הלך מדבר אחד, מפעילות קולנועית וכל זה, ויתר על כל זה למען ה... ראיתי בשבוע שעבר סרט עליו, והוא כל כך מדהים, וחצי מחייו הוא חי ככה וחצי מחייו הוא חי ככה. והיה לי כאב בלב על האומנות שהפסידה. זאת אומרת, הוא לא יכול היה לעשות את זה אחרת. אבל אני כן יכולתי לעשות את זה אחרת. אני יכולתי להמשיך. רוב שיריי, למעט השניים הראשונים, "שיר לשירים" ו"שובי לים," שנכתבו לפני שנסעתי לארה"ב, כל השירים שנכתבו אחרי זה, כבר הייתי בתשובה. והנה, אנשים לא יודעים את זה. לא. -אני מדברת לכל עם ישראל ואת עם ישראל אני הכי אוהבת בעולם, וזה

המסר שלי. זאת אומרת, זה שבחיי הפרטיים גם חזרתי בתשובה ואני עושה את כל המסעות הרוחניים שלי, זה נפלא. אני יוצקת הכול לתוך הכתיבה. שזה דבר מיוחד מאוד. אז הזכרת את הפזמונים. -כן. את השיר הראשון את כותבת בגיל ארבע. נכון. -את זוכרת את השיר? בטח. שיר על דבורה. -יש לך כמה שורות להגיד לנו? זה שיר על דבורה. הייתי באה לאימא שלי ואומרת לה "אימא, אימא, בואי מהר, בא לי שיר," מגלגלת עיניים לשמיים, וברוח הקודש. והיא הייתה כותבת את מה שאני זה... ושולחת את זה לעיתון ילדים בשם "אצבעוני." היא בעצמה גם כתבה, גם לה היו שירים שם. אבל היא תיעדה כל דבר. שזה אגב מדהים, כשקראתי על זה, אימא לילדה בת ארבע החזיקה מהשירים

של הילדה, שלחה אותם לעיתון ברצינות כזאת גמורה. כמה אמונה בילדה שלך, כמה אהבה. -נכון. ממש. היא הייתה הגרופית הכי גדולה שלי תמיד. את השירה היא פחות אהבה. -אה, כן? כשהייתי מוציאה ספרי שירה, היא אמרה לי... "תכתבי לאנשים, מה, מי קורא שירה"? והיא צודקת. הוצאתי שלושה ספרי שירה, ולכן אני פחות מתחברת לעניין "המשוררי." המשוררת שבי נכנסה לתוך הפזמונאית. יש יותר עצבות במשוררות ויש בזה דברים נפלאים, ועשיתי עבודה כמשוררת, אבל הפזמונאות, יש בה את האלמנט של המוזיקה, של השמחה, של הפשטות, ואת זה אני אוהבת... -בייחוד בשירים שלך. -כן. אני חוקרת ספרות מאוד קטנה, אבל תקני אותי אם אני טועה, ככה עברתי על די הרבה

שירים שכתבת, ותגידי לי אם עליתי על משהו נכון, נראה לי שסגנון הכתיבה שלך בפזמונים הוא כמו סגנון של דיבור. זה כאילו מדברים אנשים, מישהו מדבר אליך עכשיו. זה לא שיר שנכתב... כפזמון, אבל הוא לא עכשיו "ישבתי לכתוב שיר," אלא "אני מדברת אלייך ואני עשיתי מזה שיר", כן, אבל... זה נכון? זה נהדר מה שאת אומרת. אני אוהבת את זה. כי אני כל כך רוצה להיות פשוטה ולדבר בגובה העיניים ובגובה הלב, ולהיות פשוט זה לא פשוט. -ממש לא. -כן. בייחוד כשאתה מתיישב לכתוב, אתה מייד לובש את... את יודעת, את הג'קט ה... כן. -את ארשת הפנים הזאת. ואני מתיישבת לכתוב עם חיוך. כי מה? -כי אני אוהבת, גם את מה שאני עושה וגם למי שאני כותבת,

לעם ישראל. -זאת אומרת, מבחינתך זה חלק אינטגרלי מהכתיבה, העובדה שמישהו בעם ישראל יזמזם את השיר שלי, זה מבחינתך חלק מהעבודה שלך, שלמישהו יהיה טוב בלב. זה נהדר, אני גם... אוהבת לכתוב שירים אופטימיים, וגם אם השירים עצובים וגם אם זה שיר מגויס כמו "עוז וענווה," יש תמיד את האופטימיות, יש תמיד את נקודת האור, יש תמיד את המשהו שיגרום לך גם לחייך, גם מעבר לדמעות. תגידי, משורר מבחינתך, גם פזמונאי, זה מישהו שמסתכל מהצד על הדברים? אמרת לי קודם שככה, את טיפוס מרפרף מלמעלה, או איזה מישהו ששופך את הלב שלו החוצה? שתי תנועות כמעט הפוכות. -נכון. אחד זה פנימה ואחד זה החוצה. כן, זה מי שקודם כול, אני חושבת ש... יש

לך משקפיים שרואות את הכול עם מסננים מאוד מאוד עדינים. אז אתה כן מסתכל מהצד, אתה צופה כזה מהצד. -בטח. אתה צופה מהצד, אתה לוקח אליך פנימה סיפורים של כל מיני אנשים ומוציא את זה החוצה. אני יודעת על עצמי שהרבה שירים שכתבתי, אני כותבת את עצמי, אבל אני כותבת גם אנשים אחרים שאני מסתכלת עליהם וזה עובר דרכי, ואיך אני הייתי, ומה אני הייתי עושה? המון ערבובים יש שם בפנים. יש לכם, ברוך השם, שישה ילדים. ברוך השם. -את כל התארים האלה את אוספת תוך כדי גידול שישה ילדים, שלושה מהנישואים הראשונים של בעלך ושלושה משותפים, אבל את מגדלת, את ובעלך, את כל השישה. איזו מין אימא את? את כבר סבתא, כמובן, ובכל זאת, איזו מין

אימא? באמת, שני תארים נהדרים שאני מודה לקב"ה עליהם. איזו אימא אני? אני חושבת שאני אימא חסרת כל סמכות הורית. אני אימא מצחיקה, כמו שהילדים שלי אומרים. משוגעת על הילדים שלי ועל הנכדים שלי, ולמה אני לא סמכות הורית? כי אני נותנת להם להוביל אותי, אני מקשיבה להם, הם מצמיחים אותי, הם מגדלים אותי. זאת אומרת, הם מסתכלים עליי ואומרים "טוב, מה נעשה איתה" ו... ככה אני מרגישה, שגם כשהילדים היו קטנים, אני הולכת שבי אחריהם. עוד פעם המילים, המילים שלהם מצחיקות אותי. הם האושר של חיי, המתנה הכי מדהימה שקיבלתי, היצירות הכי מושלמות. כל אחד עולם ומלואו, כל אחד מתנה נפלאה. התחום שאני מתעסקת בו אפשר לי להיות הרבה

בבית ולמצוא את הזמן שלי גם למשפחה, וגם היום, הכי הרבה אני אוהבת להיות בבית. ולהתנהל בזמן שלי, עם עצמי, כל יום עם מה שמביא לי היום, אבל בעיקר להיות בבית, במיוחד כשהם היו קטנים, כשהם חוזרים מבית ספר וכל הטררם שמסביב, בלי בייביסיטריות ובלי הרבה עזרה מבחוץ, אלא להיות נוכחת. אז בואי נאמר, אני אימא יותר טובה, פחות טובה, במובנים של כל ה"וי" שצריך לעשות על האימהות. אצלי החשיבות הראשונה הייתה... על הקשר, ככה זה נשמע. -על הנוכחות, להיות נוכחת בבית. ובתוך זה יש את הלילות, יש את הבקרים, יש את השעות היותר פנויות, יש את השעות הפחות... שנוח לעבוד בהן. אבל שילבת את הכול. ובניגוד למשפחה הגרעינית שלך, דווקא

רוב הילדים שלך לא עוסקים, לא באומנות ולא בתרבות. למעשה, רק בן אחד, עונג, הבן הצעיר, עונג אפרון הוא שחקן. אז הוא כן שחקן, אחד היה חייב לצאת ככה, מתחום הבימה והתיאטרון. -כן. הוא יותר בשדרות, אבל הוא משחק, והאחרים לא. איך את רואה את זה? -כל אחד קיבל משהו. למשל אודליה, שהיא עורכת דין, היא כותבת מדהים. כרמל, שהיא מעצבת והיא אומנית בתחום הפלסטי יותר. כל אחד באמת... אחד איש עסקים, אחד יותר בתחום הרוחני. אבל הם הלכו ממש לכיוונים אחרים. בשירים שאת כותבת, דיברת קודם על זה שאת מסתכלת גם מי אחר כך ישיר את השירים האלה או יקרא אותם, עם ישראל שאת כל כך אוהבת, ובאמת את פונה להמון סגנונות. זה יכול להיות גם

ארצישראלי וגם ים תיכוני וגם סתם מין פופ כזה, וגם "כמה טוב שנפגשנו" לאברהם פריד, השיר הידוע. את באמת מתחברת לכל כך הרבה סגנונות? תראי, יש מכנה משותף לכל הסגנונות האלה, שזה המוזיקה. אני אוהבת לחבר את המילים שלי למוזיקה, אבל באמת הרבה סגנונות. המגוון הזה של לכתוב לילדים, לדתיים, לפרויקט כזה, לפרויקט... זה מדהים בעיניי, זה משמח, זה מאתגר. אני כל הזמן באתגרים. אנחנו לקראת הסוף והזכרנו בהתחלה שברבות הימים את כן עושה את הצעד הזה ומחליטה לעלות על הבמה. -כן. יש לך מופע גם עם עוד זמרת, אבל גם לפעמים לבד. איך זה מרגיש פתאום להיות בפרונט? זה מופלא. יש לי מופע שנקרא "שובי לים" עם הזמרת עדי לביא, שהחליטה

לעשות עם השירים שלי, לעשות להם עיבודים חדשים ולעלות על הבמה, והיא אמרה לי "רק בתנאי שאת באה איתי," ואנחנו כבר מזה כמה שנים מופיעות. אני מספרת את הסיפורים שמאחורי השירים והיא מנגנת ושרה, וזו באמת הרגשה מדהימה. למה? -זאת אומרת, הייתי... כי אני די עלה נידף ברוח, ביישנית מארץ הביישניות. לא חשבתי אף פעם שיש לי את זה, וכשהיא אמרה לי את זה, ניסיתי להניא אותה מזה, אבל היא התעקשה, וראיתי שפעם אחר פעם הביטחון גובר. זאת אומרת, אני לא כל כך רועדת לפני שאני עולה לבמה. מרגישה טוב עם עצמי, אפילו מספרת בדיחות ומדברת בצורה שלא תיארתי לעצמי שאני אוכל. אני אוהבת את התחושה הזאת והיא מרגישה לי נוח... -זה קצת

מזכיר לי מה שאת אומרת על הכתיבה, שזה כמו שריר שצריך לאמן. אז מסתבר שגם הופעה לפני קהל זה שריר שמאמנים כנראה? -נכון מאוד. לגמרי, לגמרי. נכון. ולא ידעת על השריר הזה, על השריר של הכתיבה ידעת, אבל על השריר הזה פחות. -חשבתי שהוא רופס וחלוש, אבל מסתבר שהוא... -ושאי אפשר לאמן אותו, והנה, אפשר ממש. -לגמרי. לסיום, חמוטל, שאלה מכוכב אחר, למה אתם גרים בזכרון יעקב, איך הגעתם? נולדת בתל אביב, אבל ככה, כשאבא ייסד את תיאטרון חיפה כבר אמרנו, עברתם לחיפה ושם גדלת. אחר כך כמו שאמרנו, היית גם בבית ברל וגם בארה"ב, ואחר כך קצת מבוא מודיעין, אותו יישוב שהרב קרליבך היה גר בו. -נכון. ואחרי שלוש שנים שמה, אתם עוברים

לזכרון יעקב, למה? קודם כול, זכרון יעקב היא מקום טוב באמצע, בין חיפה לתל אביב. אז כשהייתי צריכה להגיע להורים זה היה לי קרוב, כשהייתי צריכה להגיע לתל אביב, זה גם. זה ממש באמצע הדרך, וזכרון יעקב היא הסוף של הר הכרמל. אני כל כך מחוברת לכרמל, שכשהגעתי לשם במקרה, ממש בהשגחה פרטית, הייתה לי חברה שסיפרה לי על איזה בית ב-90 דולר, מסתבר שזה היה הבית של משפחת תשבי, מי שמכיר את "יינות תשבי," ממש מול היקב של זכרון, הבית הקטן הזה שבו נכתבו השירים "לתת" ו"עולה עולה" ו"ילדה של כרמל." בבית הקטן הזה ראינו איזושהי הזדמנות לחיות את חיינו. ואת אוהבת מאוד את זכרון. אפילו לימים קברתם את אבא ואימא בזכרון. -נכון,

נכון. למרות שהם לא גרו שם, אבל רציתם... נכון, אנחנו שנים רבות חיים בזכרון, כבר כמעט שלושה עשורים, ואני גרה בחלקת אלוהים קטנה, לא רחוק מגני הנדיב, הולכת לי שם להתבודדויות, מדברת עם הקב"ה, אומרת, "מה רבו מעשיך השם," מודה לאלוהים על הפינה הנהדרת הזאת, וגם הדבר הכי טוב בזכרון זה שיש רכבת בבנימינה ואפשר להגיע איתה לכל מקום. -היא גם נגישה, זה נכון, גם נגיש. נגישה. -יש עוד משהו שאת מאחלת לעצמך? את עוסקת בכל כך הרבה תחומים, אבל יש איזה תחום שהיית רוצה לעסוק בו, או בכלל איזה חלום שיש לך? אני מאחלת לעצמי בריאות ושמחה. -בע"ה. ואריכות ימים ונחת מכל המשפחה, מבעלי, מהילדים, מהנכדים, מהאחים, אני מאחלת לכל

חולי ישראל רפואה שלמה, מאחלת לעצמי להמשיך ולעשות עוד ועוד דברים, ויש לי עוד, יש לי עוד הרבה מה לעשות, יש לי עוד הרבה חלומות. יש עוד את הספרים שאני צריכה להוציא ואת האוספים שאני צריכה לעשות, ולהמשיך ולעשות טוב לעם ישראל. וואו, איזה סיום נפלא, אין יותר טוב מהסיום הזה. חמוטל בן זאב, תודה רבה. -תודה רבה לך, אפרת. את מקסימה. -תודה.