הרב זמיר כהן - עצות וחיזוקים לתיקון המידות

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו הגענו ברוך השם לסיום הסדרה של הלכות דעות להרמב"ם. היום אנחנו נלמד את שתי ההלכות האחרונות בפרק השביעי בדברים שאדם שזוכה באמת ליישם אותם באמצעות ההדרכה של הרמבם יכול להעפיל לפסגת המין האנושי להגיע לשלמות גם במה שנוגע לבריאות הגוף לבריאות הנפש לחיים הרבה יותר טובים רגועים שלבים מבחינה חברתית בינו לבין עצמו שלום בית כל התחומים שחשובים בחיים נקרא את דברי הרמב"ם. הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תיקום. ואף על פי שאינו לוקע עליו דעה רעה היא עד מאוד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והווי. ואינן כדאי, כלומר הם לא כדאיים

לנקום עליהם. כיצד הנקימה אמר לו חברו אשאילני קרדומך אמר לו איני משאילך למחר צריך לשאול ממנו אמר לו חברו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך הרי זה נוקם אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו אומר הרמבם טבעו של האדם שכשהוא מבקש מהשני שיתן לו משהו ולא נתן כשאחר כך החבר בא ומבקש ממנו הנטייה הטבעית כאשר עשה כן יעשה לו אם הוא לא נתן למה שאני אתן אומרת התורה לא תיקום במבט ראשון הדרישה הזו נראית לא רק גבוהה אלא אפילו מוזרה למה בעצם שאני אתן אם הוא לא נתן לעמיתו של דבר אדם שמע מעשיק את עצמו בנקמות זה מוכיח עליו שני דברים. דבר אחד שהוא חסר ביטחון עצמי ודבר

שני שהוא לא אוהב את עצמו באמת. אדם שיש לו ביטחון עצמי ואוהב את עצמו באמת לא מבזבז את הזמן על נקמות. אם הוא צריך לבצע פעולות כדי שיפסיקו להציק לו זה משהו אחר. התורה שלנו היא לא כמו הנצרות שאומרת אם יקע אותך אדם על הלחי הימנית אוט לו גם את הלחי השמאלית התורה שלנו אומרת הפוך הבא להורגך השקם להורגו כשאדם צריך להתגונן לשמור על עצמו לא בזה מדובר כשמדברים על נקמה כשהתורה אומרת לא תיקון פירושו של דבר שמה שהיה היה ואין לזה שום השלכה לעתיד רק כואב לך למה הוא עשה לי אז אני רוצה לטפל בו באותה צורה כמו שהוא לא נתן אני לא אתן כמו שהוא עשה ככה עשה לו. על זה אומרת התורה לא תיקום. אדם שבאמת מרגיש את עצמו,

אוהב את עצמו, את הזמן האמיתי שלו, יודע לייקר את הזמן, אז הוא יודע להקדיש את הזמן למה שצריך באמת. נעמוד על כך עוד בהמשך. אבל כדי שנראה עד כמה העניין הזה קשה, כדאי לקרוא את דברי הרמח"ל במסילת ישרים שמתאר בצבעים חיים. עד כמה קשה לאדם אם הוא לא מחנך את עצמו שלא לנקום באחרים עד כמה הוא עלול להתקשות, להרגיש קושי? איך אני מצליח שלא להתנקם במי שעשה לי לא טוב? אומר הרמח"ל במסילת ישרים פרק יא, כך: "גם השנאה והנקימה קשה מאוד לשימלת ממנה לב הוטל אשר לבני האדם. לב מוטל, כלומר הלב שהיצר הרע מהטל בו, קשה מאוד לאדם לצאת מזה. כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו. מרגיש, הכוונה מרגיש רגישות גבוהה. יש לו רגישות

כשהליבו אותו. הוא מצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. האדם באופן טבעי יכול להגיע להרגשה כזו שהוא כל כך בוער בכאב של מה שפגעו בו עד כדי שהוא רוצה לפגוע בצד השני והנקמה לו מתוקה מדבש כי היא מנוחתו לבדה רק אז הוא מרגיש התנקמתי בו עכשיו אני רגוע והוא לא שם לב שנקמה גוררת נקמה כשאדם מתנקם בשני הוא מעודד את השני להתנקם בו גם ואז אז הוא מחזיר יכול להרוס לעצמו את החיים רק בגלל שלא שלט בעצמו. אחד מגדולי בעלי המוסר אמר שכשהאדם נוקם בחברו זה כמו שבא אדם מנסה להיכנס לבית וחופר מתחת הקיר כדי להיכנס אליו לבית לגנוב כסף להזיק לו. אז ההוא חופר מבחוץ ובעל הבית במקום שינסה לבלום כמה שאפשר

הוא חופר מבפנים. אם הוא חופר מבחוץ ואתה חופר מבפנים, אתה תגרום לו להגיע אליך הרבה יותר מהר. אתה צריך לבלום. כך אדם שמתנקם, הוא עשה לך רע, אתה מתנקם בו, אתה מזרז עוד יותר את המאבקים שביניכם. אתה מגביר את ה את הנזק שיהיה לך בסופו של דבר. כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לא מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן, אומר הרמח"ל, לשיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מידותיו. אדם שמתגבר על הטבע היצרי הזה להתנקם בשני והוא מעביר על מידותיו ולא ישנע מי שהאיר בו השנאה, השנאה רדומה. יש פה מישהו שהאיר אצלו את השנאה ולא ינקום ממנו והזדמן לו שיוכל להינקם ולא יתור לו, אלא את הכל

ישכח ויסיר מליבו כאילו לא היה חזק ואמיץ הוא. אומר הרמח"ל"ל, אדם שזוכה באמת להגיע לרמה גבוהה בשמירת ההזהרה הזאת של הלא תיקום ולא תיתור, חזק ואמ והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אומר הרמח"ל, למלאכים שאין להם מידות רעות, להם כאן לא להתנקן. אבל בני אדם אנחנו שוכנים בבתי חומר. הנשמה נמצאת בתוך גוף גשמי. זה נקרא שהיא נמצאת בתוך בית חומר. לא כמו המלאך יש לו רק רוחניות בלי גוף בכלל. אמנם גזירת מלך היא. אומר הרמח"ל אז מה יאמר האדם? אם זה כל כך קשה אז מה אתה דורש ממני? גזירת מלך היא והמקראות גלויים באר היטב אינם צריכים פירוש לא תשנע את אחיך בלבבך לא

תיקום ולא תיתור את בני עמך. כלומר אם הקדוש ברוך הוא ציווה זה אומר שאפשר. כשהוא אומר הרמח"ל גזירת מלך זה לא שהוא בא לומר אין לך כוח תעשה בכל זאת אלא הוא אומר אם הקדוש ברוך הוא ציווה בוודאי שבידך להשיג אתה צריך לעשות את שלך כשאדם מתאמץ למצות את הכוחות שלו בכל תחום שהוא רוצה להשיג בחיים אחר כך הקדוש ברוך הוא עוזר לו הוא רואה סיעתא דשמיא גדולה לפעמים באמת כשרואים ניסיון גדול כשאדם רואה ניסיון גדול רואה איזה אתגר שהוא מאוד קשה לו עלול להיות בהרגשה איך אני יכול להגיע למדרגה הזו? אני יכול להיות כמו כל גדולי ישראל, מספרים עליהם סיפורי מופת. באמת כשקוראים על גדולי ישראל, איזה דברים מפליעים, איזה

הנהגות שלפעמים האדם עומד נפעם. הרב אידלשטיין שנפטר לאחרונה פרסמו לאחרונה אדם שמתוך המשפחה שלו מקרוב כשרעייתו הייתה שוכבת בבית החולים הוא כבר היה אדם מבוגר ואשתו הייתה מאושפזת בבית החולים בגיל שלו הוא לא יכל להיות איתה כל הזמן אז הבנים הנכדים המשפחה הבנות כולם טיפלו בה באהבה במסירות תקופה היא הייתה נמצאת בבית החולים מאושפסת הוא גם אדם מבוגר אז בני המשפחה אמרו לו שרוצים שאחד הנכדים יבוא לישון איתו בבית, אשתו לא נמצאת, אז שמישהו ישן איתו בבית. הוא התנגד בכל תוקף. לא מסכים שאף אחד יהיה איתו בבית. לא הבינו למה. מה התברר לאחר כמה שבועות? הוא לא רצה שהנכד יראה את ההנהגה שלו באותם הימים שאשתו בבית

החולים. כל אותם הימים הוא הוריד מזרון לרצפה והיה ישן על הרצפה. אשתי בבית החולים אני ישן במיטה אני צריך נכון הוא לא יכול להיות איתה בגיל שלו כבר לא יכול להיות איתה אדם מבוגר קשה לו בעצמו בקושי הוא יכול אבל אם היא מאושפזת בבית החולים איך אני ישן במיטה כאילו הימים האלה ימים רגילים כמו אבל כמו תשעה באב הוריד מזרון לרצפה והיה ישן כל אותם הימים לפחות להרגיש את הכאב את הצער של אשתו לא מסוגל אחרת שומעים סיפורים על גדולי ישראל ברגישות של בן אדם לחברו, בעמל תורה שלהם, בגדולה התורנית שלהם, בשינון שקיעה בתורה, כל העולם הזה אבל הבלים בעיניהם. לפעמים האדם מרגיש איפה אני יכול להגיע למדרגה כזו? בפרט אדם

שרגיל להתנקם פתאום שומע לא תיקום איך אני אגיע לדרגה הזו? יש כלל גדול בעבודה הרוחנית. אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עליי. כשאדם עושה את מה שבידו לעשות, ממצא את הכוחות שלו, פתאום הוא רואה שמשמיים עוזרים לו בעוצמות בלתי נדפסות. הוא פתאום מגלה כוחות חדשים. הוא רואה שהוא הגיע למדרגות שהוא לא חלם, אבל הוא ניצע את הכוחות. זה כמו הסיפור שסיפרו על אותו מלך שחיפש חתן לביתו. בדק את כל הנסיחים שרצו את ידה. הרי היא יורשת היצר. מי שישא את בתו יהיה המלך הבא אבל אף אחד לא מצחן בעיניו זה גאוותן ההוא בעל מידות רעות זה טיפש ההוא כל מיני חסרונות בסוף החליט שלא יהיה בן מלך אפילו מישהו מהמדינה העיקר שיהיה אזרח פשוט

העיקר שיהיה בו את כל המעלות חכם נבון בעל מידות טובות יפה תואר גיבור חיל כל מה שהוא צריך פרסמו מכרז מי רוצה להגיע כל מי שראה את עצמו עצמו כראוי הגיע העבירו אותם מבחנים סיננו המון מתוך אלפים שהגיעו סיננו וסיננו מבחנים קשים יותר קשים יותר עד שאחרי בירור אחר בירור הגיעו לשרה מתמודדים שכולם ראויים לשת את בת המלך כל אחד מצד עצמו באמת מעולה אבל הוא צריך אחד הוא לא צריך 10שה נסיכים 10עשרה אנשים חתנים אמר להם שהוא נותן להם מבחן אחרון ומי שיעמוד במבחן הזה זה זוכה בבת המלך, לקח אותם לשדה, הראה להם שם מגדל בגובה של 50 קומות והמגדל הזה יש בו רק מדרגות. פותחים את הדלת, רואים מדרגות ככה בסיבובים, 50 קומות

גובה, מגדל מתנסא לגבעים. אמר להם, מי שיצליח בתוך חצי שעה להגיע לקומה ה50, אתם רואים שהמרפסת בחוץ, יצא החוצה, ינופף ביד לשלון, הוא מקבל את ביתי. העשרה הסתכלו, אמרו גובה כזה, לפחות ארבע שעות להגיע לשם. איך אפשר בחצי שעה? המלך הזה לא שפוי. שלושה מתוכם התייאשו והלכו, אמרו, אין טעם להשקיע. היו כמה שאמרו, עברנו את הכל, כל המבחנים, לפחות ננסה. הראשון עולה, מגיע לקומה 20, 23, מסתכל בשעון, נשארו רק שתי דקות והוא כולו מתנשף, הרי הוא רץ, הזדרז, אמר, אין סיכוי, למה להתאמץ עוד? ירד חזרה אחריו גם עלה, ראה אותו דבר, נשארו שתי דקות ויש לו עוד 27 קומות. אמר, חבל להתאמץ וירד. כך כולם. האחרון אמר לעצמו, אני לא

אהיה כמו אלה שהתייאשו. אם המלך אמר שאפשר אז אפשר. הרי הוא רוצה שמישהו יתחתן עם ביתו, נכון? כנראה שאפשר, אבל מיד הוא אומר לעצמו, אבל מה ההיגיון? איך אפשר? אתה רואה כולם חזקים, גיבורים, לא פחות ממך, נכנסו בהתלהבות ובהסטערות, הגיעו לקומה 23, 25 מקסימום, ירדו, נשאר שתי דקות. אמר לעצמו, "לא מעניין אותי. אני אמשיך עד מיצוי הכוחות עד שנגיע לחצי שעה שאני רואה 30 דקות 0, אני ממשיך. אם המלך אמר שאפשר, אפשר. הגיע התורה, נכנס גם הוא מיד בריצה, עולה, מסתכל בשעון, 10 קומות, 15 קומות, 23, 25, נשארו שתי דקות והוא כולו מתנשף. היאוש התחיל להתגנב. מה אתם? על מה אתה מתאמץ? אמר, לא, מעניין אותי. אני קיבלתי על

עצמי למצות את הכוחות. אני חייב לעשות את מה שבידי, אחר כך הכל בידי שמיים, אבל אני אעשה כל מה שאני יכול. התאמץ על עוד קומה, התחיל לזחול, כבר הוא לא יכול יותר, מתנשף, זוכל רואה שנשאר עוד 40 שניות, לא מעניין אותי, אני לא מתייאש, אני ממשיך. והנה לפתע הוא רואה שנגמרו המדרגות ויש שם מעלית עם דלת פתוחה. הפיל את עצמו לתוך המעלית, לחץ על הכפתור, תוך 20 שניות היה למעלה, בארבע השניות האחרונות יצא למרפסת, נופף ביד לשלום, קיבל את בת המלך. כשהאדם ממצא את הכוחות שלו אז הקדוש ברוך הוא מסדר לו מעלית. כל זמן שהוא לא מיצא את הכוחות אז אומר לו הקדוש ברוך הוא למה אני צריך לעזור לך? קודם תעשה את מה שאתה יכול. אבל

לאחר שאדם עושה מה שבידו אז הוא רואה סיעתא דשמיא מיוחדת רואה הצלחה אפילו בתכונות אופי שנראות לו מדרגות גבוהות להיות בקי בכל השכל התורה איפה אני איך אני יכול אבל כשהוא משקיע ומתאמץ זוכה לראות אחר כך את הפירות נמשיך את דברי הרמחל ולפי שהצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זיכרון מן הדבר כלומר מה ממה שעשו לך אז גם אם אתה מנסה להתגבר שלא לנקום היצר מנסה להשאיר בכל זאת איזה זיכרון איזה משהו מאז אפילו שעברו 30 שנה אבל תזכור ההוא הציק לך פעם אל תשכח ואם לא יוכל להשאיר זיכרון גדול ישתדל להשאיר זיכרון מועט יאמר דרך משל לאדם אם תרצה לתת לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך

כשנצרכת לפחות לא תתננו בסבר פנים יפות אומר לו טוב אתה לא, אתה רוצה להתגבר, לא להתנקם. הוא לא נתן, אתה כן נותן. לפחות תחמיץ לו פנים. לא כמו בעבר שהיית נותן לו בפנים מהירות. או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תטיב לו טובה גדולה ולא תסייעו סיוע גדול. או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לרע. אם אכלת לו שלא תראה לו לאויב, די בזה. ואם גם להתחבר אעם תרצח, לא תראה לו כל כך חיבה כבראשונה. וכן כל כה יוצא בזה ממיני החריצות, כלומר הזריזות הזאת של היצר, ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות את ליבות בני האדם. על כן באה התורה וקללה כלל שהכל נכלל בו ואהבתה לרעך

כמוך. כמוך בלי שום הפרש. כמוך בלי חילוקים בלי תחבולות ומזימות. כמוך ממש. כך התורה מכריזה ומלמדת. רבי ישראל מסלנט היה כידוע מגדולי בעלי המוסר והנהגה. הוא היה בעיירה סלנט, אבל נסע לכמה חודשים לצרפת, לפריז, היה שם רב וחיזק את הקהילה. לאחר מספר חודשים חזר ברכבת שוב לעיירה שלו ובתחנת הרכבת המונים קיבלו את פניו. כל היהודים של העיר יצאו לשם. הרב האהוב חוזר אחרי תקופה כזו ארוכה של העדרות. והנה בעיר אחרת היה בחור שלמד בישיבה אבל לא השקיע בלימוד. גם בישיבות יש כאלה לומדים עמלים, מתקדמים, יש כאלה מבזבזים את הזמן. והבחור הזה הגיע זמנו, התחתן, עכשיו הוא צריך פרנסה. ממה הוא התפרנס? תורה הוא לא יודע, כי הוא

העביר את הזמן, בזבז את זמנו, שום מסרה לא נותנים לו. אז אמר אני לפחות אלמד שחיטה. קורס של שחיטה זה קורס זריז, אפשר לסיים את זה מהר. נלמד את ההלכות, נקבל תעודה של שוחט ונתפרנס מזה. שאל מי האדם שאם יתן לי מי זה הרב שאם יתן לי אישור שאני יכול לשחוט יקבלו אותי לעבודה. אמרו לו אם יהיה לך אישור של רבי ישראל מסלנד כולם יקפצו עליך כי יודעים הוא איש אמת ואם הוא חתם זה רציני. תיסע לשם נסיעה ברכבת. נסע ברכבת נסיעה של כמה שעות כשנכנס וישב יש ספסל מול ספסל. הוא ישב בספסל הזה. ספסל ממול. רואה יושב איזה יהודי זקן עם ספר ביד וזה לא רק שלא למד תורה גם דרך ארץ לא היה לו לפתע במהלך הנסיעה נזקן הזה למה החלון

שלידך פתוח נכנס המון רוח תסגור טוב אמר לו אני מתנצל חשבתי שרוצים פה אוויר בסדר סגר אחרי 10 דקות נהיה פה חנוק תפתח פתח פתחת יותר מדי סגור שלוש ריבה בכל הדרך מציק לו ומדבר איתו בצורה לא יפה והזקן הזה משהו בסדר מתנצל מתנהג יפה כשהגיע תחנת הרכבת ליהדה מסתכל מהחלון כל העיר נמצאים שם כל היהודי העיר נמצאים בתחנת הרכבת שאל מישהו מה קרה אומר אתה לא יודע ברכבת הזו מגיע רבי ישראל מסלנט אז לא היה מצלמות לא היה תמונות אף אחד לא ידע לזהות אותו הוא יוצא מהרכבת רואה את מי מקבלים בכבוד גדול ומעלים אותו על מרכבה וכולם מנשקים לו את היד מכבדים אותו זה הזקן שישב מולו זה רבי ישראל מסלנט הוא נוסע אליו וכל הדרך

התעלל בו עכשיו מה הוא יעשה הלך לאכסניה כמה ימים רק עם עצמו אני אלך לא אלך בסוף התייעץ עם מישהו אמר לו אתה לא מכיר את הרב הוא בעל מידות טובות הוא לא נוקם הוא לא נור לך אליו אל תדאג הוא יעזור לך ניגש אליו שלום כבוד הרב אני ממש מתבייש מתנצל להתנהגות שלי ברכבת לא ידעתי שכבודו זה כבודו אמר לו בלי קשר כבודו זה כבודו ככה לא מתנהגים נתן לו קצת מוסר איך צריך בעדינות כזאת איך צריך להתנהג יחסי אנוש בפרט אדם מבוגר מה אני יכול לעזור לך אמר לו אני רוצה תעודה של שוחט כדי להתפרנס מזה ואמרו לי שאם הרב יתן לי תהודה אז זה יקדם אותי אמר לו טוב בוא נבחן אותך מה אתה יודע בחן אותו בור ועם הארץ לא יודע כלום אמר לו

הרב, איך אני אתן לך תהודה כשאתה לא יודע את ההלכות? אם אתה באמת רוצה להשקיע, אני אבקש, יש כאן תלמיד חכם בקי בהלכות שחיטה שישם איתך, ילמד אותך, תישאר פה קצת זמן, תלמד את הדברים ואחרי שתהיה בקי אני אבחן אותך אחרי שאתה יודע תקבל תעודה. טוב, באמת התחיל להשקיע, למד, התמיד, שקד על לימודו, נבחן, קיבל תעודה. הרבנית שאלה את בעלה, המצב שלנו לא מיודע מה, מבחינה כלכלית. כל כך הרבה באים לבקש ממך עזרה. לא לכל אחד אתה משלם למישהו מורה פרטי שישב איתו. מה זכה הבחור הזה, האברך הזה שאתה שילמת למורה פרטי שישבם לדרכות שחיטה? אמר לה, דווקא בגלל שבדרך הוא הציק לי, כל הזמן חשדתי בעצמי שאולי אני עדיין שומר בלב. אני

מאוד נפגעתי ממנו. פחדתי שאולי אני שומר איזה טינה בלב כלפיו. כדי להוכיח לעצמי שאין לי שום כעס, הוצאתי את הכל מהלב, דאגתי לו עד הסוף שאני אדע שיש לו פרנסה. כך אני רגוע עם עצמי שלא רק שאני לא נוקם, אני גם לא נור. באמת עכשיו אין לי שום שום כעס, שום טינה כלפיו. זו הנהגה של גדולי ישראל שכל כך רוצים לטהר את עצמם, לזכך את עצמם, לבנות את עצמם מבחינה רוחנית. אלא מה? לפעמים האדם אומר, תשמע, אני מאוד רוצה, אבל קשה לי. איך אפשר להתמודד עם המצב הזה, עם הניסיונות? אני טיפוס עצבני, מיד כועס, מיד מתנקם. הרמבם בדבריו, מי ששם לב, נתן לנו עצה ראשונה. איך להתגבר ולא להתנקם? אומר הרמב"ם כך: "ראוי לו לאדם להיות

מעביר על מידותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים, דברי הבל והוואי, ואינן כדאי לנקום עליהם." אומר הרמב"ם, ברגע שהאדם מבין שהעולם הזה הוא ערי, הרי לא תיקום ולא תיתור, בגמרא כתוב זה בעניינים של ממונות. אדם שלא נתן לך את המעדר שביקשת ועכשיו הוא רוצה שאתה תשאיל לו פטיש. על זה נאמר לא תיקום ולא תיתור. כשאדם אומר לעצמו כל העניינים האלה של העולם הזה הם הבל. ולא כדאי להתאמץ בדבר הזה, להשקיע כל כך מחשבות ויוזמות ללכת להתנקם בו על מה שהוא עשה. אז הוא היה לו בסדר. שוב, אם מדובר באבא להורגך, אדם שבא להציק לך, לא רק להרוג, אדם שבא להזיק לך, אז ודאי שאתה תגן על עצמך, אל תיתן לו להזיק לך. אם מדובר על

עתיד, שמור על עצמך שהוא לא יזיק לך. ואם צריך להתקומם, תתקומם. אבל פה מדברים על מה שכבר היה בעבר ומה שהיה היה. השאלה רק אם להתנקם על מה שהיה או להבליג על מה שהיה. בזה אומרת התורה, לא תיקום ולא תיתור ותזכור שהעולם הזה הוא הבל. מי שישים לב, החג בתורה שהצטונו הוא לשמוח בו. איזה חג זה? חג סוכות. ושמחת בחגיך והיית אח שמח. מוזר. לא היה יותר מתאים להצטוות על השמחה בחג הפסח? בכל חג יש מצווה לשמוח. אבל המצווה העיקרית, שמחת בית השואבה, כל החגיגות זה בחג הסוכות. אבל בפסח זה חג של חירות. יצאנו ממצרים, אתה יושב ליד שולחן הסדר. כתוב בהלכה שכדאי להוציא על השולחן את הכלים הכי מפוארים, הכי יפים. כשקונים ארבע

כוסות שיהיה את הכוסות שכל אחד יהיה לו את הגביע לידו יש מצווה לשתות ארבע כוסות כתוב לקנות כוסות יפים כמה שיותר שהכוס תהיה יפה מהודרת אם אפשר עם פס זהב אם אפשר כוסות כסף כל אחד כפי יכולתו לפאר את השולחן שיהיה כמה שיותר דרך אגב כשקונים כוסות לליל הסדר כדאי לקנות כוסות שהשיעור שהם מחילות הוא לא יותר מדי גדול שיש שם 86 או 81 אפילו סמק או קצת יותר כי צריך לשתות את רוב ואם קונים גדולה אנשים לא מסוגלים לשתות את רוב ולדעת הרבה פוסקים לא יוצאים ידי חובה אז עדיף קטנה אפשר לבדוק בבקבוק של תינוק מה הכמות הזו של 86 סמק ואז יש לך את השיעור דואג לכולם יקימו את המצווה ישתו את כל או את רוב בארבע כוסות אז יש

מצווה לפאר את השולחן למה שלא יהיה מצוות שמחה המיוחדת דווקא בפסח. למה בסוכות? התשובה היא כי בסוכות כל אדם הולך לגור בצריף. גם אם יש לו בית מפואר, וילה, קוטג', הולך לגור בסוכה. רק אז אתה יכול לשמוח. באמת. אדם שיודע שהעולם הזה הבל והכל ערי, זה אדם יחיד שיכול לשמוח באמת. אדם שבונה על העולם הזה, יש לו ציפיות מהעולם הזה. העולם מאוד מאכזב. החומריות היא מאכזבת. יש לו מנה רוצה 200. יש לו 200 רוצה 400. אין אדם מת וחצית אהבותו בידו. כמה שרוצה הוא לא מסי. כל הזמן מאוכזב. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. העולם הזה הוא מאכזב. אבל אדם שיודע העולם הזה דומה לפרוסדור בפני העולם הבא. אתכן עצמך בפרוסדור כדי שתיכנס

בטרקלי. הכל הרי. אדם כזה הוא הופך להיות שמח. הוא לא מאוכזב. טוב לו. הוא תמיד מאושר. לכן דווקא סוכות שזה חג של עריות, אתה יוצא מהבית ישן בצריף מתחת סכך של עצים. עכשיו אתה יכול לשמוח באמת כשאתה מהביל את ענייני העולם. כך גם אומר הרמב"ם. אדם שמהביל את ענייני העולם הוא לא צריך להתנקם. אין לו את הבערה הזו. כי אומר, "אז מה קרה? אז הוא לא נתן לי את את הפטיש את לא השאיל לי את הרכב כשרציתי. לא, אז שטויות, אבל העולם הזה הכל ערי." הוא רואה אותו אחר כך ברחוב הוא מרגיש איתו לב נקי. מחייך אליו, שמח אליו, אבל אם הוא נוקם בו, נקמה גוררת נקמה. ואז מהנקמה השנייה באה עוד נקמה. ולפעמים קשה לבלום את זה. לפני כמה

עשרות שנים, אולי יש מהמבוגרים שזוכרים, היו שתי משפחות פשע שהאחד, משפחה זו רצחה את הבן של האלה, בחור, אז הם רצחו את הבן של אלה, ואחר כך זה רצח את ההוא. היה סב כזה של רצח. ולפתע הכל הפסיק, הכל השתתק. אף אחד לא לא ידע מה בדיוק הסיבה שמה קרה שם זה הולך נקמות הסיפור שהיה אז מרן הרב עובדיה יוסף שמע את מה שקורה שם מספרים לו זה רצח את זה ההוא בן קמה רצח את זה ומסמנים שם זה הולך עושים כמו חתימה כזאת זה כבר נחשב לא חי כאילו שהם בורא עולם שמע את זה מרן הרב עובדיה יוסף כאב לו קרא לשני ראשי המשפחות שיבואו אליו טוב הם שייכים לפשע אבל הר עובדיה קורא לא יבואו באו אליו שניהם כמו ילדים באים לפני הגננת יושבים

לפניו והוא הסביר להם כתוב בתורה לא תיקום ולא תור איך מתנקמים גם שפיכות דמים גם נקמה נתן להם מוסר כמו שהוא ידע לדבר מתוך לב אוהב ולא נתן להם שיצאו משם עד שיבטיחו לו שמפסיקים להתנקם אחד בשני ואז בתשקות הארץ יש נקמות בדברים קטנים אחר כך אדם נגרר לנקמות בדברים הכי חמורים שיכולים להיות כי זה גורר את זה וזה גורר את זה. האדם מאבד לעצמו את החיים בעולם הזה ובעולם הבא. כל שמחת החיים שלו נמחקת. אבל כשהוא יודע באמת שהעולם הזה ערי ומעביר על מידותיו, גם חי על פי התורה, על פי רצון השם, גם הוא עצמו חייב הופכים להיות יותר רגועים ושקטים. עצה נוספת שיש בעניין הזה איך להתגבר ולא להגיע למצב של נקמה וזו עצה שטובה

לעוד הרבה דברים אחרים לא לתת לראש למוח לטחון דברים של הבל כל הזמן להזין את המוח בתכנים טובים אדם שמקדיש זמן לומד שיעורי תורה הרצאות בנסיעות בדרכים בבית פותח ספר לומד מחכים אדם שממלא את המוח ח בתוכן איכותי, תוכן טוב, אין לו זמן להתעסק בשטויות. חז"ל אומרים על הפסוק והבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. זה נאמר על הבור שהשליחו את יוסף. הבור היה ריק, אין בו מים. שואלים חז"ל, אם כתוב הבורק, ברור שאין בו מים. למה צריך להגיד התורה כל מילה יש בה עניין? למה הוסיפה אין בו מים? אמרת הבורק? ברור. אומרים חז"ל, התורה באה להדגיש שהבור שהשליחו את יוסף, הבור ריק, אין בו מים, אבל משהו אחר כן היה.

נחשים ועקרבים. ולימדו בזה, למדו מזה בעלי המוסר, המוח של האדם זה כמו בור שאפשר למלא אותו בתוכן. אם הבורק אין בו מים, אין מים אלא תורה. אם אין תורה בראש, כל הנחשים והעקרבים נכנסים לראש. ואז מתחיל לחשוב שטויות, מתחיל להרהר בדברים מיותר. ובסופו של דבר מגיע למעשים לא טובים, מעשים רעים, מעשים קשים, כי הוא מעסיק את עצמו מה זה עשה לי, מה הוא עשה לי. אם המוח מלא תוכן, הוא תוחן את התוכן הטוב שיש לו, לא דברים אחרים. המוח מאבד מזון. מה שמכניסים לתוכו את זה הוא מאבד. יכניס הוא מזון משובח, הוא יאבד מזון משובח. יכניסו השפעה, הוא יאבד השפעה. אדם חכם צריך למלא את עצמו בתוכן. יש אנשים מבזבזים את הזמן, יושבים

ליד האינטרנט, ליד הטלוויזיה, שעות על גבי שעות, רק דברי הבל. שעות הוא ישב. נו, בסוף תבדוק מה יצא לך מכל מה שראית, כמה החקמת, מה זה תרם לך לחיים. שום דבר. יש אנשים יוצאים לפנסיה משוממים, יש כוללים לפנסיונרים יכולים לצאת לשיעורי תורה, ללמוד. יושבי הקרנות הולכים, מחפשים עם מי לשבת, עם מי לטפט. יש כאלה הולכים כל יום לקופת חולים לשבת בתורה כשיהיה עם מי לדבר שם. משעמם להם בבית. אומרים שם לפחות יש חברים אפשר לדבר. אומרים שהיה אחד כזה כל יום הולך לקופת חולים שיהיה עם מי לדבר. יום אחד לא בא. שאלו שם מה קרה פלוני לא בא היום? אמרו היום הוא חולה. לא הגיע. יש גם כאלה. אבל אדם צריך להיות חכם למלא את עצמו

בתוכן, למלא את עצמו בדברי תורה. אז כשהבור מלא בתוכן טוב, הוא מצליח לאחר מכן להפיק דברים טובים. נמשיך את דברי הרמב"ם. לאחר שדיבר איתנו על הלא תיקום, הוא עובר לדבר על לא תיתור. וזו הלכה האחרונה בפרק השביעי בהלכות דעות. בזה הוא חותם את הלכות דעות שבספר המדע. וכן כל הנותר לאחד מישראל עובר בלא תעשה. נוקם. ראינו מה זה נוקם אתה לא נתת לא תקבל נו זה שומר כמו שמוני נותרה את הקרמים קרמי שלי לא נתרתי שמו אותי לשמור על הקרמים ככה בשיר השירים את הקרם שלי לא שמרתי זה במשל בנמשל עם ישראל אומר שמו אותי לשמור על התרבויות של כל אומות העולם כל הסרטים כל השטויות הגיעו אליי וקרמי שלי את הקרם של התורה של המצוות

דווקא את זה לא נטרתי כך כנסת ישראל אומרת לפני הקדוש ברוך הוא נתירה זה שמירה וכן לכן כל הנותר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תיתור את בני עמך כיצד נתירה ראובן שאמר לשמעון הזכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לזכור ממנו ואמר לו ראובן ה לך הרי אני משאילך ואיני כמותך לא השלם לך כמעשיך הוא נותן לו אבל הוא אומר שים לב שאני לא כמוך אני כן נותן העוסק הזה עובר בלא תור אלא ימחה הדבר מליבו ולא יתרנו. אומר הרמב"ם, המצווה מהתורה שהאדם יסלק מהלב את כל ההקפדות שיש לו על אחרים. מה שהיה היה לפעמים יש לכלה הקפדה כלפי חמותה אחרי 30 שנה עדיין כואב לה. למה חמותי

התנהגה איתי כך? תוציא את זה מהלב. יש מחקרים שאדם ששומר בלב כעסים בלתי נסלחים. זה אוכל אותו מבפנים והשם ישמור מביא עליו כל מיני מחלות. יש מחלות שאדם מביא על עצמו. הוא חושב שאם הוא שומר את הכעס ולא סולח לפלוני אז הפלוני הזה יסבול. יכול להיות אבל הוא יסבול יותר. אבל כשאדם מפנה את הלב הוא תמיד שמח, תמיד מאושר. אמנם זה לא קל. לא קל לפנות מהלב. כמו שאמר הרמחל שהמצות מצווה הזו לא תיקום ולא תיתור כלה למלאכים. אבל אם הקדוש ברוך הוא ציווה בידינו להגיע לזה. עצה טובה איך להגיע למצב כזה. יש שני סיפורים בתורה שהאדם יכול לקבל מהם כוחות ללא תיקום ובפרט ללא תעור. יוסף הצדיק היה בן 17. אחו השליחו אותו לבור,

הוציאו אותו משם, מכרו אותו לעבד. הגיע למצרים היה אצל הוטיפ שר הטבחים. משם עם הסיפור של אשת פוטיפר הואשלח לה כלא סבל סבל נורא ואיום למה בגלל האחים שהמיטו עליו את כל הסבל כל אותם השנים עלה לגדולה יושב על כיסא המלכות לאחר שפתר את החלומות של פרעה היה רעב כמו שהוא חז על פי החלומות של פרעה והנה הוא רואה את עשרת אחו חוץ מבנימין שנשאר עם יעקב עשרת אחו אותם שמכרו אותו לעבד באים בין אותם שעומדים בתור כדי לרכוש מזון במצרים כי היה רעב בכל המקומות במצרים נשאר מזון ממה שיוסף שמר על פי הטבע הוא שליט הם עכשיו בידיים שלו אדם אחר מה היה עושה מיד קורא לחיילים קחו את אלה תטלו אותם שולח אותם לעמוד התליה וכולם

יודעים בהיסטוריה כמה דברים כאלה של שליטים שכעסו על מישהו ברגע שיכל להתנקם בו, חיסל אותו. ויוסף לא רק שלא עושה את זה, אלא אחרי שנפגש עם יעקב ועם בנימין וגילה להם שאני אני יוסף אחיכם, עוד לפני שפגש את יעקב, כבר גילה להם, יעקב נפטר. הם פחדו שאולי עד עכשיו הוא לא תנקם בנו כדי לא לצער את אבא. ועכשיו שאבא נפטר, הוא התנקם בנו. אז באו התחננו לפניו. אנה סנה פשע אחיך וחטתם כרעג מלוך מתחננים תסלח לנו אומר להם יוסף אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה הוא אומר להם אין לכם מה לדאוג אפילו שאבא נפטר אני לא מתכוון להציק לכם מה שעד היום לא הזקתי לכם זה לא בשבילו לצער את האבא הם לא חשבו על האבא כשמכרו אותו

לעבד יעקב היה בצער גדול הוא אומר להם גם גם לפני וגם עכשיו עכשיו זה לא השיקול שלי. השיקול שלי הוא אך ורק שאני לא נוקם ולא נותר. אתם חשבתם עליי לרעה. אלוהים חשבה לטובה. סיפור נוסף מופיע בתורה. פרעה ציווה כל הבן היילוד אור תשליחו. למה הוא ציווה כל הבן הילוד האור תשליחו? כי אמרו לו ההצתגנינים אלה החוזים בכוכבים האסטרולוגים של אותם הימים שמושיעם של ישראל יש אדם שנולד שהוא עתיד להוציא את ישראל ממצרים ואנחנו רואים שהוא עתיד ללקות במים המכה שלו תהיה ממים צדקו מה גרם למשה רבנו שימות במדבר ולא יכנס לארץ ישראל בגלל המים שהוא יקע את הסלע במקום לדבר עם הסלע נהנה שלא יכנס לארץ ישראל אבל כוכבים זה לא נבואה

ששומעים מילים הכל שפת סימנים אז כמה שידעו לפענדו שהוא בסוף יסבול מהמים פרעה עשה אחד ועוד אחד נתן הוראה כל הבן הילוד היורה תשליכו כל הבן הילוד באותו יום אפילו המצרים שנולדו באותו יום אומרים חז"ל במדרש גם הושלחו ליור כי הוא לא ידע זה שיגעל את העם של העבדים הוא יהודי הוא מצרי כל מי שנולד באותו יום הוא שלח ליום בת פרעה יצאה לרחוץ ביאור והנה היא רואה תיבה שנמצאת שם בין קני הסוף. האמא של משה שמה אותו בתיבה כדי שלא יקחו אותו המצרים וטביעו אותו. הניחה אותו שם. פתחה ותומר מילדי העיברים זה הביאה מצריות שיניקו. הוא לא רצה לנק מאף אחד. הייתה שם מרים אחותו הגדולה. כאילו היא סתם עומדת. היא לא ידע שזה

אחותו. אמרה לה, "הלך ואביא לך אישה מנקת מן מן העבריות?" אמרה, "תביא." הלכה קראה להם הילד. כמה תענוג ליוכבת שרואה עכשיו שהנסיכה המצרית מזמינה אותה להעניק את הבן שלה. והיא לא יודעת שזה הבן. מה היא אומרת לה? אני אשלם לך ותניתי אותו. גידלה אותו בארמון פרעה ומשם הוא יצא לאחר שהלך למדיין, חזר, גאל את עם ישראל. פרעה מתכנן על ידי כל הבן הילוד היורת תשליחו לחסל את מושיעם של ישראל. מה יצא מזה? שהוא ישלם לאמא שלו כדי שתניק אותו והוא יאכיל אותו בבית ואחר כך הוא יגעל את עם ישראל. הוא חשב רע אבל מהרע יצא טוב. כמו שיוסף אמר. כשאדם מרגיש שמישהו מציק לו, שוב, לא מדברים עכשיו שהוא מציק לו והוא יכול להציל את

עצמו שצריך להציל. על העבר. הציק לו בעבר. במקום שישמור בלב, במקום שיתנקם בו, שיאמר לעצמו, אני לא יודע אם האדם הזה הוא צדיק כמו האחים של יוסף שרק טעו או רשע כמו פרעה, אבל בין כך ובין כך לי יצא מזה רק טוב. אם לי יצא מזה רק טוב, מה יש לי לכעוס עליו? מה יש לי לשמור טינה? הרי כל צער שיש לאדם, יש בזה סוג של כפרת עוונות. לפעמים המהלכים הקשים שהאדם רוצה להזיק לחברו, מזה יוצאת לו הישועה. בנפול אויבך אל תשמח. כך אומר שלמה המלך. למה? כי אם הקדוש ברוך הוא יראה שאתה שמח בנפילת האויב, הוא יכול לעזור לו. הקדוש ברוך הוא נמצא עם הנרדפים. הגמרא אומרת שרבה, אחד מגדולי האמוראים כשהיה חולה בתחילה היה אומר, "לא

צריך לספר, אולי אני אתרפא בחסדי שמיים, אבל אם היה רואה שהמחלה מחבידה וצריך שיתפללו עליו, הוא היה גדול הדור." אז היה אומר, "תפרסמו שאני חולה שיתפללו עליי ואני ארוויח מכל צד. כל מנהיג, כל אדם שהוא נמצא בתפקיד בכיר, יש לו אוהבים, אבל יש לו גם שונאים. זה טבע העולם מקנאים בו סיבות אחרות גם לרבה היו אוהבים היו שונאים אמר רבה האוהבים שלי התפללו עליי שאני אברי ואז יוצא לי מזה טוב מהתפילות שלהם השונאים שלי ישמחו שאני חולה ישמעו שאני חולה וישמחו ברגע שישמחו הרי כתוב שהקדוש ברוך הוא רואה שבנפון אויבך אל תשמח ואז הוא מושיע אותו אז גם זה שהאויבים שלי ישמחו גם מזה יצא טוב כי הקדוש ברוך הוא געל אותי בזכות

שהם שמחים במכה שלי אז מכל צד אני רק מרוויח. כך אדם בזמנים של קושי, בזמנים של מצוקה, שרואה יש לו טענות על מישהו, יאמר לעצמו, אין לי ספק, מזה יצא רק טוב. אז מה יש לי לשמור את זה בלב? למה צריך להתנקם? יעבור לסדר היום. מעביר ראשון ראשון וכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. בסופו של דבר הוא רואה את הישועות. סיבה נוספת, עוד נקודה חשובה. שהאדם לא ישמור טינה לחברו כי ייתכן שדווקא בזה שהוא לא נתן לי את מה שרציתי מזה עצמו כבר יש לי טוב שלא קיבלתי איזה נזק למשל פנה לשכן ביקש ממנו מקדחה צריך להכניס איזה בורג לקיר אז הוא צריך מקדחה והשכן אומר לו נכון שיש לי אבל אני לא רוצה לתת כי פעם נתתי שברו לי

מפחד שלא יזיקו לו והוא כועס מה בסך הכל בורג אחד עכשיו צריך לעבוד שעה במקום המברגה הזו או המקדחה הזו שבקלות הייתי עושה את העניין אם הוא נכנס לבית כעוס ועצבני כשהוא יפגוש אותו אחר כך למחורת בחדר המדרגות איך הוא יאמר לו את השלום עם פנים נפולות כי יש לו בלב למה הוא לא נתן לי אבל אם הוא אומר לעצמו כתוב בתורה לא תיתור אני לא שומר בלב אבל הוא מתקומם מה זה לא לשמור בלב הוא לא בסדר בסדר? למה הוא לא נתן לי? מה הוא חושב שאני לא האדם אחראי? יאמר לעצמו, לך תדע. יתכן שבשמיים יודעים שאם הייתי קודח במקדחה, בטעות הייתי מכניס את זה לאצבע. לך תדע מה יכול להיות מהמקדחה הזו. הקדוש ברוך הוא רצה לשמור עליי, הכניס

לו לראש שלא יתן לי את המקדחה. אז אם כך, הוא עזר לי בזה שהוא לא נתן. אם הוא עזר לי, אני צריך לכעוס עליו. אחר כך הוא רואה אותו בחדר המדרגות, איך הוא אומר לו את השלום? בחיוך ובשמחה, בדיוק כמו יום לפני. הוא לא מרגיש בכלל שיש לו משהו בלב. עכשיו נשאל את עצמנו מי מרוויח יותר? השכן שלו הוא עצמו? הוא עצמו מרוויח יותר. כי האדם הזה הוא תמיד שמח וטוב לב. לכן אמרנו בתחילת הדברים שהאדם שהוא נוקם ונותר זה מוכיח שהוא חסר ביטחון עצמי כי הוא מרגיש תלוטי באחרים. אז כל דבר שקרה מסביב מוציא אותו מהשיווי משקל. אם יש לו ביטחון עצמי הוא חי עם עצמו. אני ובורא עולם. מה אני צריך את כל האנשים מסביב? מבקש עזרה. נתן, נתן,

לא נתן, לא נתן. יש אלוקים שהוא איתי. הוא לא תלוטי באחרים. ואדם שנוקם ונותר הוא גם אדם שהוא לא מספיק אוהב את עצמו. כי אם היה אוהב את עצמו באמת, היה יודע שזמן זה חיים. בארצות הברית אומרים שזמן זה כסף. בעם ישראל זמן זה חיים. זה החיים שלי. אז אני צריך להשקיע זמן עכשיו במחשבות. איך אני מתנקם בו, לעשות לו תרגילים, איך להציק לו. חבל לי על הזמן. זה החיים שלי. אני אשקיע את הזמן שלי בדברים חשובים באמת. אדם שאוהב את עצמו אהבה אמיתית, אהבה טהורה, הוא לא הולך לשרוף את החיים שלו על נקמות ונתירות וכל מיני שטויות כאלה, אלא הוא ממקד את עצמו במה שבאמת נכון וטוב וכך עולה למדרגה גבוהה. נמצא בסיכומם של דברים. אם

נסכם את פרקי הרמב"ם בהלכות דעות, הרמב"ם התחיל ללמד אותנו מתחילת הפרק הראשון בהבדלים השונים שיש בין האופי שיש בין אדם לאדם. הגדיר לנו את תכונות האופי למיניהם ולימד אותנו ללכת תמיד בדרך האמצע להיות מאוזן. שלא יהיה אדם קמצן ולא פזרן אלא יהיה נדיב. לא עצוב ולא מתהולל אלא יהיה שמח. וכך בכל התכונות נתן לנו גם כלים. איך לעצב את האישיות, לבנות את עצמנו להיות תמיד בשביל הזהב, שזה דרך האמצע, האיזון הנכון בכל דבר. אחר כך הרמב"ם עבר ללמד אותנו את הנהגת הבריאות, הכללים שנוגעים לשמירת הבריאות, שיאכל האדם מה שבריא לגוף ולא מה שטאים לכך. יתעמל בכל יום מלשון עמל, לא חייב מכון כושר, אבל שלא יהיה רדום, יפעיל את

הגוף כדי שיהיה פעיל ויתן לעצמו בריאות על ידי זה. לא יתאפק יותר מדי, לא ישאיר את הפסולת בתוכו, אלא יתפנה בכל פעם שהוא צריך. לא יאכל עד כדי שהוא לא יכול לאכול יותר, אלא יפחוט כמו רביע מסביעתו. עקיבה היא כמו בלון, אפשר למלא אותה יותר מדי, אבל אז היא מתעייפת, היא לא יכולה להעקל כמו שצריך. אז אם הזמן גוף האדם קורס. אבל אם תמיד הוא אוכל ופוחט כמו רביע מסביעתו, רבע לפני שהעקבה מלאה הוא עוצר, אדם צריך להכיר את עצמו עם הזמן, מה הכמות שהוא צריך בצלחת. האדם הזה מעריך ימים. הרמב"ם כותב שאנשים בעולם מתים יותר מריבוי אכילה מאשר ממיעוט אכילה. רוב האנשים חושבים שמרעב אפשר למות, אבל מאוכל אי אפשר למות. אומר

הרמב"ם, תדע שזה הפוך. הרוב מתים בגלל שאכלו יותר מדי במהלך החיים. הזכרנו גם את דברי המדרש שהרוב המוחלט של אנשים בעולם מתים לפני זמנם בגלל שלא שמרו על הבריאות שלהם. תמיד יש כזו הרגשה שאם אדם מת אז הוא מת כי עכשיו גזרו עליו שימות. בגיל 70, בגיל 80 גזרו עליו שימות. חז"ל אומרים תדע שהוא יכל להעריך ימים עוד כמה שנים אם הוא היה שומר על הבריאות שלו כמו שצריך. הרוב מתים לפני הזמן כי הם הזיקו לעצמם. וכתוב בפסוק יו את אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף ליבו הטיפשות של האדם משבשת לו את הדרך הוא אוכל תאווה במקום לאכול בשביל שהגוף יהיה בריא אוכל בשביל התאווה כי זה טעים כי הוא רוצה כי מתחשק לו מזיק לעצמו אחר כך עבר

הרמבם ללמד אותנו עוד כמה וכמה הנהגות שנוגעות למצוות שונות לא תיקום ולא תור שראינו היום לא תשנע את אחיך בלבבך ואהבת לרעך כמוך כל הכללים שראינו בפרקים הקודמים ובעזרת השם נקווה שכולנו יחד נזכה באמת להפנים את הדברים לעצמנו, לבנות את העולם הרוחני שלנו ושנזכה במהרה לגאולה שלמה. אמן ואמן. เ