"ידעתי שהבן שלי כבר לא בין החיים": שובה הורוביץ על הרגע המכונן בחייה

ואני זוכרת את עצמי הולכת כמו בהילוך איתי כזה עוד הולכת שוטפת פנים שולחת בקבוצת הוואטסאפ היישובית מישהו יודע איפה רז ואז אני שמה צעקה של החיים שלי אני רוצה לקחת אותכם איתי כמעט שבע שנים אחורה לפורים אנחנו גרים בכפר נוער בראש הבייקה בבקת הירדן חודש אדר מי שמכיר את הביכה בחודש אדר יודע שזה בערך החודש היחיד שהכל שם פסטו ורה לי ירוק פרחים פרפרים הכל רגוע ומהמים בעלי חוזר ממילואים של שלושה שבועות ל-24 שעות הבית נקי מתוקתק התפוסות מחכות הכל באמת פשוט רגע מושלם בצהריים של פורים אנחנו מקבלים טלפון שבעלי צריך לחזור לצבא ואני מחליטה ללכת לנוח כדי שיהיה לי כוח עכשיו לנסיעה ארוכה של שעתיים אני הולכת לישון

ואחרי זה חצי שעה אני קמה עם סלע בתוך הלב שלי ממש סל ואני יודעת שמשהו קרה לרז הבן שלנו שהיה אז בן שנה וחצי אני קמה עם הידיעה הזאתי ואני זוכרת את עצמי הולכת כמו בהילוך איתי כזה עוד הולכת שוטפת פנים שולחת בקבוצת הוואטסאפ היישובית מישהו יודע איפה רז ואז אני שמה צעקה של החיים שלי בעלי ישר רץ החוצה אני מסתכלת מהחלון גרנו במקום מאוד קטן היו אז פחות מ-10 משפחות אני אני מסתכלת בחוץ ואני לא רואה אף אחד וישר בתוך הלב שלי אני יודעת ידיעה שאף אמא לא רוצה לדעת שהבן שלי כבר לא בין החיים אין לי מושג איך ידעתי את זה אבל זה ידיעה שאי אפשר להתוכח איתה ואני מסתכלת ככה מהחלון ואני מחכה לשמוע את הבן שלי את בעלי

אומר הנה מצאתי אותו הוא הלך רחוק הוא היה בשנה וחצי הוא רק התחיל ללכת הוא לא יכל ללכת כל כך רחוק ופתאום אני שומעת צעקות באמת צעקת גון כזאת שאני לא מאחדת לאף אחד בחיים לשמוע ואני קולטת דרך החלון את הבעל שלי רץ ככה עם ילד רטוב ונוטף מים והוא צועק והמשפחה היחידה שהייתה איתנו אז בפורים מזיקים אמבולנס ומגיע ומתחילים לעשות לו אחייה ואני עומדת בסלון ואני פשוט לא מעיזה לזוז אני לא מעיזה לזוז אני מסתכלת ככה בפתח שביל כזה יפה ופסטורלי והכל מלא ירוק ובקצה השביל אני רואה שעושים אחיה על הבן המתוק שלי על הגוף הקטן שלו אנחנו גרנו אז בכפר נוער והתלמידים המתוקים שלנו בנו איזשהו כלוב לברווזים הם תפעלו אותו לבד

והיה ובתוך הכלוב הייתה איזה מין חצי חבית כזאתי שהייתה מי שתיה לברווזים אני זוכרת ש היייתה לי מחשבה שאני לא רוצה שהוא יגע לשם כי זה כי זה הייה נראה לי נורא מלוכלך בבוץ אבל בחיים לא חשבתי שאפשר לטבוע שם מים בגובה כזה הרגע ששינה לי את החיים הגיע ב במקום הכי מפתיע ולא צפוי באמצע כל הבלאגן כשמצד אני רואה איך עושים החייאה לבן המתוק שלי ואני שומעת אמבולנס ומסוק שמגיעים ושכנים שנכנסים ובעלי שצועק שמה בחוץ ואני רואה אנשים מסתכלים עליי במבט מלא רחמים ובתוך כל הדבר הזה אני מרגישה פתאום כמו יד כזאתי ממש יד נוכחות אלוקית כזאתי שפשוט שומרת עליי מחזיקה אותי ממש נוכחות אוהבת וחומל ובאותו רגע אני מבינה שבתוך

כל הכאב העצום הזה שאני מרגישה שהחיים שלי עכשיו הולכים להשתנות ללא היכר מישהו נמצא איתי ואני בעצם מבינה שכל הגעגוע וכל הרצונות שלי בעולם זה לרגע הזה זה להרגיש את זה התחושה הזאת של האהבה הא הייתה כזאת הפתעה בשבילי אני בכלל לא האמנתי ש שמותר לי שיהיה לי טוב אחרי ד בר כזה כאלו הבן שלי טבע מותר בכלל זה חוקי והרגשתי פתאום אהבה כזאת ללא תנאי שאולי מי שזוכה מקבל אותה כשהוא ילד או אם יש לו הורים שעוטפים אותו וזה אבל אני אף פעם לא הרגשתי את ההרגשה הזאתי זאת היייתה תחושה פשוט ממכרת תחושה שרציתי לשוב ולהרגיש שוב ושוב התחושה הזאת שאני לא תלוייה אני לא תלוייה אפילו במוות של הבן שלי זה היה תחושה של אמון

מאוד תחושה חזקה של מון מהקדוש ברוך הוא שהוא איתי בדבר הזה ואת התחושה הזאתי אני זוכרת שאמרתי על עצמי וואוו כל אישה צריכה להרגיש את זה לפחות פעם אחת בחיים שלה בעצם מה שהבנתי שמתחת לאשמה שאני מרגישה מסתתר כאב מאוד גדול וכשאני מעיזה לעבור דרך הכאב הזה אני מגיעה לאהבה מאוד גדולה ואת התחושה הזאתי אני רוצה להעביר לכל אישה ואישה בעולם וזה היה הרגע ששינה לי את החיים