מסע בין נשמות: עונה 2 - דודו כהן בשיחה אישית עם משה ודנה ורון HD (כתוביות)

לא אהבתי את עצמי, דימוי עצמי מאוד מאוד משתק כזה. כמו שהרב שלי עושה ככה, אני חושב, חושב, חושב... ואני מתכסה בשמיכה ופורץ בבכי תמרורים. רוצה לראות עם יהודי חי, פועם, אור לגויים. זה מה שאני מאמין בו, מה אני אעשה? זה באמת אני משלמת מחירים אמיתיים. היא מנחה בתוכניות רדיו וטלוויזיה ידועות וגם מקרבת נשים ליהדות. היום אנחנו נפגשים עם דנה ובעלה משה, ננסה להבין מהם מה מניע אותם, מה הם בעצם רוצים ואיך מגיעים לכזו ויראליות. ברוך הבא לביתנו. -ברוכים הבאים. "לביתנו" שבביתר עילית. -ביתר עילית. זה לא המקום שהייתי חושב מראש שזה יהיה המקום שלכם. -ממש לא. זה חסר לנו קצת, אני חושבת, המקום של השליחות. דווקא מצד

האווירה רצינו כן לגור במקום שהוא יותר מקום שאפשר להשפיע בו. אבל הקב"ה כנראה רוצה שנשפיע כאן כי יש כאן שיעורים קבועים ולימוד תורה. והבית הזה זה בית, ברוך השם, של הרבה אירועים. היום בערב יש פה שיעור. -יש לנו במושב, פעילות במושב בבר גיורא. גם כמה שנים לא היינו פה אז היה לנו טיפה און אנד אוף, ופתאום רואים שלפעמים אפשר מפה לפעול החוצה יותר ממה שנמצאים בחוץ. מעניין, גם מביתר עילית וגם מ"רשת 13" בו זמנית. -כן, זה מאתגר להיות פה ולהיות... -ואני רוצה להגיד לך שיש גם שליחות לציבור החרדי. זאת אומרת, אנחנו לא מיינסטרים גם כאן, כמו אם הייתי גרה בתל אביב, אני חושבת שזה היה באותו מצב. יש לנו כאן איזושהי

אמירה ואיזשהו דיבור גם לציבור החרדי. לצאת החוצה, להביא משהו אחר, להיות בשליחות, אני חושבת שזאת האג'נדה, זאת המדיניות בכל מקרה. אז שניכם בעצם בעלי תשובה, בואו תספרו לי קצת על הרקע שלכם. אתה תתחיל. -אני אתחיל? -כן. "בעלי תשובה". לא, את תגידי. כי כל מקום שהייתי אומר לאשתי שפה חזרתי בתשובה אז אני ממש... -יש לו מין קטע כזה שעל כל עץ רענן שאנחנו עוברים לידו, הוא אומר לי: את יודעת מה? בזכות העץ הזה אני חזרתי בתשובה. זה, הבן אדם הזה, הוא קירב אותי, זה הבניין הזה, כאן הייתי מתבודד. אני אומרת: ריבונו של עולם, אתה לא עקבי. -חזר בתשובה כל יום. כן, זהו, האמת היא שזה היה המון ליקוטים של כל מיני אירועים

ורגעים בחיים שהובילו למהפך הזה. אבל בהחלט אני חוזר בתשובה, משתדל לעשות את זה תהליך מתמשך ואולי המכה בפטיש שהיה של חזרה בתשובה שישבתי בערב ליל הסדר לפני אולי 27 שנים. עשרים ושבע שנים זה יהיה מדויק? משהו כזה, פחות או יותר. באתי מחוץ לארץ, כבר הייתי באיזשהו מהלך של טיולים ועסקים והולך ובא, ובאתי להתארח בליל הסדר אצל סבתי, עליה השלום, והייתה קצת משפחה כמובן. ובתוך ליל הסדר, כמו שנוהגים לקרוא את ההגדה של פסח, אז הגיע הקטע של לקרוא על הרשע, והייתי עם חליפת שלושה חלקים ובלורית ועניבה חומה וצמיד כזה וטבעת כזאת. ובקיצור, הייתי חי באיזשהו סרט. -סרט. ופתאום נופל לי באמצע הסרט הקטע של "רשע מה הוא אומר?"

ותקעתי את זה כזה עם כל הכוח. היית קורא את כולם... -קראתי את כולם אבל הדגש על הרשע. כאילו חכם ותם לא החזקתי שאני תם, על הרשע הייתי בטוח שזה ודאי אני לא. ופתאום התיישב לי הרשע הזה ולשמוע מה הוא אומר, הזדהיתי עם השאלה של הרשע ושמה היה לי איזשהו זעזוע מאוד... כל מגדל הקלפים התפרק ו... והיית עד אז חילוני לגמרי? חילוני לגמרי. אנחנו לא משתמשים במילה "חילוני", כי אין יהודי שהוא חילוני, אבל הייתי שומר מעט מאוד מצוות, אבל תמיד הייתה לי איזושהי זיקה למורשת. אבל כן, חייתי חיים של הפקרות מוחלטת, אם אפשר לקרוא לזה ככה. ואז בליל הסדר הזה, מה קורה יום לאחר מכן? -ואז בליל הסדר הזה זה היה המכה בפטיש, ושמה כל

האירועים הקטנים והרגעים המיוחדים הצטרפו וחזרתי לארץ ועשיתי מהלך מאוד קיצוני. ואחרי תקופה לא קצרה זכיתי לפגוש את אשתי, להכיר את אשתי. אז עד שהכרתם, שזה בכלל סיפור בפני עצמו. -תכף, השידוך זה כבר קטע שלה. -כן. דנה, מאיזה רקע את צמחת? -לי היה באמת תהליך תשובה כזה "און אנד אוף" גם כן, סוג של מתמשך. הוריי חזרו בתשובה ביחד דרך סמינר "ערכים" כשאני הייתי ילדה בכיתה ב'. עברנו לגור בבני ברק. יכול להיות שהתהליך של התשובה לא מצא חן כל כך בעיני אבא שלי והוא חזר לתל אביב. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ג'. גרנו בבני ברק לתקופה של עוד שנתיים וחזרנו חזרה לתל אביב. אימא שלי מאוד חזקה מבחינה רוחנית. עד היום

היא ככה די מובילה את ה... בגאון את המהלך הזה, אבל בשבילי זה קצת היה יותר מדי. והייתי בצופים הדתיים ועולה על ג'ינסים ועושה מה שמתחשק לי, פחות או יותר. ואבא שלי עדיין המשיך לא לשמור תורה ומצוות אז זה באמת סוג של פיצל את עולמי. ובאיזשהו שלב בכיתה י"ב אני סיימתי בהצטיינות מגמת תקשורת ועיתונאות. כנראה שהתחום הזה תמיד משך אותי והייתי צריכה לעשות איזשהו פרויקט גמר בבית הספר והלכתי לעשות סרט על גלגל"צ, תחנת הרדיו גלי צה"ל. ושמה די קלטו שאני מתאימה והציעו לי לבוא לעשות שם הפקת מבצעים מיוחדים. הייתי רגע לפני גלי צה"ל ובאיזשהו אופן ניסי ועם קצת לחץ מתון מצד אימא שלי ואח שלי החלטתי שאני לא עושה את זה,

אני לא הולכת על גלי צה"ל. ויתרת כאילו על הצעה שהייתה לך. -ויתרתי על החלום, זה באמת סוג של לוותר על החלום. יש לי מופע שהוא כמעט סטנד-אפ קומדי, הוא סיפור אישי, אני מספרת את זה שעה וחצי את הסיפור של איך חזרתי בתשובה, איך הכרתי את בעלי. זה ערב כיפי ומצחיק אבל בקצרה, ויתרתי על המהלך. החלום הולך לחזור אבל באיזשהו שלב הרבה שנים אחרי זה. -בגדול. אולי לא גל"צ אבל... -כן. רדיו ירושלים. זה יותר קרוב לביתר גם. נכון. נכון, נכון, נכון. -כן. מה שמעיד שבאמת אי אפשר לדחוף חלומות לבוידם, צריך כנראה להשתמש בהם בקדושה. אבל באותה תקופה זה היה נראה כמו הדבר הלא נכון לעשות. עשיתי שירות לאומי, הלכתי לעבוד עם ילדים

חירשים, ואז באמת הכרתי... שמה מאוד התחזקתי בשירות לאומי והכרתי את שליח חב"ד לרמת אביב הרב יוסי גינזבורג, שהוא בעצם זה שקירב אותי בחזרה אחרי התקופה של בני ברק. עשה לי חוויה מתקנת עם כל עולם היהדות. ומשם באמת הכרתי בהשגחה פרטית מופלאה והזויה את בעלי דרך מישהי. למה הזוי? כאילו, מה... את יודעת, כל סיפור היכרות הוא אמור להיות... זה היה הזוי, אני חושבת אולי זה רצף הנסיבות, התוקף ש... ניגשה אליי אישה שאני לא מכירה, היא לא מכירה אותי, פשוט ממראה פניי היא אמרה לי: "נעים מאוד, את לא מכירה אותי, "אבל אני מכירה את בעלך לעתיד". כזה. וזה היה מאוד מאוד תמוה. -אני הכרתי אותה, דרך אגב, עד הרגע הזה. כאילו, את

אותה אישה. מה זאת אומרת "עד הרגע הזה"? עד הרגע הזה שהיא נפגשה. -זאת אומרת, מהרגע שהיא עשתה לנו את השידוך הוא ניתק איתם קשרים גם כן. לא, התנתקו, לא יודע אם ניתקתי. כן, זה היה כזה הזוי כל הקטע. -הם התנתקו מהחתונה דווקא. -כן. היה מאוד מפתיע. ואני ביקשתי מהשם איזה סוג של סימן כי נפגשתי איתו ולא ידעתי אם אני רוצה או לא רוצה. ונפלו עיניי, ברגע שאמרתי את זה נפלו עיניי על שלט בתל אביב על איילון, שלט של "שלטי עבודי", פעם היו שלטי עבודי הענקיים האלה, "דנה ומשה מתחתנים", שזה היה הכי הזיה בעולם. פרסומת של מה זה היה? -של דנה ומשה מתחתנים. אז מסתבר, רק באחת ההופעות שלי לפני שנה וחצי ניגשת אליי מישהו בסוף

ההופעה ואומרת לי: את התחתנת ב-97'? אז אני אומרת לה: כן. אז היא אומרת: דנה ומשה זה גיסי וגיסתי והוא עבד עם "שלטי עבודי", והמתנה שלהם לחתונה שלו הייתה שלט חוצות על איילון של "דנה ומשה מתחתנים". אז אני אומרת כאילו בשבילי נברא העולם, הכול הסתדר בול. -בשבילי נברא עבודי. עבודי והשלטים והמתנה ואין לדעת כי אני באמת ראיתי בזה סימן מובהק ו... אתה גם ראית את השלט הזה? אני לא, אני ראיתי שלטים לפני. -לא, לא, גם לא סיפרתי לו עליו כי הוא היה סגור על זה... בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר: תקשיבי, אני יודע שאת אשתי. נו, על זה אנחנו מתווכחים קצת בסדנאות. אתה יכול להתווכח על זה אבל זו האמת. חבל שלא היו אז הקלטות

שיחות. -למה יש לכם נטייה להכחיש את הדברים האלה, זה מה שאני תמיד תוהה. לא, לא, לקרב, לסבר את האוזן. רגע, לא אמרת לי את זה בפגישה הראשונה? -בוודאי. בפגישה השנייה אולי. אז זה בערך מה שזה היה. וזהו, ומאז אנחנו, ברוך השם, אנחנו באנו לגור כאן בביתר, לשאלתך הראשונה, הגענו הנה ובאמת התחלנו את חיינו פה. -נראה לי ברגע שהגענו לכאן אז זה היה בתקופה שהתכוננו לחתונה, ואז דנה הייתה בטוחה שפה אין סיכוי שהיא תהיה. כן. אני באתי מרמת אביב וזה שטחים, הייתי צריכה לעבור מחסומים, פתאום לראות שלטים בערבית. אמרתי לעצמי: זה לא שייך לי, מה אני עושה פה בכלל? ואני הייתי בכלל, אני למדתי פה שנתיים אולי לפני שהתחתנו והייתי

במין מהלך כזה של רבי טרפון, כאילו לגמרי פרוש. כן, משהו מאוד קיצוני והיה נראה לי הכי טבעי לגור פה. זה היה או פה או חברון. -אה, זה היה או פה או חברון. אני לא בטוח מה יותר פרוש, פה או חברון או קריית שמונה באמת. ואני כאילו חברון זה היה הכי אבנים בחדשות. חברון היא לא הסכימה. -אז אמרתי בוא, אז פה. אין ברירה אז ניקח את פה. -עם זה אני מסכים. תגידו, זה לא קצת בזבוז שאתם נמצאים פה בביתר? זאת אומרת, כל המהות שלכם היא קירוב ולהביא אנשים, ופה אנשים סך הכול... -בזבוז עצום. בזבוז עצום. -תלוי את מי אתה שואל. אני חושבת שבזבוז עצום, אבל הקב"ה חושב שלא כנראה. ומה אתה חושב, משה? אני חושב פחות בזבוז. מבחינת

החוויה שלנו, לפחות אצלי, אז נחמד לגור במקום של ציבור שהוא לא שומר מצוות ולהרגיש גם בפסיעות ובהילוך ובכניסה לבית והחוצה אז פועלים איזשהו חן של מצוות ותורה, אבל קורים פה דברים יפים. יש פה קהילה... -הנה, אתמול למשל היה פה שבע ברכות, הגיעו לפה מטיילים ממקסיקו, בית חב"ד מקסיקו. החתן הוא שליח, עכשיו הולך להיות שליח במורו, בברזיל. הבית התרומם כמה טפחים מעל הקרקע, היו פה ריקודים ואהבה ושמחה ואז אני אומרת לעצמי: מה, זה בזבוז, אנחנו צריכים להיות כל היום ב... אני, מאז שאני זוכרת את עצמי אני חותרת למגע עם אנשים ומהרגע שחזרתי בתשובה, זה היה לפגוש אנשים לא שומרי מצוות. כן, היום בערב יהיו פה חבר'ה שדווקא כן

שומרי מצוות ורואים שיש שליחות גם עם החבר'ה ששומרים מצוות, בייחוד ממגזרים שהם יותר אורתודוקסים ויותר סגורים ופחות מודעים לקטע הזה שאפשר לראות את החיבור גם כן עם יהודים שלא שומרים מצוות לעת עתה. יש פה, ברוך השם, פעם בשבוע פעילות עם חבר'ה מהעיר ביתר, שאם לא היינו פה אז אני לא יודע אם זה היה קורה. אז כבר הבזבוז הוא לא עצום, אולי יש בזבוז אבל לא עצום. בגלל זה אני אומרת, הקב"ה כנראה חושב שלא כי ניסינו לצאת מפה כמה פעמים וזה לא הלך. ואולי אנחנו עוד לא באמת רוצים. -ואני מבינה שכנראה אנחנו צריכים אולי להיות פה ולהשפיע מכאן. תראה, אנחנו גם לא באמת ספונים פה כל היום, אנחנו יוצאים לרדיו ירושלים, אנחנו

יוצאים, אני נוסעת לתל אביב, אני עושה צילומים, הקלטות, אני לא נשארת כאן. אבל כן כשמגיעה השבת זה חסר לי, כי אני יודעת שיש אנשים שלא היו באים להתארח אצלי שבת שלמה, אבל אם הייתי מביאה אותם לסעודה הם היו באים. עזבי שנייה קירוב, כשאת היום הולכת לתל אביב, אני גם כאחד שעבד בעבר בתל אביב, היום כשאני נכנס יש לי סלידה מהמקום הזה. גם לך? ממש לא. קודם כול, אני נולדתי וגדלתי בתל אביב, אני רמת אביבית במקור. גם אתה לא סולד, הוא רק מתאדה. אני ממש לא סולד, אני דווקא... -חוץ מזה שחם לו. פעם בשבוע בנאות אפקה, אני בכיף הייתי הולך לגור שם. -לא, אני מדבר על, אתה יודע, על המקומות היותר... הפחות "נאות אפקאים". לא,

אנחנו אוהבים את תל אביב, חוץ ממזג האוויר. אחת הסיבות, כבר כמה פעמים כמעט עברנו, היינו רגע לפני, ואולי את חטאיי אני אזכיר היום, אבל מזג האוויר של תל אביב זה משהו שהוא עוצר לי אפילו את המטרה. אני חושבת שאחד הדברים שהכי הבנתי חזק ברגע שחזרתי בתשובה זה שאני לא יכולה להתנתק מהעבר שלי, אני לא יכולה לעשות... זה לקח לי הרבה זמן להבין את זה כי, אתה יודע, התחתנו והתחילו הילדים וזה היה נראה כאילו אני צריכה לגנוז איזושהי דנה בבוידם ולהתחיל להתעסק ממקום של דנה אחרת. וככל שעבר הזמן פתאום קלטתי שאין לי לאן להחביא את מי שאני, אני מי שאני, אני תל אביבית במקור, אני אוהבת את תל אביב, יש לי זיכרונות ילדות שם,

רמת אביב, אנשים, משפחה. ואני מרגישה שכל הדנה שאני היום יושבת על יסודות ההיא ואני לא יכולה להתכחש ל... אתה יודע, אם אני אכנס לתל אביב ואני לא אתגעגע לדנה הזאת אז אני גם לא אוכל להיות מי שאני היום כנראה. -טוב, את גדלת שם, אני פשוט לא גדלתי אז יש לי... אין לי נוסטלגיה. -אז מבחינתי זה לגמרי זיכרונות ילדות וסבא וסבתא ובני דודים והחצר האחורית של הבית שלי, דרך הקיצור לקו 13, המון המון המון דברים שהם פשוט מי שאני ומי שהחזיר אותי בתשובה. אני באיזשהו מקום חייבת, מכירה תודה לעיר ולעצמי של פעם כדי להיות מי שאני היום. אז הנה, כבר מצאנו בה נקודת זכות. -כן, לגמרי. לגבי החרדיות, את קצת מדברת על זה? זאת

אומרת, הרבה פעמים את משמשת כדוברת של היהדות החרדית. מצד שני, יש גם דברים שפחות... זאת אומרת, עם המנהגים בתשעה באב וכו', זאת אומרת, דברים שכן הפריעו לך איפשהו. אתם שלמים היום עם המקום החרדי? זה גם נושא שהוא מאוד ססגוני אצלנו. -אני אגיד לך, כי צריך לעשות הפרדה. אתה צריך לעשות הפרדה. אם אנחנו מסתכלים על הציבור החרדי או על העולם החרדי או אנחנו מסתכלים על התורה היהודית. אני באתי מהזרם הדתי-לאומי, הוא לא הספיק לי, הוא לא הספיק לי, הוא הרגיז אותי. אני רציתי את הטוטליות שהתורה מבקשת מאיתנו. אין... אין לפסוח על סעיפים. הייתה תקופה שגם הייתי בבני עקיבא, אין כיפים, כאפות, בנים, בנות, אני חיפשתי את הגבול

החד-משמעי. אז להיות חרדי זה חרד לדבר השם, רק הרבה פעמים אנחנו רואים שיש עיוות של התורה ויש הבנה לא נכונה של מה השם דורש מעימך, ואז אתה רואה את זה גם בתוך הציבור שלנו. אז הרבה פעמים אני אומרת לאנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות, הייתי צריכה לעבור דרך הרבה חרדים שאני לא אוהבת כדי להגיע לחרדיות, כדי להגיע ליהדות היפה, האמיתית, האותנטית. היהדות היא יפה, החרדיות היא בעיניי עוגן מפואר לעם ישראל, אבל הרבה פעמים אנחנו רואים שקורים דברים שהם עיוות של הדבר הזה. אולי היופי של בעלי תשובה, של המקום שאנחנו באים ממנו זה האפשרות לראות ולהביא את מה שהציבור החרדי לא מכיר ולחבר את זה ביחד ולראות איך הכול ביחד זה

השיא של ההתפארות, דווקא בשמירת תורה ומצוות, שזה אלמנט שהוא מאוד מאוד חסר בייחוד בציבור החרדי וזה איזשהו משהו של הציבור שלא שומר מצוות. צריך באמת לצאת עם השופר של החרדיות. אבל ביחד עם זה, אני חושב שהשילוב וההסתכלות היותר רחבה, שזה משהו שמאוד מתבקש היום, מוטל על הכתפיים של מי שכן זכה לחזור בתשובה ברגעים האחרונים שאנחנו נמצאים בהם לפני שכולם ישמרו מצוות. אז במאזן הסופי? במאזן הסופי אני חושב שאצלנו זה קצת מתחלק, דנה היא שופר חרדי ברשת, אבל בבית יש לנו קצת... הייתי אומר שאני על פניו בחיצוניות יותר... -הוא הפרומקייט. -יותר פרום ממנה. הרבה פעמים היא מקבלת איזה גיבוי או איזה חיזוק של חרדתיות ממני

ועושה מזה משהו מאוד מעניין. תראו, בגדול שום מקום, שום השקפה היא לא מושלמת. השאלה אם אתם עושים את המאזן הכללי ואומרים: תשמע, החרדי זה הכי קרוב למה שיכול להיות? החרדי... למה אנחנו קוראים "חרדי"? חרדי, החרדי לדבר השם? אני חושב שכל אחד שואף אם הוא מבין שיש השם אז הוא רוצה להיות חרד לדבר השם. ודבר השם, מה זה דבר השם? -גם אי אפשר לשכוח שאנחנו חב"דניקים. שזה עושה מזה הרבה יותר כיף. -זאת אומרת, אני באתי מהזרם הליטאי ולא צלחה החרדיות שלי, היא נפלה בדרך ואני חושבת שחב"ד הצליחו מצד אחד להיות סוג של נושאת הפכים מהבחינה הזאת. זה חתירה למגע לכל יהודי באשר הוא יהודי מחד, אבל דרישה למאה אחוז חרדיות מאידך. יש

כל מיני שיגידו: טוב, הם צריכים עוד להתחזק בצניעות וצריכים... אני חושבת שכל מגזר, אם אתה תיקח את תתי-המגזרים שיש בתוך הציבור החרדי, לכל תת-מגזר יש את העקב אכילס שלו ואת המקומות שהוא צריך להתחזק בהם. אבל בסופו של דבר, כשאני לוקחת את השיטה של חסידות חב"ד, ואנחנו עברנו דרך, ברוך השם, אנחנו היינו ליטאים, נכון? היינו הרב עובדיה. -היינו ספרדים. היינו ברסלב, התחתנו ברסלב, הייתי עם מטפחות "בובו" ענקיות וזה, היינו... "היינו" זה לא אומר כל מה שהיינו אנחנו נשארנו, אבל... -עדיין. אבל בסוף בסוף בסוף הגענו לכאן. -התכווננו. חוץ מסאטמר עברתם את הכול. -גם סאטמר היינו קצת. לא, לא היינו סאטמר. מתי היינו סאטמר?

אנחנו עכשיו קצת סאטמר. -לא. אני כן. -אנחנו עכשיו לגמרי חב"ד, אני חושבת כבר קרוב ליותר מ-15 שנה. -מהחתונה. האמת שהתחתנו עם "ארבע בבות" בלי... התחתנו ביום הולדת של הרבי בלי לדעת שאנחנו חב"דניקים. -י"א בניסן. אשתי הייתה חב"דניקית סמויה או היה לה איזשהו משהו שהיא כמו הגלגל"צ, מין חלום כזה שהיא שמרה. -כן, היינו ממש ברסלב, התחתנו ברסלב, הייתי מסתובבת עם מטפחות. -כן, נסענו לאומן, חזרנו מאומן. הוא היה שבע פעמים בראש השנה אצל רבי נחמן. -שבע פעמים הייתי באומן. כן, הייתי ברסלב, ברסלב. כל הזמן הייתי מסתכלת על התמונה של הרבי ואומרת לו: נו, די. אתה יודע שאנחנו צריכים לחזור לחב"ד, אתה יודע שזה פשוט בזבוז

עכשיו שאנחנו לא נהיה חב"דניקים. ולא אמרתי לבעלי שום דבר, אגב, על העניין זה, זה הגיע לגמרי ממנו. הייתי אישה כשרה עושה רצון בעלה, ברסלבית למהדרין, והוא התחיל להתקרב לתכנים של חב"ד וזה באמת שאב אותו פנימה וקסם לו והוא הוביל את המהלך, לגמרי. אז החרדיות שלנו היא חרדיות כזאת שמאוד מאוד לא סטנדרטית מהבחינה הזו שאנחנו מאוד חותרים למגע עם העולם הלא דתי, ואנחנו לא מפחדים מ... כי הרבה פעמים חרדיות נתפסת היום כבידול הזה וכגדר הזאת שהעולם החרדי מאוד שומר עליה, אז אני לא מתייחסת לחרדיות ככה. אני חושב שחרדיות זה להיות חרד לדבר השם, זה ל... פה הקטע של דבר השם אולי אנחנו עושים אותו קצת יותר הומוגני. מה זה

"דבר השם"? דבר השם נתפס בציבור בכלל שדבר השם זה הלכה שלמעשה זה בא מהציבור החרדי ובא מהסתכלות תורנית. אבל דבר השם הוא לא רק הלכה, דבר השם הוא גם נבואה ודבר השם, חז"ל אומרים: דבר השם הוא הקץ. זאת אומרת, יש פה משהו הרבה יותר רב-תחומי מלהסתכל רק על ארבעת חלקי שולחן ערוך וזהו. ופה אני חושב שחב"ד עושים... הרימו את הכפפה מזמן, זו שליחות של הרבי. -כן, גם ערוץ הידברות, אגב, עושה עבודה יפה מאוד. -כן. האמת היא שערוץ הידברות נהיה חב"דניק קצת אפשר להגיד. לא, לא, לא, חוץ מכם זה לא... -אוקיי. לא יודע, בגישה, בסגנון. פשוט לעשות את זה בפועל. אני חושב שזה קורה לנו בסך הכול... גם המקום שאנחנו נמצאים פה עושה את

זה עוד יותר יפה כי להיות בנאות אפקה ולהגיד את הדברים האלה זה פשיטא. אני חושב שלבוא מפה ולחיות פה, דווקא בביתר עילית, ולעשות את זה פה, ואנחנו עושים את זה לא רע דווקא. -בעזרת השם. כאילו נראה שתכף תגדש הסאה, אבל עד עכשיו אם היינו סובלים מאוד היינו עוזבים פה. נכון. לא, אנחנו לא סובלים. בואו נדבר שנייה על תקשורת. דנה, עד לפני שנתיים, אם אני לא טועה, היית... זאת אומרת, רוב הציבור מכיר אותך... מהשנה האחרונה אפילו. -מהשנה האחרונה, נפרגן לך שנתיים. מה קרה בעצם? כאילו, חוץ מזה שקיבלת במה בערוץ הידברות ואז זה כנראה התחיל, אבל ברצינות, מה היה? אולי תתחילי קצת לפני השנתיים, תעשי איזשהו... ספרי לו קצת על

איך זה התחיל בכלל. במה עבדת בכלל לפני נגיד 20 שנה? אני אגיד לך, אני עד לפני חצי שנה עוד הייתי מביאה קבלות של ההופעות שלי שאני מופיעה עם כיתוב "דנה ורון ציורי קיר". -אוקיי. כי כל כך לא הייתי ממוקדת על עצמי. אני אוהבת לשיר ואני אוהבת לכתוב ואני אוהבת במה ואני אוהבת... למדתי לעשות "אייר ברש", גרפיקה, כל מיני דברים ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הייתי מנהלת קשרי חוץ תקופה, הייתי מזכירה רפואית, עשיתי כל מיני דברים כאילו כדי להתפרנס וזה... קודם כול זה לא עבד, לא עשיתי מזה כסף יותר מדי וגם הרגשתי שכל הזמן אני כאילו בוגדת באיזשהו משהו שאני אמורה לעשות. שליחות. -כן. ואני חושבת שזה התחיל כבר לפני

עשור, בדיוק אז הייתה את התקופה של "כוכב נולד" וזה איכשהו חלחל גם לאזור שלנו, ואני זוכרת את עצמי ממש עם צמא עמוק לבמה, לשירה, לדברים שאני יודעת לעשות. וזה באמת לקח לי המון המון זמן להגיד את זה לעצמי בקול רם. ואז הגעתי לכנס נשי ובנות חב"ד לפני עשר שנים ואני רואה מעמד של נשים, במה גדולה, בנייני האומה, נשים שרות, הפקה, באמת, שלא מביישת הפקות גדולות. ואמרתי לעצמי: מה, יש כזה דבר בתוך הציבור שלנו? אני יכולה לשיר? אני יכולה להיות על במה ולא להתנצל על זה? הדברים התגלגלו עד לתוכנית הרדיו שלנו, שתכף נספר לך איך הגענו אליה, זה גם סיפור. שקיימת שבע שנים ברדיו ירושלים. -נכון, נכון, תוכנית של שבע שנים. שזה

רדיו חילוני וזוג דתי. -לגמרי, רדיו מספר ארבע בארץ. רדיו מאוד מאוד חזק, הוא עובד כבר מזמן מחוץ לאזור שלו. וכן, זה היה בשבילנו, ברוך השם, ככה סוג של פריצה וחשיפה מאוד גדולה. אבל ככה זה התחיל למעשה ואני חושבת ש... אני חושבת שעברנו גם בתור משפחה המון המון דברים בתוכנו שהעמיקו את הקשר שלי עם הבורא בצורה כזו שהלך והתחדד המסר שאני רוצה להגיד לעולם וכנראה גם סוג של תוקף שלא היה לפני זה ולאט לאט נוצרה הנישה הזאת של הסרטונים, סרטוני רשת בשילוב עם העוולות שהציבור החרדי היה ככה לקוח קבוע שלהם, ובאמת בשנה האחרונה, אני זוקפת את זה לזכותו של האדמו"ר הזקן, כי יש את החיים של לפני האדיטש ואחרי האדיטש. לפני כמה

חודשים ראיתי שיוצאת קבוצה של נשים להאדיטש, שזה הציון של האדמו"ר הזקן באוקראינה, ובגלל שאני הרגשתי שאני עוברת תהליך מאוד מאוד עמוק בעקבות ספר התניא, הרגשתי שאני חייבת לאדמו"ר הזקן תודה והצעתי למדרשה הזאת שאני אתן להם מופע ברטר ושהם ייתנו לי לבוא איתם לפנימיות וככה באמת היה. מהשנייה שנחתי בארץ דברים התחילו להתגלגל בקצב מטורף. אם זו החשיפה דרך "רשת, ערוץ 2" בסרטונים, והדף שלי שקיבל פתאום בוסט מטורף וחשיפה מאוד מאוד גדולה קדימה, ואני חושבת שהתכנים הלכו ונהיו יותר ברורים ויותר חד-משמעיים ולא מתנצלים והכול כאילו התחיל מייד כשחזרתי מהאדיטש, אז מבחינתי אני מאוד רואה את זה כזכות. בכלל, כל הצדיקים שיש

באוקראינה זה כיף ללכת אליהם. הייתי אצל הבעל שם טוב, אצל רבי נתן, היינו אצל כמה, אבל אצל האדמו"ר הזקן הרגשתי משהו מאוד מאוד מיוחד וחיבור מאוד עמוק. וזה באמת ככה סוג של נפתח למקומות שלא ציפיתי ולא האמנתי שהם יגיעו אליהם וזה מרגיש גם כאילו זאת רק ההתחלה, שיש עוד הרבה לאן להתקדם ועוד קהל להגיע אליו. אני לא מתיימרת לנסות להפוך אצל אנשים מהפכות גדולות, אבל עצם העובדה שנוצר שיח ובשיח הזה הציבור החרדי הוא כבר לא הסמרטוט הנחבט והבזוי אז אני מרגישה שאני... אני מרגישה זכות לקחת חלק במהלך הזה של גאון יעקב. פשוט להביא יהדות בתוקף ובגאון, וזה באמת מהלך שיש לנו כזוג חסידי חב"ד שאנחנו מרגישים שזה מה שהרבי

מלובביץ' מוביל כזה מהלך וממנו אנחנו התקרבנו. אני חושבת שזה מה שעשה אותי מי שאני היום וזה מה שאנחנו שואפים להוביל. משה, איך אתה עם החשיפה? אני אישית יותר צנוע בקטע של החשיפה, כאילו לא מצד שיש לי פחות אגו, אבל מהמקום של כאילו... -האגו בסדר. כן, האגו הוא בסדר, האגו חי. על מה אתם לא מסכימים? רוב הדברים אתם מסכימים או... לא, יש דברים שאנחנו לא מסכימים. על מה אנחנו מסכימים? -על מה אנחנו מסכימים תשאל. ברדיו זה נורא כיף, אגב. אנחנו... ברדיו אנחנו מתקדשים, אתה רוצה שאני אתן לך דוגמה קצת פה? -אוקיי. נו, תגידי על מה אנחנו לא מסכימים. תעצבני אותי. לא, אנחנו לא מתביישים לא להסכים גם על דברים אני חושבת.

בכלל, בתוכנית אני הרבה פעמים מקניטה אותו בשידור כי הוא מביא ככה את דבר השם ואני הרבה פעמים מייצגת את האיש הפשוט שלא מבין ורוצה להגיד "רגע, רגע, מה הכוונה עכשיו?" "נו, די, למה עובדים עלינו עוד פעם?" אני חושב שגם למדנו לצמוח ביחד דווקא מהמקומות שאנחנו... לקח לנו כמה שנים להילחם והיינו מצחצחים חרבות וכל אחד היה... היינו מתנגשים חזק על המקומות שאנחנו לא מסכימים. אני חושב שהיה איזשהו שלב שגרם אצלנו למהפך. -על מה אתם לא מסכימים? קודם כול, נגיד העניין הזה של החשיפה זה היה בהתחלה: מה פתאום? אני רציתי אישה שתהיה בבית. -מה זה, מתחילת הריאיון הזה אתה בטח לא שכחת שהחלום של גל"צ נגנז באיזשהו מקום מאוד...

התחלתי, ראשיתי. -מאוד התחלתי. ואצלי זה היה כאילו... -מזל שנגנז. מזל שנגנז, על דעת זה התקדמתי, לכן גם חיכיתי עוד פגישה כדי לשמוע שזה באמת נגנז. -אתה לא חיכית עוד פגישה, אבל אנחנו לא נדבר על זה עכשיו. -אתה רואה על מה אנחנו לא מסכמים? דברים קטנים, אבל אנחנו לא מסכימים. שנים אני חושב, המון שנים לקח. אני חושב שלדנה הייתה תוכנית של "ספרי לי סיפור" ברדיו חרדי, ואני הייתי מצטמרר. כן, הוא היה אומר לי: זה לא שייך. אני יכול... עד לא מזמן אפילו, מה היה שקפצתי והזדעקתי על איזה משהו? אה, הייתה כתבה בעיתון "בשבע". נכון? "בשבע" קוראים לעיתון? -כן. ופתאום מישהו העיר לי פה, כי זו עיר חרדית ופה אוהבים להעיר על

הדברים האלה, אז פתאום איזה מישהו, תלמיד חכם, אז באתי ככה, אני זוכר ש... אם זה היה קורה לי לפני שנים אז הייתי נכנס עם חרבות הביתה. וסתם כאילו הקפיץ לי את מה שקשה לי מזמן. -הוא מגזים. "מה אשתך עושה באיזו תמונת צבע באמצע העיתון?" וזה... ואצלי זה... אני מאוד כאילו... -מזרחי. כן. מה זה מזרחי? מזרחי מאוד. כאילו ספרדי בעצם. והמקומות האלה של החשיפה והמקום הזה של התקשורת והעיתונות ומה שזה מביא איתו, לא תמיד קל לי עם זה. דנה, איך את מצליחה לפרק את ההתנגדות? קודם כול, אנחנו מתחברים למקום של השליחות. -מפרקת. אני חושבת שכששנינו מסונכרנים להבנה שאנחנו לא אנשים פרטיים פה, זה לא מה אני באתי לקבל מהעולם הזה

ומה באת אתה לקבל מהעולם הזה כי זה ישר מתנגש. -כן. אבל ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו שנינו מגויסים למשהו שהוא בכלל גדול משנינו וזה עניין השליחות, אז אנחנו הופכים למכונה משומנת היטב, אנחנו יד לוחצת יד. -הנה, אולי הקטע עם הדוגמה עם העיתון זו דוגמה מצוינת, כאילו היא אמרה לי: בוקר טוב, גידי גוב. כאילו, מה, עכשיו אתה צועק על התמונה? אנחנו מופיעים פה באלפי תמונות. יש פה תוכניות ותמונות ודפים ותקשורת, זה לא המקום היחידי ש... אז מישהו אמר שהוא ראה בזה. ופתאום נזכרתי: אני כבר לא שם. אבל זה דברים שהיה לנו קשה מאוד להסכים. תגידו, אבל עדיין אתם בוחנים את המקום שלכם. דנה, איך את למשל מתמודדת עם טוקבקים? את

דוברת רהוטה וטובה, ובגלל... -את זה אתה צריך לשאול אותי. אתה גם מתמודד עם הטוקבקים? עם הטוקבקים של דנה כי דנה... -אבל אתה יודע, כשדוקרים אותך בלב זה הכי הכי כואב, אני חושב. קודם כול, אני חושבת אחרי הסרטון המפורסם שעלה בדבר גנות הקהילה הגאה מה שנקרא. "הכנופיה". -"הכנופיה" בא לי עוד לקרוא להם, אבל לא, אני רוצה להגיד ככה, בגלל שאני באמת עברתי משבר גדול. זאת אומרת, היו לי... -התלוננת במשטרה, אני יודע. זה גם קרה אבל זה קרה עכשיו בפעם האחרונה אחרי תשעה באב, אבל היה סרטון אחד שהגיע לחצי מיליון צפיות שבו אני אומרת שאני נגד קידום הזכויות האלה ונגד המצעד הזה וכל מה שמגיע יחד איתו, ואני קיבלתי על זה

סרטוני תגובה ונאצות בפרטי וכל מיני גימיקים שהוציאו תמונות שלי ליד היטלר ו... באמת, קהילה מאוד סובלנית. -מאוד סובלנית. אם כבר מציינים, חשבתי שאנחנו לא מעריכים אבל כך סתם בתוך סוגריים. -כן. הקהילה שחרטה על דגלה פסי הקשת. -כוחנית ו... אני לא אכליל כי אני לא אוהבת שמכלילים אותי. -התגלתה בתור כנופיה אלימה ואכזרית שהיא לא מביישת את אחרון החוליגנים בדורות הכי קודמים. כן, אני אסייג את זה כי באמת יש שאנשים שכן נכנסו לשיח מכבד אף על פי שאנחנו ממש ממש לא מסכימים. אבל היו גם המון... -יש גם חבר'ה שמבקשים עזרה, שזה שווה על כל טוקבק כזה, שווה אלף של נאצה. שזה ממש עולם ומלואו. -אני חושב שזה, אגב, אחת מנקודות

המפנה שהיו לנו גם בהתגוננות שלנו. ההבנה, קודם כול, אחד כמעט בא לפה שבת. בסוף לא הסתדר מצד אימא שלו. אבל אנחנו באמת פתאום הבנו שמשהו בשיח צריך להשתנות ממקום של "אין ברירה" ו"ככה נולדנו" ו"זה החיים" למקום של באמת אפשר... אם התורה אומרת שאפשר לחיות אחרת אז כנראה שאפשר לחיות אחרת. וזה המסר, זאת הבשורה. והיא נכונה לגבי כל מיני כאלה. -כן, כן, כן. אבל אפילו אם לא נתייחס רגע לגוף התופעה אלא רק לתגובות שקיבלנו עליה, אני זוכרת את עצמי מגיעה אליו בוכה לעבודה ופשוט פרצתי בבכי שאני לא עומדת באלימות. זאת הייתה ממש חוויה אלימה, בריונית, מאוד מאוד לא נעימה אבל... קודם כול, אני באמת יכולה להגיד שהדבר היחיד

שהחזיר אותי לכוחותיי זה ההבנה שאני לא בכוחותיי, שאני הולכת מכוח הגדול ממני ושזה תפקיד שלו לטפל בזה ואני עושה רק את שליחותי בעולם והוא יעשה את שלו. ולהסיר מעליי את המקום הזה של: אני, זה לא דגלים שלי, אני לא אומרת אמת שהיא שלי, זאת לא האמת שלי, אני רק משתדלת ללכת לאורה, אני חלשה לא פחות מאף אחד אחר. וזה בדיוק המסר, אגב, לקהילה הזאת, שאנחנו לא שונים מכם, כולנו נלחמים, כולנו מתמודדים. אתם אומנם קיבלתם אתגר מאוד מאוד גדול, אבל כנראה "לפום גמלא שיחנא" וכפי הדבשת המסע, אבל גם אנחנו מתמודדים. אולי אפשר להוסיף פה ממש נקודתי שאולי איזושהי כף זכות על החבר'ה האלה, מתוך התגובה החריפה והנושכת והבועטת

והאלימה אפשר לראות שמשהו כן נוגע להם. הם כל כך בהעלם וכל כך בהסתר מול המקום האמיתי של מה שהם אמורים לעשות ולראות איך הם חיים עם זה, כמו שבורא העולם ומנהיגו מצפה מהם. אולי קצת יודע להסתכל בזה כאילו... כי באמת זה היה חריף, זה היה חזק. כן, היה לי ממש בתוך האינבוקס שלי מאסות... אני זוכר גם אותי משתלח פה כמה פעמים שכאילו... וואי, דחילק, הקהילה הזאת כאילו... לא להראות את הדברים האלה. -כן, תעבירי קצת נושא כי זה... לא יודע כמה, זה איזה שבועיים-שלושה שהם היו טעונים. -אבל אני יכולה להגיד לך שזה גם היה בוסט מטורף להתפתחות שלי. בגלל שאני התחלתי את הדף, הדף שלי כבר בן שבע שנים, הוא עמד על 3,000 לייקים עד

הסרטון הזה, ומהסרטון הזה הגיע תוך אולי חודשיים וחצי לכמעט 12 אלף לייקים. אז אתה רואה שיש תמיכה ושהציבור מסכים, רק שזה מין רוב דומם כזה. התקשורת מחזיקה כבת ערובה את עם ישראל, אנשים לא אומרים את הדברים האלה והרבה אנשים, גם לא דתיים, אגב, חושבים ככה. ופתאום לדבר את הדברים האלה ולהיות פה גם לציבור החרדי, גם להגיד דעת תורה בפשטות, מסתבר שיש לזה קליינטים שרוצים לשמוע. -את לא רואה אבל שבמקומות מסוימים נגיד אומרים: טוב, אז עזוב, בוא ניקח איזה דתי מחמד, שהוא כזה נחמד והוא מתנחמד. מה אנחנו צריכים ללכת על זה? היא קיצונית זאת. אני בדיוק השבוע... -הפך אותה קצת לקיצונית והיא... השבוע דיברתי על זה איתך.

-מבכה את התמוז הזה. אבל אני חושב שהיא קצת מתעשתת. אני מקווה. זה באמת... אני משלמת מחירים אמיתיים על נקיטת העמדה שלי. מה המחירים? אמרו לך: תשמעי, בגלל שאת קיצונית... בפירוש. קודם כול, מאז סרטון הלהט"ב הזה אני הכנתי כמה טקסטים ש"רשת" אמרו לי: טוב, חכי, בואי ניתן לקהל להתקרר קצת, אנחנו לא יכולים... אף על פי שזה לא עלה דרך "רשת". עצם העובדה שאישה חשוכה כמוני עלתה עם כזה סרטון זה לא מחמיא להם להעלות אחר כך משהו אחר ממני. אז חיכינו וממש ראיתי... היו לי כמה ויכוחים עם אנשים מתוך התקשורת שראיתי שהם מדירים אותי אחריה. זאת אומרת, אני לא יכולה לבוא ולהתעסק רק עם החומרים שכולנו מסכימים עליהם. באמת, הייתי

מגיעה אולי יותר רחוק ובזמן יותר קצר. אני מרגישה ש... -זה גם לא הנושא היחידי שנראה לי הרגזת כמה... כן, נכון. היה לנו גם את הסרטון... -מה עוד הרגיז? היה את הסרטון המפורסם של האישה בשדה התעופה עם הנחת תפילין, שהיא ככה ניאצה אותו ו... והגיוס לצה"ל, גיוס בנות לצה"ל. -גיוס החרדים לצה"ל, גיוס בנות. היו כמה דברים ש... -כן, נכון. אלה נושאים... דיברנו על האדמו"ר הזקן, אז הוא אמר פעם שהוא הפסיד 60 אלף תלמידים רק בגלל שהוא השמיט מילה אחת שהייתה מתלבשת טוב אם היה מביא את זה ברשת. והוא ויתר עליה כי הוא רוצה אמת. אני חושב שיש פה משהו מאוד אמיתי ו... אבל אתה אין לך בעיה באופן כללי שנראה לי... -מה? שיורדים...

-עם כל החשיפה וזה. אתה אומר: יאללה, על הדרך, גם תהיי קיצונית, גם ירד הווליום. -לא, אם כבר אז כבר. אה, להירגע? לא. -לא, זה כאילו להוריד את החשיפה. זה מרגיע אותה לכמה דקות ואחרי זה היא יוצאת כבר עם משהו חדש. מה אתם עוד רוצים לעשות ולהשפיע שעדיין לא... מה התוכניות? גם לי נראה שזו רק ההתחלה. דנה רוצה להגיע בטח לערוץ 2. מה עכשיו, אתה עונה במקומי? לא, תגיד אתה. האמת היא אולי אני רוצה שהיא תגיע לערוץ 2, אולי אני אגיע ביחד איתה. -ערוץ 2 לא קיים כבר. אז לא 2. "מאקו", כל ה"רשת", "קשת". -כל החבר'ה. כן, אני חושבת שנורא הייתי רוצה, אם הייתה איזושהי תוכנית שבאמת עושה את מה שאנחנו עושים היום ברדיו, בפריים

טיים, זה חלום שלי. שאנחנו נדבר מהנגשה של תכנים יהודיים, נדבר משיתופי פעולה בין דתיים לשאינם, נדבר על הדברים גם הכואבים בלי לנסות לייפיף אותם. להגיד בתוקף דעת תורה וממקום שנשמע. אגב, כשאתה אומר את הדברים האלה לאדם לא שומר מצוות, לפעמים הוא מתחלחל, זה נשמע כמו השתלטות. זה נורא נורא מפחיד. אז גם להוריד את הפחד, להוריד את הפחד. עכשיו, זה קשה מצד אחד להגיד את הדברים המפחידים ומצד שני לנסות להוריד את הפחד, זה כאילו תרתי דסתרי, איך אתה אמור לעשות את זה בכלל? אבל אני מאמינה שזה לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה. אבל זה לא מדאיג אתכם באמת? אני רואה היום את השיח הזה שפעם החילוניות

הייתה בהתגוננות מפני הכפייה הדתית. כאילו לא לפתוח חנויות חזיר וכו'. היום החילוניות עלתה למתקפה בעצם של: אתם תלמדו ליבה ואתם תעשו ככה ותשבו ככה ותהיו במעורב ותהיו זה. הם כאילו היום רודפים את הציבור הדתי. אולי זה דווקא מה שמעודד בכל הסיפור, אני חושב. אם אנחנו מסתכלים על הנקודה של ההתקוממות ושל המעבר למלחמת תנופה בצד השני רק מעיד בפנימיות ובוודאות שמשהו פה נוגע ומשהו קורה ואולי זו הסיבה הכי אמיתית למה הם נכנסו לכזה מעמד ומצב של לתקוף ולכפות ולבוא ולהתנגש בצורה חזקה, מה שלא היה לפני. -כן, אבל איך זה ייגמר בסוף? בסוף זה ייגמר שהטוב ינצח. -בסדר, ברור ש... בסוף, אתה יודע, אולי זה גם עוד 200 שנה, אני

מסתכל עכשיו על הילדים שלי, שלכם, זה מדאיג אותי. אז אצלנו יש לא רק... -אני אגיד לך יותר מזה, אני חושבת שגם השיח הזה של ה"אנחנו" ו"אתם", אני עושה אותו כל הזמן, אגב, בסרטונים שלי, מחד, אבל מצד שני אני לא שוכחת שאני מדברת אל נקודה יהודית שנמצאת בכל אחד. זאת אומרת, אני מלכתחילה שמה את עצמי במקום שאני יודעת שאני מרגיזה את הקליפה. אני לא מרגיזה יהודים, אני מרגיזה את היצר הרע של היהודים. ואני חושבת שעם היצר הרע של היהודים אנחנו מתמודדים ולא עם היהודים עצמם, כי יהודים הם יהודים והם אוהבים את השם והם אוהבים את התורה והם אוהבי... -זו בדיוק התנופה שקורית במלחמה שמנגד. כן, אתה מתחיל לראות את הבירור הזה

הפנימי. זאת אומרת, אתה רואה שאתה מרגיז תופעות בבני אדם, אתה מוציא מאנשים את ההתגוננות שלהם. אז אני אומרת: אוקיי, יופי, קודם כול זה חי, זה נושם, זה מתעורר, זה רואה יהדות. מצוין, כבר יש על מה לדבר עוד. ואני לא פוחדת מההתעוררות הזאת. זה, אתה יודע, כל דבר שהוא כזה... אם זה היה קר ונעים והכול כזה היה "אתם שמה ואנחנו פה" ו"אתם תעשו את העניינים שלכם ואנחנו נעשה את שלנו", אז זה מרגיש כמעט כמו בר מינן פה נטמן. אבל כשאנחנו רוצים משהו שהוא יתחיל לחיות ושאנחנו נתחיל להרגיש אותו, וזה את הביחד שלנו כעם, אז יש שיח והשיח הוא כואב. ויש לי גם המון ביקורת לתוך הציבור שלנו פנימה על איך אנחנו מנגישים את התכנים,

איך אנחנו אומרים את הדברים. אנחנו גם באיזשהו נתק של שלום עלייך נפשי, אל תיגעו לנו ואל תפריעו לנו ואנחנו נהיה ב-ד' אמותינו. לא כולם ערוץ הידברות ולא כולם חב"ד, וזה משהו שכן צריך לגעת בו ולהתעסק איתו ולהיות כאלה שחותרים למגע. לא לפחד מהמגע. אז אני לא דואגת כי אני יודעת שבסופו של דבר אנחנו מעוררים, כולנו משתדלים, אתם בעבודת קודש שלכם בערוץ הידברות וכל מי שעוסק בדבר הזה, מנסים לעורר את הנקודה של היהודי שבנו. וכן, אנחנו משלמים על זה מחירים, וכן, זה הרבה פעמים יוצא גם לא נעים כי בן אדם לא נעים לו שמעוררים לו דברים שהוא מת להרדים. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה ואני חושבת שיש בזה המון... המון ברכה.

התורה היא מאוד חד-משמעית, מאוד ברורה, מאוד תקיפה, מאוד דעתנית. מהרגע שאני קמה בבוקר ועד הרגע שאני הולכת לישון יש לה מה להגיד. והיא אומרת לי והיא מכריחה אותי, ולא רק אותי. היה את הסיפור של תשעה באב, אז אני יצאתי בסרטון שאומר: כשמישהו חרדי לא עומד בצפירה כל ערוצי התקשורת עומדים בהיכון כדי למצוא אותו, לשדר אותו, לנאץ אותו ולתעב אותו בפרהסיה. ויש חג, מה זה "חג"? מועד יהודי. -שיתהפך להיות חג. שיתהפך להיות חג, בעזרת השם, שהוא שנים על גבי שנים מתקיים בחוסר כבוד מינימלי. אנשים יכולים לאכול לי לאפה מול הפנים בתל אביב ולאף אחד אין הווה אמינא שזה לא בסדר. ואתה פותח את כל תחנות הרדיו והשירים הם כאילו

בכלל מי זוכר שזה תשעה באב היום, ולחרדי אין הווה אמינא לבכות או להתעצב. ושזה המצב מול העולם הלא שומר מצוות כי אנחנו התרגלנו לחיות בכיפוף הזה. אז לבוא ולהגיד שאנחנו מדינה יהודית ושיש לנו... אנחנו צריכים לתעדף תאריכים יהודיים כמדינה שיושבת כאן מכוח יהדותה, להתייחס לזה כאל אג'נדה לאומית בכלל בלי קשר לזה שאם בא לך או לא בא לך, אתה מאמין, אתה לא מאמין, זו מדינה יהודית ויהיו פה אירועים בהפרדה ותהיה פה מדיניות לגבי אנשים שמנופפים בדגלים של גאווה כזו או אחרת, גאות כזו או אחרת. מדיניות ולא הפרדת דת ומדינה כי זה לא עובד, זה לא עובד. אנחנו יהודים, ויהודי הוא מי שאימו יהודייה. בקיצור, זה באמת סוג של

הסתכלות שלמה שקשורה בתוקף וגאון יהודי ולא רק ב"תנו לנו לחיות את החיים שלנו ואל תפריעו לנו ואנחנו לא נפריע לכם", כי גם זה סוג של הסתכלות נורא גלותית על הדברים. בסופו של יום אנחנו עם אחד וצריכים לחיות כאן ביחד וצריכים לחיות כאן... עכשיו, אני כן מאמינה בסוג של הידברות, אפילו שיח, אפילו אם הוא כואב, אבל הוא שיח. צריך לדבר, צריך הסברה, צריך לבוא ולהגיד את הדברים וגם בתוקף. תשמע, מה שהרשת עשתה, היא עשתה מהפכה כי בחיים לא הייתי יכולה להגיד את מה שאני אומרת היום בעולם בו אין פייסבוק ואינסטגרם וכל מה שקורה. ובאמת היכולת להיות פתאום... לשדר את עצמך לדעת, להיות במקום שאתה ערוץ, אולפן פרטי, אתה יכול לדבר

ואתה יכול להשפיע, זה בכלל לא אכפת לך מה אנשים חושבים כי אתה רוצה להגיד את זה ומי שיאהב - יאהב. ופתאום לגלות שיש מי שאוהב, זו מהפכה, זו גאולה בפני עצמה ואני מאמינה שזה פועל את פעולתו. העם מתחיל להגיד את דברו. התקשורת, עם כל זה שהיא מחזיקה... קומץ קטן מחזיק רוב דומם, זה מתחיל להשתנות, היחסים האלה. הלוואי, צריכים לעבוד על זה. יש מושג של מנהג כזה, אומנם בחב"ד לא עושים את זה, אבל רוב הקהילות, אני חושב ש... ספרדים ודאי עושים את זה, יש מלא קהילות שכן נוהגים ככה, קוראים לזה: להיטיב את הנרות. להיטיב את הנרות לפני שמדליקים בשבת נרות של שבת קודש אז נוהג הבעל להדליק את הנרות פעם אחת, לכבות אותם על מנת

שהאישה תבוא ותדליק אותם יותר טוב. להיטיב את הנרות, עצם ההטבה היא פועלת חריכה ושרפה בפתילה של הנר, אבל אחרי זה כשהאישה באה להדליק, אז הנר הוא כבר נדלק ממילא. ההידלקות שלו היא ביתר שאת ממה שהיא הייתה לפני השרפה. לפעמים נראה שעל פניו הכול גועש והכול קוצף והכול מתנגד וכועס וקוצף, אבל הפעולה של ההטבה מבפנים היא קורית, וההידלקות אחרי זה היא תהיה... איך כתוב בזוהר? ברגע כמימרא. -אמן. צריך להיות ממש, אחת שתיים ש... אפילו לא אחת, שתיים, שלוש. יאללה, שיגיע. -ממש. כשיגיע אנחנו ניפגש פה עוד פעם. בשמחה. ונדבר על עוד דגלים. משה ודנה ורון, המון המון תודה שאירחתם אותנו כאן. -תודה לכם. בשמחה רבה. -בהצלחה במלאכת הקודש וכמה שיותר טיפות בים. -אמן. שאנחנו נהפוך לים. -אמן. -בהצלחה. תודה. -תודה רבה.