טהרת המשפחה: לא רק לדתיים - הרב אבנר קוואס (עם כתוביות בעברית) HD

צופים יקרים, היום אני רוצה לדבר איתכם על משהו ברומו של עולם, משהו שבפסגה האנושית של הבריאה נוגעים הדברים שאני רוצה לומר עכשיו. אני רוצה לדבר איתכם על דבר שהמקובלים קוראים לזה 'תיקון היסוד,' ואנחנו בלשון הפופולארית קוראים לזה טהרת המשפחה. הרבה אנשים ששומעים את המילה 'טהרת המשפחה,' אומרים: "לא, לא, זה לא בשבילי. אני לא דתי, אני לא דתייה, "זה לא... זה קשור לדתיים אולי אלה של מאה שערים... "לא, אני לא..." איך הוא אומר? "לא מתחבר לזה." אני רוצה להראות לכם היום, רבותיי, שעניין הטהרה במשפחה זה לא עניין של דת, זה עניין של איכות חיים. לא רק איכות חיים, בריאות חיים. הדברים נוגעים ברומו של עולם בכל שטחי

החיים, וננסה להבין מה יש בעניין הזה של טהרת המשפחה. שאלו את רבי מאיר בעל הנס: "כבוד הרב, מפני מה אישה מותרת לבעלה שבועיים ואסורה שבועיים"? האמת היא, זה פחות משבועיים, אבל אני אומר את זה כדי שיהיה לנו נוח לדבר. אמר להם הרב: "שתהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה." למה צריכים את הריגוש הזה? למה כשעת כניסתה לחופה? פעם למדנו בסדרות ובהרצאות של זוגיות ושלום בית, למדנו שכל מה שקשור לחומר - נמאס. אבטיח הכי טעים - נמאס, שוקולד הכי טעים - נמאס, וילה הכי יפה - משעממת, אוטו הכי חדש - אתה בסוף לא שוטף אותו. למה? כי לחומר יש גבול. לשולחן יש גבול, לשעון יש גבול, לחדר יש גבול ולעולם יש גבול. רבותיי, מה היקפו

של כדור הארץ בקילומטרים? מי יודע? ארבעים וארבעה אלף קילומטר. כל כדור הארץ בסך הכול 44 אלף קילומטר. זהו, נגמר כדור הארץ. לעולם יש גבול ולגוף יש גבול. למה אין גבול אצל האדם, ציבור יקר? מה אצל האדם הוא אינסופי? הנשמה. החלק האינטלקטואלי, השכל, הרגש. קוראים לזה בגדול 'הנשמה.' הנשמה של האדם היא אינסופית. אתם רואים כמה האדם ממציא ומגיע וכובש עולמות? אין לזה גבול. השמיים הם הגבול. מה כן גבולי אצל האדם? הגוף. הגוף הוא גבולי. משקל, גובה, היקף וזהו. אם אנחנו עסוקים כל הזמן עם הגוף, עם החומר, אז אמרנו, כל מה שקשור לגוף נמאס, כי החומר יש לו גבול. ולמדנו שמי שמתחבר לאשתו/בעלה דרך המעטפה - כיוון שלגוף יש

גבול, לקשר יהיה גבול, הם ייפרדו. אבל מי שמתחבר דרך הנשמה - הנשמה היא אינסופית, הקשר הוא אינסופי, הם לא ייפרדו לעולם. למה? כי דבר נשמתי, רוחני, אינסופי, לא נמאס, כי כל פעם יש חידוש, כל פעם רואים דבר חדש, כל פעם מגלים עולם אחר. יוצא שהקשר הרוחני, הנפשי, הנשמתי הוא אינסופי. דבר שהוא אינסופי הוא לא נמאס. מה נמאס? דבר סופי. כל מה שקשור לגוף זה סופי וזה נמאס. גם הקשר של בינו לבינה, רבותיי, בסוף נמאס. בורא עולם הכיר את תכונות הטבע של האדם, הוא ברא את זה, ומסר לחכמים להעביר לנו את המסרים, וגם בתורה כתוב להתרחק בשבוע-שבועיים שהיא לא טהורה. למה? כי גם הדבר הזה יש לו גבול וזה נמאס. איך יוצרים חידוש?

מותר-אסור, אסור-מותר. כותב הרמב"ם: כל התענוג בחיים זה כשמשהו אסור לך. אם הכול היה מותר - אין טעם לחיים. אין טעם, זה לא שווה, אין אקשן. הכול מותר - זה לא שווה. כשיש משהו אסור, יש התלבטות, יש התמודדות. אני אראה לכם את זה בגן עדן, ציבור יקר. גן עדן, אדם הראשון, כמו שאומרת הגמרא, בשעה שתיים אחר הצהריים ביום שישי נוסר לחצי, לאיש ואישה. בשעה ארבע אמר להם הקב"ה: "אל תאכלו מעץ הדעת. "אתה רואה את העץ הזה? אל תאכל ממנו, כי ביום אכולך ממנו מות תמות." בשעה חמש כבר אכלו, שש נטרדו, גורשו מגן עדן. למדנו שאדם וחווה לא זכו לבלות שבת ראשונה בגן עדן. למה? עשו את הטעות, אכלו מעץ הדעת. שימו לב, בשעה שתיים כבר הם

עמדו גוף נפרד, איש ואישה. בשעה ארבע אמר: "אל תאכלו מעץ הדעת." בין שתיים לארבע היה מותר לאכול, שום איסור לא היה. תגידו לי, רבותיי, צופים יקרים, למה בין שתיים לארבע הם לא הלכו לאכול מעץ הדעת? למה? כי זה היה מותר. זה לא מושך. כשזה מותר זה לא מושך. ברגע שאמר הקב"ה: "אתם רואים את העץ הזה? לא לאכול," "וואי... מה יש שם? מי יודע מה יש שם? "וואי, איזה יופי." הרב דסלר כותב שכל חטא אדם הראשון השתלשל מסקרנות. שימו לב, כל ירידת העולמות, כל מה שקרה אחר כך, התחיל מסקרנות. "אה, זה אסור? מעניין מה יש שם." ברגע שאדם אמר "מעניין מה יש שם," כבר הדרך הייתה קצרה לנפילה. יוצא שכשאוסרים עליך דבר, למעשה נהיה לך חשק

לדבר. זאת אומרת, גן עדן האמיתי... הטעם של גן עדן מתי התחיל? בשעתיים שהיה מותר או בשעתיים שהיה אסור? בשעתיים שהיה אסור. אתה לומד מכאן: כשאסור לך - זה גן עדן. פלא פלאים. בדיוק הפוך ממה שחושבים. חושבים אם הכול יהיה מותר והכול מותר, אז אלה החיים הכי טובים. אנשים מתרוקנים. הנה, אנחנו חיים, רבותיי, בעולם מתירני. הכול מותר. יש טעם? אנשים... תראו כמה אנשים אצל פסיכולוגים, כמה אנשים מרוקנים, אין להם שמחת חיים, נכנסים לכל מיני פינות וככה מתקפלים בתוך עצמם, אין להם... למה? למה הנוער שומע שירי דיכאון? הרי בחור בן 16, 14, 15, עדיין הדם שלו חם, הוא תיש נוגח. איזה דיכאון... "הגברים בוכים,"... "עזבת אותי"...

מה קרה? צ'ק אחד עוד לא חזר לו, צ'ק אחד לא חזר לו, שירי דיכאון. ועם האוזניות, "רע לי, מר לי, אין לי יום"... למה, בחורה יקרה? עוד לא התחלת את החיים. אתם יודעים למה? הכול מותר. אם הכול מותר, עשינו כבר את הכול. מה נשאר לעשות? לשקוע בתוך עצמנו. עולם מתירני: הכול מותר - זה לא מושך. מתי מתחיל האקשן? כשזה אסור. איך אומרים? "מים גנובים ימתקו." מתי המים הם טעימים? כשזה אסור, לקחת את זה, אתה התמודדת על זה - אז אדם מרגיש סיפוק, אז אדם מרגיש חשק. רבותיי, תרשמו לכם על לוח ליבכם: כשאסור זה גן עדן, כשמותר זה ההפך מגן עדן. לא אגיד לכם את המילה. זאת אומרת, כשהדבר אסור - אז מתחיל האקשן. הנה בגן עדן, אדם הראשון,

מתי התחיל להתמודד עם הנחש? "כן, לא, תאכל, אל תאכל, כן תאכל"... מתי התחיל האקשן האמיתי? כשאסור. כשאסור לך זה החיים הטובים. אומר הרמב"ם: כל התענוג של החיים זה המשחק בין האסור-מותר, מותר ואסור. נחזור לטהרת המשפחה. שבועיים מותר, שבועיים אסור - זה עושה אקשן. מים גנובים ימתקו. ואז מה? אמרנו, אם עסוקים כל הזמן עם הגוף, גם הקטע הזה נמאס. זה נמאס, אין מה לעשות. כל דבר שקשור לגוף נמאס. איך יוצרים חידוש? איך יוצרים ריגוש? כשאומרים לך עכשיו לא, ואז אתה מצפה לזה. אם אדם יאכל כל יום קילו וחצי שוקולד שוויצרי מעולה שלוש פעמים ביום - אחרי שבוע תראה לו שוקולד, תסלחו לי, הוא ילך להקיא. למה? "לא יכול." אבל זה

שוקולד שוויצרי. החתיכה הזאת עולה מאה שקל. -"לא יכול, עזוב." מה קרה? הוא מוצף. אתם רואים? מתי שוקולד טעים? כשאוכלים קובייה בשבוע, שתי קוביות בשבוע. אז כבר השוקולד טעים. איך אומרים? נהיה לך טעם של עוד. גם בטהרת המשפחה אנחנו יוצרים טעם של עוד. איך יוצרים טעם של עוד? על ידי דבר פשוט מאוד: המשחק מותר-אסור, אסור-מותר. אמר רבי מאיר בעל הנס: "שתהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה," ואז ממילא נהיה קשר טוב בינו לבינה, וממילא יש התרגשות לקראת הדבר הזה. אבל אם כל החיים שלנו אין התרגשות, והכול בנאלי והכול רגיל והכול והכול - אז לא מרגישים שום התרגשות, ובייחוד בחיי נישואין מתקדמים. מי שנשוי מספר שנים, מרגיש

שהוא צריך חידוש, מרגישים שצריכים איזה דבר. יוצא, רבותיי, שטהרת המשפחה ושמירת הזמן שאסור, יוצרת ריגוש וחידוש. מה שאמרתי עד עכשיו קשור לדת? קשור למאה שערים? לא. זה קשור לאיכות חיים. הרבה אנשים מחפשים איזה ריגושים. היהדות יצרה את זה. איך? מותר-אסור, אסור-מותר. זאת ועוד, איך אישה תדע אם בעלה אוהב אותה, או אוהב את מה שיוצא לו ממנה? איך אפשר לדעת? האם יש בעולם מנגנון שיכול לבדוק האם אוהבים באמת את הנשמה, או אוהבים את המעטפה? איך? מתי ניכר שבעל אוהב את אשתו? אני שאלתי את זה בהרבה פורומים ובהרבה הרצאות. מתי ניכר שבעל אוהב את אשתו? כשזה מותר או כשזה אסור? אז כולם צעקו: "כשאסור," וזו התשובה הנכונה.

כשמותר, כולנו חברים, כולם אהובים, כולם ברורים. רק היא שלפה לו כרטיס אדום, הופ, ואז התחיל הדיבור הלא יפה, ואז הפנים שלו התכרכמו, ואז הוא נהיה עצוב, ואז הוא מלא ביקורת, מגיע היום המיוחל, פתאום הוא מה זה נחמד, "מה נשמע, מאמי?" -"מה זה 'מאמי?' הפנס בעין, אתה אומר לי 'מאמי"?' אתה שומע? הוא חושב שהיא טיפשה. הוא חושב שהוא יעשה מה שהוא רוצה, ואז הוא יגיד לה 'מאמי' וזה נגמר. אין דבר כזה! בשבועיים שאסור, אם הוא מתפרע, מתנהג לא יפה, בועט, צועק, מקלל - מגיע היום המיוחל, קורא לה 'מאמי- ' היא אומרת: "הבן אדם הזה לא אוהב אותי, הוא אוהב את עצמו. "הוא אוהב את עצמו דרכי." אבל אם בשבועיים שאסור הוא נהיה עוד

יותר ג'נטלמן, ועוד יותר נחמד, ועוד יותר סימפטי, ועוד יותר זורם ומעניק - מה אומרת הגברת? "הנה, הוא אוהב אותי. "הראיה: כשאין לו את זה, הוא לא מפסיק לפנק אותי, "הוא לא מפסיק להתייחס אליי יפה. "זאת אומרת שהוא אוהב אותי באמת." אז מה מרוויחים? כשמגיע אותו היום המיוחל, זה אחרת לגמרי, זה ממש כמו שעת כניסתה לחופה. היות ויצרנו, נכון, אולי בצורה קצת מלאכותית, אבל בצורה שגורמת לנו את החשק ואת הרצון ואת האהבה האמיתית - אז ממילא מרגישים חיים טובים. אחרת, הכול מתקרר, הכול קרח, הכול בנאלי. ורבותיי, אני אגיד לכם משהו, אחת הבעיות שאנשים, העיניים שלהם בחוץ, ככה קוראים לזה, העיניים בחוץ - כבר נמאס לו. כמה הוא

יכול? כמה? כמה אפשר אותו דבר? כמה? כמה? זה נמאס. בסופו של יום נמאס, אז מחפשים אטרקציות אחרות, מחפשים ריגוש חדש. מי ששומר טהרת המשפחה, יש לו ריגוש בבית. הוא לא צריך לחפש ריגושים ברחוב. לכן, עוד פעם, זה לא קשור לדת, זה קשור לאיכות חיים. כדי להתחבר נכון, כדי לאהוב באמת, כדי לחבר את הנשמות באמת - צריכים לעשות את ההפסקה של אסור-מותר, מותר ואסור. אמר לי מישהו: "כבוד הרב, אני לא יכול. "מה, לא מסוגל. לא יכול." לא יכול? המשיך רבי מאיר ואמר: "שאם לא כן, רגיל בה וקץ בה." תשמעו את המילים, הוא רגיל והוא קץ. זוכרים את הדוגמה עם השוקולד השוויצרי? אותו דבר. מתי השוקולד טעים? כשאוכלים קובייה, שתי קוביות

בשבוע. אבל כשכל יום קילו וחצי, אתה קץ בזה, אתה לא רוצה. תמיד תשאירו טעם של עוד. עניין טהרת המשפחה, א', זה יוצר טעם של עוד, ריגוש ורצון וחשק. דבר שני - זה מלמד את הברומטר בקשר הזוגי האם אוהבים אחד את השני, או אוהבים רק את המעטפות. לאהוב רק מעטפות, להימשך למעטפות - זה הבעלי חיים. הפר רודף אחרי הפרה וכן להפך, החתול רץ אחרי החתולה וכן להפך. זה בעלי חיים. אבל אדם הוא לא בעל חי, אדם יש לו גם נשמה חוץ ממה שיש לחיה רגילה, יש לו גם נשמה. החיבור האמיתי הוא חיבור של נשמות. הנשמות מתחברות. מתי החיבור המושלם והאמיתי? רק כשעושים את ההפסקה של מותר-אסור, אסור-מותר. יוצא ששמירת טהרת המשפחה זה לא עניין של דת, זה עניין של זוגיות ואיכות חיים. צופים יקרים, זה משתלם. עריכת כתוביות: אורטל זגורי