הרב רפאל אוחיון בסיפור אישי (עם כתוביות בעברית)

ערב טוב לכולם. היה איזה מוהל, אחד המוהלים הטובים ביותר בעולם. התקשר אליו אבא מרוגש, אומר לו: הגעתי למוהל הכי טוב בעולם? הוא אומר: כן, אני המוהל הכי טוב בעולם. נולד לי בן ואני רוצה שאתה תהיה המוהל. איך שהוא אומר את המילים האלה, הוא שומע את המוהל מאחורי הקו נקרע מצחוק. נקרע מצחוק. הוא אומר לו: למה אתה צוחק? בוא'נה, אני רציני. מתי הברית? -ביום רביעי הקרוב. עוד יותר נקרע מצחוק. הוא אומר לו: למה אתה צוחק? הוא אומר: תקשיב טוב, אני המוהל מספר 1 בעולם. אנשים שרוצים שאני אבוא למול את הבן שלהם מתקשרים אליי תשעה חודשים לפני שהוא נולד. על מה אתה מדבר? נראה לך שאני פנוי? אני עמוס עד הסוף. אז האבא הזה אומר

לו: תקשיב טוב, אני ואשתי חיכינו לבן הזה 25 שנה! 25 שנה! הוא שומע 25 שנה חיכו לילד, אמר: שמע, זה משהו רציני, זה משהו לא נורמאלי. אני אנסה לראות. הוא דוחף קצת ימינה, דוחף קצת שמאלה, איכשהו מצליח לארגן זמן. הוא מגיע. הוא אומר לו: תקשיב, אני מגיע בדיוק על השניות, על הרגעים. אני מגיע, הכול מוכן כבר. רק עושה את הברית והולך. טוב, הוא מגיע לאולם, רואה את האבא מגיע עם הילד עם דמעות בעיניים ועוד עשרה ילדים מסביבו קוראים לו: אבא, אבא, אני רוצה לראות, אבא. המוהל מסתכל, אמר: וואלה, אתם עבדתם עליי. סתם, הוא לא אמר את זה. ניגש לאבא ואומר לו: תגיד לי רגע, מי הילדים האלה שמסביבך? לא הגיוני מה שקורה פה. או שזה

לא הבן שלך היחיד או שאלה מאומצים. אמרת 25 שנה. האבא אומר לו: אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. יש לי עשרה ילדים, נכון, אבל בן כזה 25 שנה לא היה לי. זה הבן היחיד שיש לי כזה. מבחינת הקב"ה כל אחד ואחד מהבנים שלו הוא בן יחיד. כתוב בחז"ל שאומר רבי נחמן: מהרגע שנולדת אין העולם יכול להתקיים בלעדיך. להבין את הפרופורציות רגע אחד. אני הייתי בארצות הברית לא מזמן. כשנכנסתי למדינה נתנו לי לשים את האצבע ככה בכניסה למדינה בשביל שהיא תסרוק לי את האצבע. שאלתי אותה למה הם עושים את זה. הם אומרים: טביעת אצבע. שימו לב טוב, שמונה מיליארד אנשים בעולם, לאף אחד אין את אותה טביעת אצבע. ולפני מאה שנה היו שמונה מיליארד

אנשים אחרים, וגם להם לא הייתה אותה טביעת אצבע, אותה קרנית של עין, אותו די-אן-איי מדויק. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. אין עוד אחד כמוך בעולם. אז ממילא הקב"ה לא מוותר על אף יהודי וגם לא עליי, ברוך השם. לפני קצת יותר מ-12 שנים לא קראו לי רפאל, קראו לי גיא. אני גרתי בראשון לציון. גדלתי, למדתי בתיכון ים תיכוני, זאת אומרת כשכולם היו בתיכון, הייתי בים. ואהבתי מאוד לגלוש. הייתי איש של סרטים, של טלוויזיה, כל היום מהבוקר עד הערב הייתי רק מצטט סרטים. כל כולי היה ללכת מאודישן לאודישן, להתקבל לסדרות, לפרסומות בארץ, בחוץ לארץ. כל החיים שלי היה משחק, היה טלוויזיה, וחוץ מזה מגיל 10 התחלתי ללמוד

קפוארה. אתם יודעים מה זה קפוארה? זה ריקוד ברזילאי כזה, במרוקאית זה נקרא כפרה. ואני הייתי, ברוך השם, בגיל 16 טסתי לעשות השתלמות בברזיל, חזרתי לפה, פתחתי קבוצות. בגיל 18 פתחתי חברת הפקות של אירועים. הייתי גר בתל אביב. חייתי את החיים הטובים, כביכול. כל כולי היה עולם הזה, ממש. נהניתי מכל רגע, אני לא אשקר. מכירים את אותו אחד שהגיע לרב ואמר לו: כבוד הרב, אני רוצה לחזור בתשובה. אז הרב אמר לו: מה זאת אומרת לחזור בתשובה? אמר: שמע, הרב, יש לי עבירות. מה זה עבירות, חבל לך על הזמן, עבירות הו הו, אילו עבירות, כבוד הרב, אתה לא מתאר לעצמך אילו עבירות, פשש, חבל על הזמן. אז הרב אומר לו: אין שום בעיה. שמע, קח

עשרה לימונים, תסחוט אותם בתוך כוס ותשתה את זה בבת אחת בלי מים ובלי סוכר. באמת? וככה זה יכפר לי על כל העוונות? הוא אומר לו: לא, זה ימחוק לך את החיוך מהפרצוף ואז נוכל להתחיל משם. זאת אומרת, אני נהניתי, אני לא אגיד ש... באמת נהניתי מהחיים. רק מה? כל מי שגר בתל אביב וחי את החיים התל אביביים, חיי הברנז'ה של המועדונים והמסיבות והפה והשם, אצלי כבר זו הייתה עבודה, הייתי סוג של רקדן, "מיומנה." מכיר את הרגעים האלה שהוא חוזר הביתה ויש את הריקנות הזאת בלב. ריקנות. זאת אומרת, כיף כשאתה נמצא במועדון, כשאתה נמצא במקום, כשאתה נמצא על הבמה, כשאתה נמצא מול מסך, אתה נהנה, אי אפשר לשקר, אבל יש את הרגעים האלה של

ה... מה אני עושה עם החיים שלי? הקב"ה אבל כתב לנו בתורה "מושכני אחריך נרוצה." הוא מושך כל אחד ואחד מאיתנו והוא קורא לנו אין-ספור פעמים. אם אנחנו יודעים לשמוע, אנחנו שומעים את הקב"ה קורא לנו. הקריאה הראשונה שהקב"ה קרא לי הייתה קריאה נפלאה. אני, ברוך השם, בגלל שפתחתי את העסק בגיל 18, אז הזמינו אותי לצו גיוס. עכשיו, אני הייתי עושה קפוארה. אתם יודעים מה זה קפוארה? זה פשוט לעשות סלטות בהרבה מקומות וגם ברחוב. טכנית, אני סוג של דוגמן הבית של איכילוב. יש לי שם בוק מכל הצילומים שעשיתי שם. חבל לכם על הזמן, כל איבר בגוף באתי לשם בשביל לעשות צילום אליו. אז ממילא הפרופיל לא נתן לי את האפשרות לעשות מה שאני

רציתי לעשות. אמרתי: אם אני מתגייס, אני מתגייס להיות בעזה. זאת אומרת, אני מתגייס להיכנס ב... טוב, אתם יודעים מה אני רוצה להגיד. אבל תכלס הפרופיל לא אישר לי את זה, אז לנקות טנקים זה לא בשבילי, עם כל הכבוד. לא התגייסתי לא ממניעים לא דתיים, אלא... שמע, לא התאים לי. בכל מקרה, לא שלא רציתי להתגייס, רציתי, אבל לא למה שרצו לתת לי. אבל... אי לכך ובהתאם לזאת אני הייתי בבריחה ממשטרות. כל פעם שראיתי משטרה עוברת לידי, פניתי לצד השני, גם אם זה ממשיך לי את הדרך לעוד שעה. הייתי מפחד ממשטרות כמו לא יודע מה, כי אני יודע, בדיקת הרישיונות הראשונה שעושים לי, אכלתי אותה, אני בפנים. אתם מבינים מכמה ניידות נמנעתי,

עד שהקב"ה, מסובב כל הסיבות, הפגיש אותי עם ניידת של משמר אזרחי. משמר אזרחי זה יהודים חתיירים מגיל 90 ומעלה שמתקבלים למקצוע. והוא אומר לי: תעצור בצד. אני עוצר בצד, אני רואה את הזמן שלוקח לו להגיע מהניידת עד לאוטו שלי, אני אומר: זהו, אכלתי אותה. נגמר הערב. הוא הולך לאט לאט. לוקח את הרישיונות, הולך לאט לאט לאוטו שלו. לוקח לו שלושת רבעי שעה. אני בינתיים זהו, יציאת נשמה, עשיתי קריאת שמע על המיטה כבר. זהו, הלכתי לישון כמעט. בקיצור, תוך כמה דקות נפתחת לי הדלת, ארבעה רוסים ענקי... טוב, חזרתי בתשובה, אסור להגיד את זה. רוסי אחד, אבל הוא נראה כמו ארבעה, אחד כזה ענק, פותח את הדלת, שולף אותי מהדלת, שם אותי

על מכסה המנוע, קושר לי את הידיים: אתה הולך איתי לכלא עכשיו. זהו, נגמר הסיפור, חביבי. אמרתי לו: מה עשיתי? רצחתי מישהו? מה קרה? לוקח אותי למעצר. רבותיי, אין לכם מושג בשביל ציפור חופשייה כמוני מה זה להיות בכלא צבאי. חבל לכם על הזמן. זה הסיוט הכי גדול שקיים בעולם. להיות בכלא צבאי? ועוד אני מגיע, אני הייתי ילד גדול כבר. הגעתי לשם בגיל 24. מגיעה אליי איזו מפקדת קטנה כזאת, קוראים לה המפקדת מיטל, ומתחילה לצרוח עליי: הלו! מה אתה עושה מחוץ לתא שלך? כנס לתא מייד! תבינו טוב. הלו, זוזי, שאני לא אדרוך עלייך. מה, את צועקת עליי? שלחה אותי לזה - ארבעה חודשים. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. אבל ישב איתי ילד בן

16, קוראים לו יוסי אברג'ל. ילד בן 16. לא יודע איך הוא הגיע לשם בכלל. יושב איתי, מלמד אותי ספר שנקרא "אורחות צדיקים." שמעתם על הספר הזה פעם? יושב איתי, מלמד אותי ספר "אורחות צדיקים." אני רואה את הילד הזה, כמה חוכמה נשפכת ממנו. ולא עזבתי אותו רגע אחד בכל המסלול הזה שעברתי בכלא הצבאי. עברתי מעין סוג של מיני סמינר עם הילד הזה. ואז פה הייתה הקריאה הראשונה של הקב"ה אליי. לילה אחד אני יושב, זה היה בפלוגה ד' בכלא 4. שמה זה האוהלים של המילואימניקים, כאילו של הילדים הגדולים, והוא לימד אותי לעשות קריאת שמע על המיטה. הוא נתן לי את הנוסח שאני אמור לקרוא ואני יושב עם הנוסח. פעם ראשונה שאני נתקל בטקסט הזה.

קראתי את קריאת שמע, לקח לי בערך שלושת רבעי שעה להגות את המילים האלה. עד שהגעתי לתחנון. מי שפעם ראשונה בחיים קורא תחנון והוא לבד באמצע הלילה ויש לו את כל הזמן שבעולם והוא יכול להישאר לבד עם הטקסט, לא יכול להיות שהוא לא ישתגע מזה. אתה בא לפני בורא עולם ואתה אומר: ריבונו של עולם, "חטאתי, עוויתי, פשעתי," ואני מרגיש שפשוט בגדתי בו. אני מרגיש בלב שלי כאילו... דמיינו לעצמכם את ההרגשה, חס ושלום, חס ושלום, יש זוג ואחד מבני הזוג עשה את הדבר הלא נכון, שלא עושים בזוגיות, וצילמו אותו. והוא מגיע הביתה איזה יום אחד והוא רואה את בן הזוג השני, שלא עשה את הטעות, יושב עם איזה מכשיר ומסתכל על מה שהוא עשה עם

הפרצוף הזה... אתה רואה פרצוף של אכזבה כזאת, ככה הרגשתי שבורא עולם מסתכל עליי. ואמרתי "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי ולשון הרע, העווינו," ואני אגיד לכם את האמת, זו פעם ראשונה שאמרתי כל כך הרבה מילים בלי לשקר באף אחת מהן. וזה ממש ממש ציער אותי. וכשהגעתי למילים "חטאנו והחטאנו," פשוט ישבתי על הברכיים והתחלתי לבכות בכי שלא בכיתי שנים. שכבתי על הרצפה ונרדמתי באוהל של בית הכנסת. בבוקר המפקדת מיטל נכנסה להעיר אותי, אבל מאותו יום אמרתי: זהו, אני מתחיל חיים חדשים. שמתי כיפה על הראש, אמרתי: ריבונו של עולם, מהיום אני איתך. נגמר הסיפור. מהיום אני איתך. עד השחרור. בשחרור יצאתי, גיליתי שצברתי קצת חובות

בחוץ. ומה לעשות? אני יודע לעשות כסף אך ורק על ידי ריקוד. אז ממילא הורדתי את הכיפה, שמתי אותה במגירה וחזרתי לשואו ביזנס. בשלב מסוים החלטתי: אני רוצה, די, אני רוצה להתחזק. אז בארץ זה לא יעבוד. סגרתי את העסק. קניתי כרטיס טיסה. טסתי עם צוות בידור למלון למרידיאן בקפריסין. הגעתי לשם למלון, שם הייתי עם צוות. איזה כיף, מה זה, קרענו את העיר, חבל על הזמן. אבל הייתי מניח תפילין והייתי מתפלל כל יום. עד שיום אחד לקחתי את המחשב הנייד, איזה לפטופ, לאיזה בית קפה, ישבתי שם בבית קפה, כתבתי בגוגל את המילה "אהבה." אהבה. לא חיפשתי דברים לא טובים, חיפשתי דברים טובים. אני אוהב את הנושא. מי קפץ לי למסך? "הרב זמיר

כהן בהרצאתו: אומנות האהבה." עכשיו, אני מסתכל על הרב זמיר... אני מאוהב בו, כן? מאוהב בו. אבל תכלס, מה אתה יכול ללמד אותי על אהבה? בחייאת דינק, אתה דתי. מה אתם הדתיים יודעים על אהבה, בחייאת? אמרתי: יאללה, בוא ניתן לו צ'אנס. שמעתי אותו. מהרצאה לעוד הרצאה, מהרצאה לעוד הרצאה, עד שנשאבתי לבן אדם הזה, ואז הוא הגיע להרצאה שנקראת "סוד השבע", הרצאה על שבת. איזו הרצאה נפלאה, אבל אמרתי: שמע, שבת זה גבוה מדי בשבילי, זה גבוה. נתחיל בתפילין, תפילות, הכול טוב. שבת גבוה. תקשיבו טוב, הקריאה השנייה של הקב"ה. אנחנו יוצאים כל הצוות לטיול סוף שבוע באיה נאפה. איה נאפה זו עיר תיירותית שם בקפריסין שעושים שם כיף. איך

שאנחנו נכנסים לעיר, רואים איזה מנוף ענק ואנשים רבים עומדים בתור. אני שואל: מה עושים פה? מחלקים פה משהו? אומרים: לא, יש פה בנג'י. אתם יודעים מה זה בנג'י? זו הרגשה הכי קרובה להתאבדות, זה זה. מעלים אותך 60 מטר גובה, קושרים לך את הרגליים כמו איזה סרדין וזורקים אותך למטה. זו ההרגשה. עכשיו, כל הצוות אומרים: יואו, בנג'י! כולם עולים, עושים בנג'י. עכשיו, לי יש פחד גבהים. אני לא מתבייש להגיד את זה. לא נורא. יש כאלה מפחדים מחתולים, יש כאלה מכלבים, אני מפחד מגבהים. אני עומד פה על הבמה, אני רואה את כולכם מטושטש. פחד גבהים. אבל מה? כל הצוות, כולל הבנות, עושים בנג'י. ואז כולם מסתכלים עליי: מה קורה? בטח אני

עושה, מה קרה? מה נראה לכם? אני לא עושה? פשוט. הלכתי לשם, מחתימים אותך על טופס ויתור שאם קורה משהו או נקרע החבל, אתה לא תובע. מי ישמע, יהיה מי שיתבע אחר כך. כאילו, אם נקרע החבל - נגמר הסיפור. מה, מה, מי יתבע? ואז קושרים לי את הרגליים, מקפיצים אותי לכיוון איזו מעלית כזו קטנה, ונכנס יחד איתי גוי. אם אתם כותבים את המילה "גוי" במילון, אתם רואים תמונה שלו. הוא נראה כמו איזה בלוק ציור מהלך, מלא מלא קעקועים מכל כיוון אפשרי שאפשר לשים, עם מלא מלא עגילים, פירסינגים. אם הוא עובר ליד מגנט, כל העור שלו נתלש, יוצא ממנו, חבל לכם על הזמן. הוא נכנס איתי למעלית קטנה, והמעלית מתחילה לעלות. עולים למעלה. אחרי 10

מטר, 10 מטר זה כבר קומה שלישית בערך, כן? אני אומר לו: אתה שומע? אני חושב שזה גבוה מספיק. ההוא עושה לי "אהמ" וממשיך לעלות. מגיעים לאיזה 30 מטר בערך, לחצי, אני כזה מחזיק את הברזלים, אני אומר: אני חושב שאתה יכול לעצור כאן. טוב, טוב, זה טוב פה. פה טוב, מצוין. הוא אומר לי "אהמ" וממשיך לעלות. חמישים מטר. אני רואה אנשים פיצים, כאלה פצפונים, אני רואה את כולם כמו נמלים. מכירים את אותו אחד שירד במעלית זכוכית? מכירים את מעליות הזכוכית האלה שיורדות? ירד מקומה גבוהה, פתאום הוא יורד למטה, הוא תופס איזה מישהו, מתחיל לחבק אותו, לנשק אותו. הוא אומר לו: עזוב אותי, מה, אני לא מכיר אותך. הוא אומר לו: מה זאת

אומרת "לא מכיר אותך?" אני מכיר אותך מאז שהיית כזה קטן. אני רואה אנשים פיציים. אני אומר לו: אתה יכול לעצור. טוב, טוב, פה זה טוב מאוד לקפוץ. פה זה מספיק לקפוץ. הוא עושה לי "אהמ", יימח שמו, וממשיך לעלות. אנחנו מגיעים ל-60 מטר גובה, ואני מרגיש חיבור עם השמיים. עפות לידנו ציפורים ואז הוא פותח את הדלת מלפניי ואומר לי... "ויפתח ה' את פי האתון", כן? וידבר. הוא אומר לי: אני סופר עד שלוש וצועק "בנג'י." אם אתה לא תקפוץ ב"בנג'י," אתה לא תקפוץ. אמרתי לו: אתה יודע? 10 מטר זה מספיק מכובד, למה לעלות עד לכאן? אז הוא אמר לי משפט חזק. אני אגיד את זה באנגלית ואז אני אתרגם אותו. הוא אומר ככה: ,If it wasn't that

high ?what was the point of jumping בתרגום חופשי: אם זה לא היה כזה גבוה, מה היה הטעם לקפוץ? ואז הוא אמר: אחת, שתיים... קפצתי. אם הוא היה מגיע ל"בנג'י," לא הייתי קופץ. הנשמה, הלב, הכליות, הכול נשאר למעלה, אני ירדתי למטה. בסופו של דבר נחתי על קרקע מוצקה, אבל המילים שלו הדהדו לי: אם זה לא היה כזה גבוה, מה היה הטעם לקפוץ? ואני חשבתי לעצמי: תגיד לי, מה אני אמרתי על שבת כל הזמן? זה גבוה מדי בשבילי, נכון? גבוה מדי, גבוה מדי. יכול להיות שהקב"ה דיבר איתי דרך הגוי הזה? אם זה לא היה כזה גבוה, מה היה הטעם לקפוץ? אז החלטתי לקפוץ והתחלתי לשמור שבת. תראו, בשביל לשמור שבת תכלס, צריך לדעת 102 סימנים בשולחן

ערוך. יש הרבה שצריך ללמוד בשביל זה. אבל אני לא עישנתי בשבת ולא נסעתי בשבת. חוץ מזה עשיתי הכול, אבל לא משנה, התחלתי, התחלתי את השלב הראשון. לאט לאט היה לי קשה מדי והתחלתי קצת להידרדר מזה. בדרך חזרה לארץ זו הייתה הקריאה השלישית של הקב"ה אליי. והקב"ה קורא לי, הוא אוהב אותי ממש, מטורף עליי. זה היה, נתקענו כל הצוות בשדה תעופה. ארבע שעות המתנה כי יש סופה בשמיים, חבל על הזמן. עד שסוף כל סוף החליטו לעלות אותנו למטוס, הסופה עדיין ברקים, רעמים, גשם זלעפות. הכניסו אותנו למטוס, אני לא אגיד של איזו חברה שלא תהיה הוצאת דיבה, אבל המטוס זה סוג של... עגלה של סופר עם כנפיים. אתה לוחץ על הקיר והקיר נלחץ. כאילו,

הכול מפלסטיק. אני לא מבין איך מעלים כזה דבר לשמיים. בכל מקרה, ואני חזרתי ל... כן? פחד גבהים. אני יושב ליד החלון כי תקעו אותי שם, לא ביקשתי את זה. ויושבת לידי אחת מאנשי הצוות של צוות הבידור. המטוס ממריא וכאילו זה... הייתה לי הרגשה כזאת שהטייס אמר: יאללה, בואו נעלה, מה שיהיה יהיה. יאללה, בואו, בואו בשביל הכיף, בואו נראה. מקסימום נתרסק. לנו יש מצנחים. הוא עלה וזה הרגיש כמו איזה משחק וידיאו, הוא בורח מברקים. עכשיו, אתה רואה בחלון, אתה רואה אור כזה כחול מבריק ואז פתאום המטוס ככה... יורד 100 מטר למטה. אתם מכירים את זה שהנשמה נשארת למעלה ואתם... כל הטיסה קיבלתי על עצמי קבלות, חבל לכם על הזמן. אמרתי

לקב"ה: ריבונו של עולם, אני מגיע לקרקע מוצקה, אני שם כיפה ענקית סומבררו של מקסיקני, אני מגדל זקן עד הרצפה, אני איראה כמו עראפת, חבל לך על הזמן, ריבונו של עולם, אני הולך להצטרף לאל־קאעידה, לא אכפת לי, העיקר תשים אותי על קרקע מוצקה, בבקשה, ריבונו של עולם. איך שהמטוס נחת, זה היה כמו מבצע מרבד הקסמים. אני יורד מהמטוס, מתחיל לנשק את הרצפה, לא כי זו ישראל, כי זו קרקע. מה זה הייתי שמח. שמתי את הכיפה בחזרה על הראש, אמרתי: זהו, ריבונו של עולם, הבנתי את הרמז. הבנתי. זהו, זהו, זהו, אני איתך. זהו. איי, אני אגיד לכם, הקב"ה מדבר איתנו כל רגע ורגע אבל הבעיה שהגאווה שלי לא נותנת לי לשמוע את הקב"ה איך שהוא

מדבר, אלא איך שאני רוצה שהוא ידבר. זאת אומרת, אנחנו, כשאנחנו מדברים אחד עם השני, אנחנו מדברים את אותה שפה אז קל מאוד להבין אחד את השני. כשהקב"ה מדבר איתנו, הוא מדבר איתנו בשפה אחרת, בשפה של הקב"ה. השפה של הקב"ה היא דרך כביכול צירופי מקרים. ואם אין לך מספיק ענווה להטות אוזן ולשמוע איך שהוא מדבר, ולא איך שאתה שומע - יהיה לך קשה מאוד לשמוע אותו, כמו שהיה לי. הורדתי עוד פעם את הכיפה. מה אני אעשה? העולם הזה קורץ מאוד. התקשרה אליי בחורה שעבדתי איתה באיזה אולם אירועים בראשון לציון, היא אמרה לי: שמע, אני מחפשת מנהל אירועים. אתה מכיר מישהו? אמרתי לה: את האמת? אני לא עושה עכשיו כלום. בדיוק נחתי מחוץ

לארץ. היא אומרת: איזה יופי, אתה הולך להיות. הגעתי אליה לאולם והתחלתי ככה למכור אירועים. בשלב מסוים אמרתי: שמעי, אני יכול להכניס לפה קצת הופעות ודברים ככה מהצד? היא אומרת: כן, בשמחה. ואז נשאבתי עוד פעם לעולם הבידור. עוד פעם הורדתי את הכיפה. התחלתי דרך האולם שלה. עוד פעם פתחתי את המשרד בתל אביב וחזרתי בדיוק למה שהייתי לפני כן, והקב"ה באותה שעה עמד בשמיים ואמר: חאלס, באמת! נו, עוד פעם? ואז הוא נתן לי זאפטה יפה. שימו לב טוב. זו הייתה החתונה של הזמר קובי סאבלימינל. אתם מכירים אותו? הראפר. הוא התחתן ב"אווניו" וביקשו ממני לעשות את הנאמבר כניסה לחופה. מה זה "נאמבר כניסה לחופה?" אתם יודעים, חופה,

אנשים בדרך כלל מתחתנים, אבל יש אנשים שזה לא עניין, אין עניין להתחתן, כאילו חתונה זה משהו משני, יש פה עניין לעשות הפקה. הפקה. אז היו שם רקדנים ורקדניות וקפואריסטים ואקרובטים ומתופפים. ואני ועוד מישהו עומדים משני צדדי החופה, יורקים אש. מה זאת אומרת יורקים אש? שמן פרפין בפה, לפיד, מוציאים להביורים כאלה. זה, כן, ממש חופה מסורתית, רגילה, כמו של פעם, כמו של אבותינו. והזוג נכנס ואני יורק אש. ואז באמצע יריקות האש פתאום, בטעות שאפתי במקום לנשוף. ברוך השם, זה היה רק את השמן בלי האש, ברוך השם. אבל השמן לבד זה הספיק. שמן מנורות כימי נכנס לי לריאות ואני מתחיל להשתנק, אבל מה אני אעשה שממולי צוות טלוויזיה

גיא פינס וכל החברים שלו, ואיך אמר המשורר? ההצגה חייבת להימשך. המשכתי להופיע עוד שתי דקות. ירדתי מהבמה, הרגשתי סחרחורת. לקחתי את כל הצוות, הייתי עם כל הצוות, לבתים. הגעתי הביתה. זה היה באוגוסט, למניינם. אני עם שני טרנינגים עליי, שלושה פוכים, רועד מקור, רועד, ככה... אני מתקשר לאחי: אתה שומע, אחי? כך וכך המצב. הוא אומר: מה אתה עושה בבית? טוס לבית חולים! נסעתי מהר לוולפסון. איך שהגעתי שמה לוולפסון, הקב"ה סייע, איך שהגעתי לשם התעלפתי. קמתי אחרי שבוע. דלקת ריאות כימית. אמרו לי שאם לא היית מגיע היום, לא היית יכול להגיע מחר. שכבתי בבית חולים חודשיים. חודשיים שלמים. עשיתי פעמיים סי-טי, שש-שבע פעמים

עשו לי צילום. ראו שם גבשושית שומן... סליחה, שמן כימי שלא נעלמת. ישבתי עם אחד הרופאים הבכירים שמטפל בענייני ריאות וכימיקלים, הוא אמר לי: שמע, יש לך שם שמן כימי. זה לא הולך לצאת משם. צריך לעשות איזשהו ניתוח וזה, יש קצת סיכונים, כמו בכל דבר, אין מה לעשות. אתם מבינים שהכיפה ישר חזרה לראש, כן? החודשיים האלה שהייתי בבית חולים הם היו החודשיים הכי טובים שהיו לי בחיים. אני אגיד לכם למה. תמיד אומרים שבשביל שבן אדם יחזור בתשובה צריך שיקרה לו משהו, נכון? קרה לו משהו, הוא מסכן, הוא נכנס לצרות, נכנס לזה, אז קרה לו... אני אגיד לכם את האמת? אני מצדיק אותם. באמת צריך שיקרה משהו. למה? צריך משהו שירים לך את

האמברקס שתעצור רגע אחד, תעצור ותחשוב למה אתה חי, מי אתה בעצם. מה זה "אני? מה זה "אני?" מה פירוש המילה "אני?" אתם יודעים מה פירוש המילה "אני?" הרי כשאני אומר "אני" מאות פעמים ביום בלי להבין מה זה אומר זה טירוף. אם אני שואל מישהו "לאן אתה הולך,"? בעצם במילים אחרות שואל אותו: מה היעד שלך? נכון? מה היעד? "לאן" זה מה היעד? "אן" זה יעד, "לאן" - לאיזה יעד אתה הולך? עכשיו, אני יכול להגיד ליעדי ואני יכול להגיד ל-אני. זאת אומרת, פירוש המילה המילולית "אני" זה היעד שלי. לכל אחד ואחד מאיתנו יש יעד בחיים. רק מה, אנחנו יותר מדי מבולבלים עם השאלה איך לחיות את החיים שלנו, שאנחנו שוכחים לעצור, להרים אמברקס רגע

אחד, לשאול למה אני חי את החיים שלי. בחודשיים האלה הייתי חודשיים שלמים במיטה מול בורא עולם, רק מדבר על השאלה למה: למה אני חי? למה? באותה שעה לקחתי חזרה את הלפטופ. התחלתי לשמוע עוד פעם את הרב, ישתבח שמו לעד. כשיצאתי משם התחלתי לרדוף אחריו. רדפתי אותו. לא רדפתי אחריו, רדפתי אותו ממש. כל הרצאה שהוא מגיע, פתאום הוא רואה אותי בקהל. הוא לא יודע איפה אני גר: בבאר שבע, בחיפה, בכל מקום, אני מופיע שם. "כל מקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתך." בקיצור, בשלב מסוים ניגשתי אליו ואמרתי לו: הרב, אני רוצה עוד. איפה? מאיפה משיגים עוד? הוא אמר לי: אתה יכול לבוא אלינו לשבת בישיבה. הגעתי אליו לשבת בישיבה, נתקעתי

שם. "פה אשב כי איוויתיה," לא יצאתי משם שנה שלמה. בישיבה הרב הכניס בנו כל כך הרבה אהבת תורה, כל כך הרבה שמחה. למדתי קרוב ל-12-13 שעות ביממה ונהניתי מכל שנייה. אחרי שנה זכיתי להתחתן עם אישה מדהימה, מרוקאית כמוני. ואחרי שנה מהחתונה נולדה לנו הבת הראשונה, והרב זמיר מתקשר אליי. מה נשמע? -בסדר? -הרב? -כן. עכשיו, כשהרב זמיר מתקשר אלייך זה כאילו ביבי התקשר אלייך, כן? להבדיל. רק קצת יותר מלחיץ. מה אני יכול לעזור לך, הרב? שמע, יש קהילה בארצות הברית שמחפשים רב, בפנמה סיטי בפלורידה. היית מעוניין ללכת? חזק, כבוד הרב, חזק. לא ידעתי שאתה יודע לספר בדיחות, חזק. מה אומר? כן, כן, קהילה, פנמה סיטי. רוצה? אתה

רציני? אני? לא, שמע, כבוד הרב, לא נראה לי... אשתי בחיים לא תסכים. אנחנו עברנו לגור בביתר עילית, היא אמרה לי שזה רחוק לה מדי מהמשפחה, מהחברים. עד פנמה סיטי פלורידה צריך שלושה מטוסים בשביל להגיע לשם. כאילו צריך להיאבד ברמה הזויה בשביל להגיע לחור הזה. הוא אמר לי: שמע, תבדוק. אני מתפלל לריבונו של עולם שהיא לא תסכים. לא רוצה ללכת, לא רוצה. אני בא לאשתי, אומר לה: את שומעת? הרב הציע שנטוס לארצות הברית להיות שם רב קהילה. חזק, נכון? היא אומרת: יואו, איזו הזדמנות! וואי, בטח, בוא נלך! אני אומר לה: לא, לא, רגע, בואי נשאל את ההורים. הבת שלי שינתה את הסטטוס לכולם, עשתה את ההורים שלי סבא וסבתא, את ההורים של

אשתי סבא וסבתא, אין מצב שהם יסכימו. באים להורים שלי: אתם שומעים? הציעו לנו לטוס לחוץ לארץ להיות שם רב קהילה וזה. איזו הזדמנות! איזה יופי! תטוסו, בהצלחה שיהיה לכם. אמרתי: ההורים של אשתי בחיים לא יסכימו. עכשיו, אני מתפלל על זה. אני מגיע אליהם, אתם שומעים? הציעו לנו לטוס לחוץ לארץ, לקחת את הבת שלכם רחוק שנות אור מכם ואתם לא הולכים לראות אותה מלא זמן, אולי פעם בשנה. מה אתם אומרים? -איזו הזדמנות! תלכו, תיסעו. אנחנו נעזור לכם. לארוז. טוב, זו לא חוכמה, גרנו אצלם. אז הם רצו להיפטר מאיתנו כנראה. בכל מקרה, אני מוצא את עצמי במטוס בדרך לפנמה סיטי. שמה קרה לי דבר מעניין, ככה אני אתן לכם רק חוויה קטנה

שהייתה לי שם. איך שנחתנו שם, מגיע לאסוף אותנו איזה בחור חמוד, מקסים שגר שם בקהילה. עכשיו, אף אחד שם לא דתי תכלס. זו קהילה כזו לא של אנשים דתיים כל כך. והוא אוסף אותי משדה התעופה. בדרך חזרה הוא מוריד אותי אצלו בבית והוא אומר לי: שמע, אנחנו מארגנים לכם איזו דירה פה. בינתיים אתם אצלי. איך שאני נחתי, כן? שעתיים אחרי הנחיתה, הוא מגיע אליי עם טלפון, הוא אומר: שמע, אחד מאנשי הקהילה רוצה לדבר איתך, כבוד הרב. אני לוקח את הטלפון, מאחורי הטלפון עומד בחור בשם יוסי ביטון. יוסי ביטון יש לו רשת של חנויות של הלבשת חוף שמה בפנמה סיטי. הוא אומר לי: שמע, כבוד הרב, ברוכים הבאים לפנמה סיטי. תגיד, הרב, הרב מבין

בשדים? מה? מה? שדים, שדים, הרב מבין בהם? מה... מה... מה אתה מתכוון במה שאתה אומר? יש לי שדים בחנות. הרב יכול לבוא לגרש אותם? אמרתי לו: תגיד, אנחנו בפנמה סיטי, אז כאילו, עישנת משהו? שתית משהו? לא, לא, כבוד הרב. תפסתי אותם במצלמות אבטחה. אתה מוזמן לבוא לראות. תקשיבו טוב, שתיים לפנות בוקר, מצלמות האבטחה בחנות שלו נדלקות, והוא רואה דמויות לבנות זזות לו שם בחנות. בר מינן ולהקתו. אני אומר לו: אממ... חכה שנייה, אני כבר חוזר אליך, טוב? כבר חוזר אליך. מנתק את הטלפון, רצתי לאשתי: יש להם פה שדים! שדים! לאן הגענו? היא אומרת לי: מה? שדים? תתקשר לרב, תתקשר לרב. אני מתקשר לרב, מתקשר לרב זמיר: הרב, יש להם פה

שדים. מה אני עושה עם שדים? מה עושים עם שדים? עכשיו, הרב עונה לי בכזה רוגע כאילו כל שני וחמישי הוא עושה גירוש שדים. שמע, תיקח פיטום הקטורת, תקבץ עשרה, תעשו קדיש והכול יעבור, הכול בסדר. הוא נתן לי כזה ביטחון. הגעתי, קיבצתי את העשרה: אל תשאלו, אני יודע בדיוק מי נמצא כאן, אני רואה את זה. חבל לכם על הזמן, אם כולכם לא תחזרו בתשובה, אתם לא מבינים מה יקרה לכם פה. אמרתי ננצל את זה. זו הייתה הרמה להנחתה. זה לא עבד בפועל. ביום למוחרת לא היה מניין בבית כנסת. בכל מקרה, זה לא חזר ביום למוחרת. הצלחנו. זו הייתה החוויה שלי שם. זכינו שם לבנות מקווה באיזה חצי מיליון דולר. ברוך השם, מקווה מפואר, יפה. חזרנו לארץ.

איך שנחתנו בארץ, התחילה מלחמת "צוק איתן." התקשרתי לרב זמיר: מה לעשות? אנחנו באנו לפה לביקור בסך הכול. צריכים לחזור לשם ושדה התעופה סגור. מה עושים? לחזור? לא לחזור? הוא אמר לי: לך תשאל את רבי חיים קנייבסקי. הגעתי לרבי חיים קנייבסקי, אמרתי לו: רבי חיים, לחזור לשם לחוץ לארץ או להישאר פה בארץ? הוא אמר לי: תישאר פה בארץ. אמרתי לו: כבוד הרב יכול לברך אותנו? -מה השם? גיא בן לבנה. הוא מסתכל עליי: מה זה השטויות האלה? מה זאת אומרת "מה זה השטויות האלה?" זה השם שלי. הוא אומר: גיא זה לא שם. גבריאל. אמרתי לו: כבוד הרב, רגע, שנייה, שנייה, רגע. גבריאל זה השם של אבא שלי. אז הוא אומר לי: טוב, גמליאל. לא,

ריבונו של עולם, רגע. שנייה... כבוד הרב, לאט לאט, בוא נחשוב עוד רגע אחד ביחד. גמליאל זה כאילו שם, אתה יודע, תימני משהו. הוא אמר לי: שמע, תחשוב על משהו אחר. גיא זה לא שם. ואז אשתי בחרה את השם רפאל, ומאז הפכתי להיות רפאל אוחיון וזכיתי להיכנס לארגון הידברות ולעבוד פה עם הצוות הנפלא שיש כאן של זיכוי הרבים. בן פורת יוסף, הקב"ה זיכה אותי ממש במתנות גדולות בחיים שלי. נולדו לנו חמישה ילדים, בלי עין הרע, חמסה, חמסה, חמסה, טפו, טפו, טפו. ואני רק רוצה להעביר מסר אחד קטן אחרון. בחיים שלי עשיתי הרבה הנאות, הרבה כיופים, הרבה ריגושים. לא היה לי בחיים, לא משנה על איזו במה עמדתי, מאחורי איזה מסך הייתי, עם איזה

ריגוש שלא חוויתי בחיים, אף אחד מהם לא השתווה בחיים לרגע אחד שאתה יושב מול גמרא או מול שולחן ערוך או ספר תורה, ואתה קולט שפתאום אתה מתעסק במהות החיים שלך וכל שנייה ושנייה אתה באמת מתקדם בחיים ואתה זכית להיות מאלפית האחוז בעולם שבשבילו הקב"ה מקיים את העולם ואתה פתאום קולט איזו מתנה אדירה קיבלתי. תודה, ריבונו של עולם. ובחיים לא זכיתי לבכות מאושר בגלגול הקודם, אבל בגלגול הזה זה קורה כמעט כל יום. אני מודה לכולם שהקשבתם לי. תודה רבה.