קצר ולעניין: תעתועי חשיבה - הרב אפרים אפשטיין (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. כולכם ודאי מכירים את המושג תעתועי ראייה. אם הייתי מראה לכם, לצורך העניין, תמונה - חלקכם היו רואים בתמונה פרצוף אחד וחלקכם היו רואים בתמונה פרצוף שונה. זה סוג של תעתוע ראייה שקרוב לוודאי כולם מכירים. ישנו עוד סוג של תעתוע ראייה. אם הייתי מראה לכם מין תמונה של שני שולחנות, שולחן אחד היה ארוך וצר והשולחן השני היה קצת יותר רחב, והייתי פונה אליכם בשאלה: איזה שולחן משני השולחנות יותר ארוך? כולם, ללא צל של ספק, היו באים ואומרים שלפי הראייה, בכל אופן, השולחן הצר נראה הרבה יותר ארוך מאשר השולחן הרחב. ואז הייתי מוציא סרגל, שם לכם על השולחן הזה ועל השולחן הזה, והייתם רואים שלמעשה השולחנות הם

בדיוק באותו אורך. הייתי מזיז את הסרגל החוצה ושואל אתכם שוב: איזה שולחן יותר ארוך? קרוב לוודאי שהייתם אומרים שוב פעם את אותה תשובה שעניתם בהתחלה. העיניים מטעות שוב ושוב ושוב וזה לא מעניין את העיניים בכלל אם בשכל אנחנו יודעים שהשולחן הזה יותר ארוך מהשולחן השני. זה נורא מעניין כי כל זה קיים בהחלט בתעתועי ראייה. אבל מה הייתם אומרים אם הייתי אומר לכם שקיימים גם תעתועי חשיבה? וכאן בתעתועי חשיבה זה כבר נהיה אפילו מסוכן או נהיה קצת מפחיד כי מתברר שכל החיים אנחנו מקבלים החלטות, החלטות פחות חשובות והחלטות יותר חשובות. נראה לנו שאנחנו מחליטים, שיש לנו את הנתונים ואנחנו שוקלים אותם היטב ומקבלים החלטה,

אבל מתברר שהרבה מאוד מההחלטות שלנו הן לא נתונות לשליטה שלנו בכלל. המוח שלנו, על פי דפוסי חשיבה מאוד מסוימים שקיימים אצל כל אחד ואחד מאיתנו, מחליט בעצם בשבילנו. אני אתן לכם דוגמה. נעשה מחקר מאוד מעניין באירופה. לקחו קבוצה של עשר מדינות באירופה ופשוט רצו לבוא ולבדוק באילו מדינות יש יותר תרומות איברים ובאילו מדינות יש פחות תרומות איברים. רצו להגביר את המודעות, רצו שאנשים יותר יתרמו איברים. והמדינות התחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת הייתה חמש מדינות שתרמו בהן בערך 80% תרומות איברים. בקבוצה השנייה של המדינות %תרומות האיברים הגיעו למשהו כמו 20. זה פער אדיר. מאוד עניין את החוקרים לדעת %למה כאן 80% ולמה

כאן 20. ההנחה הראשונית של החוקרים הייתה שמן הסתם יגלו שבאותן מדינות שיש 80% של תרומות איברים מן הסתם יש הרבה יותר מודעות לעניין, אולי מודעות דתית, אולי משלמים כסף, אולי עושים פרסומות, אבל לאחר בדיקה של הדבר, החוקרים הוכו בתדהמה. מתברר שכל ההבדל %בין המדינות של 80% לבין המדינות של 20 היה בסך הכול קובייה קטנה שנמצאת בצד שמאל באיזשהו טופס שחותמים למשרד הרישוי. אני אסביר. באותן מדינות, כשבן אדם מוציא את רישיון הנהיגה שלו, הוא הולך למשרד הרישוי למלא טפסים ובטופס האחרון ישנה קובייה למעלה, בצד שמאל, ובקובייה כתוב כך: "אם אתה מעוניין שיתרמו את איבריך לאחר מיתה - סמן איקס." מה לדעתכם רוב האנשים סימנו?

לא סימנו כלום. אבל בקבוצה השנייה של המדינות, באותו טופס, למעלה, בקובייה בצד שמאל, הייתה את אותה שאלה רק בשינוי של מילה אחת: "אם אינך רוצה שיתרמו את איבריך לאחר מיתה - סמן איקס." ומה שם עשו רוב האנשים? אותו דבר, לא סימנו כלום. רק מה לעשות? כזאת שאלה ואתה לא מסמן כלום, הווי אומר שלאחר מותו של אותו בן אדם תורמים את איבריו. המסקנה הנורא מעניינת מהמחקר הזה, שאנשים ברוב רובם של המקרים בוחרים שלא להחליט. עכשיו, שלא תחשבו, אותו בן אדם שניצבת בפניו שאלה, הוא לא בוחר לא להחליט, הוא חושב שהוא מחליט להישאר בברירת המחדל שלו ולא להחליט, כשלמעשה הוא לא החליט כי המוח שלו בחר להישאר בברירת המחדל. המוח שלנו

לוקח אותנו דבר ראשון לברירת המחדל, אם תקראו סוג של עצלות, דבר ראשון: אל תחליט, תישאר במקום שלך. אנחנו חושבים שקיבלנו את ההחלטה הנכונה שלנו, שאנחנו בחרנו להישאר. אבל מתברר שלא אנחנו בוחרים, אלא המוח שלנו בוחר. כולנו מכירים את הנתון הנורא מפורסם שכשמשלמים בכרטיס אשראי אנחנו מבזבזים הרבה יותר כסף מאשר אנחנו משלמים במזומן. יש הרבה סיבות לעניין. הסיבה העיקרית היא, שוב, ברירת המחדל. אני הולך לקנות משהו בחנות, לא משהו שאני חייב לקנות אותו. אני יוצא לקניות. עכשיו, ברירת המחדל שלי עכשיו: להוציא כסף או לא להוציא כסף? ברירת המחדל שהכסף יישאר אצלי בכיס. אם אני משלם במזומן, כל הוצאה של כסף מהכיס נוגדת את

ברירת המחדל שלי להשאיר את הכסף בכיס, לכן אני אוציא פחות כסף. בכרטיס אשראי זה פעם אחת מול ברירת המחדל ובזה נגמר הסיפור. פעם אחת, אני זוכר, נכנסתי לתחנת דלק והעדפתי לתדלק במזומן. ככה נכנסים בפנים, יש שם חנות, ואני בא לאותו מתדלק ואומר לו: תדלק לי בכך וכך כסף. ואז אתם מכירים, בכל החנויות האלה יש למתדלק מין כוס כזאת על השולחן שמבקשים לשים שם טיפ. כמה כסף לרוב יש בתוך הכוס הזאת? כמה עשרות אגורות, לא יותר. אבל באותה חנות אני רואה דבר נורא נורא מעניין, שבתוך הכוס, הכוס מלאה כמעט שלושת-רבעי ויש שם גם עשרות אגורות וגם שקלים. איך זה קרה? מה המתדלק עשה שאצלו הכוס מלאה בטיפ לעומת מקומות אחרים, שהכוס,

אפשר לראות אותה ממש ריקה? אז תשימו לב מה שהוא עשה. אני ראיתי שעל הכוס הוא חיבר מקל של ארטיק ועל המקל של הארטיק הוא שם לולאה כזאת שפותחים איזה בקבוק שתייה, אז יש לולאה מתחת לפקק. הוא חיבר את הלולאה הזאת על המקל של הארטיק ועל הכוס הוא כתב דבר אחד: "נראה אותך קולע לסל." עכשיו, אני מבטיח לכם, אין בן אדם אחד ששם באותה כוס כסף, עמד בסוף החנות וניסה לקלוע לתוך הכוס. אבל מה שהמתדלק הזה עשה, בלי מודע, הוא פשוט הוציא את הבן אדם מברירת המחדל. אין אף אחד שמתקמצן ולא רוצה לתת 10 אגורות או 20 אגורות. לאף אחד לא ישנה בחיים אותם 10 אגורות. אבל המוח מחשבן אוטומטי: ברירת המחדל היא שה-10 אגורות יישארו בכיס שלי.

לא צריך סיבה. זה לא בגלל שיש לי כסף או אין לי כסף, זה ברירת מחדל. ברגע שאותו מתדלק הצליח להוציא אותנו מברירת המחדל, כי השאלה היא לא איפה יהיו אותם 10 אגורות, אלא "נראה אותך קולע לסל- " כל בן אדם קיבל את ההחלטה המאוד ברורה שכשהייתי שואל אותו סתם ככה באיזו ישיבה עם חברים "אכפת לך לתת 10 אגורות למתדלק"? לאף אחד לא אכפת. ניתק לו את ברירת המחדל, שמים את האגורות בתוך הכוס. תזכרו את התעתוע הראשון, וברשותכם אני אעבור לתעתוע השני. כולנו מכירים בוודאי ניסוי מאוד מפורסם, קוראים לזה ניסוי המרשמלו. בניסוי המרשמלו לקחו קבוצה של ילדים והציעו להם כך: אמרו להם: או שאתם מקבלים עכשיו מרשמלו אחד, אם אתם מוכנים

לחכות שעה או משהו כזה - אתם תקבלו שני מרשמלו או חבילת מרשמלו. רוב הילדים בחרו לקבל כאן ועכשיו מרשמלו אחד ויש למחקר הזה הרבה השלכות מאוד מעניינות, בדקו אותן אחר כך. אבל זאת לא השאלה. עכשיו, לצורך העניין, הייתי עושה לכם את אותו ניסוי והייתי אומר לכם שבו נאמר ויש לי כאן חבילה של שוקולד והאם אתם מעדיפים לקבל עכשיו קובייה או עוד שעה למשל לקבל חבילה שלמה. אבל אני לא אוהב לעשות את הניסוי בצורה כזאת, כי אז אתם אנשים חכמים ואתם מן הסתם תעבדו עליי ואתם מכירים את ניסוי המרשמלו, אז זה לא יצא לי טוב. אז אני אשדרג ברשותכם את הניסוי הזה, בסדר? בואו נאמר שהייתי מגיע פה ואתם יושבים מולי ואני מוציא לכם על

השולחן חבילה של שטרות ואני אומר לכם: יש לכם שתי אפשרויות. אפשרות אחת שאני נותן לכם שטר של 100 שקל כאן ועכשיו ואפשרות שנייה שעוד שעה, לצורך העניין, אם זאת הייתה הרצאה של שעה, עוד שעה אני אתן לכם 101 - 100 ושקל. מה הייתם מעדיפים? לקבל כאן ועכשיו 100 שקל או עוד שעה 101? אל תטרחו לענות כי התשובה שמקבלים ב-99% מהמקרים: אני רוצה כאן ועכשיו את ה-100, עזוב אותי 101 אחר כך. אין המדובר בחוסר נאמנות, כן? אני שם לכם פה את השטרות, שם לכם פה את הכסף, אתם מאמינים וסומכים עליי. ועדיין רוב האנשים יעדיפו כאן ועכשיו 100 שקל ולא 101 בסיום ההרצאה. דרך אגב, היה פעם בן אדם שאמר לי שהוא מעדיף כאן ועכשיו 100 ולא

בסיום ההרצאה 101 כי זה מאוד מפריע לו השקלים בכיס. אבל נבודד את המשתנה הזה. אתם לא מהאנשים האלה. עכשיו אני אשאל אתכם שאלה אחרת: היינו נפגשים עכשיו והייתי אומר לכם: מה אתם רוצים? עכשיו 100 שקל או עכשיו 101? קרוב לוודאי שאין בן אדם אחד שיאמר לי: אני רוצה עכשיו 100 ולא עכשיו 101. אם אני מציע 101, למה שלא תיקח? עכשיו בואו ננתח רגע את השאלות ששאלנו. בפעם הראשונה שאלתי אתכם: עכשיו 100 או עוד שעה 101, כשלצורך העניין אתם סומכים עליי ואתם לא חושבים שאני הולך לרמות אתכם. גם אין לכם מה לעשות עכשיו עם ה-100 שקל כי אתם יושבים כאן בתוך ההרצאה ואף אחד לא הולך להוציא את ה-100 שקל הזה עכשיו. ועדיין רוב רובינו

יגידו עכשיו 100 ולא אחר כך 101. אז אוקיי, בוא נאמר שהאחד הזה לא כל כך חשוב, שקל אחד. אבל אם הייתי שואל אתכם את השאלה השנייה: עכשיו 100 או עכשיו 101? כולם יגידו: עכשיו 101. אז אני קצת לא מבין, השקל הזה חשוב או שהשקל הזה אינו חשוב? אל תנסו להסתבך עם התשובה כי אני אומר לכם מה התשובה האמיתית. למעשה, זה טמון באיזשהו מנגנון פסיכולוגי שקיים אצלנו שמקרין על התשובות שאנחנו אומרים. ושימו לב, זאת שאלה כלכלית. ועדיין המנגנון שלנו מחליט בשבילנו. בהבנה השכלית שלנו, המתמטית, המוח שלנו, שיודע לחשוב, הוא יודע שיש עבר ויש הווה ויש עתיד. יש הכול, יש את כל הזמנים. אבל מבחינת התחושות שלנו, מבחינת ההרגשות שלנו,

אנחנו מרגישים רק את עכשיו. אנחנו לא מרגישים את העבר ואנחנו ודאי לא מרגישים את העתיד. אנחנו יכולים לחלום על העתיד, אנחנו יכולים לצפות לעתיד, אנחנו יכולים לדמיין את העתיד. אבל בתחושות הבסיסיות שלנו אנחנו חיים כאן ועכשיו בלבד. עד כדי כך שהייתי יכול לומר מין משפט, שנראה אולי קצת מפחיד בהתחלה, שאף אחד מאיתנו לא יהיה כאן בעצם מחר. והוא נכון לגמרי כי כשיגיע המחר, המחר נהפך להיום. למחר אנחנו אף פעם לא מגיעים. אז שימו לב, דיברנו כרגע על שני תעתועי חשיבה ששני התעתועים האלה מאוד מאוד קיימים במוח של כל אחד, ונראה לנו לפעמים שאנחנו מקבלים החלטות או רוצים להגשים רצונות שלנו. בסדר? אנחנו רוצים, לצורך

העניין, לפתוח בדיאטה. מאוד קל לנו לומר: אנחנו מחר נתחיל את הדיאטה כי מבחינה שכלית אנחנו יודעים שזה יחייב אותנו מחר, אבל מבחינה פסיכולוגית אנחנו מרגישים שהמחר לא קיים וזה ישר קל לנו להגיד כן מחר כי אנחנו לא מרגישים בעצם, באמת של העניין, אנחנו לא מרגישים שום מחויבות למחר. אבל כשיגיע המחר, אנחנו ניתקל בבעיה השנייה. אנחנו ניתקל שוב פעם בבעיה של ברירת המחדל שאנחנו נעדיף לא להחליט. ואם עכשיו אנחנו נחזור בסוף יום של העבודה הביתה, ותהיה על השולחן עוגה של קצפת, וכל אחד ינסה להיזכר בכזאת סיטואציה, והוא בדיאטה, הוא החליט שהוא מתחיל דיאטה, היא החליטה שהיא מתחילה דיאטה. מה השכל אומר? לאכול מאותה עוגה?

לקחת חתיכה? השכל ודאי אומר שלא, אנחנו בדיאטה. אבל מה קורה בסוף? אנחנו לוקחים חתיכה מהעוגה? אנחנו ודאי לוקחים חתיכה מהעוגה כי ברירת המחדל היא כל כך חזקה, ואם ברירת המחדל שכרגע אני לא בדיאטה, אני נשאר בברירת המחדל. ואם אני אשאל אתכם "למה לקחתם את אותה פרוסה"? יהיו אלף תירוצים ואלף תשובות, כשלמעשה אנחנו לא החלטנו. נראה לנו שהחלטנו, אבל לא החלטנו. עכשיו, השאלה היא איך אפשר לברוח מהבעיות האלה, איך אפשר לברוח מתעתועי החשיבה כי כמו שהזכרתי לכם בתעתועי הראייה, לא מספיק רמת מודעות, לא מספיק ידיעה שזה תעתוע, כמו עם השולחנות והסרגל כי ברגע שאני מזיז את הסרגל הצידה, התעתוע קם ועומד וחוזר ואין לנו כל כך

דרך לזהות אותו כי זה נראה לנו אמיתי, זה נראה לנו שאנחנו באמת ככה החלטנו. אז אני אספר לכם סיפור על יהודי מופלא שכבר לא נמצא איתנו, שאני זכיתי להכיר אותו בשנותיו האחרונות. לאותו יהודי קראו הרב קלמן גולדשמידט, יהודי שגר בירושלים, בשכונת הר נוף, שבשנים האחרונות גילו אצלו את המחלה הנוראית, את הסרטן. זה היה לו בבטן. עכשיו, בתקופה האחרונה לחייו הוא באמת כבר היה לו הרבה יותר קשה לתפקד. הוא כבר לא יכול היה לעשות את מה שהוא אהב. אחד מהדברים שהוא מאוד הקפיד עליהם במשך כל שנותיו זה לא להפסיד יום בלי טבילה במקווה. אבל הוא כבר לא יכול היה, כבר לא היה לו כוח. ואז תקשיבו לסיפור שסיפר לי הבן שלו לאחר פטירתו

של אותו הרב גולדשמידט. הוא אומר לי: יום אחד פונה אליי אבא שלי ואומר לי: תקשיב, תיקח אותי למקווה. טוב, הוא לוקח את אביו למקווה ואבא שלו אומר לו: תקשיב, תבוא עוד חצי שעה, אני אהיה מוכן, לבוש, תחזיר אותי הביתה. עוברת חצי שעה, מגיע אותו בן לקחת את אבא שלו, את הרב גולדשמידט מהמקווה, והוא רואה את אבא שלו יושב לבוש על הספסל, אבל מהספסל ועד לבור הטבילה, מה שנקרא, יש כתם של דם ממשיך, מהרב גולדשמידט עד לתוך המקווה. ואותו בן אברימי שואל את אבא שלו: אבא, מה קרה? ואבא שלו מחייך חיוך גדול ואומר לו: תקשיב, אין לך מושג כמה הקב"ה אוהב אותי. פונה אליו הבן שלו ואומר לו: אבא, מה הסיפור? איפה הגעת פה עכשיו ממה

שאני שואל אותך לאהבה שהקב"ה אוהב אותך? אז פותח הרב גולדשמידט את פיו וכך הוא מספר לבן שלו, תקשיבו טוב, הוא אומר לו: תקשיב, כתוב בחז"ל שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. אנחנו לא עושים פה כלום אם לא הכריזו למעלה שאנחנו צריכים לעשות. אומר לו: תקשיב, לפני 25 דקות בדיוק, כך הוא מספר לו, יושב הקב"ה בכבודו ובעצמו על הכיסא הגדול שלו שם בשמיים. והוא מתאר לו את הכיסא, כיסא מפואר. הוא אומר לו: מימינו מיכאל, מין מלאך גדול עם כנפיים, ומשמאלו גבריאל, עוד מלאך עוצמתי. ואז הוא אומר לו ככה: שתי דקות לפני לוקח הקב"ה את היד שלו ונותן מכה למיכאל על הכתף ואומר לו: תקשיב, מיכאל, למטה, בשכונת

הר נוף, יש יהודי שקוראים לו קלמן גולדשמידט. הוא הולך לצאת עוד דקה וחצי מהמקווה, הוא עולה על המדרגות. במדרגה השלישית, כשהוא מגיע לשם, אתה יורד למטה ביחד עם גבריאל, שניכם בטיסה ישירה מלמעלה, וכשהוא נמצא על המדרגה השלישית, אתה נותן לו מכה בזווית כזאת שהוא ייפול, ייפצע וירד לו דם עד שהוא יגיע לספסל. ואז פונה הרב קלמן לבן שלו ואומר לו: תקשיב, כך בדיוק קרה. אני מגיע למדרגה השלישית, אני מקבל מכה, אני נופל ונפצע. הוא אומר לו: תקשיב, אברימי. כך קוראים לילד. הוא אומר לו: תקשיב, אברימי, עליך מישהו חשב ב-25 דקות אחרונות? עליי בורא עולם בכבודו ובעצמו חשב. תקשיבו, זה סיפור קשה, אבל זה סיפור כל כך חי וכל כך

מתאים למה שאנחנו מדברים. מי שרוצה להרגיש אמונות, מי שרוצה להרגיש ערכים, מי שרוצה להרגיש רצונות שלו, מי שרוצה שדברים יקרו כמו שהוא רוצה שיקרו, שלא ידחה אותם למחר, שלא יגיד: אני רוצה. ב"אני רוצה" יש המון בעיות, יש המון ברירות מחדל, יש את העתיד, את כל הדברים שדיברנו. בן אדם רוצה באמת להגשים דברים? הוא צריך להוריד אותם כאן ועכשיו לשטח, הוא צריך להגשים אותם בחלום שלו ולהרגיש אותם כמו שהם. לא לדחות דברים למחר, לא לדחות דברים לעתיד, אלא לקחת את הדברים שהאדם רוצה, גם אם הוא עוד לא שם, אבל להתחיל לחיות אותם כמו שהוא רוצה. תודה רבה לכם.