"הייתי על סף האובדן": יעל שקד על הרגע המכונן בחייה

הייתי בעצם נוער נושר, הגעתי למצב של ממש על סף העובדן, שלא לרצות לחיות. למה? אין סיבה. קוראים לי שקד, אני בת גרה בפתח תקווה, בעלה תשובה מעל 20 שנה, עובדת סוציאלית במחלקה לחטיבת בריאות הנפש באזר מציון, עוסקת בדרך כלל בשיקום נפש. אמא לחמישה ילדים, נשואה, ברוך השם, עוסקת בהרצאות, זיכוי רבים, הפרשות חלק, כל מה שאפשר למען ישראל. ילידת ברית המועצות א עדה בוחרית ואשכנזים מהבית. עלינו לארץ, הייתי ממש תינוקת. א סיפור קשה של המשפחה של הבית. ההורים מעולם לא הסתדרו. אני ואחותי רק שתי בנות. היה להם גירושים. אחד הסיפורים המורכבים של ככה לשכות הרווחה ועברתי לגור עם אבא לא מבחירה. בעצם גרתי עם אבא עד גיל 14.

השנים הכי קשות, השנים הכי קריטיות שילדה צריכה את אמא, היא גרה עם אבא. הייתי בעצם נוער נושר, הגעתי למצב של ממש על סף העובדן, שלא לרצות לחיות. למה? אין סיבה. גם שחזרתי לגור עם אמא זה להתחיל מאפס. זה ממש להתחיל תהליך עם אמא. זה השנים הכי קריטיות של גיל ההתבגרות. כל החיים גרתי בפתח תקווה ומה שהציל אותי והחזיק אותי באמת מגיל קטן זה שתי מתנות שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא. מתנה ראשונה זה לעסוק בספורט מקצועי ממש הגעתי למכון וינגי את הפועל פתח תקווה אטלטיקה כדורסל כל מה שקשור לזה יש לי מתנה שאהבת הספורט עד היום שהיום אני עושה בקדושה ומתנה השנייה שקיבלתי זה לעמוד עלבמות תיאטרון משחק מגיל קטן העמידו תתקסים

בתי ספר בתי ספר חילונים לחלוטין יום הזיכרון יום השואה לא משנה מה משלחת לפולין לא משנה מה אני אלבמות מה שהחזיק אותי זה שהיה לי את עולם הדמיון שיש לילדים ואת עולם החלומות אני אמרתי אני אגיע רחוק אני רוצה ללמוד משחק אני רוצה עמוד תיאטרון אני רוצה לכבוש את העולם זה מה שהיה ביני לבין הרצון ולעובדנות או היעוש או הדיכאון הגעתי לבית צבי לא פחות ולא יותר הגשמתי לעצמי חלום ומכיתה י עד יב למדתי בבית צבי כשבמקביל נמאסתי מפתח תקווה בגלל כל הסיפור של המשפחה וההורים והילדות הקשה המצב חברתי קשה כל הנלווה לזה אמרתי להורים אני רוצה ללמוד בתל אביב לא פחות ולא יותר מה יש לך לעשות שם אני רוצה תל אביב התחלתי

בתיכון עירוני יא צפון תל אביב בטח החוק רחוק מתורה מצוות. היינו בכלל רחוקים מתורה מצוות אפילו יום כיפור. למרות שאנחנו מהידעה הבוחרית כלום כלום כלום. לא שמרנו ולא ידענו גם לא הבנו עד כמה זה חשוב. הגעתי ללמוד בצפון תל אביב הייתי קמה מוקדם מוקדם שתי מוניות שירות חזור רוצה לנקות את כל הראש לשכוח את פתח תקווה להיות בתל אביב. בעצם במקביל אני קמה בבוקר תל אביב ואחרי צהריים בצביא. לאט לאט להתחיל לצמוח לבנות את עצמי. באותה תקופה בתל אביב לפני 120 שנה מתחיל גל חזרה בתשובה לא רגיל. אף אחד לא מאמין סביב הרב שמעון חיררי זכר צדיק לברכה כפר שלם שואת התקווה וכל האזור שם הרב אלקנה אליאסי זכר צדיק לברכה אף אחד

לא מבין מה קורה בעיר הזאת וחברות מתחילות לבוא ולהגיד לי בואי שיעור תורה בואי נתקרב בואי נתחזק בואי קצת בואי פה בואי סמינרים בואי נלך אז היה גם ערכים צוהר הידברות לא משנה בואי בהתחלה לא היה מי לדבר איפה אני לא החזות החיצונית ולא הרצון הפנימי אני שחקנית אני אכבוש את העולם זה דבר אחד שמחזיק אותי ילד צריך שיראו אותו. ילד צריך שישימו לב אליו, שישמעו אותו. ולא היה לי את זה כל החיים. לא ראו אותי ולא שמעו אותי. אני ואבא לבד בארבע קירות בדירה קטנה. וגם כשהגעתי לאמא לא רואים, לא שומעים. כשאתה על הבמה רואים אותך, שומעים אותך. גם בספורט הייתי מוקפת חברות או בתחרויות רואים אותך, שומעים אותך וזה מה שרציתי.

מה שכן משך אותי בסוף להגיע לסמינרים ולמדרשיה ולחזור בתשובה. והקמתי מדרשיה ב-10 אצבעות אני וחברות בתל אביב לבד מכלום עם נציג של ש"ס עם הרב אביזוב הקמנו מדרשיה איך כשאני ראיתי שיש חברה חברות ביחד בואי לבית מלון בואי ביחד לשיעור תורה בואי נעשה ערב בואי כנס כל ההתארגנות הזאת של חברה של אנשים שמקיפים אותי מהבדידות האיומה שהייתי בה שמשך אותי אז בעצם התחלתי תהליך של תשובה כשאין לך לא איך לשמור שבת לא איך לאכול כשר המשפחה בפתח תקווה החברה בתל אביב שחוזרת בתשובה ויש לך את החלומות שאת ברמתגן שאת הולכת לבית צבי. כל זה בעצם תהליך שהיה במשך כמה שנים. הרגע המכונן שלי היה בעצם הבחירה. אני ילדה בת 18 19 אני

בתהליך תשובה כבר של שלוש ארבע שנים. אני מחליטה שהאמת זה באמת עם התורה כמו שהיא עם שמירת נגיעה, עם שמירת שבת, עם הלבוש, עם הצניעות, עם כל מה שנלווה לזה. אני מוסרת נפש שנים ושומרת שבת בבתים. נהיית מאומצת בבתים, נוסעת עם תיקים של צבא ענקיים רק כדי לשמור שבת. אין לי את הפינה שלי, אין לי כלום, אני רק רוצה לשמור שבת. במקביל יש לי מופע של סיום בתיאטרון רמתגן שבאים אנשים משלמים כרטיס אולם מפוצץ ומופע סיום ענק בכיתה יב באולם ענק בתל אביב. הפקה שלמה של תיכון בתל אביב, שזה בעצם עם בנים, בחוסר צניעות, מה עושים לכאן או לכאן? את צריכה להחליט או שאת צופית בעולמו של הקדוש ברוך הוא מחליטה שאת שם וזה כבר להקים

בית לצאת לשידוכים ולדעת שזה העתיד או שאת עדיין לא ואת הולכת לעולם התיאטרון או עולם הספורט במצב שאסור מופיעה כובשת את העולם כופשת את הבמה זה ההחלטה ואת ילדה בת כלום 18 כמעט 19 שכל החיים היית לבד מה את עושה החלטתי שאני הולכת רק עם הקדוש ברוך הוא לקחתי אוויר אמרתי בורא עולם סליחה הופעתי פעם אחרונה בתיאטרון רמתגן הופעתי תי פעם אחרונה בתל אביב וזהו אין יותר רק עם הקדוש ברוך הוא חרדי 100% יצאתי לעולם השידוכים בגיל 20 הקמתי בית חרדי בית של תורה לכל דבר והיום אני רק רק עם הקדוש ברוך הוא ספורט בעולם הקדושה ואני מופיע בעולם הקדושה בכל דבר והרבה הרבה יותר טוב מי שמוותר לא מפסיד רק מנצח אנחנו חיים היום

בעולם עד היום ההתמודדות מאוד מאוד קשה לא חסר נערות וילדות שממשיכות להתמודד לא רואות סיבה בא לחיות, לא מוצאות את הכוחות, לא מוצאות את המקור צמיכה, לא שווה להם. אני רוצה להגיד לכם, הייתי במקום הזה, הייתי צריכה את היד המכוונת, את החיבוק, את האני מאמין בך, את האני רואה אותך כמו שאת ומי שאת באמת, ואני רואה לאן את יכולה להגיע. וזה מה שאני קיבלתי בעצם בתל אביב וזה מה שאני בעצם קיבלתי גם בעולם הבמה. את יכולה לקבל את זה? את יכולה להרוויח את זה? הדרך היא נכונה. דרך האמונה. יש כוחות, הכל אפשר. רק תאמיני. לא שווה לרצות לאבד, לא שווה ליפול הדיכאון.