אפקטיבית: פרק 7 - מלכה שגב מארחת את חוי ארנפלד HD (כתוביות)

ברוכות הבאות לתוכנית "אפקטיבית", התוכנית הראשונה מסוגה שנותנת כלים אמיתיים מהשטח איך גם את יכולה להגשים את עצמך מצד אחד, אבל לא לוותר על הערכים, הזהות היהודית והשלמות הפנימית שלך מהצד השני. בתוכנית הזאת נדבר על יזמות נשית, טכנולוגיה וכלים לפריצת דרך אישית ועסקית, נראיין כאן את הטאלנטיות העסקיות החרדיות שיביאו לאולפן שלנו את סודות המקצוע הכמוסים ביותר ויגלו לנו איך הן עושות את זה. תישארי איתנו, זה הולך להיות סופר אפקטיבי. אחרי שהשגנו לא מעט הצלחות והישגים מקצועיים או עסקיים, מגיע השלב בו אנחנו מתחילים לברר עם עצמנו את שאלת האושר או הסיפוק: האם אני באמת אדם מאושר? האם אני באמת שמחה במה שאני

עושה? הדרך שלי, בין בהצלחות ובין בכישלונות, האם היא רצופה שמחה פנימית או אנרגיה של כעס, תסכול וחוסר שביעות רצון? חשבתי על זה שדווקא בעידן שלנו אנחנו בעצם יוצרים במו ידינו דיסוננס קוגניטיבי מטורף, הייתי אומרת, כאשר הדיסוננס הוא בדיוק הפער שמתייחס אל תמונות אופטימליות בדמיון שלי שהייתי רוצה להגיע אליהם, כמו טיול פסטורלי בחו"ל, זוגיות מפרגנת ומפנקת יותר, קידום בעבודה או הישג אחר אל מול הפער תכלס במציאות שלי. ביהדות מדברים הרבה על מושג של שמירת עיניים, שפירושו התנזרות ממראות לא חיוביים. מסתבר ששמירת עיניים רלוונטית היום יותר מתמיד גם לנשים, ואיך זה קשור לכאן? כאנשים חכמים ומביני עניין אנחנו

שואפים לצמצם את התחושות השליליות בחיינו ולהקטין דיסוננסים, ליצור לעצמנו מה שיותר מצע חיים חיובי. ואם אחרי התבוננות קטנה אל תוך עצמי אני מבינה שיש מקומות וירטואליים בהם אני נמצאת שיוצרים אצלי תחושות רעות, זה המקום לקבל החלטה. אם אני אבצע חשיבה עם עצמי אני אגלה שיש אנשים סביבי, קולגות, משפחה או שכנים שהמגע איתם הוליד תחושות רעות, ביקורת והלקאה עצמית. אגב, באימון עסקי, אחת השאלות הלכאורה בסיסיות שאני שואלת את בעל העסק היא: מה היעד העסקי הכספי שלך? והשאלה האוטומטית לאחר שנקט במספר מסוים היא: מאילו פלטפורמות, אנשים ומקומות אתה בוחר להימנע? אין ספק שיש קשר ישיר בין מדד ההצלחה הכספי לבין מד הסיפוק

והשמחה הפנימית, וקשר נוסף בין מדד ההצלחה לבין רמת הפיקוס והמיקוד שלי. חשוב לזכור שהאנרגיה שלנו משולה לסוללה שבמהלך היום יש להטעין אותה באנרגיות חיוביות. ואין לי ספק שדווקא בעידן רועש כמו שלנו הבחירה המודעת לא להיות, הבחירה להדיר את רגליי, לשמור את עיניי או לתת מנוח לאצבע המתגלשת, הם אלו שיכריעו בסופו של יום את מדד האושר האישי שלי. המרואיינת שלנו היום מביאה בשורה בכנפיה. מחד, מכשירה נשים חרדיות לתארים אקדמיים מתקדמים, ומחד דוגלת בשמירת הצביון האישי הזהותי, מדברת על הקשר האישי עם אלוקים והחיבור האמיתי בלי מסכות, רק אני ובורא עולם. חוי ארנפלד מה שלומך? -ברוך השם. יופי, אני שמחה שאת איתנו כאן

היום. גם אני. אז תספרי לנו מה את עושה. אני יזמת חברתית ועוסקת בתחום של הנגשת השכלה אקדמית לנשים חרדיות. בעצם אני יוזמת קבוצות נפרדות לנשים חרדיות שרוצות ללמוד ולהתקדם, ואני עושה את החיבור בין הסטודנטיות למקומות הלימוד ובעיקר את הליווי והתמיכה לאורך הדרך. וואו, את אומרת פה "ליווי ותמיכה", אני מבינה שיש פה משקל, אנחנו בטח נתייחס לזה. איפה אתם נמצאים היום פיזית? תספרי לי כמה תלמידים, סדר גודל, באילו תחומים אתם מתעסקים? אז המשרדים שלנו בבית שמש, אבל אנחנו עובדים בעצם עם מגוון אוניברסיטאות ומכללות שפזורות ברחבי הארץ, בעיקר באזור המרכז. ואנחנו בעצם... עד כה למדו דרכנו כ-3,000 סטודנטיות חרדיות שעברו

בתוכניות השונות. ואנחנו בעצם עושים את ההכוונה, ליווי והדרכה לאורך התואר, כי מבחינתי הרגע האמיתי זה לפגוש את הסטודנטית בטקס הסיום. וואו. ובעצם יש לכם מקצועות ספציפיים שאתם מתמקצעים בהם או... אז הליבה המרכזית היא בעיקר נשים חרדיות שיש ברשותן תעודת הוראה, כי רוב הנשים החרדיות אחרי התיכון המשיכו ללימודי סמינר, לימודי הוראה ובעצם הן עושות גם תוכנית של השלמת תואר ראשון בחינוך וגם ממשיכות לתארים שניים בתחומי החינוך. זו הליבה וזה המרכז ואנחנו מנסים, כמובן, להרחיב את האפשרויות והמקצועות וההכשרות. והכול בבית שמש. לא, אנחנו עובדים עם מכללות מכל הארץ, המשרדים בבית שמש. זאת אומרת, הלימודים עצמם מתקיימים

בפזורה או איפה? -כן. באוניברסיטת בר אילן, במכללת לוינסקי בתל אביב, במכללת אורות ישראל ברחובות ובאלקנה. במגוון מקומות. הדגשת מקודם את הליווי, למה אישה חרדית צריכה את הליווי? שתלך, שתעשה... תשלים את התואר שלה בלוינסקי או בסמינר הקיבוצים, כאילו... קודם כול, דרכנו זה כיתות נפרדות לחלוטין. יש להן תוכנית נפרדת. הן לא מתערבבות, לא עם הסטודנטים, לא עם התוכניות הקיימות, לא עם ההווי. יש להן את התוכנית שלנו לאורך כל הדרך, מטקס הפתיחה, תהליך הרישום, מהלך הלימודים, כל מה שסטודנט צריך ועד סיום התואר. אני אתן לך דוגמה, במכללה רגילה לסטודנטים יש קפיטריה. קפיטריה לא מתאימה לסטודנטיות שלנו גם בגלל המקום שבעצם

לא מתאים ולפעמים גם הכשרויות. אנחנו באופן ייחודי ונפרד יש לנו קפיטריה נפרדת לסטודנטים שלנו. זו לא קפיטריה, אנחנו בעצם מביאים... -אז כביכול, חוי, את בעצם הולכת נגד "המודרניזציה". מחד מביאה לנו את האקדמיה ואת ה"פרונט" מה שנקרא, ומצד שני את אומרת: אוקיי, אני רוצה לשמר. אחרים יגידו: למה? בוא נערבב, בוא נייצר כיתות לא הומוגניות, מה שנקרא הטרוגניות. למה את דוגלת בשיטה הזו ואיך את רואה את ההצלחה בעולמות של הבידול הזה? כי הבנות שלנו צריכות ללמוד בתוכנית נפרדת עם התאמות, עם תכנים שבאמת מתאימים לנשים חרדיות. לא כל דבר הן מוכנות לשמוע, לא כל דבר הן רוצות לשמוע ובטח לא כשאת יושבת בת חרדית אחת אל מול 50

סטודנטים לא חרדים, יש הבדל כשדברים נשמעים ונאמרים. אנחנו רוצים שלבנות שלנו תהיה את המערכת הנפרדת, את הכיתה הנפרדת. המרצים עוברים גם הכשרה והדרכה איך לדבר עם הסטודנטים שלנו. -זאת אומרת, שפה אחרת לחלוטין. המרצים שלנו מקבלים הוראה לא להביא דוגמה מתוכניות טלוויזיה כי סטודנטים שלנו לא חשופים לזה. חבל בכלל להדגיש ולהביא מוזיקה לא מתאימה, שירים לא מתאימים, תכנים שהסטודנטים לא חשופים, לא... הן מצד התוכן הלא מתאים והן מצד הפרקטיקה, למה תביאי דוגמה שלא תוכלי להשתמש ואף אחד לא יבין? את לוקחת אותי לאיזושהי תובנה תוך כדי ככה שיחה ש... שזה גם ככה לוקח אותי לריאיון המקדים שהיה לנו, שמחד את אומרת: אוקיי,

תהיי עדכנית, תהיי אקדמית, תהיי הכי רלוונטית, מה שנקרא, בתעשייה. מאידך, תשמרי על הבידול שלך ועל סולם הערכים שלך. זאת אומרת, את לא אומרת "יאללה, בוא ניזרק, בואו כולם ביחד", מה שנקרא "ככל הגויים בית ישראל". -ממש לא. את כן דוגלת בבידול, ואני גם פוגשת את זה אצלך בקשר שלך, שאנחנו כבר נדבר על זה. אבל בואי תספרי לי על למה את חושבת שזה חשוב לבדל את עצמי? ולמה זה חשוב לי? תספרי לי על הקונטרסטיות, כן? על ה... מחד - מקצועיות, מאידך - בידול, איך זה עובד ביחד? אז קודם כול, מצד אחד, נשים של היום רוצות באמת להרגיש שהן מביאות לידי ביטוי את הכישרונות שלהן, את המקומות שלהן. אנשים היום לא הולכים לעבוד רק בשביל

להביא לחם וחלב, ובכל מקום. זו תרבות מערבית, כמו שנקרא, והיא מחלחלת גם לעולם החרדי, ואני חושבת שיש בה גם דברים יפים טובים כי בסך הכול נשים רוצות לממש ויוצאות ומתמקצעות ועושות דברים שפעם הן לא יכלו בכלל לעשות. מהצד השני, אנחנו גם מרוויחים הכשרה מקצועית כלפי הילדים. בסך הכול אנחנו לוקחים נשים, מלמדים, נותנים כלים על חינוך מיוחד, על כל מיני אתגרים וסוגיות בחינוך שבאמת צריך היום יותר ויותר להיות מעודכנים. מהצד השלישי, באמת מה שחשוב זה שזה ייעשה באמת באווירה מותאמת, מוקפדת, כשרה, מתאימה כי בואו לא נשכח, יש לנו את הדרך שלנו, יש לנו את עולם הערכים שלנו ויש את הקווים האדומים, אם זה שזה נפרד רק לנשים,

שבעולם החילוני לא כל כך מוכנים לקבל. עושים לנו הרבה בעיות וקשיים ורוצים לערבב, ואנחנו שומרים דווקא על הצביון הנפרד כי לנו ברור לגמרי למה זה חשוב ועד כמה זה קריטי. ואני חושבת שזה מביא אותנו באמת למקום הזה של באמת אנחנו היום בעידן של הרבה רעש, הרבה בלבול, הרבה... כבר אין גוון אחד של שחור ולבן, אנשים הולכים וכל אחד מוצא דרך אחרת. יש בזה גם משהו יפה כי אני חושבת שיש בזה משהו שעוזר לאנשים להתחבר לאמונה שלהם, ופתאום יש את ברסלב ואת חב"ד וכל מיני חסידויות ודרכים לעבוד את השם, וזה המקום שבעצם מביא את הבן אדם למצוא את הדרך שלו להתחבר לקב"ה. אני מאוד מרגישה שאנחנו דווקא בעידן שאין משהו אחד קונבנציונלי,

יש הרבה דרכים, יש הרבה מסלולים, אבל אני חושבת שמה שחשוב זה החיבור האמיתי כי יש היום הרבה רעש והרבה ציפייה חברתית שנעשה וננהג ונלבש, ולפעמים אנחנו מרוב הרעש הזה שוכחים מה באמת אנחנו, איפה אנחנו מחוברים, מאיפה זה בא לנו. והחיבור הישיר הזה, רגע, רגע, לעשות את השקט הזה ולהגיד: רגע, מה באמת מתאים לי, איזו דרך אני עושה, איזה צעד, איך אני מתקרבת, איך אני מתקדמת בזמן הזה, בנתון הזה עם המורכבויות שיש לכל אחד מאיתנו? כי באנו לעבוד. אוקיי, אז את מדברת איתי על איזשהו מודל מאוד אופטימלי מבחינתי של אישה שמחד מחוברת לערכים שלה ולמאיפה שהיא מגיעה ומאידך מחוברת מאוד למה האלוקים רוצה ממני ולא למה החברה מצפה

ממני, שזה מודל מקסימלי, אופטימלי. אבל איך מייצרים את השקט הזה? איך בתוך כל הרעש, בתוך כל החברתיות, בתוך כל הציפייה החברתית, איך את מייצרת לעצמך את השקט הזה של לנקות את הרעש? איך עושים את זה? קודם כול, אני חושבת שזה מגיע עם הגיל. יש משהו שעם השנים אנחנו קצת לומדים לעשות את סדרי העדיפויות שלנו. ואני חושבת שזה גם מגיע עם ההתרחקות קצת. כשאנחנו לוקחים איזה צעד אחורה, מתרחקים מהרעש הגדול הזה ובעצם מוצאים, בסוף כל אחד יש לו את הצינור, את החיבור הזה, זה נמצא אצלנו כל כך בנשמה, אנחנו לא צריכים לעבוד קשה, אנחנו... ההפך, לפעמים אנחנו עושים את זה כל כך בעבודה קשה ובכוח ובעוצמות חזקות וצריך לפעמים דווקא

את ההתכנסות ואת השקט ואת המקום הזה שבא ואומר: רגע, שנייה, איפה אני? לאן אני רוצה להתקדם? אני מרגישה שכשלקחתי רגע את ההתכנסות והשקט הזה היה לי הרבה יותר קל. -מה זה "לקחתי רגע"? תכלס איך עושים את זה? אוקיי, גם אני לקחתי שנייה, אבל איך אני מיישמת את זה? -אז אצלי הטריגר היה השליחות בחו"ל. יצאנו בעצם לשליחות בחו"ל, יצאנו קצת מה... בבית ספר "מגדל אור" במוסקבה, עבדנו בבית יתומים בבית ספר יהודי ושמה בעצם זה היה איזה "פוס" שבאמת נתן לנו את ההזדמנות רגע מתוך מה שגדלנו לתוכו והמסלול המאוד ברור וידוע, רגע לעצור ולבחון ולראות באמת מה נכון לנו. זו באמת הייתה מתנה מאוד מאוד גדולה. -מדהים. גם חוויה מדהימה,

אבל גם הזדמנות נהדרת באמת לעצור רגע. אבל כל אחד צריך למצוא את הדרך, את המקום, את ה"סטינג" איפה זה נמצא ובעיקר לזכור שכשרגע אנחנו מנקים את הרעש הזה אנחנו מוצאים שם הרבה יותר חיבור. -מדהים. את לא חושב שזה גם, אגב, מה שמצעיד אותך קדימה, החיבור האינסופי שלך אל עצמך, זה לא משהו שמקפיץ אותך, מה שנקרא? אני חושבת שאנחנו בעבודה מתמדת, אני לא רואה דרך סלולה בשושנים. אני השבוע חגגתי יום הולדת 40, זו דרך ארוכה. -מזל טוב. ודרך מאתגרת ויש עליות ויש מורדות, ואני חושבת שדווקא כאן המקום לבוא ולא לצייר את הכול ורוד ואופטימי כי אני מרגישה שממש באנו לעולם לעבוד. אבל הכי חשוב להבין שיש לנו דרך, שיש לנו את האמונה.

דווקא אני מתנדבת עם משפחות שכולות... אנחנו עוד מעט ניקח את המקום עם המשפחות השכולות. אבל בואי תספרי לי שנייה, דיברת איתי על דרך ועל אתגרים. אז קודם כול, אמרת לי שהדרך מבחינתך מאוד ברורה מבחינת ניקוי הרעשים, אבל בואי תספרי לי על הדרך שאת עושה, כישלונות. את יודעת, באמת הכול מהמסך נראה נוצץ. איזה כישלון שאת יכולה לשתף אותנו ועל ההתמודדות שלך. יש. יש כל הזמן בדרך כישלונות. -משהו שאת יכולה לשתף אותנו? משהו שאני יכולה לשתף? הייתה לי עבודה עם אחת המכללות ששנה אחת לא הצלחתי, נכשלתי. לא עמדתי ביעדים המספריים, זו הייתה סטירה מאוד מאוד לא נעימה. והייתי בטוחה שהם יבואו ויגידו לי "שלום ותודה". עברתי גם

תקופה בריאותית לא פשוטה וידעתי שיש מחיר. בחיים לפעמים אנחנו עוברים דברים שבסוף זה משפיע. אבל החלטתי ללכת עם האמת שלי. הרמתי טלפון למנהל ואמרתי לו: תראה, לא עמדתי ביעדים, אבל כך וכך הסיפור, זה מה שהיה, אני עשיתי כמיטב יכולתי ולצערי הרב... אני מאוד פרפקציוניסטית ואוהבת לשלוט בדברים ובטח לא אוהבת להיכשל. כך היה. ובסופו של דבר בתהליך של אמון ופתיחות, כי שמתי באמת את כל הקלפים על השולחן, המשכנו לעבוד ביחד, הצלחנו לייצב את התוכנית, מחזור הבא להצליח ובאמת לחזור למסלול. ואני אומרת צריך כל הזמן לזכור את זה כי אנחנו קצת מתבלבלים היום וקצת שוכחים, בלי הפוטושופ והאיפור וכל השאר, יש את החיים האמיתיים, הם

הרוב, הם ה-90 אחוז ממה שיש לנו, ויש את הכמה רגעים... -אז מה נותן לך כוח באמת? את מדברת איתי על דרך אמיתית של דרך, מה שנקרא. מה נותן לך כוחות? מה משמר לך את האנרגיות ואת הוויב להמשיך ו... את יודעת, מה מרים אותך? האמת היא זה הסיפוק. באמת זכיתי ובורכתי שיש לי עבודה שאני מגיעה וכל פעם מקבלת פידבק מסטודנטים, מסטודנטיות, איך בזכות הליווי, בזכות שיחת הטלפון הזאת שהייתה ברגע של משבר, בזכות הרתימה של איזה גוף. ביום שישי האחרון באתי להביא צ'ק מלגה לסטודנטית, נסעתי במיוחד, הייתי בירושלים. הלכתי להביא מאיזו עמותה שאנחנו עובדים איתה והיא הרימה אליי טלפון והיא אמרה לי שאימא שלה חולה מאוד והיא ממש צלצלה

אלינו, היא ביקשה לפרוש, היא רק ביקשה לברר איך היא פורשת מהלימודים. ואמרנו לה: אנחנו עלייך לא מוותרים. מייד קשר. ארגנו לה מלגה, ארגנו לה הקלות בהתאם לתנאים של המכללה. -זה הליווי שאת מדברת עליו. ואלה המקומות שאת אומרת: הנה, יש פה עוד סטודנטית שבזכותי תהיה לה את התעודה המתאימה, תהיה לה את הפרנסה המתאימה, יהיה לה את המימוש, יהיה לה את הביטחון הזה. וכשאני רואה כזאת בת ואני מבינה ששיחת הטלפון והליווי הזה הצליח, זה הסיפוק, זה בשבילי הדרייב הבא לבוא ולהמשיך לגייס עוד תלמידות. -אז חוי, אני לגמרי... ככל שאני ככה יותר מכירה אותך, אני יותר שומעת את הליווי האישי, את הנגיעה באנשים, את האמת של החיים, את

השליחות במוסקבה שסיפרת עליה ואת "הכיסא הריק" שאנחנו אוטוטו ממש מגיעים לנושא הזה. אני ממש רואה שאת שמה את האישיות שלך בתוך העשייה שלך וזה מבורך בעיניי. תמיד היית כזאת, אגב? האמת שכן. כן? יש אנשים שנולדים כאלה. -תמיד אומרים לי: את לא עובדת סוציאלית? אז אני אומרת: לא בהכשרתי, במעשיי. כן. זה מדהים, זה מקסים באמת. -אז אני חושבת שנולדים עם איזושהי נטייה להיות יותר רגישים. לפעמים זה קצת קשה וכבד, אני מודה. -כי למה? כי את לוקחת אחריות. -כי זה לא פשוט. תראי, אני עובדת עם משפחות שכולות, אני עובדת עם סטודנטיות, יש משקל. בסוף הלב שלנו צריך... -יכול להכיל כמות מסוימת. כן, אבל מצד שני... -דקה לפני שאני

עוברת למשפחות השכולות, שככה נבין איך זה קשור, אז תני לי עוד איזושהי אנקדוטה, מעולם של אישה חרדית, אגב, שמגיעה בטח עם מספר ילדים ואיך הן עושות את זה? תספרי לי על המקרה הכי רווח, בואי נגיד לא הכי קיצוני. כמה ילדים בממוצע? אז עד היום הסטודנטית עם הכי הרבה ילדים הייתה אימא ל-18 ילדים, מנהלת בית ספר שהגיעה מצפת ללמוד תואר שני וסיימה אותו בהצלחה. אז תמיד אני אומרת: הכול יחסי בחיים. -הייתי עושה לך כפיים בשידור. הכול יחסי. כשבאות דווקא זה מאוד מעניין, המתלוננות הראשיות הן הבנות הרווקות, הן תמיד חוששות וחרדות והן תמיד... כשהיא מתחילה להגיד לי: איך אני אספיק? ואיך אני אצליח? אני אומר לה: רגע, רגע, רגע,

מה הסטטוס שלך? כי אני מריחה שמה מישהי ש... את יודעת, בעולם שלנו, של אימהות לילדים וג'אגלינג של בית, עבודה, משפחה, אז בהחלט יש להן אתגר אחר, זה לא פשוט גם להיות במעמד הזה. אבל אני אומרת יחסית למה שאנחנו שאובים זה אחרת. אז איך עושים את זה? איך עושים את זה אם לא עם 18, עם שבעה, עשרה ילדים, שמונה ילדים? גם שלושה זה לא קל. אני חושבת שזה קודם כול עניין של בחירה. קודם כול, אני חושבת שכשאימא יודעת שכשהיא יוצאת ללמוד היא תורמת לה ולבית והיא תחזור והיא תהיה שמחה והיא תצליח יותר לפרנס ולהתקדם ולהתפתח, השדר הזה, כשאנחנו בטוחים בעצמנו הילדים שלנו יודעים. כשאת אומרת לילד בערב "לא, עכשיו אין עוד אוכל "ומי

שרוצה ייקח רק תפוח" ואת בטוחה בזה, אז לוקח את התפוח וחוזר למיטה או מוותר עליו. אבל כשאת מתחילה להסס ולהגיד "אבל ארוחת הערב לא בדיוק הייתה ארוחת ערב, "ואולי בעצם הוא באמת רעב", ואת מתחילה בעצמך, גם אם תגידי "לא, עכשיו רק תפוח", שמה נפתחים הסכרים. ואני אומרת כשאנחנו כאימהות בטוחות בדרך הזאת ועושת את זה ובאמת משדרות את זה לבית וזוכרות שהבית מרוויח מהתהליך הזה, זה דבר אחד. ודבר שני אני אומרת הטיפ שלי זה תמיד סדרי עדיפויות. אנחנו כנשים רוצות גם וגם וגם. וגם ספורט, וגם שיהיו עוגות, וגם החלונות נוצצים וגם הכול מאורגן וגם שעת איכות עם הילדים. -אגב, את מדברת על הנושאים האלה מול הסטודנטיות? -לחלוטין.

את עושה להן את הליווי, את ההרצאות האלה? -זה הא', ב' שאני אומרת ואני אומרת כל אחת צריכה לבחור על מה לוותר כי אי אפשר באמת הכול וכל אחת שתמצא את הדרך. -אז על מה מוותרים? תגידי לי, על מה מוותרים? על העוגות? -יש הרבה דברים. לפעמים היו תקופות שוויתרתי על לארח בשבתות, את מה שאני אוהבת המון משפחה וחברים והיו תקופות שהבנתי שאם אני הרבה עסוקה במהלך השבוע אז הזמן של שבת זה זמן של התכנסות משפחתית וזמן האיכות שלנו אז אתה מוותר על זה ואתה מוצא שכן, יש מחיר לכל דבר ויש תקופות שקניתי עוגות ולא אפיתי עוגות. גם עכשיו אני לא חזקה בתחום. ודווקא אני רוצה להגיד לך שעכשיו בגיל 40, שאני תמיד טענתי ואמרתי: למה לאפות

חלות? יש חלות טעימות. פתאום הייתי בהפרשת חלה והחלטתי שאני אופה חלות ואני לא מוותרת וזה מצחיק את המשפחה שלי, הם לא גומרים להתבדח עליי. אני אופה חלות. אז כן, הנה, עכשיו זה מתאים לי. -את אומרת זה עניין של גיל. זה עניין של גיל ושל תקופות ושל סדרי עדיפויות, אבל לזכור כל הזמן שאי אפשר את הכול וכל הזמן לעשות את הבחירות. אני חושבת שכשאנחנו מודעים לזה ואנחנו יודעים שבחרנו כרגע לוותר על זה לטובת זה, זה בסדר. אני חושבת שהצרה מתחילה כשאנחנו רוצים גם וגם ולא מוכנים לוותר, שמה זה בלתי אפשרי. -אגב, זה לוקח אותי למקום, בשבת ככה פגשתי גיסה שאומרת לי: האימא האידיאלית, אני לא האימא האידיאלית. אז איך מתמודדים עם

התמונה של האימא האידיאלית, זו שאוהבת את הילדים ונמצאת איתם ומבשלת להם ומפנפנת להם לעומת האימא שעושה עוד כמה דברים, בעצם...? אני חושבת שאימא אידיאלית זה מאוד עניין אישי. יש לנו איזו תמונה מאוד מפונטזת, זה כמו המשפחה האידיאלית בהוליווד, שאנחנו יודעים שעושים קאט לפני וקאט אחרי, אבל באמצע קורים דברים אחרים. אז אני חושבת שהרבה מהעבודה שלנו היום זה לעשות חיבור בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות. המציאות: נשפך שוקו, ילדים רבים וזה בסדר. קודם כול להיות עם זה ולדעת שזה בסדר, זה קורה בכל המשפחות וזה קורה בכל הבתים. אני אומרת את זה גם לעצמי, כשהילדים רבים ואני רגע מהר דרוכה לעצור אותם אני אומרת: רגע, זה

בסדר, זו הילדות. בוא נהיה כאן להכיל, לתת לרגשות לצאת, אבל לא לוותר על זה. אז איך אני יוצרת את מודל האימא האולטימטיבית ביחס לעצמי? זאת אומרת, מה... -זו ההשלמה. אני חושבת שהעבודה שלנו היום היא לעשות השלמה, ואני מוצאת את עצמי במקום שלי, האישי שלי שאני יודעת שהמינונים שלי בלהיות עם הילדים הם מוגבלים, וברוך השם, בורכנו במשפחה ויש לי באמת בעל תומך מדהים שזה הצד החזק שלו יותר, ואני מוצאת איפה אני האימא היותר טובה ובאה באמת מגויסת ועם סבלנות ועם כוח ועם אנרגיה. -אז שוב ההקשבה העצמית הזו, שוב ההתבוננות, שוב ניקוי הרעשים, שוב אני מול עצמי במה אני הכי טובה ואיפה אני יכולה לעשות את זה. וזה קשה כי החברה

כן מצפה שתבואי ותהיי האימא שעומדת ומכינה ארוחות ומשחקת בפאזל עם הילדים. לא. אני לא. יש דברים שאני יותר, יש דברים שאני פחות, אבל אני אימא שביום שישי בצהריים יוצאת עם הילדים לזמן איכות כי זה בסדרי העדיפויות שלי, מתאים לי ומסתדר לי. כשהכול האימהות מג'נגלות לנקות, אני לוקחת עזרה ואני בוחרת את זה. ואני אומרת צריך כל הזמן לזכור שיש את המקומות שאנחנו נותנים יותר ויש את המקומות שאנחנו נותנים פחות. -ואחר כך תגידי לי דרך, אני לא פסלתי שאת עושה דרך וכשבן אדם מאוד מחובר לעצמו, הדרך נהיית הרבה יותר נקייה, אוקיי? יש אתגרים, יש קשיים אבל... -זה הרבה עבודה. אין לי ספק. אין לי ספק... ואני אקח אותך לשאלה

האחרונה, ברשותך, את מדברת איתי הרבה על "הכיסא הריק", אז תספרי לנו בכמה מילים על הפרויקט ואני אשאל אותך את שאלת מיליון הדולר מבחינתי, לאחר מכן. "הכיסא הריק" זה פרויקט בעצם של ליל סדר למשפחות שכולות, זה פרויקט שהוקם שנה אחרי "מלון פארק" על ידי השותפה שלי תהילה פרידמן, מנהלת עמותת "נאוה". ובעצם אני התלוויתי אליה מלפני 14 שנה, בעצם אנחנו ביחד עושות פרויקט של ליל סדר משותף למשפחות שכולות שאמורות לשבת בבית ליד כיסא ריק, והמטרה שלנו להביא אותם, לחגוג את זה ביחד באווירה תומכת ומחבקת. -איפה אתם חוגגים את זה? אנחנו עושים את זה במלון "לאונרדו בוטיק" ברחובות. מתארחים איתנו משפחות מכל גווני הקשת הישראלית,

שזה עם ישראל חי הכי אמיתי שיש, מאוד מאוד מרגש. דתיים, חרדים, חילונים, מסורתיים. -מי מוביל? מי מנחה ערב כזה? הרב יוסף צבי רימון הוא הרב המנחה שמלווה את העמותה ומנחה את התוכנית. יש איתנו צוות שלם של מתנדבים שבאים ועושים סדנאות וקלפים ופסיכודרמה והרצאות וכל מה שצריך, ותוכנית לילדים ותוכנית למבוגרים ומבחינתנו זה לא רק ליל הסדר, זה אירוח של 48 שעות והמטרה היא באמת לחזק, לעודד, לחבק את המשפחות ולהזכיר להם שאנחנו איתם כי הרבה פעמים המשפחות משתפות אותנו ומספרות לנו ככה שביום אחרי השבעה או מקסימום אחרי השלושים עם ישראל ממשיך בדרכו. וזה טבע העולם, כולנו... כולנו באותו מקום כי אין מה לעשות. אבל אנחנו

עוצרים פעם בשנה, מחבקים את המשפחות האלו, מתכנסים איתן, נותנים להן באמת את הכוח להמשיך. מדהים. ועכשיו לשאלה האחרונה שמעניינת אותי ברמה האישית, אז אמרנו שיש לך לב טוב ושאת ככה... הלב שלך נמצא עם הסטודנטיות ועם המשפחות, אבל איך היזמות החברתית הזאת תורמת בסופו של דבר? את מוצאת איזשהו קשר של בין היזמות החברתית להצלחה העסקית? קודם כול, יזמות היא משהו, כנראה, שנולדים איתו בדי-אן-איי. זה... אפשר לפתח אותו. -אבל כל אחד לוקח את זה למקום אחר, אוקיי. אני הרבה יותר מתחברת ליזמות החברתית, אני אומנם בנושא הלימודים מתעסקת... בסוף אני חברה, אבל אני, הצד החזק שלי זה באמת ביזמות, בליווי, ביחס האישי, זה מאוד

מאוד ניכר ואני חושבת שבסופו של דבר זה סוד ההצלחה. למה את חושבת שזה סוד ההצלחה? -קודם כול, זו סייעתא דשמיא, זה... אין על זה ויכוח. אבל אני חושבת שיש משהו שאנשים כן רוצים שיראו אותם ברמה האישית, ברמה הפרטנית וכשאנחנו נמצאים שם באמת באמת מכל הלב והנשמה, אז זה פשוט מצליח. אוקיי, אז לא ענית לי על השאלה. בסדר, זה שאת מדהימה ואת... זה פשוט גם מצליח לך כי, את יודעת, יש פידבק חוזר. אבל האם יש קשר בין היזמות החברתית להצלחה עסקית? האם את מרגישה איזשהו "פידבוק" חוזר? -אני כן עניתי לך. כי אני חושבת שבסופו של דבר כשעושים משהו עם נשמה, הוא מצליח גם עסקית. זו הייתה התשובה שלי. אני חושבת שכשעושים משהו באמת עם

הנשמה ומכל הלב ועם הכוונות הטובות, ובאמת נותנים מענה ובאמת קשובים ומבחינתי ברמה העסקית לטפל בסטודנטית שאימא שלה חולה זה לא עסקי, זה לא רווחי. אני אמורה לבוא ולהגיד: שלום ותודה, תתמודדי, נקסט. מה, עכשיו אני ארוץ, אביא, אעשה, אטלפן? זה לא עסקי. אגב, אני כבר תוגמלתי על הסטודנטית הזאת באופן רשמי. מבחינה עסקית אני את שלי עשיתי. אבל כשאני נמצאת שם באמת עם הלב והנשמה... -את אומרת זה עושה את העבודה. בסופו של דבר הסטודנטיות שלי הן השגרירות הכי טובות ו-80 אחוז מהסטודנטים שנרשמים אלינו לתוכנית נרשמים בהפניית חברים. וזו מבחינתי ההצלחה העסקית כי אני לא עובדת קשה, אני עובדת עם האמת, אני עובדת באמת עם דרך

ארוכה ואני מאמינה שזה מה שחוזר לעצמו. -אז את קוראת לכל בעלי העסקים: צאו לעזור לאנשים אחרים, תיתנו שירות טוב ללקוחות שלכם, תהיו שם... -תהיו קשובים, תטפלו גם בפרטים הקטנים, גם למי שזה כביכול ב"אקסל" זה לא מסתדר שמה כי בסופו של דבר זה השם הטוב שלכם והיום אנחנו גם בעידן ש... את יודעת, כבר אי אפשר למכור קרח לאסקימוסים. -הכול שיתופי. נגמר. -לגמרי. חוי, תודה רבה על הריאיון המרגש הזה, הייתי אומרת, שמחתי מאוד מאוד מאוד לארח אותך אצלנו ונשמע עלייך עוד. -תודה על ההזדמנות. "לאחרונה אני שומעת הרבה את המושג 'משפך שיווקי'" "רציתי לדעת פרקטית מה זה המשפך הזה "ואיך הוא רלוונטי לעסק שאני מנהלת: מכון כושר

לנשים?" טוב, זו שאלה מצוינת. באמת מדברים הרבה על משפך, אז מה זה המשפך הזה? המשפך הזה בעצם מבטא תהליך מסוים שאנחנו מעבירים את הלקוח מרגע ההיכרות שלו איתנו עד לרכישה וחוזר חלילה. המשפך מבטא מפתח רחב, כאשר בהתחלה אנחנו נמצאים בשלב המודעות, זה השלב בו הלקוח פוגש לראשונה חומרים שיווקיים שלנו, כמו פרסום, סרטונים, מאמרים, פוסטים. לאחר מכן הלקוח מתחיל לרדת בתהליך המשפך ועובר לשלב ההתעניינות, בהמשך הוא שוקל את הצעת המכירה שלנו, הוא מתחיל תהליך של התכווננות לרכישה, בדיקת הצעות מתחרות, ובמקרה והצלחתי לתת מענה נכון, הלקוח גם רוכש את המוצר. כמובן שבכל שלב במשפך אנחנו אמורים לייצר תוכן אחר ולגעת בלקוח

המתעניין בצורה אחרת. המשפך תכלס בא לומר שלא ניתן למכור ללקוח בפעם הראשונה, בדיוק כמו שלא מתחתנים על הפגישה הראשונה אלא מכירים ונפגשים ונפגשים עד שמחליטים שזה זה. תודעת המשפך היא תודעה קריטית למפרסמים, הכוללת בין היתר חימום הקהל, חלוקת מדריכים, הרשמה, פגישה אישית, פגישה טלפונית, ולכל עסק יש את המשפך הנכון והייעודי עבורו. המשפך לא רק מתייחס לתהליך השיווק אלא גם לתהליך הרכישה. לא ניתן למכור ללקוח במחיר גבוה מייד בהתחלה, נקרא לזה אולי "הצעת הדומינו". במקרה שלך בו את מנהלת מכון כושר, ניתן להתחיל עם הצעה שלא ניתן לסרב לה ואחרי הרכישה הראשונה שהלקוח טעם את השירות ונהנה, ניתן לעבור למכירת מנוי יקר עם

התחייבות ארוכה יותר. לסיום, דווקא בעידן חברתי ורועש כשלנו, המשפך מעמיק ומוסיף שלבים ודורש מאיתנו בעלי העסקים להיות בתודעה שיווקית אינסופית. היות ואין משפך קסם אחד וגמרנו, אני שומעת לא מעט בעלי עסקים שאומרים לי: אני לא רוצה לשווק, תני לי לעשות את העבודה המקצועית שלי ועזבי, תניחי לי. אבל זו בהחלט גישה מוטעית. בעל העסק צריך לדעת, להכיר ובהרבה פעמים גם ליישם בעצמו. בעל העסק צריך לאהוב את השיווק ולדעת שרוב זמנו אמור בכלל להיות מושקע בשיווק ופחות במוצר. וכמו שאני תמיד אומרת, שמונים אחוז שיווק, עשרים אחוז מוצר. אז שיהיה בהצלחה. לא להפסיק לנסות עד שתמצאי את המשפך האופטימלי של העסק שלך. מקווה שהצלחתי

לתת לך תובנה אחת או שתיים. עכשיו זה הזמן שלך לפרוץ בצורה המדויקת ביותר לעולם. כאן הייתי מלכה שגב, שמחתי להביא את השיח הנשי האפקטיבי ביותר וניפגש בתוכנית הבאה.