מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 18 - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

"רבי שמעון אומר", בדיוק זה רבי שמעון, יש לנו כלל גדול, איפה שכתוב במשנה "רבי שמעון", מי זה רבי שמעון? רבי שמעון בר יוחאי שחיבר את הזוהר הקדוש. וכאן הוא מגלה לנו סוד שנוגע לאכילה. המשניות לא כתובות על פי הקבלה, כתובות ברובד הפשט, אבל יש הרבה משניות שאתה רואה שם את הסודות שמקופלים במילים פשוטות. ורבי שמעון אומר כך, מה זה הסוד של האכילה שאדם אוכל, "שלושה שאכלו", זה משפט שבמבט ראשון נראה תמוה: "שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, "כאילו אכלו מזבחי מתים". מה זה "זבחי מתים"? תקרובת של עבודה זרה. עבודה זרה נקראת מתה. מה זה פסל? זה דמות, אבל הוא מת, ומקריבים לפניו קורבנות כאילו שהוא

יכול לאכול. לכן הקורבנות שמקריבים לעבודה זרה, היו חכמי ישראל, יש גם פסוק בתהילים, "ויאכלו מזבחי מתים". זבחי מתים זה תקרובת שמקריבים לעבודה זרה. המשפט הזה דורש הסבר: ישבו שלושה - קודם כול, רואים שלושה ולא אחד. שלושה ישבו, לא אמרו דברי תורה - כאילו שהאוכל הזה שאכלו זה מתקרובת של עבודה זרה. למה זה כל כך חמור? צריך להבין. אז הוא מביא פסוק, יש פסוק בישעיה: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". "בלי מקום", הכוונה בלי שהקב"ה יהיה שם, מקומו של עולם. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של המקום ברוך הוא. שנאמר: "וידבר אליי זה השולחן אשר לפני ה'". במשנה הזו, שנראית

תמוהה וסתומה, יש סוד גדול שמסתתר בכל הנושא הזה של האכילה. מהי הגישה הנכונה לאכילה? בעולם מתייחסים לאכילה כאל סוג של דלק, הגוף צריך לקבל אנרגיה, אז אתה צריך לתדלק אותו. כמו שברכב, מתדלקים אותו, גם הגוף צריך דלק. ביהדות האכילה היא עבודה רוחנית גבוהה: "וידבר אליי זה השולחן אשר לפני ה'". האדם נברא בצלם אלוקים, וכשהוא אוכל ומשלב דברי תורה, אם הוא לבד, אחד או שניים, זו אכילת ארעי, זו אכילה כזו לא רצינית. כשיושבים שלושה, זה כבר הופך להיות מעמד, רואים גם בהלכה, כשיש שלושה עושים זימון לפני ברכת המזון. זה נקרא קביעות, שקובעים את עצמם לסעודה. זה כבר מעמד אחר. כשיש שלושה, תמיד חשוב לומר דברי תורה אפילו

אם אין זמן, ממהרים שלושתם, יגידו את ההלכה הכי קצרה בשולחן ערוך: מים אחרונים חובה. יש הרבה שאומרים "מים אחרונים חובה" לפני שעושים מים אחרונים. מה המטרה בזה? שיהיו דברי תורה על השולחן. תמיד צריך להקפיד. מי שיכול ויש יותר זמן גם להגיד יותר דברי תורה, זה משדרג את כל האכילה לקומה אחרת. כי האדם נברא בצלם אלוקים. הבית של כל אדם, צריך לדעת, שזה דומה לבית המקדש. לנו נראה בית המקדש, זה שם בירושלים, בהר הבית, אבל עצם העובדה שכל אדם נברא בצלם אלוקים, אדם שידע להעריך את עצמו, שהנשמה שלו באה ממקום גבוה, הוא לא כמו בעלי חיים. בעל חיים נמצא באורווה אז האורווה היא אורווה, לא מעבר לזה. במלונה, אז המלונה היא

מלונה, לא מעבר לזה. אבל אדם שנמצא בבית, עצם העובדה שמי גר בבית הזה? מי שנברא בצלם אלוקים, המעמד של הבית מבחינה מסוימת הוא דומה לבית המקדש. וכשהאדם הזה יושב לאכול, "זה השולחן אשר לפני ה'", זה כמו מזבח בבית המקדש שהיו מקריבים קורבנות לפני הקב"ה, כשהוא יושב ואוכל והמטרה של האכילה היא לא רק לשם תאווה. יש אנשים בעולם, כל המטרה שלהם באכילה, למלא את התאווה. הוא אוכל כי זה טעים. ברומא העתיקה היו תקופות שהיו עושים סעודות מפוארות בשביל האוכל, לא בשביל לשבוע. מסיימים לאכול, הפסקה. אי אפשר לאכול יותר, כמה יכולים לאכול? יוצאים החוצה, כל אחד גורם לעצמו לפלוט את כל מה שאכל. כעת המערכת ריקה, חוזרים שוב,

ארוחה חדשה בסגנון אחר. קודם היה בסגנון סיני, עכשיו בסגנון הודי. מאכלים אחרים. תזמורת, ריקודים, יוצאים, פולטים, חוזרים שוב ואוכלים. כי המטרה הייתה אכילה. כלומר, ראו את היעד בחיים - לספק את התאוות של הגוף. ביהדות זה לא כך, ביהדות מסתכלים על המזון כאל דלק שאמור לתדלק את הגוף כדי שיהיה כוח לעבודת השם. רק בברכת המזון אנחנו אומרים: "הזן את העולם בחן, בחסד וברחמים רבים". מה זה החן? מה זה חן? הקב"ה זן את העולם, אנחנו מודים לו על כך, "ברוך אתה ה'", על זה שהוא זן את העולם, נותן לנו פרנסה. מישהו מאיתנו, אם לא שאלוקים היה מוציא מהאדמה פירות וירקות, ושבעלי חיים יוכלו ללדת ילדים, איך האדם היה יכול להתקיים

בכלל? אדם יכול להוציא פרי מהאדמה? זה רק חסד השם. אבל עשה את זה, לא רק שהוא זן את העולם, אלא בחן. מה זה חן? דאג שהמזון יהיה טעים, שיהיה יפה, שיהיה לו ריח טוב, עשה איתנו חסד. הקב"ה יכול היה לברוא את המזון כמו דלק שמתדלקים רכב. אתה לא נהנה כלום מהאוכל, רק צריך לקחת צינור ולהכניס דלק. אז היינו עושים את זה כי צריך לחיות, מה לעשות? אז אדם היה מתדלק את עצמו. אבל הקב"ה נתן את האוכל בחן, שאדם ייהנה ממה שהוא אוכל, שישמח, שיהיה לו טוב עם האוכל. אבל לא הופכים את זה לפולחן. כלומר, לא כמו שיש כאלה שמעידים על עצמם שהם חיים כדי לאכול. בעם ישראל אוכלים כדי לחיות. המטרה היא לחיות, רק צריך לאכול אז גם אוכלים.

להסתכלות הזו על האוכל יש המון השלכות. חוץ מההשלכות הרוחניות, שאדם מסתכל על החיים בצורה נכונה, על המזון בצורה נכונה, יש לזה גם השלכות בריאותיות. אדם שחי בשביל לאכול, אז מה הוא אוכל? הגיע לאולם, יש תפריט מאוד מגוון על השולחן, הוא מחפש מה הכי טעים, הוא לא מסתכל על מה בריא. והרמב"ם כבר כותב שכל אדם צריך להרגיל את עצמו לאכול מה שבריא לגוף, ולא מה שטעים לחיך. זה משפט מאוד יסודי שכדאי לזכור אותו, לקחת אותו. יש משפטי מפתח לחיים שכדאי לזכור אותם. אחד המשפטים זה המשפט הזה של הרמב"ם, שהאדם ירגיל את עצמו לאכול מה שבריא לגוף, ולא מה שטעים לחיך. יוכל להאריך ימים עם בריאות ורעננות, אם יקפיד על ההלכה הזו.

אדם שאוכל תמיד רק מה שטעים, מגיע לגיל מסוים, בגיל צעיר הוא לא מרגיש הבדל כי הגוף מצליח להתמודד עם כל מה שמעמיסים עליו, אבל מגיל 40 ומעלה, הגוף מתחיל כבר לשדר את התוצאות של מה שהוא אכל לפני, את התוצאות של איך שהתנהגו איתו לפני כן. אם לפני כן שמרו על הבריאות, אדם יכול להאריך ימים, להגיע לגיל מופלג, כשהוא בריא ורענן. אבל אם מזלזל בתזונה שלו, בכל גיל לא מאוחר, גם מי שלא הקפיד על התזונה, ברגע ששם לב, יתחיל להקפיד. אבל כמה שיותר צעיר, יותר טוב. אז אומר הרמב"ם שאדם יאכל מה שבריא לגוף, ולא מה שטעים לחיך. כלל שני, אומר הרמב"ם, שלא ימלא את מערכת העיכול עד שהקיבה תתמלא ולא יכולה לזוז יותר. נמצא באולם,

הכל בחינם, האוכל טעים, הוא יודע שבחוץ כל מנה כזו מאות שקלים, בפרט אם הוא מרגיש: גם נתתי צ'ק לבעל הבית, צריך לאכול פי ארבע ממה שנתתי. שאם לא כן, אז בשביל מה באתי לחתונה? ואז הוא מעמיס ואוכל ואוכל ואוכל, והבלון הזה מתנפח בתוכו. אומר הרמב"ם שאדם כזה הורס לעצמו את מערכת העיכול. היא לא יכולה להתמודד עם כמויות כאלה. אז נכון, בסוף זה יתעכל והוא יסתדר, אבל כשאתה מעמיס על המנוע יותר מדי, בשלב מסוים הוא קורס. אז כמה לאכול? אומר הרמב"ם: "יפחות כמו רביע משביעתו". כלומר, בערך כמו, הוא מתכוון בערך, פחות או יותר בסביבות רבע לפני שהקיבה מתמלאת, שם תעצור. תן לה עדיין רבע של רווח. תמלא שלושת רבעי, תשאיר רבע,

ואז אתה קם, קיבלת את התזונה הנכונה, אכלת מה שבריא לגוף, ולא מה שטעים לחיך, לא העמסת יותר מדי, קמת רענן ואתה בריא. עוד כותב הרמב"ם שכשאדם מרגיש צורך להתפנות, שלא יתאפק, שילך מיד להתפנות. אפילו שהוא בעסק ויש לקוחות ומה יהיה, שיתנצל, ילך, יחזור, אבל לא ייתן לגוף שלו לקרוס בגלל שהוא לא שומר על הבריאות של הגוף משיקולים שונים ומשונים. עוד כותב שם הרמב"ם שהאדם צריך להתעמל בכל יום. מה זה להתעמל? לא חייב חדר כושר, אבל שידאג להפעיל את הגוף. להתעמל, מלשון עמל, שהוא מטריח את הגוף, לא יפנק את הגוף שלו. יתאמץ, יעלה במדרגות, יעלה, ירד, הליכה, יפעיל את המערכות של הגוף. כשיש את השילוב של ארבעת הכללים האלה,

שוב נחזור עליהם כדי שיהיו מסודרים לנו בראש: יאכל מה שבריא לגוף ולא מה שטעים לחיך, יפחות כמו רביע משביעתו, יתפנה כשצריך ויתעמל בכל יום. אלה ארבעת הכללים. אדם שלוקח לעצמו, שומר על גוף בריא, מאריך לאורך ימים ושנים. למה זה חשוב כל כך? הרמב"ם כתב את ההלכות האלה בספר ההלכות שלו, "היד החזקה". נשאל את הרמב"ם: זה שכבודו רופא זה חשוב מאוד, אבל למה צריך להכניס ענייני בריאות לספר הלכות? תחבר ספר של בריאות, שם תכניס את הדברים האלה. אבל הוא הכניס את הדברים לספר ההלכות שלו, ולמה? הוא כותב שם בתחילת ההלכות: "הואיל והיות הגוף בריא, "מדרכי ה' יתברך הוא". זה שהגוף בריא זה חלק מעבודת השם. כמו ששמירת שבת היא חלק

מעבודת השם, לימוד תורה זה חלק מעבודת השם, גם שמירת הבריאות של הגוף היא חלק מעבודת השם. כי כשהגוף בריא ורענן, האדם יכול להאריך ימים, ללכת לעוד שיעורי תורה, לשמור עוד שבתות, הוא חי עוד שנה, יש לו עוד המון שבתות שהוא שומר. כל יום שהוא חי, יש לו עוד ברכות שהוא מברך על האוכל, עוד תורה שהוא לומד, אז הוא זוכה לצבור לעצמו עוד אוצרות גנוזים לעולמות העליונים, לחיי הנצח שלו. לכן שמירת הבריאות היא חלק מעבודת השם. אומרת המשנה כאן: אדם שמתייחס לאכילה בצורה נכונה, הוא יודע לקדש את האכילה. וכשיושבים שלושה, אז הוא יודע: מה שאני אוכל עכשיו זו לא עבודה גשמית, זו לא עבודה פיזית, זו עבודה רוחנית. כי הבית הוא כמו

מקדש, השולחן כמו מזבח, האוכל שאני אוכל זה כמו בבית המקדש שהיו מקטירים על גבי המזבח. אני אומר דברי תורה, אדם כזה, כל הגשמיות אצלו הופכת להיות רוחניות. עולה למדרגה אחרת לחלוטין, נמצא במקום גבוה. מזה גם נבין, אדם שמתייחס בצורה כזאת לבית, כשהוא מרגיש צורך להתפרץ על אשתו, לצעוק על הילדים או להסתכל בסרט שהוא לא צנוע, צריך לומר לעצמו: אם עכשיו הייתי בבית כנסת, הייתי צורח ככה בבית כנסת על אשתי ליד ההיכל, ליד ספר תורה? היית צועק עליה בצורה כזאת? הייתי מסתכל בסרט כזה אם עכשיו הייתי בבית המקדש? הבית עצמו, עצם זה שאני נבראתי בצלם אלוקים, הבית עצמו הוא בחינה של מקדש מעט, יש לו משקל רוחני גבוה. האכילה שלי

היא כמו עבודה בבית המקדש, אדם כזה מתייחס לכל החיים במבט שונה לחלוטין, במבט גבוה, כל כולו עבודת השם. נראה משנה נוספת: "רבי חנניא בן חכינאי אומר", הוא היה תלמידו של רבי עקיבא, וגם הוא היה אחד מעשרת הרוגי מלכות. רבי עקיבא גם נהרג על ידי הרומאים, וגם רבי חנניא בן חכינאי. יש גם בגמרא במסכת חגיגה, הגמרא אומרת שהוא למד מעשה בראשית ומעשה מרכבה אצל רבי עקיבא, היה בקי בסתרי תורה. "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, "הרי זה מתחייב בנפשו". יש במשנה הזאת שתי גרסאות: יש גרסה "והמפנה ליבו", ויש גרסה "ומפנה ליבו לבטלה". נתחיל קודם לפי הגרסה "המפנה ליבו", כי כל זה משפט אחד. "הניעור בלילה והמלך

בדרך יחידי ומפנה ליבו לבטלה, "הרי זה מתחייב בנפשו". כלומר, אם אתה כבר ער בלילה, למה תבזבז את הזמן על שטויות והבלים? תפתח ספר, תלמד. אתה הולך בדרך יחידי, אם היית הולך עם עוד מישהו, מדבר איתך, אז אתה גם מדבר איתו. הוא שואל אותך שאלות, מתייעץ איתך על הקשיים שלו, אתה עונה לו, אבל אתה לבד, תנצל את הזמן, שים אוזניות, תשמע דברי תורה. יש פרקי תהילים שאתה יודע? תגיד תהילים. למדת פעם פרקי אבות בעל פה? תשנן משניות של פרקי אבות. כי הזמן זה החיים של האדם, אז חבל, נצל את הזמן הזה. זה לפי, אם קוראים את זה במשפט אחד, "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי "ומפנה ליבו לבטלה". אבל יש גרסה שכל דבר בפני עצמו, לא קשור

אחד לשני, שזה מאוד מקביל למחקרים של היום. "הניעור בלילה", כלומר אדם שמרגיל את עצמו שבלילה הוא ער וביום הוא ישן, אומר לו התנא: תדע שאתה מזיק לבריאות שלך. יש אנשים שזה טבעם, שבלילות הם לא נרדמים, קשה לו לישון בלילה. ואז ישן בשעת לילה מאוחרת, שתיים-שלוש, קם בעשר, אחת עשרה. הוא אומר: תדע שאתה... אם זה חוזר... אם קורה, שבועות לומדים תורה כל הלילה, אחרי זה אתה הולך לישון - בסדר גמור. אבל אדם שזו השיטה שלו, שהוא ישן ביום וער בלילה, מזיק לבריאות של עצמו. ואלה דברים שהיום המחקר תומך בהם. המחקר - לא שחז"ל צריכים את המחקר של היום, אבל החוקרים מציינים את העובדה שהשקט של הלילה, עם החושך של הלילה, נותן

לאדם שינה באיכות גבוהה. אבל אם הוא ישן ביום, עצם זה שיש אור, אפילו בלילה, אם משאיר אור דולק, לא כל כך טוב, תמיד טוב לישון בחשכה מוחלטת עד כמה שאפשר. בפרט, החוקרים טוענים שאור כחול מזיק עוד יותר. אם יש אור כחול - יותר גרוע מדברים אחרים. אבל כשאדם ישן ויש שקט, אפילו שבבית שקט, הוא נמצא בשכונה שגם ביום שקט, אבל הרעש של המולת העולם ודאי משפיע. זה מהדהד, זה נקלט. בלילה יש שקט מוחלט וגם חושך מוחלט ואז השינה היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר בריאה. לכן, הוא אומר: תדע שאתה מסכן את עצמך. "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי", בזמנם, אדם שהולך מעיר לעיר יחידי, היו שודדים, היו חיות רעות, סכנת נפשות. "והמפנה

ליבו לבטלה", כלומר אדם שיכול לנצל את הזמן ללמוד, ומבזבז את הזמן, כלומר לא קשור לשני הדברים הראשונים, לפי הגרסה הזאת: "והמפנה", אז זה דבר בפני עצמו. הוא בא ללמד אותנו שכמו שהעניין הראשון, "ניעור בלילה", נראה לך דבר פשוט, אבל תדע שזה נזק מצטבר. מהלך בדרך יחידי מכניס את עצמו לסכנות, ואתה לא יכול להגיד: אני אלך במקום של סכנה ואני סומך על אלוקים. אסור לאדם להכניס את עצמו לסכנות. אדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו, לשמור על עצמו, לשמור על החיים. כך גם אדם שמפנה ליבו לבטלה, שיכול לנצל את הזמן ללמוד דברי חוכמה, להעשיר את עצמו בתורה, מבזבז את הזמן על דברים אחרים, הרי זה מתחייב בנפשו, כי כמו שהזכרנו, שהזמן

הוא החיים של האדם ואם הוא שורף את הזמן, בעצם מבזבז את זמנו לבטלה. זה בא ללמד אותנו, רבי חנניא בן חכינאי, שכל אדם יקפיד על עצמו, ישמור על הבריאות שלו, לא יכניס את עצמו למקומות של סכנה וינצל כל רגע בחיים לחיות חיים טובים, חיים נכונים ומאושרים. נסיים בברכה שדברי התורה יהיו לשמירת כל חיילי ישראל ולהצלת עם ישראל, שנזכה כולנו יחד לגאולה שלמה. אמן ואמן.