"ראינו את הרכב עולה באש": סיפורם של ניר ונועה ברנס הי"ד, שנרצחו מפגיעת טיל בכביש 91

אני סיבן ברנס מקרי חיים א אני מגיעה בעקבות מקרה של גיסי ואשתו בתשיל השביעי 24 הם היו בדרך לביתם בקיבוץ רמת הגולן הבן שלהם הגדול בדיוק עבר לדירת צעירים בקיבוץ והם נסו לקנות א ליום כיף לקנות לו דברים לדירה החדשה

מגניב חמוד שלי איזה כיף, כל הכבוד קנינו לך כמה דברים לדירה שתחזור בעזרת השם תעבור תיקח ממה

והטיל שיצא מלבנון פגע ברכב שלהם והם נהרגו במקום אנחנו גם גרים יחסית בצפון וחווים את ההזקות וכל הזמן היה ברור שאיש הזקה נכנסים אבל הם היו באמצע כביש אנחנו למעשה מבינים שכנראה ה לא הייתה שם זקה כי זה נחשב לשטח פתוח

לצערנו זה נודע לנו את דרך החדשות פשוט ראינו את התמונה של הרכב עולה באש שלחנו הודעה בקבוצה של המשפחה והם לא ענו לנו ושניסינו לחייג גם לא ענו לטלפונים וכל התחבר חבר התמונה של הרכב שזה סוג הרכב זה שהם לא ענו לנו אז הבנו באותו רגע אתה מרגיש שהאדמה נפתחת ואתה פשוט נופל בפנים את חושבת על הכל את חושבת על אני חושבת על חמתי אני חושבת על הילדים אני חושבת על בעלי איך איך מנהלים סיטואציה כזאת שברגע העולם חרב הגדול היה באזור ירושלים. הוא התחיל שנת שירותם. האמצעית הייתה בטיול ב א בכנרת והקטן היה בילד הקטן שלהם היה בבית. כשהייתה התזקה. הוא נכנס פשוט לשכנים. אה, לצעריך מצי שנה לפני המקרה זה גם נפטר ומופתיע.

אה, וחמתי מאוד קשה. קשה לאבד בעל ובן וקלה בחצי שנה. זה משהו שאי אפשר להקל ולתפוס אותו בכלל. אבל אנחנו משפחה מלוקדת ומנסים להיות אחד בשביל השני תמים. כל בוקר קמים ומבינים שהחיים חזקים ויש פה גם את הילדים שלנו הפרטיים וגם את הילדים שלהם שצריכים את כל המשפחה שתתמוך בהם ותהיה מסביבם ותעניק להם ותיתן להם את החום ואהבה שלהם אז יש בשביל מה לקום כי החיים חזקים ואין ברירה אי אפשר ליפול תמיד יום הזיכרון הוא יום קשה אבל פתאום אתה חלק מזה אתה חלק מיום הזיכרון ופתאום אתה הולך לבתי ספר של הילדים ואתה מקריא ואתה מספר משהו ש בסיוטים הכי גדולים לא חשבתי שיכול להיות

הילדים א גדלים אצל גיסתי אחות של בעלי ואצל בעלה אצל מירי וסימו הם מוטפים אותם מקבלים אותם כאילו עם הילדים שלהם היא תמיד תישאר הדודה שלהם אבל היא הם פשוט מדהימים מתן תגייס אחרי שזה קרה סיים שנת שירותייס לצבא אה שירה בשנה הראשונה שלה בבית ספר החדש ובעיר הייתה תלמידה קיבלה תעודת הצטינות על הלימודים זה לבנות ממש חיים חדשים זה לעבור מ מהקיבוץ לעיר הגדולה לעבור לגור אצל הדודה להתחיל מסגרות חדשות זה להתחיל ממש מאפס להתחיל מהתחלה ללמוד לחיות את החיים החדשים של אחרי כל מקום שאני נוסעת טסה

אני לוקחת איתי מדביקות איפה שאנחנו הולכים, איפה שאני יכולה לשים ולהנציח אותם, לדבר עליהם, לספר עליהם. זה המעט שאני יכולה לעשות ולמרות הכל. אנחנו עם הפנים קדימה ואני אני אישית רוצה שהשמחת חיים שלנו והאחדות שלנו כמשפחה תימשך למרות הכל.