נבואות: הרב אליהו עמר | שמואל א | שיעור 16

אנחנו בעזרת השם בשיעור הזה, שמואל א, פרק טז. התחלנו שבוע שעבר לדבר מעניין הפרק, פרק טז, שזה המלכת דוד המלך, ועצרנו בשיעור הקודם בשאלה. שמואל הנביא הגיע לביתו של ישי בבית לחם מתוך הוראה של הקב"ה למשוך את אחד מבניו למלך על עם ישראל. הוא לא יודע מי. לישי יש שמונה בנים, שתי בנות. וטוב, הבנות לא היה מדובר, אבל על הבנים בוודאי שמדובר. הוא מבקש מישי שיזמן את כל בניו. ישי מביא את שבעת הבנים, מדלג על הבן השביעי, ותחתיו מזמין את אליה, זה היה הבן השמיני הקטן, מזמין אותו תחת הבן השביעי. הבן השביעי לא מגיע. זאת אומרת, ישי מופיע רק עם שבעת בניו. האמת היא שבתחילה שמואל חשב שהבכור אליאב הוא זה שעומד להיות

מלך. אבל הקב"ה אמר לו שהוא טעה, זה לא נכון. הוא מאס באליאב. אליאב לא מתאים ולא ראוי להיות למלך, ושמואל עובר אחד אחרי השני. הסברנו בהרחבה בשיעור הקודם את כל המרכיבים שנגעו לעניין הזה, למה אליאב נפסל, למה שמואל טעה וכו'. אני לא רוצה כרגע לפתוח את הנושא. שמואל שואל את ישי, אחרי שעברו שבעת בניו, הוא אומר לו: התמו הנערים? לא יכול להיות. הרי אלוקים אמר לי שאחד מהילדים שלך עומד להיות למלך. אני לא מכיר את הבנים שלך. ביקשתי שכולם יגיעו. אני משער לעצמי שהבקשה שלי התקיימה. האם תמו הנערים? זה ייתכן? הרי בורא עולם אמר לי שאחד מהם הופך להיות למלך. המדרש כותב שאמר ישי לבניו: "בא זה לגלות חרפתנו". למה הוא בא

לחטט לנו במשפחה? ואז הוא אומר לו: נשאר עוד אחד, קוראים לו דוד, הוא הילד השביעי, הוא לא הגיע. הוא נמצא עם הצאן. לא קראתי לו. אומר לו שמואל: תשמע טוב, תשלח שליח להביא אותו לפה ואם הוא לא יבוא על ידי שליח, אז אתה, ישי, בכבודך ובעצמך תלך להביא אותו. וישי היה תלמיד חכם גדול מאוד והיה גדול הדור באותה תקופה. כתוב שכל מקום שהוא היה הולך היו הולכים איתו 600 אלף איש. כל תנועה שלו, היה ענק שבענקים. לישי לא היה חטא מימיו. הגמרא אומרת במסכת שבת בדף נה, "ארבעה מתו בעטיו של נחש בגלל חטא עץ הדעת". זאת אומרת, הם עצמם לא עשו עבירה. מצד עצמם יכלו לחיות לעולם, אלא מה שכן, כולם פה באנושות, אחד מהם זה ישי, וישי

נפטר. לא בגלל שהוא עשה עבירה, אלא בגלל חטא אדם הראשון. אז יש פה דבר שהוא דבר פלא. אומר שמואל: אתה הולך להביא אותו. כתוב "וישלח", ודוד לא בא. "ויקחהו", הלך ישי בעצמו וזימן את דוד. כשהוא מגיע, שמואל אומר: אני חושב שהביאו את האיש הזה בטעות. אומר המדרש, מדרש רבא: הוא ראה אותו אדמוני יפה-עיניים. כשהוא ראה את דוד, הוא ראה אותו אדמוני. אומר המדרש בפרשת תולדות, תנחומא בפרשת תולדות, כמדומני אות ו, אמר: הבן אדם הזה כמו עשיו הרשע, שופך דמים. גם עשיו היה אדמוני. זה נראה לי הוא... ברור שאליו אלוקים לא התכוון, כן? טוב שישי לא הביא אותו. אני עכשיו גם מבין למה הוא לא הביא אותו. ואז השכינה מתגלית לשמואל הנביא

ואומרת לו: הוא אדמוני, אבל עם יפה-עיניים. עיניים, הכוונה "עיני העדה". "עיני העדה" זה הסנהדרין. אומר הקב"ה לשמואל: הוא יעשה הרבה מלחמות והוא יושיע את עם ישראל, האיש הזה. אבל הוא לא יעשה מלחמה אחת בלי שהוא יקבל לפני כן פסק הלכה מן הסנהדרין. הוא יהיה כפוף בכל הדרכים שלו לדברים שלי ולרצונות של בורא עולם. אומר הקב"ה לשמואל: קום, משחהו. אומר המדרש: כעס הקב"ה על שמואל, אמר לו: מה אתה יושב? הנבחר שלי, דוד, שאתה לא מצא חן בעיניך, אבל הוא האיש שאני בחרתי בו עומד. אתה יושב? קום, משחהו כי זהו... שם המדרש כותב שזה היה זמן מלכותו של דוד המלך. יש שם כמה וכמה חשבונות לגבי העניין הזה, רמזים כמה זמן תהיה

מלכותו של דוד. כבר עכשיו הוא רמז לו. נעמד שמואל הנביא ומשח את דוד למלך על עם ישראל. כל מי שקורא את הקטע הזה בנביא, מיד עולה לו השאלה. השאלה היא פה שאלה מתבקשת: מה ראו ישי ובניו צורך להעלים את הבן השביעי? מה הסיבה שכאשר ביקשו לזמן את דוד, את כולם למעשה, ההזמה דילגה על דוד, והשאירו אותו שיישאר שמה רועה צאן. מה מסתתר מאחורי העניין להעלים אותו? למה לא הביאו אותו כל כך בקלות? מה יש בדוד שמראש כבר הוא היה כביכול פסול לעיני כל מי שנמצא מסביב? שאלה ראשונה. שאלה שנייה: מצאתי בספרי המקובלים, מביא את זה אחד מן הראשונים, "האשכול", הוא כותב שהוא מצא את זה בספרי הקבלה. הוא אומר שאם בן אדם רוצה שהתפילות שלו

יתקבלו, יש בן אדם שיש לו בקשות, רוצה שבורא עולם עכשיו, בקשה ברמת דחיפות גבוהה. אתה רוצה שהבקשה שלך תתקבל, אז הוא אומר שהוא מצא בספרי הקבלה, להגיד, אתם יכולים לרשום את הקטע שאני הולך להגיד לכם עכשיו, להגיד 17 פעם, כמניין "טוב", את השם של אימא של דוד המלך. שמה של אימו של דוד המלך מופיע בגמרא במסכת בבא בתרא בדף צא, עמוד א, קראו לה ניצבת בת עדאל. ניצבת בת עדאל. להגיד 17 פעם את המשפט הבא: "ניצבת בת עדאל, עשה למען שמך, "עשה למען ימינך, עשה למען מקדשך, "עשה למען משיח צדקך, עשה למענך ולא למעננו". שבע עשרה פעם. מה שאמרתי, עוד פעם אני אחזור על המשפט, שבע עשרה פעמים, גימטרייה של המילה "טוב". שוב פעם:

"ניצבת בת עדאל, עשה למען שמך, "עשה למען ימינך, עשה למען מקדשך, "עשה למען משיח צדקך, עשה למענך ולא למעננו". רק למענך. שבע עשרה פעם. תבקשו את הבקשה. כתוב בספרי המקובלים - מתקבלת. תפילתו נשמעת. וזה מיד מקפיץ לנו שאלה: מה פתאום? מי זו ניצבת הזו, אשתו של ישי, אימא של דוד המלך, שאם מזכירים את השם שלה שבע עשרה פעם, פותחים את כל השערים בשמיים? מה היא עשתה? מיהי הייתה? היא הייתה נביאה? לא כתוב שהיא הייתה מהנביאות. מה מיוחד שאם מזכירים את השם שלה זה עושה רעש גדול בשמיים? אומרים: מה הבן אדם הזה מבקש? תנו לו. מה קרה? טוב, מוריי ורבותיי, אני חושב שתם עידן השאלות. בואו נתחיל להיכנס פנימה. יש פה סוגיה שאני

רוצה לומר, לפני שאני פותח את הסוגיה הזו, אני הולך להגיד את הדברים בדחילו ורחימו, כפשוטו. אנחנו הולכים עכשיו לדבר דברים מכבשנו של עולם, דברים שעוסקים בהבנות דקות מאוד, גבוהות מאוד, ויהי רצון שלא אכשל בלשוני. אבל אם תהיה לי טעות, הטעות איתי, וחס וחלילה לא על אלה שאני דן בהם ומציג אותם. מוריי ורבותיי, משפחתו של ישי הייתה משפחה שנמצאת בסימן שאלה הלכתי גדול מאוד. הזכרנו את זה בשיעור הקודם. מי שלא שמע, יוכל לשמוע את השיעור הזה בשמואל א, פרק טז, השיעור הראשון, שזה המלכת דוד בבית לחם, ששמואל הולך לבית לחם, וכל התהליך שהיה שם. משפחתו של דוד המלך הייתה בסימן שאלה הלכתי גדול מאוד. מה סימן השאלה? סבתא של

ישי, קראו לה רות המואבייה. כבר במגילת רות אנחנו מתוודעים לאיזשהו פלונטר עם רות. רות המואבייה רצתה להינשא לבועז. בועז היה בן דוד של נעמי, חמותה של רות. היא באה לבועז לשדה, מציעה לו את הנישואין על פי הכוונתה של נעמי, ובועז אמר לה שהוא מוכן להתחתן איתה, אבל מכיוון שהיא אלמנת המת של מחלון, שמחלון נפטר, הוא לא יכול להתחתן איתה. זאת אומרת, הוא יכול, אבל הוא לא הקודם, יש את דוד שלו שקוראים לו טוב. טוב קודם לנישואין עם רות על פי חוקי התורה. אמר לה בועז: בואי נשאל את טוב. אם הוא מעוניין לשאת אותך, מה טוב. אבל אם לא, אז אני מוכן להתחתן איתך. למוחרת קרה הנס. כתוב במדרש שגם אם טוב היה בקצה העולם, היו

מביאים אותו לאותו מקום. נעמד בועז בשער העיר עם כל הסנהדרין. היו שמה, סליחה, עשרה מן הסנהדרין, ובדיוק טוב עובר במקום. פה מגילת רות קוראת לו בשם טיפה שונה, לא מזכירה אותו בשם טוב, מזכירה אותו בשם "פלוני אלמוני". אלמוני מלשון אילם. למה אילם? כי תכף תשימו לב, הוא לא ידע הלכה מסוימת. אז בהלכה הזו הוא היה אילם, לא יודע. קורא לו בועז ואומר לו: תראה, יש פה את רות ויש את השדה של נעמי, חלקה... משהו שמה של החלקה, אם אתה רוצה לקחת את החלקה, לגאול אותה - מה טוב, אבל ביום שאתה גואל את חלקת האדמה, אתה גם צריך לשאת את רות לאישה. התגובה של טוב, פלוני-אלומוני, הייתה תגובה מאוד חריפה. הוא אומר: אני מצטער, אני

לא מוכן להתחתן עם רות. הוא אומר לו: למה? הוא אומר לו: פן אשחית את נחלתי. אומר טוב לבועז: תשמע, רות היא מואבייה. וכתוב בתורה שהמואבים הם פסולי קהל, אי אפשר להתחתן איתם. "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". אתה יודע... כך כתוב במדרש, אמר טוב לבועז: אתה יודע למה מתו מחלון וכליון? כי הם התחתנו עם רות וערפה, הם נשאו נשים מואביות ועברו על דין תורה, וזו הסיבה שהם מתו. אתה רוצה להרוג אותי? מה אתה מביא לי את הדבר הזה? אני לא מוכן להתחתן עם רות. כך הוא אמר לו. כך הוא אמר לבועז. אמר בועז לטוב: תסלח לי, טוב, אבל אתה לא מדייק בדברים שלך. הוא אמר לו: מחלון וכליון מתו מסיבה אחת. אמר רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה

מתו מחלון וכליון? אומרת הגמרא: מפני שעזבו את ארץ ישראל. יש קדושה לארץ ישראל. לפי דרגתם, הם היו גדולי הדור, כיוון שהם עזבו את ארץ ישראל אז רבי שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר הקדוש, מגלה לנו שזו הייתה הסיבה שהקפידו עליהם מן השמיים. ואדרבה, אומר לו בועז, רות יש בה צניעות, יש בה מעשים טובים. גם ראיתי את ההתנהגות שלה, את המידות הטובות שיש בה. ומה שאמר הכתוב לא להתחתן עם מואבים, הכוונה עם הזכרים, שזכר מואבי לא יכול להתחתן עם בת ישראל. אבל מואבייה כשרה לבוא בקהל. אומר לו טוב: תעשה לי טובה, אני מוותר על הסיפור הזה. אם אתה רוצה - קח ועל אחריותך. בועז מתחתן באותו מעמד, מול אותם עשרה אנשים, מתחתן עם רות.

הדבר מתפרסם ברבים ובאותו הלילה בועז נפטר. מה אמרו בלוויה של בועז? נעמד טוב ואמר: אני אמרתי לו, אני אמרתי לו. לא דיברנו על זה? אתמול עמדנו, הסברתי לו שמחלון וכליון מתו רק בגלל שהם התחתנו עם המואביות האלו, והוא לא שמע לי. הוא כמעט מאבד עצמו לדעת. מה הוא התחתן עם רות? הנה, היא הרגה אותו. ומגלים לנו חז"ל שלא היא. בועז צדק. בועז טען שאפשר להתחתן עם רות, ורות הייתה כשרה לבוא בקהל ולא הייתה שום בעיה להתחתן איתה. אז למה הוא נפטר? אומרים חז"ל: אין קשר. הוא נפטר כי הוא היה צריך להיפטר מן העולם. ובלילה האחרון לחייו זיכו אותו להקים את שושלת בית דוד שממנה יבוא המשיח. בדיוק הפוך ממה שהבין טוב. בגלל שבועז

עשה את המעשה ולקח את רות לאישה, אמר הקב"ה: שכר - המשיח הולך לצאת ממך. הרווחת, בועז. המשיח הולך להיקרא על שמך. אבל, מוריי ורבותיי, אלה דברים שהיום אנחנו רואים אותם בראי ההיסטוריה. באותה תקופה הייתה קבוצה שהתפצלה: חלק אמרו: אין קשר, בועז נפטר כי הוא נפטר. הוא היה זקן. חלק טענו: מה פתאום, הוא נפטר כי הוא התחתן עם מואבייה. אסור להתחתן עם מואביות. בסיעה של טוב וחבריו היה גם את ראש הסנהדרין, דואג האדומי. הגמרא כותבת במסכת יבמות בדף עז, דואג האדומי, שנקרא אביר הרועים אשר לשאול, המובחר ביותר שמבין רבניו, או יותר נכון, מבין הסנהדרין. דואג האדומי טען שמשפחתו של ישי פסולה לבוא בקהל כיוון שהם הגיעו מרות

המואבייה. ישי עצמו היה גדול הדור. הוא נולד למציאות הזו. הוא לא בחר בה. הוא נולד למשפחה. אבל ישי ישב וחקר ופילס ואיזן. יש כאן חלק מהעם שאומרים שזה בסדר מה שסבא שלו עשה. אבל חלק שני מהעם טוענים שמה שסבא שלו עשה, למעשה פסל את כל המשפחה מלבוא בקהל. מה צריך לעשות כדי להפוך את המשפחה שלנו מיוחסת לכל הדעות? דבר ראשון, ישי עשה את הצעד המתבקש: שב ואל תעשה עדיף. קודם כול, הוא פירש מאשתו, מניצבת בת עדאל. דבר ראשון. היו להם שישה ילדים, זה מספיק לכל הדעות. הוא פירש, דבר ראשון, מאשתו. עד שיתברר העניין ההלכתי. במשך שלוש שנים הגה ישי בסוגיה, ובסופו של דבר מצא פתרון הלכתי מבריק. שהגמרא מביאה אותו במסכת

קידושין, את הפתרון ההלכתי הזה. הגמרא אומרת שאדם שהוא פסול לבוא בקהל, למשל ממזר או מהסוג הזה, אומרת הגמרא: יש דרך לטהר את זרעו שיהיה כשר לבוא בקהל. איך? אומרת הגמרא: הוא יכול להתחתן עם שפחה. כשאדם מתחתן עם שפחה, הילד שנולד הוא הבן שלו, הוא הבן שלו גנטית. הוא לא מיוחס אליו הלכתית. הלכתית הוא נחשב בן השפחה. אם הוא למשל כוהן חלילה, בטח שהוא לא כוהן, הוא נחשב בן השפחה. לאחר מכן עושים פעולה פשוטה, יש לו דין של עבד. משחררים אותו. זה הבן שלו, אחרי הכול. משחרר אותו. ברגע שהוא משחרר אותו הוא הופך אותו להיות בן חורין. ברגע שהוא הפך אותו להיות בן חורין, אותו בן חורין ממשיך מכאן ואילך, פותח ייחוס חדש. זאת

אומרת, מצד אחד זה הבן שלו, אבל מהצד השני זה לא בנו "ההלכתי". לישי הייתה שפחה. קרא ישי לשפחה ואמר לה: תראי, יש פה משהו שהוא חשוב לי מאוד. אני רוצה לעצור את הפולמוס ההלכתי הזה מסביבי. אני רוצה שהילד הבא שייוולד לי לא יהיה קשור לדיון ההלכתי הזה. אני מעוניין להתחתן איתך. והם קבעו נישואין לאותו לילה. השפחה, כך כתוב במדרש, בילקוט המכירי, פנתה לגברתה, לניצבת בת עדאל, וסיפרה לה שהאדון ביקש להתחתן איתה. והם ביחד טכסו עצה. השפחה לא רצתה לפגוע בגבירתה. כל אחד מבין שאם נכנסת אישה נוספת לבית היא נקראת צרתה. ודאי שזה לא מחמיא לניצבת בת עדאל, כל הכבוד, בטח שלא שפחתה הופכת להיות גם כן כביכול במעמד הגבירה.

ומשום כך השפחה סיפרה לניצבת בת עדאל, סיכמו ביניהן שבמקום שהשפחה תתחתן עם ישי, באותו הלילה ניצבת בת עדאל היא זו שתתחתן עם ישי. וכך יש את הפרטים הטכניים, המדרש שם מסביר בדיוק איך הן ביצעו את זה מבחינה טכנית, וישי התחתן באותו לילה פעם שנייה, בלי לדעת, עם ניצבת בת עדאל. אגב, זה רק מראה על קדושתו, שהוא אפילו לא הבחין. הוא סיכם משהו, והוא היה בטוח שמה שהוא סיכם עומד להתבצע והוא לא בדק וחקר מעבר לכך. מראה על הצניעות, מראה על קדושתו. אבל הייתה לו פה מטרה לשם שמיים. וזהו, אף אחד לא באמת ידע את מה שקרה, ואחרי מספר חודשים ניצבת בת עדאל הייתה מעוברת. וזה כבר סימן שאלה: איך היא התעברה? מאיפה היא התעברה?

בני המשפחה שידעו את הפולמוס הפנימי טענו שחס וחלילה קרה כאן דבר שהוא פסול, ואימם מעוברת והילד הזה ממזר. במקביל, ניצבת עצמה לא יכלה להגיד שזה לא נכון מכמה סיבות. ראשית, זה יגרום בושה גדולה מאוד לישי. אתם מבינים לבד שהסיטואציה הזו היא סיטואציה מאוד עדינה. שנית, מי אמר שיאמינו לה? אלא מה? היא תקרא לשפחה, שהשפחה תסביר שהם עשו ביניהן דיל. כבר השפחה עצמה לא נאמנת. אולי השפחה מכפה על גבירתה? אי אפשר לדעת. בקיצור, קיבלו פה עניין של חוסר נאמנות. הילדים הגיעו לישי ואמרו לו: אבא, מה עושים? אמר להם אבא שלהם: אנחנו לא מתערבים. הקב"ה, אם הוא יחליט שהילד הזה הוא לא ילד כשר, יש לו את הדרכים משלו כדי להיפטר

מהילד הזה. ובאמת ניצבת ילדה בן, בן כשר לכל דבר ועניין, שאנחנו יודעים שהוא כשר לכל דבר ועניין, אבל כל מי שהיה מסביב היה בטוח שהילד הזה הוא ממזר, הוא גם נולד שונה מהמשפחה, הוא נולד אדמוני. ודוד המלך קורא לעצמו "מוזר הייתי לאחיי". "מוזר" זה מלשון ממזר. כל המשפחה ראו אותו, זה לא משלנו. "ונכרי לבני אימי". המדרש שמואל כותב שהיו נותנים לו לאכול בשולחן אחר. אל תאכל איתנו אפילו. לאחר מכן שלחו אותו אל הצאן ואמרו: אולי במדבר, לא חס וחלילה, לא נהרוג אותו, כן? אבל אולי במדבר, שיש אריות ונמרים ודובים, אז אולי אם יבואו לטרוף איזה כבש, אולי יטרפו את רועה הצאן של הכבש הזה ואז ניפטר, אולי האריה יחליט לטפל גם

כן באחראי שם. אגב, התוכנית הזו הייתה נכונה. רק דבר אחד הם לא לקחו בחשבון, שדוד המלך היה מאוד חזק. דוד המלך בעומדו לפני שאול, הוא אומר לו: גם את הארי, גם את הדוב הכה עבדך. הגיעו שלושה אריות לעדר, ארבעה דובים, והוא הכה את כולם. זאת אומרת, החשבון היה נכון, האסטרטגיה נכונה, רק דבר אחד הם לא לקחו בחשבון, שבורא עולם שמר על הילד הזה. דוד המלך גדל במדבר במשך 29 שנים, כך כתוב בברייתא דסדר עולם, פרק יג. עשרים ותשע שנים מנודה, מורחק מהמשפחה, לא נחשב, הוא מחוץ לתמונה, אף אחד גם לא מתייחס אליו. ככה הוא נולד וככה הוא חי. תבינו אילו ייסורי נפש היו לאימא שלו, ניצבת בת עדאל. וניצבת לא מדברת, היא לא מוציאה

מילה אחת. לא לגנאי, לא לשבח, היא לא מגיבה. כוח השתיקה של ניצבת היה כוח שתיקה אדיר. דוד המלך במקביל נמצא במדבר, כל הזמן שר שירות ותשבחות. בזמנים שהוא לא היה במדבר הוא נכנס לבית המדרש והוגה בתורה ונלחם במלחמתה של תורה בדיוק באותו חשק, בדיוק באותה הרמוניה ושמחה, ויש דבר מאוד מוזר: הוא מצליח לכוון נכון ולהבין נכון דברי תורה. לא רק זה, ברגע שמתגלע ויכוח הלכתי בבית המדרש, תמיד בסופו של דבר ההלכה נפסקת כמו שדוד אומר, ההלכה כמותו בכל מקום. דוד המלך, יש בו כישורים מאוד מיוחדים. הוא לוקח את הכינור ומצליח לנגן עליו. דוד המלך הוא הילד השביעי, והכינור שהיה בבית המקדש היה גם עם שבעה מיתרים, בשונה מהכינורות

שיש בימינו, שיש ארבעה מיתרים. היו לו שבעה מיתרים, והוא היה מנגן שירות ותשבחות לקב"ה במדבר, והייתה שורה עליו רוח הקודש. דוד המלך היה אחד מהנביאים שקמו לעם ישראל, ורוח הקודש שורה רק מתוך שמחה, הוא לא נכנס לדיכאון. באחד משיריו דוד המלך כותב בספר תהילים, אם אני לא טועה בפרק קב, אומר דוד המלך "דמיתי לקאת המדבר". ריבונו של עולם, אתה יודע איך מסתכלים עליי. יש ציפור פה במדבר, קוראים לה קאת. קיק, כך אומרת הגמרא. ציפור. הציפור הזו היא בודדה, היא מסתובבת במדבר, היא מייללת, יש לה קול יללה, היא לא חיה בלהקות, היא חיה בודדה. "דמיתי", אני דומה, סגנון החיים שלי לקאת המדבר, אני מנודה. ואז מגיע שמואל, ושמואל

הנביא אומר לישי: תביא את הילדים. ישי אפילו לא מעוניין להביא, הוא לא הילד שלו. מה פתאום שהוא יביא אותו? הוא מביא את שבעת בניו. דוד השביעי הוא לא מביא, הוא מדלג עליו, הוא לוקח את השמיני תחת השביעי. אבל פה קורה דבר מוזר, עוברים על כולם, מפספסים אחד. פונה שמואל ואומר לו: יש לך אולי עוד ילד? אומר לו ישי: יש, אבל לא חשבתי שהוא הילד שלי. בא זה לגלות קלוננו. הביאו את הילד הזה, ומסתבר שלא רק שהוא לא ממזר, הוא בחיר השם! הייתה כאן טעות. מה שניצבת טענה במשך 29 שנים, שהילד הזה הוא ילד קדוש מרחם, הוא ילד צדיק, הוא בנו של ישי לכל דבר ועניין, פתאום התברר שזו אמת. והם טעו בו במשך 29 שנים. כתוב שבמעמד הזה

ניצבת התחילה לבכות. היה מעמד מרגש. שמואל בא, לוקח את דוד, מושיב אותו בינו לבין ישי. ישי גדול הדור, שמואל הוא הנביא, ובין שניהם יושב דוד המלך. היא הבינה שהגיע היום שהשתיקה שלה הייתה משתלמת. אומרים המקובלים: אתה רוצה לפתוח שערי שמיים? יש לך איזו תפילה שבא לך ככה להשחיל ואתה רואה את השערים נעולים? "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". עשרים ותשע שנים לשמוע כזו חרפה, כזה ביזיון, כזו פגיעה בתדמית, שהיא יודעת שזה לא נכון, והיא שותקת. היום תזכיר את השם שלה, שבע עשרה פעם, גימטרייה של המילה "טוב", ותגיד "ריבונו של עולם, "עשה למען שמך" - פתחת את השערים. עזוב, לא צריך להוסיף עוד מילים. בקש

את הבקשה, פתחו לך את השערים. ניצבת בת עדאל. גם דוד המלך המשיך בגישה הזו, גם הוא חשדו אותו באשת איש. אנחנו עוד נגיע לסוגיה הזו במסגרת הנביא. חשדו אותו בסוגיה של בת שבע, וגם זה לא היה נכון, כמו שחז"ל מוכיחים, וכתוב את זה גם בכתובים, ודוד המלך אומר לקב"ה: ריבונו של עולם, אתה יודע, מבזים אותי ואני שותק. אני לא מגיב לחרפה שמחרפים אותי. דוד מלך ישראל חי וקיים. אין הרבה שנאמר עליהם את הביטוי "חי וקיים". הנעלבים ואינם עולבים, בדיוק באותה גישה כמו של אימא שלו, ניצבת בת עדאל. זה מגלה את אחד הדברים הנפלאים והמיוחדים, אבל מאיפה היה לדוד המלך כוח? איך הוא הצליח לשרוד? אז טוב, הייתי רוצה לגעת פה בנקודה.

תהיו איתי קצת, אני הולך להיכנס פה טיפה לעומק. לפני שאני נכנס לעומק, הייתי רוצה להביא קטע מדברי הגמרא. הגמרא אומרת במסכת פסחים, בדף קיט, עמוד ראשון. אתם מבינים לבד איזה הלם היה בביתו של ישי. זה הלם אדיר. בואו תראו קטע מאוד מעניין. הגמרא מתארת את אשר התרחש בביתו של ישי. אומרת הגמרא: ברגע שדוד המלך שמע שהוא מלך והפנים את המצב שבשנייה אחת התהפך מרועה צאן למלך ישראל, אמר את המשפט שאנחנו אומרים מדי חודש בהלל: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". תודה רבה לך, בורא עולם, על כל התקופה. היום אתה הישועה שלי. ישי, שהיה מאוד מופתע, אמר את המשפט: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". אל תקרא "הבונים", אלא

"הבנים". הבנים שלי זלזלו באבן, כביכול בילד הזה. פתאום הוא הפך להיות למלך על עם ישראל. האמת היא שהאחים אמרו, שמואל אמר... סליחה, האחים אמרו: "מאת ה' הייתה זאת, "היא נפלאת בעינינו". פלא עצום! איך יכול להיות שדוד הפך להיות מלך? מה, טעינו לאורך כל הדרך? רק בורא עולם יכול לסובב כזה דבר. ובמקביל, אמר שמואל: "זה היום עשה ה', "נגילה ונשמחה בו". בואו נשמח שהקב"ה הביא לנו מלך על עם ישראל. מוריי ורבותיי, ואז האחים, שהיה להם רגע של עיכול, הם הבינו שאם אתה מבזה בן אדם 29 שנים ופתאום הוא הופך להיות מלך, אתה מבין מה המשמעות של כזה דבר. ואז הם התחילו לצעוק: "אנא ה' הושיעה נא"! ריבונו של עולם, זקוקים לישועה

דחוף. אבל דוד המלך, שהיה צדיק ולא עשה חשבון לאחים שלו, וידע שהכול זה מאת השם, "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". בורא עולם, אתה מסובב את הכול. סובבת אותי 29 שנים במדבר. היום הבאת לי חיים אחרים. אמר דוד המלך: "אנא ה' הצליחה נא". זה הביאור של דברי הלל, מה שהתרחש בביתו של ישי. הגמרא שם ממשיכה עוד קצת. יש לנו פה שתי שאלות: שאלה ראשונה, מה גרם לדוד המלך לשרוד? אילו כוחות נפש צריכים לשרוד 29 שנים? חייבים לדעת מה היה הכדור, הקפסולה, שלקח דוד המלך באותן 29 שנים, כי זה יעזור לנו להצליח בהתמודדויות. אין אחד שלא מתמודד בחיים. אם נדע מה החזיק את דוד המלך, אולי זה יוכל להחזיק אותנו בכל מיני התמודדויות.

ושאלה שנייה: אם הכול מאיתו יתברך, למה? למה? למה להביא את דוד, שבאמת הוא ילד צדיק, להוריד אותו לעולם בצורה עם כאלו סימני שאלה, ובסופו של דבר להפוך את הקערה על פיה? היה ניתן להביא נשמה כל כך גבוהה, להביא אותה בצורה חלקה יותר. אני אפתח בשאלה השנייה, ונחזור לשאלה הראשונה. האר"י ז"ל, גם ה"זרע שמשון" מזכיר את זה בביאורו למגילת רות, אני חושב, אם אני לא טועה, באות יב או באות יד, שם הוא כותב את הדברים, האלשיך הקדוש גם כן כותב על זה בספר תהילים. ועוד המקובלים מרחיבים בעניין. נשמתו של דוד המלך הייתה אמורה להביא את המשיח. האר"י ז"ל כותב בשער הגלגולים, הקדמה כו, אם אני לא טועה, אומר האר"י ז"ל שבחטא עץ

הדעת, דוד המלך, נשמתו נפגמה שהיא הייתה כלולה בנשמת אדם הראשון, נפגמה ונפלה למקום העמוק ביותר, שנקרא מ"ט שערי טומאה. מהסיבה הזו נשמתו של דוד הגיעה ממואב, כי מואב, אומר האר"י ז"ל, בגימטרייה 49 כנגד מ"ט שערי טומאה. הנשמה הזו הייתה שבויה בתוך כוחות הטומאה. והם לא התכוונו לשחרר אותה, כי זו נשמה שטומנת בחובה את המשיח, שתפקידו של המשיח להביא לתיקון העולם. ואת זה הם לא היו מוכנים. ביום שהמשיח יהיה פה, וזה אנחנו מחכים, בעזרת השם במהרה בימינו. כשהמשיח יגיע, התהליך שהוא יעביר את כל האנושות כולה בכלל ואת עם ישראל בפרט, להתחבר לבורא עולם, לקדש עולם במלכות שדי. שכל העולם כולו יהיה עולם של קדושה וטהרה, קצת

הפוך ממה שהוא נמצא היום. אם היום העולם כל כך מרוחק, יהיה מהפך והעולם יהיה כל כך, כל כך מתקרב. זה תפקידו של המשיח, וזה מה שיהיה פה בימות המשיח. יהיה גם הרבה טוב: לא יהיו מלחמות, תהיה ברכה, אבל לא זו המטרה. המטרה תהיה להרים את העולם, לא להימנע מהשלילי, להביא את העולם למצב חיובי, חיבור לקב"ה, חיבור ברמה רוחנית גבוהה יותר. את הנשמה הזו דוד המלך צריך להביא. אתם מבינים לבד שאף אחד מכוחות הטומאה לא ייתן לנשמה הזו להשתחרר, אלא אם כן הם יודעים שהנשמה הזו תשתחרר למקום עוד יותר טמא. אם זה יהיה למקום יותר טמא, אז בסדר, אז הוא לא... הנשמה עדיין בטריטוריה שלהם. מהסיבה הזו, אומר האר"י ז"ל, כדי להוציא את

נשמת דוד המלך מאפילה לאורה, היה צורך בהערמה. ליצור מצב דמה, כאילו מדובר פה במצב מקולקל, במצב טמא. ורק ככה ניתן יהיה לחלץ את הנשמה הזאת. יש לנו חמש תחנות שבהן נשמת דוד המלך צריכה לעבור על מנת לצאת החוצה. תחנה ראשונה: לוט ובנותיו. נשמע גרוע מאוד. וכוחות הטומאה אמרו: מפה לא יצא שום דבר. נולד מואב. תחנה שנייה: יהודה ותמר. כוחות הטומאה אמרו: מפה לא יצא שום דבר, ונלד מזה פרץ, שזה הסבא של בועז. פרץ נולד מזה. ממואב נולדה רות. תחנה שלישית: רות ובועז נפגשים. גם פה היא נפגשת איתו בלילה, היא הולכת אליו לשדה. נשמע לא טוב. לא רוצים אותה גם כן מבחינה הלכתית. כוחות הטומאה אומרים: מפה לא יצא שום דבר, ונולד

מזה ישי. ועכשיו, התחנה להוציא את הנשמה של דוד המלך ממש. ולכן סיבב הקב"ה שדוד המלך כאילו ייוולד עם סטיגמה של ממזר. כוחות הטומאה יאמרו: עזבו, ממנו לא יצא כלום. ויניחו לו. ואז ברגע אחד עושים את המהפך. "אודך ה' כי עניתני". גם פה זה עוד לא נגמר. שלמה המלך צריך לבנות את בית המקדש. שלמה המלך הוא הבן של דוד המלך ובת שבע. עכשיו אתם מבינים למה הקב"ה מסובב שמעשה דוד המלך ובת שבע נשמע כדבר שהוא לא כל כך ראוי. וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כי באמת זה לא חטא. זה היה בדיוק מיסוך לכוחות הטומאה כדי שיתבלבלו וישחררו את הנשמה של שלמה המלך. שלמה זה מלשון שלמות. שלמה בונה את בית המקדש, וברמת העיקרון, העולם היה

צריך להיות מתוקן. שלמה מלמד חוכמה את כל הגויים, שלמה, כולם באים ללמוד ממנו, שלמה מושל על כל העולם, בימיו אין מלחמות. שלמות. התוכנית של מלך המשיח. הייתה שם טעות וזה השתבש, אני אדבר על זה בעזרת השם כשנגיע לסוגיה של שלמה המלך. אבל כל המרכיבים, הקרקע הוכשרה לביאת המשיח. בעזרת השם אנחנו מחכים שזה יקרה במהרה בימינו. אני רוצה לסיים. איך באמת דוד המלך שרד? איך הוא שרד? חייבים לדעת איך הוא שרד. אז דוד המלך מגלה. אומר דוד המלך שהכוח שגרם לו לשרוד, שהוא קיבל את כל מה שקורה לו באמונה. אומר דוד המלך בתהילים: "לא גבה ליבי ולא רמו עיניי", בשעה שסבלתי, לא באתי אליך בתלונות, אומר דוד המלך. ובשעה שהפכת אותי

להיות מלך, לא גבה ליבי, לא התגאיתי. הרגשתי שאני מחובר אליך כל הזמן. איך מגיעים לדרגה כזו? מגיעים לזה על ידי משפט שנקרא "נאמן עליי הדיין". מה זה "נאמן עליי הדיין"? ובזה אנחנו מסיימים. תרשמו לפניכם את המשפט הזה, משפט מפתח שאיתו בן אדם יכול לפתוח שערי שמיים, שערי ישועה. הגמרא אומרת, ובזה סיימנו. הגמרא מספרת במסכת עבודה זרה, בדף טז, עמוד שני, הגמרא מספרת על רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה תלמיד חכם גדול מאוד. רבי אליעזר בן הורקנוס, בשלב מסוים תפסו אותו הרומאים ובכפייה חייבו אותו לעבוד עבודה זרה. כמובן שרבי אליעזר זה לא דיבר אליו. הוא אמר להם: תהרגו אותי, לא עובד עבודה זרה. העלו אותו לגרדום. באו לשים

לו את חבל התלייה, בא אליו התליין, הדיין, ואומר לו: יש לך אפשרות אחרונה. אתה איש חכם, זקן, פיקח. מה אתה רואה לשטות זו? אני מציע לך חיים, מציע לך חוכמה, מציע לך עבודה זרה. במקום זה אתה מאבד את החיים שלך? נצמד לדת היהודית? באמת, אתה איש חכם. תעשה חשבון וקבל על עצמך את העבודה הזרה וצא לחיים טובים ולשלום. לא חבל על החיים שלך? מה התגובה? זה, כמו שאומרים, מחטף של הרגע האחרון. מה הייתה התגובה של רבי אליעזר? אפילו לא התייחס אליו. הראש שלו היה... הוא עומד למות על קידוש השם. אתם יודעים איזו מדרגה זו? אומר לו רבי אליעזר: "נאמן עליי הדיין". מה הכוונה? ריבונו של עולם, מה שאתה עושה, ברוך דיין האמת. נאמן

עליי הדיין, מה שאתה עושה - עושה. אבל פה קרה דבר מעניין, התליין, הדיין, פרשן את הדברים הפוך. מה הוא פרשן את רבי אליעזר? נאמן עליי הדיין - מה שאתה אומר קדוש. שמע, דיברת דברי טעם. תראו מה זה משחקי כבוד. אמר לו הדיין: אתה אמרת שאני נאמן עליך? אני נשבע בעבודה זרה שלי, הבן אדם הזה משוחרר. נתת לי מילה של כבוד, לך הביתה. שחררתי אותך. שחררו לו את החבל, שלחו אותו הביתה. לא משנה. הגמרא שם מסבירה שהוא הגיע לבית והתחיל לבכות, ואמר: מה גרם שהקב"ה הביא אותי בכלל לכזה מצב? תעיינו שם בגמרא בהמשך. כשאתה קורא את הקטע, אתה אומר: שמע, שיחק לו המזל. הוא אמר משפט כנראה דו-משמעי, שאפשר להבין למעלה ואפשר להבין את זה

על הדיין, והדיין פרשן את זה לכבוד שלו. היו לו אוזניים סלקטיביות והוא שמע את זה על עצמו ושחרר אותו. כותב החפץ חיים ב"שמירת הלשון", זה מופיע בעוד מקומות, לא הייתה פה טעות. אומר החפץ חיים: כשבאים ייסורים על האדם מן השמיים, כשהקב"ה שולח לאדם התמודדויות וקשיים, אם אתה מקבל אותם באהבה ואומר "ריבונו של עולם, נאמן עליי הדיין", שלחת, סימן שאתה יודע מה שאתה עושה. לא טוב לי, רע לי, אבל אני מקבל את מה שאתה מוריד לי מן השמיים באהבה. באותו רגע, אומר הקב"ה: האמנת בי? הייסורים בטלים ממך. כשרבי אליעזר אמר "נאמן עליי הדיין", הוא קיבל עליו את הדין, אז הקב"ה מסובב על המקום שהתליין מבין שמתכוונים אליו והוא מבסוט

מהכבוד, משחרר אותו. פתאום כל גורמי הטבע משתנים לטובתך. "נאמן עליי הדיין". סיפר לי יהודי שהוא עשה איזו פעילות חסד פה ברמת גן. נכנס לרחוב עם הרכב, ברחוב ב"אין כניסה". והיה שם שוטר, ניידת, שלושה שוטרים. על המקום עצרו אותו, אמרו לו: תביא רישיונות. הוא הבין לבד לקראת מה זה הולך. הוא רצה פשוט לבדוק, השוטר, את הרישיונות במסוף, אולי זה בכלל איזה עבריין תנועה. לפי זה לדעת להחמיר בעונש שלו או לא. הוא אומר: ברגע שזה קרה הוא החליט שהוא לא מתחבר לשוטר, לא מתחנף אליו, לא מבקש ממנו שום דבר, הוא מדבר ישר עם בורא עולם. הוא אמר: ריבונו של עולם, אתה נאמן עליי. נאמן עליי הדיין. מגיע לי קנס - תודה. אני מבקש שלא

יהיה, אבל מה שמגיע - מגיע. כמה דקות חוזר אליו השוטר, אומר לו: אתה יודע מה... הקנס בחוק על עבירת התנועה שאתה עשית: 600 שקל ו-10 נקודות. אני הולך לרשום לך את הדוח. הוא אומר: צנח ליבי בקרבי ואמרתי, אני עושה עכשיו תרגיל מחשבתי. ריבונו של עולם, אני מתחבר אליך, נאמן עליי הדיין. לא מעניין אותי השוטר. אני מבקש, אני לא רוצה את הדוח הזה, אבל אם אתה מחליט שזה מה שמגיע לי, תודה רבה לך, בורא עולם. אבל זה רק אתה, זה לא השוטר. אני עושה תרגיל, מחובר אליך. הוא אומר, הוא מתייחד עם המחשבה והוא מחכה שהוא יחזור לו עם הדוח. השוטר חוזר אחרי כמה רגעים, אומר לו: תשמע, דיברנו פה עם החברים, טוב, בכל אופן, אתה אין לך

עבירות תנועה, וכנראה זה היה בטעות. החלטנו לשחרר אותך. קח את הרישיון, סע. אמרתי לו: תודה רבה. הוא אומר: ואז עשיתי עוד פעם את התרגיל. אמרתי: ריבונו של עולם, עכשיו אני לא מתבלבל, זה לא השוטר שחרר אותי מהדוח, זה אתה שחררת. כשאני אמרתי "נאמן עליי הדיין", סובבת שהם התייעצו והחליטו ושחררו... "נאמן עליי הדיין" זה כוח שפותח שערים. השיעור הזה הוא שיעור יסודי, כמו שאני פתחתי ואמרתי, צריך לגשת אליו בצורה מאוד שקולה ומאוזנת. נוגעים פה בדברים מאוד עדינים, מאוד עמוקים, אבל לדעת שיש פה גם כלים עוצמתיים, ניצבת בת עדאל, מה שהזכרנו בספרי המקובלים, ובמקביל נאמן עליי הדיין, שני מרכיבים שאיתם אנחנו יכולים לפתוח שערי שמיים בתפילתנו. השם יזכה את כולנו, בעזרת השם יתברך, שנזכה לשפע, ברכה והצלחה.