אחת אחת: אפרת שטרן במפגש עם אורה דרשן HD (עם כתוביות בעברית)

כשאנחנו הולכים ברחוב, אנחנו רואים את הכביש ואת המדרכה, אנחנו יודעים לזהות שטר של 20 שקלים, להוציא כסף בכספומט, לעלות לאוטובוס... אבל יש אנשים שלא רואים, ולא יכולים לעשות את זה לבד, ולמרות שהיא נולדה עיוורת, היא בחרה כל חייה לחיות רק עם אנשים רואים, ולעשות כל מה שאנשים רואים עושים, גם אם זה אומר להיות מורה פרטית לפסנתר, או לעלות לארץ לבד בגיל 18, או לחזור לבד בתשובה. אז, למה היא החליטה לחזור בתשובה? מה זה הוסיף לחיים שלה שלא היה קודם? למה היא בחרה לחיות כל החיים עם אנשים רואים? ואיך זה לעבור חיים שלמים בלי רגע אחד, שבו את מרחמת על עצמך? בואו נפגוש את אורה דרשן. שלום, אורה. שלום, אפרת. נולדת

בצרפת לזוג הורים רואים. אז הם לא ידעו שבעצם יכולים להיוולד להם תינוקות שלא רואים, וסיפרת לי שהם היו בטוחים שאת רואה כשנולדת. כן, הם לא חשדו שאני לא רואה, הם פשוט... דודה שלי, בגיל 3 חודשים, נראה לי, שמה לב שאני לא עוקבת אחרי הבקבוק, ואמרה להם שנראה שיש בעיה. והרופאים אמרו שהכול בסדר. -כן. זה הרבה פעמים קורה שהרופאים מנסים להרגיע אותנו. הרופאים אמרו שהכול בסדר, ובגיל 6 או 7 חודשים אז כבר היו משוכנעים שהכול לא בסדר, הבינו שאני לא רואה, גם הרופאים הבינו שאני לא רואה, לא ידעו להגיד למה אני לא רואה, אז ההורים שלי נסעו איתי לספרד, שם היו המומחים הגדולים למחלות עיניים, כן. ושם גם לא ידעו להגיד מה

קורה, ובגיל שנתיים הגענו לארץ, לחתונה, ופשוט ראינו גם רופאים פה, כי ראינו רופאים בכל מקום בערך, ופה ידעו להגיד לנו למה אני לא רואה - שזה מחלה גנטית, ואימא שלי הייתה בהריון אז, עם אחי, -עם אחיך. רק נגיד שאת היית הבכורה, אולי זה גם חלק מהעניין שאבא ואימא היו בטוחים שאת רואה, כי לא היה להם ניסיון עם ילד אחר. -נכון, נכון. ואז הרופאים בארץ אמרו לה שהסיכוי מאוד גדול שגם השני לא יראה. ואז להורים שלי זה היה פשוט... שוק. והם התחילו להבין שבעצם זה גנטי. -כן. ובאמת, יוהן נולד והוא לקוי ראיה. -יוהן נולד והוא לקוי ראיה. ואתם שני אחים. ואת גדלה בבית ספר של חינוך מיוחד בצרפת, בית ספר שמאוד משקיע בתלמידים,

נכון? מאוד מפתח אותם... אני למדתי בגן רגיל. ומכיתה א' למדתי בבית ספר לחינוך מיוחד, כן. אבל זה בית ספר בצרפת שמאוד משקיע בילדים, למשל, סיפרת לי שממש מגיל צעיר שם בבית הספר מלמדים נגינה. משם בעצם את מחוברת לפסנתר, אפשר להגיד. זה לא היה חובה, אבל אני תמיד נמשכתי, תמיד, שמעתי את הפסנתר והתלהבתי, ואמרתי להורים שלי: אני חייבת ללמוד, אני מאוד רוצה ללמוד! כן, ומגיל 6 התחלתי לנגן. ובצרפת, סיפרת לי שבבית הספר המיוחד הזה עושים בגרות מלאה. את עשית בגרות מלאה. -כן, כן. זאת אומרת, החינוך המיוחד זה ככה... להפך, זורקים את כולם כמה שיותר קדימה. בדיוק. -שיהיו כמה שיותר רגילים. לא משאירים אותם בלקות שלהם. לא,

ממש לא. ממש לא. ואת, תרשי לומר, מיוחדת מגיל מאוד צעיר, בגיל... את תספרי על זה, אני כבר לא כל כך זוכרת, אבל בגיל צעיר, את מכירה בבניין שתי משפחות דתיות, חרדיות, ומשהו בדתיות שלך מושך אותך, המשפחה שאת גדלה בה היא איננה דתית, ואת מתחילה להתחבר, ספרי. באמת, כשהתחלתי ללמוד בכיתה א', היינו גרים קרוב לפריז, ואז עברנו לפריז, ושם בקומה שלנו, שזה היה מאוד מאוד נדיר, כן? אין יותר מדי יהודים בצרפת, בקומה שלנו גרו שתי משפחות, משפחה חב"דניקית, עם שמונה ילדים, ומשפחה - רב, שגר שם עם אשתו ואחת מהילדות שלה, וכן, התחברנו, וככה התחלתי לגלות את היהדות. כי אנחנו באים ממשפחה, משפחה מסורתית, שקידשנו בשבת והדלקנו

טלוויזיה, נגיד... ואת מתחברת עם הבנות שלהן, של שתי המשפחות, ומגיל 6, עם השנים, את יותר ויותר נמשכת לזה נכון? יותר ויותר נמשכת לזה, הם פשוט... אני לא יודעת איך הם השיגו, אבל היה מאוד מאוד קשה להשיג אז כתב ברייל בעברית. הם השיגו כתב ברייל בעברית, הם למדו בעצמם, והם לימדו אותי לקרוא בעברית בברייל. וואו. -כן. אותן שתי משפחות. -אותן שתי משפחות. ואז אני התחלתי להתפלל, בלי להבין מה אני אומרת, אבל התחלתי להתפלל, כן. ולאט לאט התחלתי להתקרב, ומה אבא ואימא חשבו על זה? לא היה להם קל. לאימא שלי בעיקר... כי מה? כי אני החלטתי שאני כבר לא רוצה לנסוע בשבת, כי אני החלטתי שאני כבר לא רוצה ללבוש מכנסיים, אני כבר

החלטתי, ואימא שלי אמרה לי: בסדר, אין בעיה, אבל את מאוד קטנה, ובינתיים אנחנו מחליטים. תגידי, מה לדעתך היה קודם? קודם היית כל כך עצמאית ובעלת דעה, ואז בעצם זה נורא עזר לך עם הלקות של הראייה, או שאת חושבת שזה הפוך? שהלקות עשתה אותך כל כך עצמאית ובעלת דעה? אני לא יודעת. לא יודעת להגיד לך. אבל מה שבטוח זה שאין ברירה. כדי להתקדם הבנתי שאני צריכה להיות עצמאית, וכמה שיותר. כי להורים יש נטייה להגן על הילדים כל זמן, את יודעת, לעשות את הכול בשבילם. לא רק כשהוא עיוור, אגב. -לא, לא. בכלל, אז כשהילד עיוור - עוד יותר. כשאת הולכת ברחוב, את מנסה, אורה, לדמיין איך זה נראה? או שזה לא מעסיק אותך? או שהראש שלך

נמצא במקומות אחרים? לא, זה לא כל כך מעסיק אותי, אבל אני יודעת מה נמצא בשכונה שלנו, נגיד, אני יודעת מה נמצא מסביבי, אבל, כי אני גרה פה, אבל זה לא משהו שמעסיק אותי במיוחד. ואנשים מדברים איתך? זאת אומרת, את מרגישה אינטראקציה מהסביבה? -כן. כי אתם גרים כאן הרבה זמן, ויש לכם פה הרבה חברים. -כן. ואני יודעת שיש נושא, ובצדק רב, מאוד מאוד קרוב לליבך, וזה הנושא של היחס של החברה, לאנשים העיוורים. -נכון. את מרגישה שיש לנו מה להתקדם בנושא הזה, אה? אני חושבת שכן. איך באמת רמת הנגישות לעיוורים פה בארץ? בוא, אלמו. איך רמת הנגישות? משתפרים, אבל יש לנו עוד הרבה הרבה לאן להתקדם, ממש. -איזו נגישות צריך בשביל

עיוורים? אני אגיד לך: נגיד, בצרפת, על כל קופסה של תרופה, כתוב בברייל. -וואו. את מבינה? מה את אומרת? -שזה כל כך עוזר. לדעת איזו תרופה יש לך בארון, את מבינה? לגמרי! פה, עד שנגיע לזה, אני לא יודעת עוד כמה זמן זה ייקח. אז מה עשיתם באמת? עכשיו יש את אביתר, הוא כבר יודע לקרוא, הוא בכיתה ג'. -מה עשינו? נעזרנו באנשים. אין ברירה, כאילו... נעזרנו באנשים, אין יותר מדי מה לעשות. -כן. נגיד, אני מגיעה לבנק בזמן האחרון, ואין כבר קופות. הכול בכספומט! ואיך באמת הדברים מסתדרים בכספומט? -סיוט! אין כתב ברייל בכספומט? -זה לא נגיש, זה ממש לא נגיש. אז עובדים על זה, אבל יש עוד הרבה הרבה מה לעשות. -וואו. וואו. אבל

תראי, יש פה עוד דברים... בכל זאת, יש כמה דברים ממש... נגיד, יש רמזורים מתקתקים. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל כשאת מגיעה לרמזור, כן? יש את ה... נכון. -לא שמעת את זה? שמתי לב לגמרי. -אז כשהוא מהיר - זה ירוק, וכשהוא איטי יותר, אז נגיד... -וככה את יודעת. כן, ונגיד כשאת עולה לאוטובוס, עכשיו יש קריזה באוטובוס, נכון? -כן. שזה גם מאוד מאוד עוזר, כי את לא מבינה כמה פעמים הנהג שכח להגיד לי באיזו תחנה לרדת. -וואו, מה את אומרת! אמרת לו מראש והוא שכח? -בוודאי. ואת מגיל צעיר הבנת שאת רוצה להיות עצמאית? -כן. שאת רוצה לעשות את הדברים לבד כמו כולם? -בדיוק. וזאת הסיבה שאת הולכת עם אנשים רואים, מאוד חשוב לך

להיות כל הזמן, כל החיים, עד היום, בחברה של רואים. אמרת לי לפני כמה ימים שאין לך בכלל חברים עיוורים. כן, אבל לא בגלל שאני בחרתי בזה, פשוט בגלל שכשאני עליתי לארץ אז ישר למדתי שנה ב"מכון אורה" ואז במכללה, אני לא הכרתי עיוורים. את מבינה? פה, אני לא הכרתי עיוורים בארץ, בצרפת אני הכרתי כמה אנשים עיוורים שהיו חברים שלי, את מבינה? אבל היה חשוב לך להיות חברה של רואים. כן? -כן. ובאיזה גיל... בגיל 6 את מתחילה להתחבר לשתי המשפחות האלה. ומאיזה גיל את מתחילה, להיות סוג של דתייה? -אז אני אגיד לך, מה שקרה, מה שקרה זה שבגיל... כשאחי היה בן 8, כשאני הייתי בת 10, כבר ההורים שלי חשבו שהוא צריך ללמוד לבר-מצווה

שלו, ולא ידעו מה לעשות, ולא היה תלמוד תורה לעיוורים בצרפת, לא היה דבר כזה, כן? ואז הגיעו לאישה מדהימה, אישה עיוורת גם, שהקימה קבוצה בצרפת, והמטרה של הקבוצה הייתה לשלב אנשים מוגבלים, עיוורים או אנשים מוגבלים על כיסא גלגלים, לאנשים, לא מוגבלים. כן, לשלב ביחד. -לשלב ביחד, ולקרב אותם ליהדות. והיא החליטה שהיא מקימה תלמוד תורה. והיו עוד ארבעה ילדים עיוורים שהיו בגיל של אח שלי, וכל יום ראשון, היינו הולכים, הולכים ללמוד בתלמוד תורה. וואו, איזה כיף. -כן. עכשיו, את צריכה להבין למה היא הקימה את הקבוצה הזו, ממש אישה מדהימה, כל כך מיוחדת. היא הבינה שיש צורך להקים קבוצה כזו, למה? כי... כשהיא הייתה בת 20

פלוס, היא הייתה הולכת לבקר בבתי חולים, אנשים חולים, יהודים כן. -בודדים, שהיו בלי משפחות. והלכו לבקר, היא והרב הראשי של צרפת אז - הרב סיראט, הלכו לבקר בבית חולים בחורה עיוורת, והיו מביאים להם בפסח מצות, והיו מביאים לה... לשמח אותה. יום אחד היא הגיעה לבית החולים עם הרב סיראט, ואמרו לה: היא לא רוצה לראות אתכם יותר. אז הם לא הבינו, מה זאת אומרת "היא לא רוצה לראות אתכם יותר"? עכשיו, בבית החולים הזה היו נזירות שהצליחו... לשכנע אותה להתנצר, והיא התנצרה. -וואו. ואז היא הבינה שיש צורך מאוד מאוד רציני לקרב אנשים מוגבלים ליהדות, כי אם לא, הם פשוט ילכו לאיבוד, את מבינה? כן. אז היא עשתה ממש עבודת קודש,

והיא פשוט החזירה כל כך הרבה אנשים בתשובה. אנשים שאני מכירה, שעכשיו גרים בארץ, הקימו משפחות מדהימות, כן? הגיעו לארץ ממש בזכותה. אז את בת 10 ואחיך בן 8, ואתם מתחילים ללכת לבית הספר הזה של ימי ראשון. -אנחנו, כן. ושם את מחליטה שאת רוצה להיות דתייה? ושם אני יותר ויותר בטוחה שאני רוצה להיות דתייה, שאני... שאני רוצה לבוא לארץ, היא פשוט הייתה תלמידה של מניטו, של הרב ליאון אשכנזי. -כן. ואני זוכרת שארגנו איזו נסיעה לארץ כשהייתי בת 12, וביום ההולדת שלי, הוא בא לתת שיעור, הרב אשכנזי. ואמרתי: זהו. אני עוזבת את צרפת, אני רוצה לבוא לפה, אין לי מה לחפש שם. -וואו. ואבא ואימא היו עדיין אינם שומרי תורה ומצוות,

-אבא ואימא שלי היו... הם המשיכו בדרך שלהם? הם המשיכו בדרך שלנו, ואימא שלי מאוד קיוותה שאני לא אעלה לארץ, ושאני... שזה יעבור, שזה משהו... שזה יעבור לך. ואז בגיל 18 את מחליטה לעלות לבד לישראל. עכשיו, גם אבא ואימא לא אהבו את זה בכלל, ולא היה לך את הגב התומך שלהם. -לא. איך בן אדם עיוור אמור לעבור ארץ, שפה אחרת, מנטליות אחרת, ולהסתדר כאן לבד? גם ככה לא הכי פשוט להסתדר כשאתה לא רואה. כל כך רצית לעלות לישראל? כל כך רציתי לעלות לישראל. קודם כול, התחלתי מכיתה ט' או י' ללמוד עברית. הייתה לי מורה ממש מצוינת. יהודית, כן. אז הגעתי לארץ וידעתי, יכולתי להסתדר כבר, יכולתי לדבר. בגלל שאותה מורה יהודית לימדה

אותך עברית. -כן, כן. אז את השפה היה לי בערך, אבל היה לי מאוד מאוד לא קל לעלות לארץ, כי עשו לי את כל הבעיות שאפשר לעשות בעולם, פה בארץ, את יודעת. בסוכנות אמרו לי: מה פתאום, את לא יכולה לעלות לארץ את עולה לבד? איך תסתדרי פה לבד? אין מצב, את לא יכולה לעלות לבד. אבל אני רוצה לעלות, וההורים שלי לא רוצים לעלות. ואני רוצה ללמוד פה ואין לי כסף ללמוד פה, אז אתם צריכים לשלם לי, כמו כל עולה חדשה, את הלימודים. אז אמרו לי: לא, קודם כול את צריכה להתקבל לאיזה מקום, ואז נראה אם את מתקבלת. אבל לא יכולתי להתקבל כי לא היה לי כסף להיכנס... לא פשוט. וואו, במקום לעזור... כן, כן, עשו לי את כל הבעיות האפשריות. -כל

המניעות שאפשר. ואת מגיעה למכון אורה, שזו מדרשה לבנות. -ואז אני מגיעה למכון אורה. בשכונת קריית משה בירושלים. אני פגשתי את הרב יוסף אטון שבא ליום פתוח בצרפת, והוא אמר לי: אני אעזור לך. בואי תלמדי אצלנו, תלמדי שנה, בינתיים נראה איך אנחנו נסתדר, איפה תלמדי, מה תעשי, תחליטי אם את רוצה אוניברסיטה, אם את רוצה מקום אחר. ולמדתי שם שנה והכרתי שם אנשים מדהימים, מדהימים ממש. ואחרי השנה הזאת... שאגב צריך להגיד שזו מדרשה כמובן לבנות רואות, -כן, כן. זו לא מסגרת מיוחדת בכלל לאנשים עם שום סוג של מוגבלות. -לא, לא, ממש לא. ואחר כך את ממשיכה למכללה, זו מכללה לבנות דתיות וחרדיות בירושלים, שהיא גם לבנות רגילות,

זאת אומרת, את הולכת בנתיב של כולן, זה בכלל לא משנה לך שאת רואה או לא רואה. מה את לומדת במכללה? בהתחלה חינוך מיוחד. בשנה הראשונה למדתי יהדות וחינוך מיוחד. למה חינוך מיוחד? חשבת שאולי תעזרי לאנשים... -כי חשבתי שאני אוכל לעזור לאנשים, שאני אוכל לעזור בתחום הזה. ואז הבנתי שגם מלמדים מוזיקה במכללה, וכל הזמן שמעתי פסנתר וכל מיני כלים, ואמרתי: מה אני עושה בחינוך מיוחד? אני צריכה ללמוד מוזיקה. את צריכה להבין שלפני זה אני כבר התחלתי ללמד מוזיקה, האמת. צריך להגיד שבשנים האלה את מנגנת בכל מיני רסיטלים בארץ. -כן. וכשאת לומדת חינוך מיוחד ויהדות במכללה, את שומעת בחדרים ליד בנות מנגנות על פסנתר, ואז מה את

מחליטה אחרי השנה הראשונה במכללה? אז באמצע השנה הלכתי לראש החוג ושאלתי אותו אם הוא חושב שאני יכולה לעבור למוזיקה. אז הוא אמר לי: טוב, את צריכה לעבור מבחן, את יודעת, זה לא פשוט, המוזיקה אצלנו במכללה, הרמה פה מאוד גבוהה. אז... עברתי את המבחן, והוא אמר לי שאני התקבלתי. עברת בלי בעיה? -כן. אני הרי למדתי מוזיקה מגיל 6, את יודעת... תגידי, אורה, שאלתי אותך את השאלה הזאת מזמן, אבל בכל זאת אני שואלת שוב: איך עיוור יודע לנגן? יש תווים בברייל. תווים בכתב ברייל. אז מה שקורה זה שפשוט לומדים, נגיד, 4 תווים של יד ימין בעל פה, ואז 4 תווים של יד שמאל בעל פה ואז מחברים. הרי אי אפשר לקרוא את כתב הברייל, כי אתה

צריך לנגן עם האצבעות. -נכון. אז אתה בעצם צריך ללמוד בעל פה. -אני יודעת את כל היצירות שאני מנגנת בעל פה. ואתה צריך ללמוד יד יד. -כן. אתה לא יכול ללמוד שתי ידיים ביחד. -לא. לא, כי בזמן שיד קוראת אז היד השנייה מנגנת, את מבינה? זהו, זאת אומרת, זו בעצם עבודה כפולה, אם לא משולשת, נכון? מלימוד נגינה של אדם רואה. -כן, אבל זה הרבה... נכנסים הרבה יותר בקלות ליצירה, ולא תלויים בתווים, את יודעת, זה משהו אחר לגמרי. יש לי תלמידים שעד היום מחוברים לתווים, ולא מצליחים לשמוע מה שהם עושים פשוט. מנגנים כמו... וזה נשמע שאפילו איכות הנגינה היא הרבה יותר טובה כי היא נורא יציבה ועמוקה. -בתוך היצירה, כן. ואת לומדת

מוזיקה במכללה. -כן. האמנת שאת תוכלי ללמד שיעורים פרטיים? שיבואו אלייך תלמידים? פשוט, מה שקרה זה שכשאני הגעתי לארץ ולמדתי במכון אורה, הייתי... צריכה להתפרנס, כי ההורים שלי לא בדיוק התלהבו מהרעיון שאני עולה לארץ, ולא יכולתי להיות מלצרית ולא לעבוד כקופאית, כן? למה? במקרה שלך אני יכולה לדמיין שגם את זה תצליחי. -לא... אז פשוט אמרתי לעצמי: מה אני עושה, ואיך אני מתפרנסת באמת? אני חייבת למצוא משהו. ואז הבנתי שיש ליד מכון אורה בקריית משה, מקום שנקרא "בית חינוך עיוורים" ושיש שם פסנתר, ואז אמרתי לעצמי: אולי אני אבקש שילוו לי חדר ואולי אני אתחיל ללמד? ואיך הגיעו התלמידים? מי בא ללמוד פסנתר אצל מורה

עיוור? -אני אגיד לך, התלמידה הראשונה שהגיעה... היא למדה איתי במכון אורה. כן. -אני לימדתי אותה, היא גם למדה במכון אורה. היא פשוט שאלה אותי: את יכולה ללמד אותי? אמרתי לה: תשמעי, אני אף פעם לא לימדתי, אבל אני יכולה לנסות. והתחלתי ככה ללמד. ופשוט מפה לאוזן מגיעה אלייך עוד תלמידה, ועוד תלמידות? -ממש מפה לאוזן, כן. וזה מדהים, זאת אומרת, היום, זה המקצוע שלך, את מורה לפסנתר, מורה לשיעורים פרטיים. -כן. והיה לך ברור שתתחתני, נכון, אורה? זו בכלל לא הייתה שאלה. אני מאוד רציתי להתחתן. -וזה היה לך ברור שזה יקרה. כמו כל דבר. אני מאוד רציתי להאמין שזה יקרה, כן. ושתהיי אימא, גם היה ברור לך? אני גם מאוד רציתי

והתפללתי וקיוויתי. את לימים מתחתנת עם משה, שהוא גם עיוור. -נכון. ואחרי כמה שנים נולד אביתר. -נכון. אביתר הוא בן 8. אנחנו נגלה עכשיו את הסוד? את הגילוי הנאות? שהבנים שלנו לומדים ביחד. -נכון. גילוי נאות שחייבים לעשות, הם לומדים ביחד בתלמוד תורה. ואביתר הוא רואה. -כן. כיוון שמה שיש למשה לא גנטי. -נכון. ולכן אביתר ברוך השם לא ירש את הלקות הזאת. והוא ילד מיוחד, מיוחד, מיוחד. איך לומדים להיות אימא כשלא רואים? כשהייתי בהיריון אני שמעתי על איזה מקום בצרפת שמכינים הורים עיוורים להיות הורים. שגם את זה, אגב, אין בארץ. את יודעת, מנינו כבר כל מיני דברים שאין בארץ לעיוורים ובצרפת יש - אז גם את זה יש. שמה

עושים שם? אז פשוט זה מקום שממש נראה כמו טיפת חלב פה, שהורים מגיעים עם הילדים לחיסונים ולכל מיני... חוגים ולכל מיני... ופשוט הם מסכימים שהורים עיוורים יטפלו בילדים שלהם. יאכילו אותם בבקבוק. -ובאים לשם עיוורים ולומדים... ככה מלמדים אותם איך לטפל. -כן, כן. כדי שכשהם ילדו הם יהיו מוכנים. -בדיוק. ואת שם מאכילה תינוק עם בקבוק. -ואז אני מאכילה שם תינוק עם בקבוק. את לומדת שם איך נותנים תרופה לתינוק, למשל. -כן, כן. מה עוד? את זוכרת? -לחתל, להלביש, כל הדברים שכל אחד יכול... פשוט את לא למדת את זה, כי פשוט ראית את... אנשים מסביבך עושים את זה. אבל כשאת לא ראית איך מחתלים תינוק, אז את לא יודעת אם את לא

לומדת, את מבינה? ואיך זה שכשאת לא רואה משהו, את לא אומרת: טוב, אז את זה אני לא אעשה כי לא ראיתי... אלא את אומרת הפוך: אני אלמד, ואני אעשה את זה. איך אין לך את המנגנון הזה שאומר: טוב, לא ראיתי, אז אני לא אעשה? אני לא רואה, למה אני צריכה לעשות את זה? -טוב, תשמעי, היה לי ברור שאם אני רוצה להיות אימא, אז אני אצטרך להסתדר, נכון? -לגמרי. אבל בכל תחום אחר? מה זה הדרייב הזה של "אוקיי, אני לא רואה, אז אני אלמד יותר קשה ואני אדע לעשות את זה"? כן, כי אין ברירה, צריך להתקדם, נכון? אבל נגיד כשהייתי צריכה להכין בקבוק לאביתר, אז דווקא את ה"תמי" אפשר לסדר על פי כמות שאתה רוצה - על 180 נגיד, כי זה יותר חשוב

ששם זה יהיה מדויק יותר, אבל פה זה לא כזה... יש דברים שאני לא יכולה לעשות, אני יודעת, אני... בואי נגיד, עם אביתר, עד שהוא... עד גיל 6 חודשים לא הייתי צריכה שום עזרה בשום דבר עם אביתר, לא לתת לו תרופה, ולא לחתל אותו, ולא ולהלביש אותו, ולא ללכת איתו ממקום למקום. אבל מגיל חצי שנה, כשהוא התחיל לאכול, היה לי מאוד קשה. לא הצלחתי להאכיל אותו בכפית. הוא היה פשוט שולח לי את הכפית עם האוכל. ממש לא הסתדרתי, והבנתי שאני צריכה לקבל עזרה. ובדרך כלל אין לי שום בעיה לבקש עזרה. אני צריכה להגיד, אבל הפעם היה לי מאוד קשה. למה? כי זו הייתה הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות משהו עם הבן שלי. וכל כך

רצית. -וכל כך רציתי, כן. את יודעת, להאכיל את הבן שלך, מאוד חשוב. -כן, ממש. ואני זוכרת שיצאתי מהבית, ושכנה שלי פגשה אותי ואמרה לי: מה קרה? אמרתי לה: תשמעי, אני... לא יודעת, אני לא מסתדרת עם אביתר, אני צריכה להאכיל אותו וזה לא הולך לי. היא אומרת לי: מה הבעיה? אנחנו נעזור. והיא הלכה, אחרי שעתיים היא חזרה אליי ואמרה לי: תקשיבי, כמה פעמים את מאכילה אותו ביום? אמרתי לה: בינתיים פעם אחת, זה רק הטעימות, ואז פעמיים, ואז שלוש פעמים. והיא ארגנה לי פה, בבניין, תורנות בין כל השכנים שרק יכלו ורצו. וכל יום, בשעה קבועה, שכנה אחרת באה והאכילה את אביתר. -וואו. אבל זהו, זו הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי שאת זה

אני לא מסוגלת לעשות. ושם, למרות שהיה קשה, אבל בסוף גם ביקשת עזרה. -ביקשתי עזרה, כן. את זוכרת בתור ילדה - היה לך רגע כזה? יכול להיות שבכלל לא, שאמרת לעצמך: כולם רואים ואני לא? היה רגע כזה? לא, היה לי... פשוט, אני תמיד חשבתי שכולם רואים ועושים דברים ואני אעשה... אני אפילו עשיתי דברים ממש מטורפים, אני זוכרת פשוט רכבתי על אופניים, ובת דודה שלי הייתה מאחוריי, את מבינה? איך אפשר לרכב על אופניים כשאתה עיוור? -וכמעט נהרגנו כי... אוי ואבוי. עד שהבנתי שזהו, עד כאן, את זה את לא יכולה לעשות. זה כבר באמת מטורף. -כן. ולאביתר היה את הרגע הזה שהוא אמר לעצמו: ההורים של כולם רואים, ושלי לא? את חושבת שהיה רגע

כזה? אני לא יודעת אם הוא שיתף... אני לא חושבת, אבל אביתר אמר לי פעם... פשוט הכלב שלנו אלמו, היינו בגינה ואלמו ברח לנו, ואביתר מאוד נלחץ שאלמו ברח. הוא רץ אחריו, הוא הביא אותו ופשוט התחיל לבכות, הוא אמר לי: אני לא יודע למה נולדתי במשפחה כזאת. הייתי רוצה הורים אחרים. וזה כאב לך כשהוא אמר את זה? -אני לא ציפיתי לזה, כן. לא חשבת שזה לא מפריע לו, לא חשבת שזה... שזה בכלל פקטור אצלו. אני צודקת? -כן, נכון. אבל אני מאוד מאוד שמחה שהוא אמר את זה. -למה? כי... קודם כול, אמרתי לו שאני מאוד שמחה שהוא הבן שלי, גם אם הוא לא היה רוצה אותנו כהורים, אני מאוד שמחה שהוא הבן שלנו. זו התשובה הכי יפה שיכולת לתת לו,

לדעתי. לעניות דעתי. ואז אני שאלתי את עצמי: אולי אני מכבידה עליו? אולי אני נותנת לו יותר מדי אחריות? אולי... ואז התקשרתי לגננת שלו, אישה מדהימה. היא אמרה לי: מה פתאום! הוא ילד כל כך שמח וכל כך חברותי. והוא מאוד אחראי, זה נכון, אבל פשוט, הוא ילד והוא ילד ממש, הוא אוהב לשחק, והוא שמח, אין לך מה לדאוג. אבל כן, לא חשבתי שזה יצא כזה מוקדם האמת. בגיל 4, טוב, הוא כל כך בוגר ומתוק, אביתר. -כן. איך אני יודעת שהחדר של אביתר מסודר? אז כשאני מגיעה לשולחן שלו, ואני לא מפילה מיליון דברים על הרצפה, אז אני מבינה שזה בערך מסודר. קורה שחברים של אביתר אומרים לו משהו? הוא מספר לכם? אני לא יודעת אם בכלל אומרים לו.

-לא, לא. אני לא חושבת... תשמעי, מלא חברים של אביתר מגיעים אלינו הביתה. והכול מאוד טבעי. אני חושבת שברגע שהבן אדם הוא מרגיש טוב עם עצמו אז הסביבה מקבלת אותו פשוט, את מבינה? אביתר, נגיד כשחבר שלו מגיע, ואני שואלת אותו שאלה, והוא עושה לי כן או לא עם הראש, אז אביתר אומר להם: היא לא רואה אותך, אז תדבר, היא לא מבינה מה אתה רוצה. זה פשוט לו. זה פשוט לו מאוד, כן, זה טבעי לו. היית רוצה לראות? או שאת מזמן זנחת את העיסוק בשאלה הזו, אם בכלל היה כזה עיסוק? כן, הייתי רוצה לראות את אביתר. חוץ מזה, אני לא חושבת שזה מפריע לי יותר מזה. אותך ואת משה היית רוצה לראות? או שאת כבר כל כך מכירה את שניכם, שזה כבר לא

באמת משנה? לא נראה לי שזה היה מוסיף משהו. אבל את אביתר כן. כן, את אביתר כן. -למה? למה? כי... כי הוא הבן שלי כנראה. כנראה, כן. ואני מבינה, אורה, שבעניין של היחס של החברה לעיוורים, את חושבת שיש לנו עוד מה ללמוד. תסבירי. אני חושבת שאצל אנשים דתיים יש הרבה פחד ממה שלא מוכר, יש הרבה דעות קדומות. יותר מבחברה לא דתית? -יותר מבחברה לא דתית, אין ספק. והדעות הקדומות זה... -והדעות הקדומות זה פשוט... שאם משהו לא "בשטנץ" אז אולי יש עוד משהו לא בסדר? -בדיוק, כן, גם... ואיפה זה מתבטא ביחס? שמה? מפחדים, מרגישים ממש את הפחד ממה שלא מוכר. -יש רתיעה? כן, סוג של רתיעה, כן. כשהיית צריכה לרשום את אביתר לכיתה א',

פחדת שאולי בגלל שההורים שלו עיוורים... לא, זה ממש לא. היה לך ברור שתצליחי להתקדם. -היה לי ברור שאני אצליח להתקדם, הוא למד עם הרבה ילדים שלמדו איתו כבר בגן, שהיכרנו כבר. הם עלו ביחד מגן חובה. -הם עלו ביחד, נכון. אבל אני יודעת שיש נושא אחד באמת כאוב וזה הנושא של ההתניידות. כן. לעלות לאוטובוסים, לעלות למוניות את גם התפרסמת... היה כאן מקרה בירושלים שנהג מונית סירב לעלות אותך עם אלמו, עם כלב הנחייה שלך. ואת תבעת אותו וזכית. -נכון. איך את מסבירה את זה שמי שאמור לנייד אתכם, מי שאמור לעזור לכם להתנייד, בעצם מפריע לכם? -אין לי הסבר, אני פשוט צריכה לספר לך שביום שזכינו במשפט, הייתי צריכה מונית. אני

נוסעת עם נהגי מוניות בערך פעמיים בשנה, וביום שזכינו במשפט הייתי צריכה מונית. בוא אלמו, קדימה אלמו, קדימה. הייתי צריכה מונית, ועצרנו מונית בתחנה המרכזית. מישהי עזרה לי, והוא אמר לי: לא, לא, אני לא מעלה אותך. - בגלל הכלב? בגלל הכלב. אמרתי לו: למה? הוא אמר לי: אני לא מעלה כלב, אני מוסלמי. אמרתי לו: אבל אתה חייב, אתה נהג מונית. אז הוא אומר לי: לא, לא, ממש לא. אמרתי לו: אבל אתה תצטער על זה. תעלה אותי, תחשוב טוב אם אתה מעלה או לא. הוא אומר לי: טוב, תעלי. אז הוא אומר לי: את יודעת למה אני מעלה אותך? כי אני שמעתי היום בבוקר בגלי צה"ל ריאיון של זוג עיוורים שתבעו נהג מונית. אז בגלל זה אני מעלה אותך.

-אמרת לו שזו את? אמרתי לו: זו אני. אלה אנחנו. אז הוא אומר לי: אני צריך לספר לך משהו. עוד יותר גרוע, הוא אומר לי: תקשיבי, לפני 3 חודשים נולדה לי ילדה ששכלית היא בסדר גמור, אבל העיניים שלה לא התפתחו. -וואו. היא עיוורת. -וואו. אמרתי לו: ואתה רואה אותי ברחוב עם כלב נחייה, הייתי עם אביתר כשהוא היה קטן, ועם ילד קטן, ואתה לא מעלה אותי כי מה? כי אתה מפחד שמה? שהכלב ילכלך לך את האוטו? ואני יודעת שלא מזמן גם היה לכם סיפור באוטובוס, אז מה? זה גם פחד שהכלב ילכלך? -לא, זה לא הפחד של הנהג, זה הפחד של האנשים. אבל שמה? שהכלב ילכלך את... לא, לא, ממש לא, זה פחד של אנשים... אנחנו נסענו בקו מהדרין, לא בירושלים,

חזרנו מאשדוד, ואנשים מאוד נבהלו, קודם כול אני עליתי... זה היה 11:30 בלילה, ואני פשוט עליתי עם הבן שלי, ושאלתי את אביתר: האנשים שיושבים פה בשורה הראשונה הם מבוגרים או צעירים? הוא אמר לי: לא, אימא, הם צעירים, הם יכולים לקום. אז ביקשתי מהם לקום, אז הוא אמר לי: למה שאני אקום? אמרתי לו: כי אני מבקשת, כי אני עם כלב נחייה. הוא אומר לי: לא, לכי תשבי מאחורה. אז באמת הלכתי מאחורה, ואז הבנות מזה נבהלו, צרחו, ממש צרחו. אז אני אומרת לנהג: תעצור, אל תיסע כי זה מסוכן, אני חייבת לשבת עם הכלב, אתה לא יכול לנסוע כשאני... אז הוא פשוט... אז אמרו לו: כן, כן היא רוצה לרדת, תעצור. אז אמרתי לו: לא, אני לא רוצה לרדת,

אתם אולי תרדו, אני נשארת באוטובוס. -וואו. סיפור שלם, בקיצור, רק בגלל חוסר התחשבות. -ממש, כן, חוסר התחשבות... לא, אבל את צריכה להבין שאחר כך הסבירו לי, התקשרו אליי, השיגו את הטלפון שלי איכשהו, התקשרו אליי ואמרו לי שהם פשוט לא ידעו, הם לא הבינו שמדובר בכלב נחייה, הם לא ידעו שאני עיוורת, שזה נראה לי קצת מוזר אבל בסדר, נגיד. הבנתי. -אנשים לא יודעים פשוט, לא יודעים. ותגידי, אורה, כשאביתר הולך איתך ברחוב, את מרגישה יותר בטוח כי הוא רואה? או שאין קשר? שאת רגילה להתנהלות שלך, ואביתר גם הוא מתנהל בפני עצמו? ככה, כשאני הולכת עם אביתר, ברמת העיקרון, אני לא צריכה ללכת עם אלמו, כי אביתר כבר גדול, אבל נגיד

כשאנחנו הולכים עם אביתר והחברים שלו, אני תמיד לוקחת את אלמו, כי אני לא רוצה שאביתר יהיה פה כדי... יעזור לי ולא יוכל להיות עם החברים שלו פשוט. והחברים של אביתר אוהבים את אלמו? -כולם אוהבים את אלמו. כולם קשורים אליו? -כן, כולם, ממש כולם. את מאוד רצית שיהיו לאביתר אחים. -כן. ומאוד ניסיתם, אבל זה לא הצליח. -כן. זה לא קשור ללקות, אגב, של הראייה. -לא, לא. ואיך את מקבלת את העובדה הזו שככה יש את אביתר? אני אומרת לקדוש ברוך הוא מיליון פעמים תודה ביום. וואו. -ממש. ופשוט אני... ניסינו, ניסינו כמה שנים אחרי שאביתר נולד, וגם לפני שהוא נולד, וברגע שהחלטנו שזהו, אנחנו מפסיקים אז... זה הרבה יותר קל לי, ממש.

למה? כי את מקבלת את מה שיש? -כי אני מקבלת את מה שיש ואני פשוט כל כך שמחה עם מה שיש, ואני... אני מכירה כל כך אנשים מסביב שגם את זה אין, גם ילד אחד אין, את יודעת, שברוך השם. מאיפה... המקום הזה שאת רואה רק מה שיש, שאת כל הזמן מסתכלת קדימה? זה מהבית? ירשת את זה מאבא ואימא? זה שלך? זה... זה קשור ללקות? מאיפה יש לך את זה כל כך בגדול? זה משהו באופי אני חושבת. כן? -כן. נולדת ככה? -אני חושבת שכן. כן. ואת לא מרחמת על עצמך, נכון? -לא. אפילו לא רגע אחד? -לא. למה? את יודעת, מבחוץ זה נראה שמה הבעיה לשבת ולרחם על עצמך? זה כל כך מתבקש. יש דברים כל כך הרבה יותר חמורים מהעיוורון, שאני אומרת ברוך השם שזה רק זה.

ואפשר להסתדר, ממש אפשר להסתדר עם עיוורון, עכשיו זה ממש לא... מי שרוצה להסתדר, יכול להסתדר מאוד יפה. אם יש משהו, אורה, שאת רוצה להגיד לצופות. כן, אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש תכונות ושצריך לנצל את כל התכונות שקיבלנו, וצריך ללכת קדימה, זה כל כך חשוב, ולא להסתכל על מה שאין, רק לראות את מה שיש. אז אורה, אתם אור גדול. את יודעת שאור בדרך כלל הולך עם מה שרואים. -כן. אבל כנראה שאור זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שרואים או לא רואים - מאור וחושך. -כן. וגם את וגם משה, ובטח אביתר המהמם, אור מאוד מאוד גדול בעולם הזה. אז לפעמים אתה יכול להיות עיוור ולהפיץ המון המון אור. תודה רבה שדיברת איתנו. -על לא דבר, תודה רבה לך. מאוד נהניתי.