לא מקשיבים לקול המחליש - מקשיבים להבטחה האלוקית

יש משהו שמאוד מרגש אותי בפרשת המרגלים. הקדוש ברוך הוא מבטיח לעם ישראל ארץ טובה, ארץ חלב ודבש. המרגלים יוצאים וחוזרים ואומרים נכון, אבל יש ענקים, יש קשיים, אולי זה גדול עלינו. וישוע וכלב עומדים אולם ואומרים משפט ששינה את כל ההיסטוריה אלא נעלה. לפעמים כל החיים עומדים על השאלה הזאת. לא מה אני רואה, אלא איך אני מסתכלת. השבוע בשעה טובה מוצלחת חיטתי בת והיכלתי להסתכל על כל הדברים שמדגים ומפחידים אמא. איך היא תסתדר, מה יהיה איתה, אלו אתגרים יהיו לה. אבל אנחנו לא סתם בפרשת שלח, כי בעצם כל חתונה היא סיפור של שלח. זוג צעיר עומד מול ארץ לא מוכרת, מול הבית, אין להם מפה, אין להם ניסיון, יש להם רק אמונה.

והשאלה היא האם להקשיב לכל המרגלים שאומרים לי זה גדול עליי או לקול של ישוע וכלב שאומרים לא נעלה. כי זוגיות לא נבנת ממישהו שאין לו בכנים, אלא היא נבנת ממישהו שהאמונה שלו יותר גדולה מהבחנים. זה המסר של הפרשה עלינו. העתיד נראה רחוק מדי, אבל כשמתקרבים אליו ביחד עם הקדוש ברוך הוא, אז ענקים הופכים לאבני דרך. והשבוע כשהסתכלתי על הבת שלי נכנסת לחופה אמרתי לעצמי, הלוואי ותמיד נזכור לא להקשיב לקול של המרגלים שמחלישים אותנו מבפנים, אלא להקשיב לקול של ההבטחה האלוקית. אלא נעלה. אנחנו יכולים ומסוגלים להיות הרבה יותר גדולים מכל הפחדים שלנו. המרחק בין פחד לאמונה הוא לא מה שאנחנו רואים. הוא הכל שאנחנו בוחרים להאמין בו. ‏Yeah.