מה מרגיש ילד שגדל בפנימיה? והאם זה טוב לשלוח ילד לפנימיה? אפרת ברזל בשיח פתוח על עולם הפנימיות

פעם אימא שלי, כשהייתי קטנה, כמו שאומרים לילד "יבוא שוטר, ייקח אותך", עד שהוא כבר לא מאמין בזה, אז אימא שלי הייתה אומרת לי... היום אנחנו צוחקות על זה, אבל כשלא שמעתי לה היא הייתה אומרת לי: "אני אשלח אותך לפנימייה". זה אתגר. -מדברים פתוח, מתחילים. אם חדוי פיש לא הייתה כותבת לי מייל, ילדת פנימייה, ילדה שבגרה מפנימייה, ולא הייתי משוטטת באותו יום בלונדון ופתאום ראיתי לנגד עיניי מושג, שלוש מילים שנקראות: "בורדינג סקול סינדרום". ילדים שגדלו בפנימיות, הלכו ובגרו עם החיים תופעות דומות בגיל המבוגר, שקרו להם עם הבנה של יש קשר למה שילד עובר כשהוא גדל בפנימייה, לא היינו יודעים ליצור את הפרק הזה. שלום,

חדוי פיש. -שלום. בוגרת פנימייה, ותודה ששלחת לי את הלב שלך. ושלום ליעל שקד, עו"סית, מרכזת מחלקה באגף לבריאות הנפש ב"עזר מציון". שלום שלום. מה זה בעצם אומר בהרגשה, היום, כשאת כבר לא ילדת פנימייה, להיות בוגרת של דבר כזה? איך באת בעצם לפנות ולדבר על... על הזן הזה? אני חושבת שפשוט העולם לא מכיר את המושג הזה של שנת 2023. כאילו, יש איזה מין קטע כזה של... פשוט חושבים שכמו שהיה... כמו בית ילדים, אז ככה זה גם עכשיו, שזה כולם לבושים אותו דבר וכולם אותו דבר, וילד, כי לא היו לו הורים או לא היה לו בית, אז הוא הולך לפנימייה. אז היום המושג הזה הוא ממש שונה, ממש. רוב הילדים לא הולכים... תשעים אחוז, אני יכולה

להגיד, אפילו יותר, לא הולכים לפנימייה בגלל שהם קמו בבוקר ואמרו: "וואלה, לא נוח לי המזרן, לא נוח לי המצעים, "אני פשוט רוצה מיטה אחרת, אני רוצה מקום אחר, "אני הולך לפנימייה". אז זה לא קיים. זאת אומרת, את אומרת, חדוי, יש ילדים שבוחרים ללכת לפנימייה, כל מיני מקומות של פנימיות למצוינים או פנימיות לנושא מסוים שרק שם אותו אפשר ללמוד, אבל רוב הילדים מקבלים מקום שקוראים לו: מיטה, פנימייה, חינוך, שהוא מחוץ לבית, זה לאו דווקא מהרצון? נכון. ומה קורה, אם אני נכנסת אל המציאות שלך, באיזה גיל התחלת ללכת לפנימייה? ותגידי רק מה שאת רוצה. האמת שכאילו... אני בחיים לא האמנתי שאני אהיה בפנימייה, והחיים הובילו את

זה. התקבלתי לסמינר אחרי מאמצים גדולים, בקטע בגלל שאני בת בכורה, ולא מעבר לזה. באה מבית מאוד טוב. ומה שקרה זה שפשוט העיפו אותי ונשארתי בבית ולכלכו עליי ועברתי המון הרגשה מאוד מאוד לא נעימה של שגויה, של לא בסדר, על משהו כל כך כל כך שקרי, ודי פוליטי, ממש פוליטי, הקטע הזה שבגללו כביכול הוציאו אותי. וזהו, ובגלל פשוט... בגלל שלא הייתה לי מסגרת, חוק חינוך חובה, פשוט כל כיתה ט' הייתי בבית. וזהו, כשעליתי לכיתה י', בחופש הגדול אמרו לי שאני צריכה להיכנס למסגרת, שאין לי ברירה. וזה גם עוד נושא שאני רוצה לדבר עליו, הקטע הזה שמעמידים, אם זה ילד ואם זה נערה, שמעמידים אותם בסיטואציה שהיא לא אמורה להיות. סוג

של מניפולציות. את מגיעה לרווחה, ואומרים לך: "אם את עכשיו לא תחתמי, אז בית המשפט יחתום בשבילך "ואז נעשה לך את זה בכפייה". אני חושבת שיש כאן איזה מין קטע שפשוט לא מורגשת הרגישות, עם כמה שהעובדות הסוציאליות מנסות לעזור, והן חושבות שזה... נכון, את צריכה להיות במסגרת ואת צריכה לקום בבוקר ושיהיה לך סדר יום, פשוט מרגיש לי שהגישה שלהם פשוט שגויה, שגויה ואולי לא כל כך מכילה ומבינה מספיק. היא יותר... אולי, יכול להיות שפשוט מעבר לשעות ה... העבודה, הן אומרות אולי באיזשהו זמן בחיים שזה לא היה מספיק רגיש, אבל ככה אמרו להן, ככה הן מתנהלות, כי ככה לימדו אותן, אבל אני בהכרח חושבת שזה לא הדבר הכי רגיש בכלל.

זאת אומרת, אם בשלב הזה אנחנו נמצאים בשיח שלנו בזמן הזה שאת בעצם מופנית כפתרון, שלא רצית אותו והוא נכפה עלייך קצת אפילו עם איזושהי ארשת של איום, זה או זה או ש... כבר שם את מרגישה איזשהו כאב. יעל, עו"סית, אדם שפוגש אנשים אחרים, לאו דווקא בחוזקתם אלא במקומות בחיים שהם פחותים, דברי... דברי את את. קודם כול, ברוך השם, אני שומעת, וחוץ מזה שאני מרגישה אותך ואני כל כך מזדהה. אומנם לא הייתי בפנימייה ואני עובדת סוציאלית כבר הרבה שנים, אבל אני באה משני צדדי המתרס. הייתי גם בצד של נערה, ילדה, נערה, אנחנו עדיין ילדים לדעתי, כל הזמן, כי אנחנו חווים את זה, ואני רואה עלייך ואני שומעת כמה את חווה כל הזמן את

המצבים האלה, את מה שאת עכשיו תשתפי אותנו. הייתי במקום הזה, אולי לא הייתי בפנימייה, אבל הייתי מאוד במקום הזה של... אני באתי בגדול מבית הרוס והייתי מאוד מאוד קרובה... מאוד קרובה... לא תמיד הייתי בבית, להגיע לכל מיני מקומות באמת... לא פשוטים, ובכל זאת בחרתי, בכל זאת בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית מרצון, מרצון שלי, זה דחף אותי, כי אני חושבת שאיש מקצוע באמת, באמת באמת, ואני זוכה לעשות את זה היום בבריאות הנפש בעזר מציון ובכל מיני תחומים שאני נוגעת בהם, יכול, עם זאת שיש לנו חוקים ואנחנו כפופים ויש לנו... לא משנה מה הפרוצדורה, זה לא משנה. אני חושבת שאיש מקצוע באמת יכול לדעת לעזור במצבים הכי הכי קשים,

בגובה העיניים. ובזה אני מאמינה וככה אני עובדת אישית. בגובה העיניים, ברגישות. אני אומרת, אני אראה את הבן אדם, אני לא אראה את האבחנה. אני אראה... "אוקיי, אז הבאתם לי טייטל, תיק, אוי, היא מקרה קשה, מקרה אבוד, עזבי". לא. אין אצלי דבר כזה, אין חיה כזאת. "היא הייתה בסמינר", "היא נולדה חרדית", "היא בעלת תשובה", "היא ככה, היא ככה", "היא חילונית", "אוי, אין לה בית". אין אצלי דבר כזה, אין חיה כזאת, אני לא רואה את זה ככה. אצלי יש קודם כול בן אדם. בוא נראה, בוא נדבר, בוא נכיר, בוא נשמע. אז את יכולה להבין... היית בת כמה? בת כמה היית? -16. -16. זה היה בחדר של העובדת הסוציאלית? איפה זה היה? זה היה ברווחה

בעיר שלי. זהו, פשוט הזמינו את ההורים שלי ואותי, והייתה עובדת סוציאלית, נראה לי, אם אני לא טועה, זו הייתה ישיבה מאוד גדולה. זהו. אמרו לי: "את צריכה עכשיו לחתום, יש פה דף, "את צריכה לחתום". זהו, מכאן אין דרך חזור. ואת זוכרת את היום הזה שאת מגיעה לפנימייה? אני זוכרת שהגעתי לפנימייה, הגעתי עם שתי מזוודות. סליחה שאני מפריעה לך, אני מדמיינת אותך אורזת. כן. זה... אני חושבת ש... היום, כשאני גרה בבית של ההורים שלי, בשבילי פשוט כל מדף הוא באמת... הוא יהלום, הוא באמת יהלום. אני זוכרת שפשוט ארזתי, ובהתחלה אמרתי לעצמי: אני אארוז קצת, כי יכול להיות שאני אחזור עוד מעט. אני זוכרת שארזתי, ולקחתי כמה

אוטובוסים, ונסעתי, ובאוטובוס הראשון, בתחנה הראשונה, כשחיכיתי לאוטובוס, כשחיכיתי לאוטובוס פנימי, התחילו לרדת לי דמעות, ממש ממש דמעות. דמעות של הלא נודע, דמעות של פחד, דמעות של בדידות מטורפת, של כאילו, מה לי ולדבר הזה? מה? אני באיזה סרט? כאילו, מה אני עושה פה? כל הזמן יש בי את הקטע הזה, גם אנשים אומרים לי את זה, שיש לי קטע מאוד מאוד של תקווה, מאוד מאוד של אמונה, של להסתכל קדימה. להסתכל, אוקיי עכשיו, אבל בוא נסתכל גם שיהיה בסדר בעזרת השם. ו... וזהו, וזה מה שבאמת מחזיק אותי עד היום, כל התקופה הזאת. נכנסתי לפנימייה ו... ואמרו לי... המתנתי המון זמן, ואז אמרו לי: "זה החדר שלך", ואותה ילדה... אותה

מיטה שהייתה צריכה להיות שלי, ילדה הייתה צריכה לפנות את המיטה שלה ואת הארון שלה, והייתי בסיטואציה לא נעימה, כי זה מקום אישי וזה הפינה שלה ולא עדכנו אותה. ופשוט אמרו לה בבוקר שהיום ילדה חדשה מגיעה והיא פשוט צריכה לפנות את הדברים, והייתי בסיטואציה שאני גם רוצה את המיטה שלי, אני רוצה לבכות שם, אני רוצה להכיר את הריח, את החדרים, ואין לי אפשרות. לא נעים לי פשוט להגיד לה: "תקשיבי, קחי את הדברים שלך. אני רוצה את הדברים שלי, "אני רוצה את המקום שלי". שהעניין הזה, חדוי, יעל, של המקום שלי, כן, אני כבר כאן אומרת שיש ילדים... -שייכות. שפנימיות זאת המתנה שלהם ושלא הייתה ברירה אחרת, ויש להם חוויות נפלאות

מהשנים האלה, שזה לא סותר, אגב, את התחושות הלא פשוטות האלה ואת ההתקדמות שלך כנערה... כמה שנים היית שם? שלוש וחצי שנים. אבל באמת, אם הזכרתי קודם את הנושא הזה שנקרא "בורדינג סקול סינדרום", חוקרת בשם ג'וי שבריאן, שהיא... באמת באנגליה, הרבה מהילדים, כחלק מהרוטינה החינוכית, הולכים לפנימיות, ומה שהיא... אני מתוך הדף אומרת, וקחו מה שאתן רוצות לאן שהדיון הזה ילך, היא אומרת: ילדים כאלה, מתוך השייכות, את אמרת, או רצון לשייכות, או הפינה שלי, היא מדברת על... בבגרות אחר כך, אולי קושי לבטוח באנשים. היא מדברת על מלחמת הישרדות שילדים כאלה היו צריכים, ותדוגו מה שבא לכן מתי שאתן רוצות. חוסר יכולת לאט לאט להיות

פגיע ורגיש, למרות שאני באמת כזה, אבל אם אני כאן אהיה הנשפכת, אז אני לא אוכל לשרוד. נטישה. -בדיוק, בדיוק, המון עניין של נטישה. -חוסר שייכות מטורף. חוסר שייכות ונטישה. -פגימות שאין אפשרות להגדיר אותה. היא ממלאה את כל החדר, הפגימות הזאת. -מה? עוד פעם. איך? -אני חושבת שפשוט המילה "פגימות" היא העיקרית פה. למה המילה הזו? זה כי פשוט מכניסים אותך לסיטואציה שכביכול את פגומה, את האשמה, את הלא בסדר, את הבאת את זה לסיטואציה הזאת. מה שאתה מבשל, זה מה שאתה אוכל. מה שקורה זה שבמקום להבין, במקום באמת לשמוע, הם באמת רוצים שישמעו אותם, הילדים רוצים שישמעו אותם, הילדים רוצים שיבינו, שירגישו, שלא ישפטו. המשפט

שאני הכי חזק אומרת, אל תשפטו, תקשיבו. ופשוט עושים השלכה של: "טוב, אתה לא היית בסדר, "אתה ככה", "טוב, זה ככה, זה לטובתך". אפילו לא אומרים לפעמים את ה"לטובתך". אבל אם הגישה אחרת... אני חושבת שהמילה העיקרית שחסרה פה זה חמלה. אני חושבת שחמלה, אם הייתה יותר ידיעה על זה, ובסופו של דבר, שבן אדם, איש צוות או כל בן אדם שקשור לזה, וגם אנחנו כבני אדם, שנייה לפני שאנחנו הולכים להגיד למישהו משהו מדי רגיש או מדי עצוב או מדי שמח, לחשוב שנייה באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים, ולא לדקלם את זה לפי מה שכביכול השכל אומר לנו, אלא באמת להכניס את הרגש. ולפני שאנחנו ממשיכות אני רוצה לדעת שבביטחון אמרנו את זה שהרבה אנשי

צוות בפנימיות הם אנשים מדהימים שנותנים את הנשמה שלהם. -מוסרים נפש, ימים כלילות, בהחלט. ורואים בילדים האלה כמו הילדים שלהם, וזה לא קשור. זאת אומרת, איך אומרים לנו בראש השנה? "גילו ברעדה", זאת אומרת, זה לא אומר שאם לא נהיה בגילה, גם לא נפחד. אז זאת אומרת, אנחנו בפרק הזה שמים על השולחן את השמיעה, את הלגיטימציה של רגשות של ילדים שגדלו בפנימייה, כי מותר... אגב, אחד המחקרים מראים שכשילדים כאלה מדברים על זה, הם הרבה יותר בוטחים בצוות. זאת אומרת, לא להסתיר את זה, אלא לדבר על זה. והם מאבדים את האמון, אפרת, לא רק במערכת, באנשים הכי קרובים לי, באבא ואימא. -ואני אדייק, הם מאבדים את האמון בעצמם. -לזה

רציתי להגיע. ואני חושבת לעצמי שהאמון בעצמך, בסופו של דבר, הוא זה... הוא הבסיס, הוא היסוד. כשאין לך ביטחון בעצמך, אז איך יהיה לך ביטחון באחרים? זה תוצר של מה שאמרת קודם על ה"פגומה"? -כי אם נפגעתי מהאנשים הכי קרובים לי, ואז זה מגיע למערכת, אם משם נפגעתי, אז קל וחומר שאם אני לא מאמין יותר בכלום, למה שאני אאמין בעצמי? ואם אני לא אצמח מזה נכון, העתיד שלי יהיה... שאנחנו שומעים היום את כל הדברים שאנחנו שומעים. ועוד עניין שאני רוצה שנשים פה... השארתי פה את האצבע. ותעזרי לנו, יעל ואני לא היינו בפנימייה, אבל את כן. חוסר בלהיות לבד, זמן של פרטיות. זאת אומרת, אני ישנה עם עוד ילדים בחדר, אני מתקלחת עם

עוד... יש בית ספר, יש... אבל בן אדם, בשביל הבריאות הנפשית שלו, צריך גם זמן לבד. איך הסתדרת עם זה? אז קטע מאוד מאוד יפה שחשבתי עליו השבוע זה שבאמת, יש משהו אחד שאני חושבת שהוא כל כך טהור והוא כל כך יפה, ואני, היום, אחרי שכבר באמת עברתי תהליך והתבגרתי ויצאתי משם, אני מבינה שבאמת יש משהו מיוחד בילדי פנימייה שמכירים את הלבד שלהם, ולבד מזוקק מזוקק, כי בסופו של דבר, הזמן שלהם, של הלבד, הוא מאוד מיוחד וייחודי. -נכון? -מאוד. הוא לא כמו ילד בבית, שהוא פשוט יוצא מהדלת של הבית והולך סתם לספסל או לסיבוב. כאן זה באמת הכול מחושבן ויפה ואתה נוכח שם במאה אחוז. תכננת עם עצמך במהלך השעות שאפשר לטייל או להיות

איפה שאני רוצה, שאין לו"ז במערכת שהוא רשום: "פה אני מתכננת את זמן הלבד שלי?" אני חושבת שפשוט מהפנימייה נבנה לי הלבד. משהו שם... כאילו הכרתי את ההתמודדות הזאת כביכול, אבל אני יכולה להגיד שמשם הבנתי ש... שזה הדבר הכי טוב שיש, כי בסופו של דבר, היום בחברה, את לא תראי היום מישהי שהולכת למסעדה לבד או שותה כוס קפה לבד. -למה? אני הולכת. אני גם. רק לבד. אני והוא. אני רק רוצה להגיד שהלבד הוא מקסים. זה המון זמן שלנו בנפש ועם הקב"ה, כל אחד עם עצמו. השקט הוא מקסים. יש בעיה אחרת, שמרוב שבן אדם מתרגל להיות לבד, בשל נסיבות חייו, בשל מה שבאמת הסביבה גרמה לו, ההורים, העולם, לא משנה מה, בסוף כשכן רוצים להיות

איתו, להראות לו עוד צד, לייעץ, לדבר, להיות שם, הבעיה היא שאז כבר אין אמונה ויש ייאוש, ואין רצון גם, אין רצון לאנשים, אין רצון, אז זה לא רק לקבל עזרה מאיש מקצוע, אין רצון לכלום. והילדים האלה הכי צריכים חברה. הילדים האלה צריכים... אני אומרת, יש בהדרגה מ... דמות הורית, אוקיי, יכול להיות שאין, המורה אכזבה, הסמינר אכזב, כל זה. חברה. ואיש המקצוע יכול גם להיות חברה ושותף ואוזן קשבת. השכנה, לא משנה. ופה אנחנו בבעיה, כי ברגע שאנחנו במצב כזה, הלבד יכול מאוד להוביל אותנו למקום לא טוב. זאת אומרת, ההגעה זה לא בדיוק "הארי פוטר", כן? זה לא... זה לא בדיוק שהם מגיעים ויש מקלות מטאטא... ובתוך תוכנו בפנים,

לדעתי, בתוך תוכנו בפנים, אנחנו לא רוצים להיות לבד, אנחנו מאוד רוצים שיהיה שם מישהו. אני חושבת... ההסתכלות שלי על הלבד היא מאוד מאוד שונה לפי מה שאני מבינה ממך, כי אצלי זה משהו מאוד מאוד מיוחד. אני, מבחינתי, אנשי מקצוע, מטפלת או... אפילו את, אפרת, אני יכולה להגיד שהדבר היחידי שפשוט אני קולטת אותו וזה נדבק לי בעמקי נשמתי, זה בן אדם שיש לו את הלבד, ושנייה, אותו משפט, שלווה פנימית. כי אני חושבת לעצמי שיש לבד של... "וואי, אני אתמודד לבד" והתמודדות וזה, ויש את הלבד, להכיר את החברות הפנימית שלי ולשבח אותה ולהגדיל אותה. פשוט להשתמש בה. את מרשה לי לשאול אותך שאלה? -פשוט, אני קוראת לזה תיבת פנדורה. -של

אישיות שאני מגלה פתאום בתוך השקט של הלבד הזה, שלא היה צריך שם את כל ה... להיות בסדר עם כולם או טובה או בחוקים. יעל, התחלת להגיד משהו. -רציתי רק לשאול שאלה, פשוט זה מעניין אותי. האם באותו יום שחווית את החוויה הכל כך קשה והבנת שאת ככה הולכת לפנימייה, האם באותו יום לא היית רוצה שמישהו באמת יבוא ויושיט אותך שם מהלבד הזה ויגיד לך: "בואי, אני איתך, יכול להיות שאנחנו יכולים להילחם יחד "או להתמודד יחד עם מה שאת כרגע עוברת". אולי... לא יודעת אם בדיוק למנוע את המעבר לפנימייה, אבל לפחות כל מה שאת עוברת באותו יום מפחיד, אז לא היית רוצה? -אנחנו נחלוק ביחד את הרגשות. אז לא היית רוצה לא להיות לבד? אני חושבת

שזה באמת משהו שהכי הכי... הכי נצרך, פשוט הכי צריך אותו, באמת באמת. -להישרדות. כן. אני חושבת שפשוט כל דבר שאנחנו נעבור אותו בחיים, אני מדמיינת את זה כשקית, כששני ילדים הולכים למכולת, ואחד לוקח ידית אחת והשני לוקח את הידית השנייה, אז זה פחות כבד להם, אבל כשאחד אומר "די, כבר אין לי כוח", ואחד לוקח את השקית, זה ממש כבד לו. מאוד כבד, והוא מרגיש את הכובד האמיתי. אני חושבת שבאמת, לחלוק ו... באיזשהו מקום לחלוק פשוט את הכאב ואת התסכול, וזה לא חייב להיות במילים. זה פשוט להיות שם נוכח. היה לך מקום לבכות? כן. -איפה? מאחורי... בפנימייה בחצר היה בוטקה כזה, שהיה את ה... כאילו, הוא מאוד מאוד... כולם ראו

אותי, מבחינת הרחוב, כי זה היה סורגים. היו מכוניות והכול, אבל אני, מבחינתי, זה היה המקום שלי. לא ראו אותי... בפנימייה. היה צריך לחפש כביכול. כי העולם להתייחס אליו זה העולם הפנימי, האלה שבחוץ לא נחשבים בכלל, אז אני יכולה להסתתר שם? כן. וואו. היו מלא מקומות, היו מלא מקומות. -כי צריך לבכות. -כן. אני חושבת שזה... זה רגש שפשוט... ניקוי רעלים כזה. -לגמרי. זיעה שיוצאת מהנפש, אלה הדמעות שלנו. נכון. ובכל זאת, הרבה יכולות למדת שם, ובכל זאת, הרבה כלי עבודה לחיים, והיום את את בזכות אותה פנימייה. אנחנו לא מתכחשים לכאב או לרגעים האלה שבהם רוצים להיות שעות במקלחת או... לעשות משהו שהוא יותר אישי, יצירתי, אני,

לא להיות חלק מ... ובכל זאת, אולי מכאן, את מה כן. אני רוצה לדייק את זה. אני לא חושבת שאני יכולה להגיד שאני היום בזכות הפנימייה. אני חושבת שאני בזכות עצמי היום. -יפה. כי בסופו של דבר, אני בחרתי בחיים, וכשאנשים שואלים אותי, אני אומרת להם: "כן, "בחרתי בחיים ונולדתי מחדש". מה גרם לתפנית של השינוי? שהחלטת ש"אני רוצה..." בכל זאת, לא לשקוע, לא להיות שם, למרות שאני בטוחה שרואים כל הזמן את התמונות, מרגישים, חיים את זה. השאלה היא מה גרם לך להחליט: "אני רוצה..." אני חושבת שדבר ראשון, התפללתי. התפללתי. אני זוכרת שהתפללתי תפילה בכותל, ואמרתי להשם: "השם, בבקשה, אני רוצה להכיר עולם תקין. "אני רוצה לראות עולם

תקין, בריא, נורמלי, "כמו שיש בסיפורים, שהכול בסדר". ופשוט אמרתי: "תיתן לי את זה בטיפות, "אבל שלפחות אני אאמין שיש דבר כזה". היה מישהו שעזר לך להאמין? וואי. הייתי שם די לבד. אפשרת או לא רצית באמת? -המשפחה שלי פשוט. אני חושבת שפשוט בגלל ההורים שלי... שהיו כל הזמן בקשר? -כן, כל הזמן. כשהלכת לשבת הביתה, היית חולקת את הרגשות של מה קורה לי בפנימייה? לא כל כך. לא רציתי להעציב. וגם רציתי להתנתק. זמן של פנימייה זה זמן של פנימייה, זמן של בית זה זמן של בית. ולהכיל ולקבל. כי את אומרת משהו מאוד חזק, את אומרת: "רציתי לראות עולם רגיל, "רציתי לראות..." כי חיי פנימייה זה... -זה לא רגיל. דברים שילד לא צריך

לראות. -בדיוק. ואחד הדברים שאני זוכרת מהשיחה המקדימה איתך זה שאת אמרת: "ראיתי דברים שלא הייתי צריכה לראות, שילד לא צריך לראות". את רוצה לפרט על זה? אני חושבת שילד פנימייה נמצא בסיטואציות בעיקר שאין לו את הגיבוי. זה כאילו ה... זה הכי בסיסי שילד צריך ונער צריך. להחליט דברים בעצמו שלא תואמים לגיל שלו. כמו למשל? לא עולה לי עכשיו, אבל... אני יכולה להגיד אפילו על, סתם, שכאילו... אני הייתי צריכה לחתום בסופו של דבר על אישור להיכנס לפנימייה. למה שאני ארצה להחליף את איפה שאני נמצאת? איפה שילד גר מאז שהוא נולד, זה המקום הכי בטוח שלו. למה שמישהו פתאום יגיד לך שהמקום שם יהיה לך יותר בטוח? שזאת באמת שאלה

מאוד גדולה, יעל, איך לוקחים ילד וכמה צריך לעבור וכמה מחקרים ושיקולים וכן ולא, עד שילד יוצא מהבית, אבל אם אני נתפסת רגע למה שחדוי תיארה קודם, כי אנחנו מתמקדים פה בפרק הזה ברגשות שיש לילדים האלה, לא על המערך הקר של חוק... -אנחנו לא נשנה את העולם, נכון, אלא... אולי לחדוי קצת קשה היה כרגע ככה לתאר או לפרט, אבל... אני קצת אגיד, אותם ילדים, נערים, זה כל הזמן מלווה אותם. הם מגיעים, ותתקני אותי חדוי, למצבים של רצון להרס עצמי, פגיעה עצמית, אובדנות קשה, דיכאון קשה, מחלקות פסיכיאטריות, אצלנו בשיקום הפסיכיאטרי, לצערי, המחלקות הפסיכיאטריות היום מתמלאות ומתמלאות, מגילאי נוער, מבוגרים. הם מגיעים למצב... הם

רואים טראומות שונות. קורות להם טראומות שונות שם בפנימייה, בעל כורחם. יש הרבה פגיעה מינית, יש הרבה פגיעה פיזית. יש המון המון דברים... יש לפעמים התנהגויות לא מותאמות, כי ילדים באמת הוצאו מהבית מהמון המון סיבות, ובעצם ילד, נוצרה לו מציאות שהוא נחשף לדברים שהוא לא צריך להיחשף אליהם, ובואי ניקח שאפילו הבית לא היה המקום המוגן בשבילי והפנימייה אמורה להיות הבית המוגן שלי, מה קורה פה? גם פה ערערתם לי את הביטחון. אז למה שאני לא אעשה מעשה אובדני? למה שאני לא אפגע בעצמי? אני... לפעמים אני עומדת בסופר, אם מותר לי, ולפניי נגיד עומדות נערות, ואני רואה להן את הזרועות למשל. עכשיו, אני בתור עובדת סוציאלית ישר

מזהה את הזרועות האלה, כי אני גם רואה את זה אצלנו בעבודה, ואת רואה שהן פגעו בעצמן. ותמיד אני אומרת: הן ילדות. את לא יכולה להגיד: "זה קרה מתאונה", "זה קרה מכווייה". אני כבר מומחית לזה, אני רואה. ואני ישר אומרת: מה עבר על אותו... מה עבר על אותה נערה? מה יכול להיות שם שהיא תרצה להשחית את עצמה? עד כמה כאב וקושי היא נמצאת בו? כמה כעס ושנאה? אז אני עכשיו בחלק האופטימי, שאנחנו אומרים, הנה... חדוי, אמרת משפט מאוד חשוב קודם. את אמרת: "רציתי לראות נורמליזציה", אני אומרת את זה במילים שלי: רציתי לראות משפחות תקינות, ילדות תקינה, נערות תקינה, שמה? יש דבר כזה בעולם, בית רגיל, התפתחות של ילד רגיל, שאחד

מהדברים שמוצאים אצל בוגרי פנימייה זה חוסר יכולת ליצור קשרים תקינים, כי הם לא מאמינים, לא ראו, לא יודעים איך... -לא חוו את זה מעולם, לא הרגישו מעולם. איך את מטפסת לשם? עכשיו, עזבי את הפנימייה. עכשיו, הנה החיים, הנה היום, יש אנשים שעוזרים לך לראות מציאות אחרת? את מבקשת אותה? דבר ראשון הבית שלי הוא בית מאוד נורמטיבי, מאוד טוב, מאוד חם. איזה יופי. -מדהים. יש לי באמת הורים מדהימים. יעל, מה קורה כשאין את זה? כי הנה, חדוי חוזרת אל בית חם, אוהב, יהודי, בריא, ומה קורה לילד שאפילו אין לו לאן ללכת בשבת, או... רוב החברות שלי, אין להן לאיפה לחזור, וזה כואב לי וזה עצוב לי, ואפשר לדבר על זה כל כך הרבה

ולבכות על זה, כי ילד תמיד צריך לחזור לבית שלו. -נכון. הוא צריך לחזור לבית. ורוב הפעמים, בסיפורים שאני מכירה מחברות שלי, יכול להיות שיש ארבעה קירות, אבל הכול ריק. אין שם אף אחד. אתה כל כך מרגיש שונה, אתה כל כך מרגיש לא שייך. כאילו, אתה גם לא רוצה לפגוע בעצמך בשביל להיכנס לשם רק על מנת שיהיה לך... -תרתי-משמע, פגיעה עצמית... תרתי-משמע, פגיעה עצמית שאני יכול לעשות לעצמי גם אם אני איכנס לאותו מקום חולה או מכאיב. -זה לא חייב להיות פגיעה עצמית מבחינת גוף, ונדליזם. -נכון. זה יכול להיות פגיעה עצמית שאתה פשוט יורד על עצמך והתקשורת מול עצמך, ושאתה יורד ויורד ומתעצבן ומקלל את עצמך, ולא מדבר בחמלה ונעימות

אל החדוי הפנימית. זאת אומרת, עשית מסע מאוד עמוק אל תוך עצמך, כדי לגלות שם את ה... אם אני אתחבר, אז אצלי התפנית, ואפרת יודעת את זה, קרתה בגיל 16, בתיכון, כשלי באמת לא היה את הבית, הדמות של ההורים, כי ההורים התגרשו כשהייתי מאוד קטנה, או את הבית המוגן או את הצורה הזאת של... אצלי הבית זה היה משהו מאוד שלילי, ולא ידעתי בכלל מה זה משפחה. יש לי אחות אחת, מה זו משפחה, מה זה בית? אבל אצלי, כשבעצם הכרתי בעיר תל אביב בתים חמים ואוהבים וטובים, שנהייתי מאומצת אצלם, פשוט... אולי לא פורמלית, אבל נהייתי מאומצת שם בהמון המון בתים, לקחו אותי לאותם בתים, לכן אני... אמרתי לאפרת, אני לא גרתי בפנימיות, אבל אני

יודעת מה זה לא לחיות בבית, אני יודעת גם מה זה הרבה להיות בחוץ, ברחובות. ואצלי התפנית קרתה בעצם כשהגעתי לאותם בתים שקיבלו אותי כמו שאני, לקחו אותי כמו שאני, מצאו בי, כמו שאני יכולה לראות כמה מדהימה חדוי, ראו כמה מדהימה יעל, ופשוט עטפו אותי והאמינו בי. אני תמיד אומרת, ילד צריך שמבוגר אחד יאמין בו, זה מספיק. אמרו את זה גדולים מאיתנו. אני מרגישה שגם את, יעל, וגם את, חדוי, מדברות... אנחנו עושות פרק על פנימיות, אבל אנחנו מדברות על הפנימיות בעצם. -לגמרי. מה קורה כשהפנימיות של ילד פוגשת את הפנימייה. בית היה, חדוי, חד-משמעית הבית ממנו באת? מעולם הפנימייה לא הייתה בית? כי יש ילדים שיגידו גם את זה. בית

תמיד היה בית, והוא תמיד יישאר בית. אני קוראת לפנימייה איזה סוג של... זמן קצוב שגרתי בו. לא מגדירה... לא מגדירה את זה בית. לוקחת משם את הכלים הטובים, את החוזקות. -ואם היינו מנהלים את הריאיון הזה, ככה, שלושתנו, מחוץ לגדר, עכשיו, עברו שנים, את כבר לא שם, היינו מנהלות את השיח הזה כמו בשיעור שמש, מחוץ לפנימייה, ומצביעים על המקום הזה. מה... מה עכשיו, ברטרוספקטיבה? מה זה המקום הזה? אני חושבת שמשם צמחתי, באמת משם צמחתי. אני פשוט למדתי בחיים שלי ש... באמת, וגם אמרתי לך את זה לפני, שלפעמים, מרוב שיש לנו כל כך הרבה בלבולים וכאילו אנחנו מרגישים שאנחנו מגיעים לקצה ודי, אין כבר את הישועה הזאת, פתאום מגיעים

דברים שבחיים לא היינו מאמינים שיקרו. אז כן, אני בטוחה שבזכות הניסיון הזה שהיה לי בפנימייה הגעתי היום ככה לרמה הזאת, בעניין האישי, אני חושבת שילדת... לא סתם, אבל ילדת סמינר רגילה, סטנדרטית, אין לה את המרחב הרגשי הכל כך גדול והחמלה הגדולה, והרגישות, הרגישות ש... אני פשוט מדברת עם אנשים, אני לא... לא מסתכלת על הבחוץ. זה לא מעניין אותי מה הם לובשים. מעניין אותי הנפש שלהם. וזה רגע נהדר לסיים, בדיוק כמו שאת התחלת, יעל, ואמרת: "אני לא רואה בעבודה שלי כעובדת סוציאלית מקרה, "אני רואה את הנשמה שמאחורי ה... "הדברים החומריים האלה". -אני גם רואה לאן הבן אדם יכול להגיע, כשהבן אדם בכלל עוד לא נמצא שם ולא

רואה את זה, כי אני יכולה לקחת אותו... בסיטואציה שאני אשב עם נערות שכבר ויתרו עליהן, נגיד בסמינרים או בבתי ספר או המשפחה, או מישהי שרק עכשיו יצאה ממחלקה פסיכיאטרית, זה לא משנה. למה שיהיה לה איזשהו רצון או תקווה או עתיד? ילדה בת 18, 19. כשאני רואה את הפוטנציאל של לאן אנחנו יכולים להגיע, ואנחנו עושים את זה, גם בעזר מציון ובעוד מקומות, זה מה שמניע. אני אומרת: אוקיי, כרגע את לא רואה את זה. אני מבינה, את לא רואה את זה, אותה נערה, אותה אישה. תני לנו לראות את זה מהעיניים שלנו. תודה רבה לכן, יקרות שלי. תודה, חדוי. -תודה. -רגע, מסר לילדי פנימיות. שהם... -הבריאים בנפשם. אני חושבת שילדי פנימייה זה חומר,

חומר מיוחד שהעולם חייב להכיר. יש להם עולם רגשי מדהים. הם חזקים, הם באמת מיוחדים, ואני באמת רוצה להגיד, באמת, שוואלה, תטפחו עליכם על השכם, ממש אבל, כי יש לכם ייחודיות. כמו שיש חן, אז לכם יש חן כזה. חדוי פיש, מנהיגת ילדי הפנימיות. מסר לעובדים סוציאליים? אתם יכולים עדיין לעבוד לפי הספר, אבל כל הזמן שיניע אתכם הלב והעיניים, ראייה נכונה. תודה, בנות. תודה לכן, בשם ילדי הפנימיות ובשם הרצון של כולנו כמערכת חברתית להשתפר כל הזמן. ואם יש משהו בבפנים שלכם או משהו בבחוץ שלכם שעדיין מבקש מענה, "נפשי בשאלתי", הידברות, תתקשרו. בית, מה זה באמת בית? בית זאת הרגשה, והיא הולכת איתנו לכל מקום, כי תחושת הבית

האמיתית היא משהו שאנחנו מרגישים כאן, בתוך הלב שלנו. להרגיש בבית זה להרגיש טוב. טוב עם ביטחון, טוב אהוב, טוב מוקף בתחושה כזאת שטוב לי. זאת הרגשת בית אמיתית. היא יכולה להיות בכל מקום, קצת כמו צב שלוקח את הבית שלו על הגב.