הרב מרדכי מלכא - פרשת ויקרא - האם שווה להיות קורבן?

שבת שלום בורך לכל הצופים והמאזינים היקרים. השבוע אנחנו נקרא פרשת ויקרא וזהו העת והזמן באמת לדבר על מהות הקורבן שזה בעצם הקרבה העצמית. התורה מתחילה בפסוקים ויקרא אל משה וידבר השם אליו מאוהל מועד לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרתה ליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לשם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאון וכולי והשאלות הם בלשון הפסוק שואל הזוהר הקדוש למה התורה צריכה לכתוב אדם כיריב מכם קורבן אדם כיקריב קורבן המילה מקם יותרת אז הוא מתרץ שהכוונה רק על עם ישראל ולא אומות. שאלה נוספת שואל הזוהר וגם רש"י. למה כתוב אדם כי יקריב? למה לא כתוב איש? הזוהר מתרץ בגלל שאדם זה רק אדם נשוי. בעל ואישה נקרא אדם. עוד שאלה נוספת

שאנחנו צריכים להבין איך ייתכן שבפרשה התורה מפרטת לנו ארבע סוגי קורבנות בקר וצום ועוף ומנחה של סולת קומץ של סולת ועל כל ארבעת הקורבנות לא משנה בגודל ובעלות הסיומת זה עושה נחת רוח ריח מכוח לשם יתברך איפה איפה הקרבה של הגודל של הקורבן? למה התורה לא מייחסת לזה חשיבות? ואין הבדל בין קורבן לקורבן. ועוד שאלה שצריכים להתבונן בקורבנות בכלל. מה זה העניין של הקורבנות? הולכים, שוחטים, עגלים, כבסים, עופות. מה העניין? הרי כבר אמר הנביא שמואל הנביא מה אמר מה אמר לשאול המלך החפץ לשם בעולות וזבחים כי שמוע בכל השם הנה שמו מזבח טוב להקשיב מחלב עילים זה שמואל הנביא אמר שהיהו הנביא אמר למה לרוב זבחכם יאמר השם

עולות אילים וחרב מראים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי אז בעצם אם אנחנו נתבונן קצת שכל הנושא של הקורבנות הקדוש ברוך הוא לא אוכל קורבנות למה צריכים בכלל להקריב אותם אולי זה באל תשחית של הקורבנות כמו ש אותה בת משמרה שהייתה אומרת כך בדרך כלל אני רוצה לומר שהתורה רוצה ללמד אותנו כאן מסר אותי מאוד מאוד מאוד לכל אדם בכל בית ועוד יותר בערב פסח בדרך כלל בן אדם חושב קורבנות צריך בית המקדש צריך כהנים כדי להקריב קורבנות אין לנו בית המקדש בעוונותינו עדיין חרב. אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו. אין היכן להקרב קורבנות במה נכפר את עוונותינו. מולי ורבותיי זה טעות. את השאלה הזאת מבואר

בעבוד רבי נתן שעל מה שכתוב שהעולם עומד אחד העמודים זה חסד. אז מספר לנו התנה שמה פעם אחת רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים ועם תלמידו רבי יהושע ורבי יהושע פונה עברו ליד בית המקדש שכבר חרף באותו זמן ואמר לו רבי יהושע לרבו מה יהיה איתנו עכשיו שאין לנו איך להקריב קורבנות לכפר שזו הייתה שאלתו של רבי יהושע והשיב לו על כך. רבן יוחנן בן זכאי אומר לו, אלרע לך. יש לנו תחליף, יש לנו כפרה, תחליף לקורבנות. מה היא? חסד. שנאמר כח חסד חפצתי ולא זבח. כך אומר הנביא. מה ביאורם של דברים? שבעצם הקורבנות זה אופציה באמת לכפר על העוונות אבל יש תחליף לקורבנות חסד חסד הקרבה עצמית נתינה או שתת עזרה זה הקרבה מצידך להיות

אדם שחושב על השני שעוזר לשני זה קורבן זה תחליף לקורבנות שמכפר בדיוק כמו שהנביא אומר, חסד חפצתי ולא זבח. כך אומר בורא עולם שהוא מעדיף את החסדים שהם בעצם הקרבה מעצמך למען השני. סופר אני אפתח בסיפור עם החפץ חיים. הייתה לו קרובת משפחה שהיא נסחפה להשכלה. הפכה להיות שמאלנית. אתם רואים, אתם יודעים מה היום? מה זה להיות שמאלני? לא צריכים להסביר לאף אחד עד הקצה השני. והיא הולכת לחפץ חיים ואומרת לו, תגיד לי, עד מתי אתה יושב רחון ויושב על הספרים שלך? מה יצא ממך? מה יצא מכל הספרים האלה שאתה יושב? במקום שתנצל את כל הקדמה, את כל הטכנולוגיה, את כל המדע, את כל ההשכלה, מה כבר אתה יכול להועיל עם הספרים שלך? אמר

לה החפץ חיים, ככה היא סיפרה אחר כך לימים. אומר לה החפץ חיים, אני יודע שיש קדמה, אני יודע שיש התפתחויות בעולם, אני יודע שיש מטוסים בעולם, ואני מבטיח לך שהם גם יגיעו לחלל הירח. אני יודע שהעולם מתקדם ומפתח כל מיני סוגי פצצות שעוד ימציאו פצצה שיכולה להחריב מדינות שלמות. את כל זה אני יודע, אבל את יודעת זה מה שהם יודעים לעשות. מה אנחנו יודעים לעשות? אנחנו עושים אדם. עושים את האדם, עושים ממנו בן אדם. הם בונים חורבנות איך להחריב את העולם. אנחנו בונים ומייצרים בני אדם שהיו בני אדם, שיבנו את העולם, שידעו להושיט עזרה אחד לשני. שזהו בעצם ההבדל בין שתי הדרכים האלה. זה התשובה גם לימינו. מורי ורבותיי, המושג

של קורבן אנחנו קראנו חומש שמות שבו התורה מטעדת את כל בניית המשכן, הכנת המקום להשראת השכינה, את כל, את בגדי הכהנים, הכל נפלא. עכשיו הגענו ל למשימה ליישם את זה. קורבנות ויקרא זה קורבנות להתחיל להקריב קורבנות ומה התורה רוצה לרמז לנו ללמד אותנו למה כותבת לנו מילה מכם מכם כיוון שמה שעומד מאחורי כל קורבן שאתה מקריב זהו רק בעצם הדמיה כמו שכותב הרמבן כדי לעורר את הפנימיות של האדם לחשבון הנפש הרי למה אדם חוטא בגלל שהוא רדוף אחר הרי התאוות שלו, התשוקות שלו, הרצונות שלו. אדם צריך לדעת כשהוא מביא קורבן הוא צריך להקריב מעצמו הקרבה עצ פירושו של דבר שיביע חרתה ויקבל על עצמו. איך יוכל להקריב קצת מעצמו למען

השם יתברך? להקריב קצת מהתאוות והתשוקות שלו, מהתכונות, המידות הרעות שלו. זה כל הקורבן. לכן התורה מדגישה אדם כיריב מכם קורבן. מה שמסתתר מאחרי כל קורבן שזה הדמיה לעורר את הפנימיות של האדם כדי שיקריב מעצמו. זה הקורבן. ואת זה התורה מבקשת. לכן התורה כתבה דווקא מכם בשביל לתת לנו הדגשה שזהו כל המהות של הקורבן. ולכן כשזה מה שענה לו רבן יוחנן בן זכאי לתלמידו, אתה דואג שעכשיו נחרב את המקדש אין לנו במהלך הפר אמר לו רבן יוחנן וזכאי יש תחליף לקורבנות חסד כיוון שבעצם כל הקורבן זה בהמהות של הקורבן והפנימיות של הקורבן להקריב ממך להקריב מעצמך למען לעשות רצון השם למען לעזור לזו לעשות חסד עם השני, לחשוב על השני.

זהו הקורבן. זה עושה נחת רוח לבורא עולם. ולכן באמת בכל הנביאים מה הקדוש ברוך הוא שיבח את אברהם אבינו? כי ידעתי אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה, לעשות חסדים. אדם עושה צדקה אז הוא פירושו של דבר הוא מקריב למען השני מתוך שהוא מתחשב בו. זה קורבן. לכן באמת דוד המלך מה אומר בתהילים קו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת אשרי מי שזוכה לעשות צדקה כל הזמן הגמרא במסכת כתובות בדף נ עמוד א' אומרת איך אפשר לעשות צדקה וחסד כל הזמן בלי הפסקה משיבה ל כך הגמרא שזהו החסד שאתה עושה עם הבנים שלך עם אשתך עם הילדים שלך בבית זה החסד שבלי הפסקה. ברגע שאתה מטפל בבית, מושת יד בבית, עוזר בבית, זה

הכל זה החסד. אדם חושב שבבית זה כלום זה החסד בכל עת. אומרת הגמרא וכך גם שלמה המלך אמר במשלי כאודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד זהו העיקר וככה נביא ירמיה מה אמר הנביא ירמיה בפרק ז' הוא אומר להם לא דיברתי הרי כי לא דיברתי השם אומר כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולם וזבח כי אם את הדבר הזה ציוו אותם למורשיםו בקולי זה כל מה שאני מבקש או כמו שאומר הלאה ירמיה בפרק טמר השם אל תהלל חכם בחוכמתו ולא הגיבור גבורתו ולא עשר באושרו במה תהלל כי בזאת התהל המתהל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי זה מה שרצון השם ההקרבה האמיתית הפנימית שלך כך

אומר שהנביא כחפץ חפצתי ולא זבח או כמו שהגמרא אומרת במלאכות דף קישלקיש אומר זאת התורה לעולה לחטאת למנחה כל מי שעוסק בתורה כאילו הקריב את כל הקורבנות כולם עצב זה שהוא מוסר את עצמו לעשות רצון השם או כמו שהגמרא במסכת מכות בדף י אומרת רבושע בן לוי על מה שכותב דוד המלך שיר המעלות לדוד שמחתי ואומרים לי בת השם נלך דוד פנה לבורא עולם ואמר לו תשמע בורא עולם אני הולך ושומע אנשים אומרים מתי ימות הזקן הזה כדי ששלמה המלך יבנה את בית המקדש כי הוא לא זכאי לבנות דוד המלך את בית המקדש אז אולי כדאי שיקח אותו אמר לו הבורא עולם אמר לו הקדוש ברוך הוא כי טוב יום בחצרך מא' טוב לי כל יום שאתה יושב ולומד יותר מ1000

קורבנות שיקריב הבן שלך שלבוא בבית המקדש כיוון שתכלית הקורבנות זה לא הקורבן זה לא הבהמות זה מה מסתתר מאחורי הקורבן זה הקרבה העצמית למען לעשות רצון השם או לעזור לחברו ולזולת שזה הוא החסד שבעצם זהו המהות של הקורבן כך שבעצם אדם שיושב ועוסק בתורה או מקיים תורה ומצוות על חשבון מסירות מסוימת שהוא מתמסר מוותר על הנאות שלו מתאמץ לעשות רצון השם בתפילה בקיום התורה מצוות. אותו דבר כשהוא עושה חסדים עם השני ומקריב מגופו וממונו למען הזולה. זה הקרבה העצמית. זה הקורבן. ולכן אפשר לומר הרי תורה רומזת לנו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ללמדנו שבתוכו של כל אחד ואחד יכול להיות מקדש ומזבח להקריב

בו את הקורבנות. כל בית יכול להפוך לבית מקדש מעט ולהקריב יום יום קורבנות על המזבח של הבית במה. במה שאחד מקריב למען השני, מוותר למען השני. זה הקורבנות האמיתיים. ולכן באמת הגמרא במסכת דרך משנה במסכת דרך ארץ אומרת פרק ז' כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו זאת אומרת שכשאדם יש לו דחף פנימי להשיב מלחמה שערה והוא מתגבר על עצמו הוא מוותר ושותק זה הקרבה זה קורבן זה קורבן אבל מה הקורבן הזה גודל לקורבן הזה שמחפרים לו על כל פשעיו. זה הכוח של הקורבן. עד שהגמרא מספרת במסכת ראש השנה בדף יז שפעם אחת רב הונה בנו של רבי יהושע חלה מאוד היה ממש מצב גוסס. נכנס רב פפאה לבקר אותו, ראה את המצב שלו, אמר לבני

הבית, תכין תחריכים, כי לפי הסימנים הוא כבר אותו נפטר. אבל מה קרה באמת? לאחר מכן, ברוך השם חל מהפך וקם בכל יו ועברי. רב פפא היה מתבייש להיפגש איתו. למה? כאילו הוא פתח פה לשטן. עובדה שהוא ברוך השם עברי והוא פתח פה לשטן שכבר תכינו תכריחים. אבל מה קרה? שאלו את רב הונה, מה באמת קרה כשהגסת? אמר להם הוא עלה נשמתו עלתה לעולם העליון. מוות קליני שהיום אנחנו קוראים ודענו אותו. הוא באמת היה זמנו, הגיע זמנו למות והיה צריך למות. אבל בבית דין של מעלה אמרו היות והוא מעביר על מידותיו, תתנו לו עוד אריכות ימים והחסירו אותו בחזרה. כי מעביר אדם שמעביר על מידותיו מכפרים לו על הכל, מעריכים ימיו ושנותיו. כמו שהגמרא

מספרת במסכת מגילה כ"ח מספרת הגמרא ששאל רבי עקיבא את רבי נחוני הגדול במה ערכת הימים? אמר לו בגלל שאני מעביר על מידותיי. אריכות ימים לוותר, תקריב מעצמך, תתגבר על הדחפים הפנימיים שלך. עד שהגמרא בחגיגה בדף ד מספרת שפעם אחת רב ברבייה ראה שהמלאך המוות שלח את השליח שלו לקחת נשמה של מרים אומרת הגמרא והוא טעה במרים יש כמה מרים הוא לקח נשמה של מרים מגדלת תינוקות וזה היה טעות הוא היה צריך לקחת את הנשמה של מרים אחרת שאל אותו תור ביבי מה תעשה עכשיו זאתי מסכנה היה לה עוד שנים לחיות מה אתה עושה עם כל השנים שהייתה צריכה לחיות אמר לו אל תדאג השנים האלה מעניקים אותם לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו איזה כוח יש

לקורבל הזה שאדם מקריב מהתכונות שלו מעצמו מוותר מתגבר זה קורבן איזה סגולות יש לקורבן הזה. וכך באמת התנא בפרקי אבות הרי מלמד אותנו בפרק ה. יש שני דרכים יש לאדם. יש תלמידיו של אברהם אבינו, יש תלמידיו של בלעם. מה ההבדל? אומר התנא, תלמידיו של אברהם אבינו יש להם עין טובה, רוח נמוכה, נפש פלה. תלמידיו של בלעם בדיוק הפוך. עין רעה, רוח גבוהה, נפש רחבה. מה הפשט? מה הפשט? הפשט הוא בשני דרכים. אחד אנוכי חי עם כל התאוות והתשוקות שלו זה תלמידיו של בלעם. מעליהם אומר התנא אחר כך יורש גיהנום בעולם הזה הוא בעולם הבא. לעומת זה תלמידיו של אברהם אבינו שממש נוהגים באמת דרך ארץ בענווה בעין יפה טוב לב איך לעזור לשני.

יורשים בעולם הזה ובעולם הבא. שתי העולמות זה שתי הדרכים וממילא מורי ורבותיי נבין יפה את השאלה השנייה למה כתוב אדם ולא איש עוד תירוץ כי אדם בא לרמז לנו על אדם הראשון שאצל אדם הראשון לא היה שייך על מי להתגאות לא היה לו על מי להתגאות מה הוא התגאה על האריה על החתול על המלמר על מי הוא התגה אין לו על מי להתגאות אצל אדם הראשון לא שייך גאווה מתי מתחילה הגאווה שמתחיל להיות על ידו אוכלוסיה והוא רוצה להראות שהוא יותר מכולם, יש לו על מי להתגאות. כשאתה מביא קורבן, אתה צריך להידמות לאדם שאין על מי להתגאות, כלוםניק. ורמז נוסף, אדם זה בא לרמז על אדם ראשי תיבות, אברהם, דוד ומשה ששלושתם אמרו בלשון של הענווה.

ככה אומרים חז"ל שאדם אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר דוד המלך אמר ואנוכי תולעת ולא איש משה רבנו אמר ואנחנו מה ראשי תיבות אדם שאתה מביא קורבן תפנים קצת שאתה כלומניק תבטל את עצמך זה הקרבה האמיתית לכן אדם כשאתה בא לקרב קורבן אתה צריך קודם כל להיות אדם וזה נוכל להבין גם למה א' קטנה של ויקרא היה ויכוח כתוב שמשה רבנו התווכח רצה לכתוב העיקר כמו שכתוב אצל בלעם הקדוש ברוך הוא אומר חס וחלילה אתה לא יכול להיות שעליך יהיה כתוב כמו בבלעם חייב לכתוב עם א' אז התפשרו ביניהם כתב את זה בא' קטנה אבל הקדוש ברוך הוא נתן לו דיו לכתוב א' גדולה נשאר לו שמה קצת דיו הכל מדויק שמה אותו קצת דיו שנותר מרח על פניו וקרנו

פרה מה הפשט אז הוא יהיה שחור לך איך קראנו פריו? לא זה הפשט. הפשט הוא בגלל שהוא המעיט עצמו, נהג בענווה, האיר לו הקדוש ברוך הוא את פניו, קרנו פניו. לכן בא ויקרא התורה מרמזת לנו את הדבר הזה. ללמד אותנו שכשאדם מקריב מעצמו אז זה הקורבן האמיתי. כך מצאנו בפרשה שהתורה מצווה אותנו ככל שאור וכל דבש. לא תקטירו לשם למה הרי אנחנו קוראים שהתנא אומר לנו תניבר כפרה אילו היה נותן מקור טוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ערכה ההפך היינו מגדילים מעצימים את הריח של הקטורת בצורה מדהימה למה לא התשובה כרצון השם דבש וחמץ לא מה זה חמץ מה שייך החמץ לדבש החמץ עץ איך זה תופח? שמים שמרים אותו קמח נהיה פש מתנפח. תעשה מצה

בלי שמרים נשארת דקה. מה ההבדל ביניהם? השמרים מה עושים? מנפחים. זה לא המציאות האמיתית הטבעית שלו. אז החמץ הוא סמל הרמאות, הגאווה, השחצנות להתנפח. זה גאווה. הקדוש ברוך הוא לא חפץ מכאלה דברים. אז גם דבש, נכון שהדבש יעצים את הריח, אבל זה לא הריח הטבעי. זה ניפוח של הריח. את זה הקדוש ברוך הוא לא חפץ. הקורבן האמיתי זה ההפך, הענווה, ההכנעה. לכן באמת למה לא מביאים קורבנות מהחיות? למה לא נקריב אריה? איזה זאב, איזה נמר, ככה טיגריס או דוב או איזה פיל. למה? למה לוקחים רק מסכנים את הכבשים האלה? התשובה, אומרים המפרשים, כי אלה בעלי שחצנות וגאווה טורפים, אבל בהמות הם קנועים, לא מזיקים, הם מושפלים. זה קורבן.

כל זה כדי ללמד אותנו מה זה קורבן. לכן תשימו לב דבר מתוק מדבש שכתוב אנחנו קוראים עכשיו את קורבנות הנשיאים והקורבן הראשון זה נחשון ונחשון בןמיד הוא היה הנשיא שבט יהודה הוא היה הראשון שמקריב חונך את המשכן ומה כתוב אצלו ויהי המקריב ביום הראשון את קורבנו נחשון בין עמינדיו למטה יהודה וקורבנו קערת כסף וכולי יש פה כמה שאלות בלשון הזה. דבר ראשון ויה מקריב הראשון את קורבנו. קורבנו. למה אחר כך כתוב עוד פעם וקורבנו וגם ו החיבור כאילו זה שתי קורבנות? כל נשיא יקריב רק קורבן אחד. וגם למה לחשון בנ מינדב? איפה נשיא? אצל כולם כתוב נשיא פלוני נסיד רק לחשון. נחשון מה השם הפשוט שלו בלי תואר למה וגם הלשון וקורבנו

בעל התורים כותב שזה בא הו הזה לרמז על איזה שכר הוא קיבל איזה עוצמה הוא קיבל ש זכה לשישה בנים שישה ברכות מה קרה מה אצל נחשון שונה מכל הנשיאים כולם יקריבו בסוף מורי ורבותיי הביאור של הדברים את בוא נדמיין עצמנו המעמד הגדול הזה של חנוכת המשכן שבו עכשיו השכינה שורה מתחילה והוא הראשון עולה על הבמה להקריב את הקורבן. אתם מבינים איזה איזה תחושות יש פנימיות? וואי אני הכי מובחר מכולם. אני הראשון בכל עם ישראל ב60 ריבו. זה הרי מתכון שהלב גועה בגאווה ושחצנות. באה התורה ואומרת נגד כל המוסכמות. אתם יודעים מי היה מקריב הראשון? זה נחשון בין המן אדם. איפה הנשיא? הוא הקריב את הנשיאות שלו. הוא כל כך עבד על עצמו

שהוא לא הרגיש אפילו שהוא נשיא. לכן הו ביום הראשון והיא קורבנו זה קורבן אחד שהקריב מהעצמיות שלו, מהגאווה שלו, מהכבוד שלו אחר כך הוא הביא את הקורבן כמו כולם וקורבנו קערת כסף כמו כולם. כך שכל ההקרבה של נחשון זהוא בעצם הקרבה עצמית. זה הגודל של ולכן הוא זכה לשישה ברכות כיוון שהוא הקרבה שלו זה קורבן מיוחד ובאמת היסוד הזה כותב אותו הרעבד ידוע ומפורסם הרעבד בעל שכותב בספרו בעלי הנפש בשער הקדושה שהוא אומר דרך הוא אומר דרך בעבודת השם שבעצם זה לא שחס וחלילה אדם צריך לסגף את עצמו ולענות את עצמו ולנז זר את עצמו מהאוכל והשתייה בשום אופן כי יצא שכרו בהפסדו שיחליש את גופו ולא יעבוד את השם כמו שצריך ולא ילמד

תורה כמו שצריך ולא יבין את התורה כמו שצריך שכדי ללמוד תורה ולעבוד את השם צריך שמחה צריך כוח צריך בריאות אבל הוא אומר גדר עצום שכשאדם אוכל דבר והוא כל כך ערב לכך שלו כל כך נהנה תשאיר איזה ביס בסוף, תתאפק, תתגבר קצת, תוותר קצת מההנאה שלך כדי לעשות רצון השם. זה עבודה על המידות. לזה קוראים תענית הרעבת. שכל הראשונים והפוסקים הביאו את התענית הזאתי. כמה עוצמתית התענית הזאתי שהיא תחליף לכל הסיגופים והתעניות. עולה עשרת מונים. ככה המגיד משרים אמר למרן הבית יוסף אמר לו את את הדבר הזה תדע לך שזה יותר חשוב מכל תענית שתמיד כשאתה נהנה מדבר תשאיר את הביס האחרון כדי לעשות רצון השם ולכן כותב מרן החידה אדם

שעושה את זה זה מקריב קורבן וזה על מזבח ומכפר לו כל העוונות זה הכוח כוח של עבודה והקרבה העצמית. לכן מורי ורבותיי, הדרך היא, כמו שאומר כתוב בשם שמואל, בשם הרבי מקוצק, שכשאדם יושב ולומד תורה, אדם שהולך בדרך התורה, זה הכי גדול בסיגופים, זה הקרבה. שהוא מוותר על הנאות גופו, מוותר על הרצונות של הגוף ובכל זאת הוא עושה רצון השם. זה הקורבן האמיתי. מסופר על הרב יצחק ברדיצ'וב, סנגורן של ישראל, היה מנהגו בערב יום הכיפורים תמיד, שיודעים כל הציבור, כל תושבי המקום בברדיצ'וב שלפני יום כיפור כל מי שרוצה שהרב יתפלל עליו צריך ולתת לו שם שם פתק עם השם שלו אבל כנגד זה הוא צריך לשים כסף מטבעה של כסף זה התנאי שלו

שהיה ערמה של מטבעות ערמה של פתקים על כל שם אתה רוצה שתי שמות תשים שתיים אתה רוצה חמש תשים חמש הנה פעם אחת לפני כניסת כיפור אישה רצה כל עוד נשמתה באה ורצה ובאה וכדי לזכות שהרבי מקוצק התפלל עליה ביום כיפור ואז היא כותבת בפתק שתי שמות שלה ושל הבן שלה היחיד ושמה מטבע אחד. הוא רואה את זה אומר לה אי אפשר לשים שתי שמות במטבע אחד. תחליטי את מי את רוצה. או או אמרה לו כבוד הרב אבל אני טרכתי כל היום עד שהצלחתי להשיג את המטבע הזה. אמר לה, "את צודקת, אבל זה זה מה שאני עושה. על כל שמטבע לא יכול בלעדי זה לא שייך שאני אתפלל עליו." אז לכן תחליטי את מי את רוצה. אמרה לו, אם ככה, טוב, אני מוותרת על עצמי, תתפלל

לפחות על הבן שלי. ואז קם רבי יצחק ברדיצ'ב אמר, ריבונו של עולם, לזה חיכתי לרגע הזה. תסתכל איך אמא מוכנה להקריב את עצמה בשביל הבן שלה, מוכנה לוותר על עצמה ובלבד שהבן שלה מתפלל עליו. נו, אתה אבא שלנו, מה? איך אתה רוצה לעשות איתנו? זה הקורבן האמיתי. מורי ורבותיי, אנחנו מזה למידים כמה צריך האדם להבין שכל הנושא של הקורבנות זהו ההקרבה העצמית, שאדם מקריב מעצמו. מקריב מהנאותיו, מקריב מרצונו, מקריב מהתאוות שלו. הוא קם מתאמץ לקום בבוקר, להתפלל. הוא הולך לשיעור תורה ומתאמץ לעזוב את הכל כדי ללמוד תורה, מתאמץ לקיים איזה מצווה. כל מאמץ ולילו הקטן זה קורבן. אותו דבר בין אדם לחברו. אדם מושיט את העזרה בגופו,

בממונו, עושה חסד. זה הקרבה מעצמו. זה קורבן. ועוד יותר כשבן אדם עושה את זה כל הזמן בבית כל הבית שלו הופך למקדש מה עם מזבח שמקריבים עליו יום יום רגע רגע קורבנות בגלל שכל אחד מושיט עזרה לשני חושב על השני זה הקורבנות שעושות נחת רוח לבורא עולם זה לא תלוי בגודל הקורבן בין קומץ מנחה לבין עגל שניהם מביאים את התוצאה של לעשות נחת רוח לבורא עולם והכל תלוי רק בהקרבה העצמית. ובמיוחד בימים האלה, האם אתה גם כן מקריב קורבנות? אתם יודעים שבבית יש כל כך הרבה מאמץ, כל כך הרבה הכנות לפסח והניקיונות והעבודה והכנות. מה אתה מקריב? איזה קורבן אתה מקריב? יש לך את ההזדמנות להקריב קורבנות, קורבן פסח, אפילו שאין לנו את

הבית המקדש. ואני מסיים בבקשה קטנה, עוד קורבן קטן. אם אתה רוצה להקריב קורבן קטן, אתה שומע את השיעור ואתה נהנה וזה מחזק אותך, תקריב מעצמך קצת, תפיץ את זה לרבים, תזכה עוד את הרבים, תתן לרבים קישורים כדי שיוכלו גם כן לזכות. קורבן פסח יעזור השם שנזכה בזכות העקרבות האלה שלנו נזכה שזה יעלה לריח נכוח לפני השם ויחיש את גאולתנו ויבנה את בית מקדשנו במרה בימינו ונקריב מהפסחים נקריב קורבנות לפניו ונזכה בעזרת השם לגאולה כמו שכתוב כמץ צתך מארץ מצרים הראנו נפלאות אמן ואמן שבת בת שלום ומבורך