חרדות - הרב יצחק פנגר (עם כתוביות בעברית)

מה ההבדל בין פחד לחרדה? לכאורה, מילה מאוד דומה, אבל בואו נגדיר את זה ככה: פחד זה חשש מאיום ממשי פיזי או דמיוני. תכף נסביר מה הכוונה. זאת אומרת, פחד זה אם יש לי פה משהו שקורה כרגע, למשל יש לנו פה אולם, נכנס כלב מפחיד לאולם אז הפחד זה מערכת שבורא עולם תבע בתוכנו על מנת שנוכל להתגונן, "פייט אור פלייט", או להילחם או לברוח מהאיום הממשי שקיים מולי כרגע, בסדר? זה דבר שיכול להציל חיים. ללא פחד היינו עושים שטויות וכדומה, החיים היו בסכנה תמידית. אז פחד זה מוטיב מאוד חשוב, תכונה מקסימה שאלוקים נתן לנו. חרדה היא לא שנכנס כלב לאולם, אלא שאני יושב באולם ואני חושב: אולי ייכנס כלב? שמעתי רשרושים, אוקיי? יש

פה כלבים באזור הזה, אוקיי? אין שום כלב, חבר'ה. אין כלב. איפה הכלב? אין כלב. הכלב נמצא אצלי פה בראש. אבל ההבדל הוא שפחד זה משהו מציאותי שאמור להגן עליי. חרדה היא אזעקת שווא. זאת אומרת, אין פה שום דבר, ממילא אני רק חושב את זה, אבל הגוף שלנו מגיב באותה צורה. המוח של האדם לא מבדיל בין אמת לשקר, דמיון-מציאות, אין שום הבדל. אנחנו גדלנו בבית ספר עם לוח של גירים או לוח של טושים? גירים. -גירים, נכון. רובנו גירים, חבר'ה. אנחנו פה לא צעירים. עכשיו, בלוח של גירים תמיד יהיה איזה מישהו שיבוא ללוח ועם הציפורניים יעשה ככה... זהו, נגמר, נגמר, נגמר. עכשיו, שימו לב טוב, היו פה אנשים: אח, אח, אח. אין פה לוח, אין

לי ציפורניים. כמה פעמים ראינו כזה דבר בחיים שלנו? אתה יכול לספור את זה על כף היד במקרה הטוב, אם לא פעם אחת אולי. אבל עצם זה שאני נזכר בדבר הזה, עצם זה שאני חושב על הדבר הזה כבר הגוף מגיב בהתאם כאילו היה פה ממש לוח. מקרה שהיה בארצות הברית, מתקשר 911, משטרה מתקשרת למשפחה: הלו, משפחת ג'קסון? מצטערים להגיד לכם, אבל הבת שלכם כך וכך הייתה מעורבת בתאונה קשה. האימא: לאאאאא! צרחות, רעידות, כל הגוף שלה רועד: לא, לא, לא! מה קרה? תנו לי פרטים! אנחנו לא יכולים לתת פרטים כרגע, רצינו רק לדווח. יכול להיות שנצטרך להזעיק אתכם לבית חולים. כבר נחזור אליכם, בסדר? כבר המזכירה תחזור אליכם, תיתן לכם יותר פרטים.

האימא בלחץ, כל הגוף שלה רועד, הלב שלה פועם, אחרי דקה מתקשרים מהמשטרה שוב פעם, אומרים: סליחה, טעות. זו הייתה החברה שלה. היא, הכול בסדר. הנה, קחו, תדברו איתה. בשנייה הרי האימא נרגעת, האימא שמחה, האימא מאושרת. עכשיו, בפועל לא קרה שום דבר, כביכול. זה הכול היה פה בראש. אמרו לה משהו או אמרו לה משהו אחר, והגוף יגיב. זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהמוח שלנו באמת לא מבדיל בין אמת לשקר, פחד או חרדה. בשבילו זה אותו רעיון. אני אתן לכם דוגמה יותר מעשית שקרתה. הייתה לי הרצאה באחת המלונות בארץ, כנס נשים מאוד גדול. הייתה שם אישה שסובלת מחרדה, והיא חרדה קלסטרופובית. זאת אומרת, הפחד שלה זה ממקומות סגורים. לא

מסוגלת להיכנס למעליות. עכשיו, להרצאה צריכים לרדת במעלית. אז היא אומרת לחברה שלה: בואי איתי במדרגות. חברה שלה אומרת לה: יאללה, תפסיקי עם השטויות, בואי במעלית. בואי במעלית. לא, לא, לא יכולה, לא יכולה. בואי במדרגות. תפסיקי עם המדרגות, בואי במעלית. תפסיקי. לא, לא, לא יכולה. חברה שלה החליטה לתקן אותה. תפסה אותה וגררה אותה: בואי למעלית. איך שהיא התקרבה למעלית היא חטפה התקף חרדה. לא! לא! לא! חברה שלה: הרב, זה לא אני, לא נגעתי בה, תעשה משהו. דיברנו איתה, היא נרגעה. אחרי ההרצאה היא ניגשת אליי, היא אומרת לי: הרב, מה אני אעשה עם החרדות האלה? זה מה זה משגע אותי. אמרתי לה: למה את לא נכנסת למעלית? תסבירי

לי, אולי גם אני לא אכנס. היא אומרת לי: אוקיי, תקשיב. מעליות זה חשמלי. זה חשמלי, אוקיי? יש הפסקות חשמל? יש הפסקות חשמל? הרב, אני אסתמאטית. אני נחנקת, אין חלונות פה, אני מתה. בעיה ראשונה. בעיה שנייה, היא אומרת לי, סליחה שאני אומרת לך את זה, הרב, אני לא הכי רזה, אוקיי? שתיים כמוני, בטעות, שלוש נכנסות בבת אחת, יש קריסת מערכות, זה חוטים פה. לא בא לי למות באיזו קריסה. בעיה שנייה. בעיה שלישית: יש גברים בעולם, לא כולם מאה, אוקיי? הוא יכול להיכנס איתי למעלית, לסגור, לך תדע, ייחוד, בלגנים וזה, לא מתאים לי. בעיה רביעית, היא אומרת לי: אולי רצחו פה פעם מישהו במעלית והנשמות עדיין מסתובבות חופשי. אני לא

נכנסת. על גופתי. אמרתי לה: אוקיי, הבנתי. בלי לחץ. נראה לי גם אני לא רוצה להיכנס לפה. אמרתי: תגידי, יש לך ילדים? היא אומרת לי: כן, שתי בנות, חולה עליהן. אמרתי לה: תגידי, לבנות שלך את נותנת להיכנס למעלית או לא? מה היא אמרה לי, לפי דעתכם? -כן. היא אמרה לי: ברור, ברור. אמרתי לה: מה ברור? מה עם האסתמה שעוברת בתורשה והנשמות הטועות במעלית והגברים השרוטים שיישארו שרוטים? מה קרה איתם? ואז היא חושבת, היא אומרת לי: וואלה, לא חשבתי על זה. וזו הטעות שלנו. אנחנו יותר מדי ילדים טובים שאנחנו מאמינים לכל מה שאנחנו חושבים. תקשיבו טוב עכשיו, על פי היהדות, לכל אחד מאיתנו יש שני מפעלי מחשבות 24/7. באופן כללי, אדם

חושב קרוב לשישים אלף מחשבות ביום. שישים אלף מחשבות ביום רצות לי בראש. אבל על פי היהדות יש פה שני מנגנונים שונים, והיהדות קוראת לזה יצר הטוב ויצר הרע. שני מפעלי מחשבות מייצרים 24/7. זאת אומרת, אם אני מבין נכון המושג של יצר הרע ביהדות זה צד שלילי, צד שקרי, לא אמיתי, אבל הוא מייצר מחשבות בדיוק כמו הצד החיובי ואני לא מצליח לזהות מה מפה ומה מפה. אני מאמין לכול. אם הייתי רוצה לעשות חלוקה הכי הכי חדה, לפחות 30 אלף מחשבות שעוברות לי ביום שטות גמורה. שקר מוחלט. וכל החרדות יושבות על הדבר הזה. חרדות בנויות על שקר מוחלט. לא דבר אמיתי, דבר שיכול להיות אולי ואם סבתא היו לה גלגלים ואם המטוס ייפול. הרי גם מי

שחרד יודע שסטטיסטית הרבה יותר מפחיד לנסוע באוטו מאשר לטוס במטוס. אבל ההיגיון פה לא עובד, לא עובד. אלא פה מגיע מרכיב שאני צריך לזכור: המחשבות שלי - לא להאמין לכל מה שאני חושב. יצא לי לתת הרצאה בכלא, אחד בתי הכלא בארץ. אמר לי אחד האסירים: פנגר, אני רוצה לתת לך איזושהי תובנה, בסדר? שהייתה לי פה. אמר: אני על שני מאסרי עולם. אני אהיה פה כנראה כל ימי חיי. אני רוצה להגיד לך משהו, הוא אומר לי. שאני פה למדתי שהכלא האמיתי בחיים, הכלא האמיתי הוא בלי חומות, הוא בלי גדרות, הוא בלי סוהרים, הוא בלי כלבי שמירה. הכלא האמיתי הוא פה בראש. ויש אנשים שמשוחררים, אולי אפילו מפורסמים או אנשים שמקנאים בהם, אבל הם

בכלא, בכלא של החרדות שלהם, בכלא של הדאגות שלהם, בכלא של התאוות שלהם, של השטויות שלהם. אנחנו בכלא של עצמנו. אז אני מהיום מחליט קודם כול דבר אחד. לזהות איזה מחשבות אלו. האם הן מחשבות שמעצימות אותי, מחזקות אותי, משמחות אותי - אני אאמין להן. אבל אם הן מחשבות שמתעללות בי, אסור לי להאמין להן. עכשיו, קל לדבר. טוב, אז מעכשיו אני לא אאמין להן. לא מאמין לכן. הלוואי. כל אחד מאיתנו הרי בשכל מבין הכול. בפועל יש מעין נתק. אני יודע שאסור לכעוס, בסדר? אני יודע שלא כדאי לכעוס, אני יודע שאפילו "כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו". אוקיי. נראה לכם שאני לא כועס אבל? אני רק אצא החוצה, מי שלא יבוא לי טוב בעין, חבל

על הזמן. מה קרה, פנגר? אתה יודע שלא כדאי לכעוס, לא כדאי לך לכעוס. אז למה אני כועס? יש לנו שתי מערכות במוח. מערכת אחת נקראת מערכת הלימבית, המוח היותר כביכול פרימיטיבי, יותר קדום, יותר אחראי על כל המושג של האינסטינקטים שלי, התאוות שלי, הדברים הבסיסיים החייתיים שבי. ויש לי מערכת קדמית יותר שנקראת "הפרה-פרונטל קורטקס", האונה הקדם-מצחית. אם אני פותח את הבן אדם ככה, אז פה זו האונה הקדם-מצחית, בסדר? פה זו המערכת הלימבית. המערכת הלימבית היא האחראית על האינסטינקטים שלי. פה זה יותר מערכת של הערכים, יותר מערכת של חשיבה לטווח רחוק. אני בשכל מבין שאין לי מה להיות חרד. אבל תבינו, רוב רוב הפעולות שלנו

היום-יומיות זה מכאן, זו המערכת הלימבית, שהיא בעצם מערכת אוטומטית. רוב הפעולות ביום-יום הן אוטומטיות. אף אחד לא חושב איך הוא הולך. אתה לא אומר לעצמך: תרים רגל ימין, הורד רגל ימין. הרם רגל שמאל, הורד רגל שמאל. אתה הולך, היי, מה העניינים? מה קורה? אתה אוכל, אתה לא חושב: נעץ את המזלג, הרם את המזלג, פתח את הפה. אה, תלעס. אתה אוכל, חבל שאתה לא חושב אבל אתה אוכל. רוב הפעולות היום-יומיות שלנו הן בעצם אוטומטיות. אני לא חושב עליהן. לצערי הרב, גם ככה הן ההרגשות שלי, התגובות שלי. ויקטור פראנקל אמר משפט מאוד יפה. הוא אמר ככה: "בין הגירוי לתגובה יש חלל". עוד פעם: "בין הגירוי לתגובה יש חלל". פירוש הדבר שזה

שעולה לי מחשבה, זה גירוי מסוים, אני לא חייב לפעול על פי המחשבה הזאת. עכשיו אני אתן לכם כלל. המחשבות הללו, משל למה הדבר דומה? היה פעם איזה בן אדם שהיו לו שני זאבים בבית. הם היו הולכים מכות כל הזמן, שני הזאבים האלה. אחד לבן, אחד שחור. שאלו: תגיד, איזה זאב מנצח? הוא אמר להם את המשפט הבא: הזאב שאני מאכיל הוא זה שמנצח. פירוש הדבר: יש לנו שני כוחות. יצר הטוב ויצר הרע, הם רבים כל הזמן. מי ינצח? אני אגיד לכם, את מי שאתה מאכיל. מי אתה מאכיל? את מי שאתה מאמין לו. בקול מי שאתה שומע הוא גדל. לכן חרדות, ככל שאני אאמין להן, ככל שאני אעשה מה שהן רוצות ממני, הן רק ילכו ויגדלו. זאת אומרת, ככל שהמחשבה אומרת

לי: פנגר, אל תצא מהבית כי זה מסוכן ויש מחלות וזיהומים ולא משנה מה יקרה, תאונה, אני אקשיב להן - אני מבטיח לך: החרדות רק ילכו ויגדלו. הן כמו מפלצת שניזונת, היא חיה מהאמונה שלך בהן. כל פעם שאתה מאמין בהן, אתה מאכיל אותן וזה גדל יותר, יותר ויותר. זה אף פעם לא יירגע. לשון חז"ל הולך ככה: "המשביעו", על המושג של יצר הרע או בכלל חרדות, זה הכול אותו דבר, "המשביעו רעב והמרעיבו שבע". מה זאת אומרת? אם אני חושב שאני יכול "לספק" את החרדות שלי, אני אתן להן מה שהן רוצות רק שיעזבו אותי. קחו, תעשו בי מה שאתם רוצים. אני מבטיח לכם זה לא יעבור, זה רק ילך ויגדל. החרדות, זה נכון גם לגבי או-סי-די. או-סי-די זה

"אובססיב קומפולסיב דיסאורדר", הפרעה של מחשבות כפייתיות, שוב פעם, שנובעות מחרדה. עכשיו, אדם שהוא חרד הוא אדם טוב, אדם שיש לו מחשבות כפייתיות הוא אדם טוב. זה בדרך כלל יושב על תכונה טובה שלו, למשל דאגה כזו או אחרת או אפילו מיראת שמיים. קראתי קריאת שמע, לא קראתי קריאת שמע. זה מראה שיש לו יראת שמיים, זה מראה שהוא אכפתי אבל זה יצא מכלל שליטה. זה מתעלל בך. וכמו כל מתעלל, ככל שאתה משתף איתו פעולה, הוא מקבל יותר תיאבון. פשוט הדרך היחידה כמעט היא להתעלם, להתרגל לא להתרגש מהמחשבות של עצמי. בואו ניתן שלושה כללים בקצרה איך מתמודדים עם חרדות. א', לזכור לתפוס אותן כשהן קטנות. מה זאת אומרת? איך שזה מתחיל, לא

לתת למחשבות כבר לשאוב אותי פנימה כי זה כמו איזושהי מערבולת. אני נשאב פנימה, מאוד קשה לי לצאת ממנה. מאוד קשה לי לצאת ממנה. תזהה שזה מתחיל: הנה, זה מתחיל, הנה, זה מתחיל, עכשיו אני יכול לברוח. לעשות לי תוכנית שנקראת "אם אז". אם זה מתחיל אני עושה היסח הדעת למשהו אחר. זאת אומרת, שאם מתחילה חרדה, אני עושה איזו פעולה שתתפוס לי את המחשבה. אני אשטוף כלים, אני אעשה ספורט, אני אצא החוצה, אני אקרא משהו בקול רם, משהו שיסיח לי את הדעת לא לשבת עם מחשבות, לא להתווכח איתן ולא לריב איתן. הן יותר חזקות מאיתנו. המחשבות, יש להן עוצמה מאוד גדולה, הן היו איתנו הרבה מאוד זמן, הן לא יוותרו עלינו כל כך מהר. ממילא אם

אני אלחם איתן, הן רק יתגברו. אם אני אנסה להתווכח איתן: זה לא נכון ו... ו... ומטוסים לא נופלים. לא נופלים? בוא אני אראה לך משהו... והן יראו לך משהו שבדיוק לפני יומיים במלזיה קפץ מטוס והתאבד. לא יודע מה. אתה תראה שהן יביאו הוכחות, ואתה תיתפס על משהו קטן. הן יותר חזקות. אל תתעסק איתן, אל תדבר איתן. להסיח את הדעת. יש חרדות שהפעולה היא נקראת חשיפה הדרגתית. זאת אומרת, שאם אני מפחד עכשיו מלנסוע באוטובוס או להיכנס למעליות אז זה טוב שאני אעשה היסח הדעת, אבל אני צריך להיכנס למעלית תכלס. אז פה יש דבר שנקרא חשיפה הדרגתית. אני אשבור את הפחד שלי לחלקים קטנים. זאת אומרת, אם אני מפחד להיכנס למעלית, אז אני

אתקרב למעלית עד מקום שאני מרגיש פחד קל ונחמד. אני אתקדם פעם הבאה קצת יותר, קצת יותר, קצת יותר. חשיפה הדרגתית, לאט לאט לאט עד שאני אהיה מסוגל. עכשיו, זה שזה לא נעים, אז מה? אחת העבודות שאנחנו צריכים להתרגל אליה היא לשבת עם הרגשה לא נעימה כי מתישהו הרגשה לא נעימה היא הולכת ודועכת. אני אתן לכם דוגמה אחת אחרונה ואני אשחרר אתכם. היה לי כנס באילת. היה לי כנס באילת ונסעתי עם אשתי. נסעתי אם אשתי. עכשיו, ישנו באיזה מלון מצ'וקמק כזה ואשתי אמרה: אני רוצה נס קפה, אוקיי? נס קפה. אמרתי: אין בעיה. קניתי חלב, כי קפה יש במלון, מים יש במלון, קניתי חלב. כמה היא שתתה? ככה. זה היה קרטון. לא חרם? אמרתי: אני לא

קמצן, אני חסכן, אוקיי? הייתה איזו אישה, אמרה לבעלה: 25 שנה אנחנו נשואים, פעם אחת לא אכלנו בחוץ. פעם אחת. הוא אמר: מאמי, צודקת, קחי את השולחן, בואי למרפסת. סתם. אבל הנקודה העיקרית היא אני לא קמצן, אני חסכן. יופי, לקחתי את החלב, החזרתי לאוטו. אמרתי: אני מביא את זה הביתה. שמתי את זה בבגאז'. כשהגעתי הביתה גיליתי: מישהו שתה את החלב שלי, אוקיי? אתם גם גדלתם על מי אכל את הדייסה שלי? זאת, זהבה הזאת? איך התעללו בנו כשהיינו קטנים. מי זו הילדה הזאת? מסתובבת ביערות חופשי, נכנסת לבתים של דובים, גוזלת דייסות. תבוא בגלגול. לא חרם? אשתי לא, זו חמותי... לא, יש שירים שגדלנו עליהם. טוב, לא נדבר עכשיו, זה לא

הנושא. "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן". איפה ההורים שלו? אתה מבין? פלא שהוא רץ? פחד היום. "הוא טיפס על העץ, אפרוחים חיפש". הפרעות קשב וריכוז, במקום ללכת לגן, מי מחפש אפרוחים על עצים? לא יודע אם אתם ראיתם פעם, בחיים לא ראיתי תרנגולת מקננת בראשי העצים, חבר'ה. טוב, ונופל, נקרעים לו המכנסיים מישהו כתב על זה שיר. ממש התאכזרות. אבל לענייננו, מישהו שתה את החלב שלי. מי שתה את החלב שלי? הרכב. הרכב. עכשיו, הרכב שלי, מערכת העיכול שלו לא מי יודע מה, אוקיי? אתם יודעים מה קרה לי ברכב? בחום ארץ ישראלי טוב עכשיו, זה הרכב, אין לי רכב אחר. אני פותח את הדלת, פוף! עננה. עכשיו, לא הייתה לי ברירה, לא הייתה לי ברירה.

זה הרכב, אני צריך להיות בו. אני יושב באוטו, נפלאות הבריאה, שתי דקות... אין ריח. אין ריח. לאן הריח נעלם? הוא לא נעלם. אני התרגלתי. אדם מסוגל להתרגל לדברים הכי מגעילים בעולם. תזכרו את זה. כשמגיעה חרדה, תזהו כשהיא קטנה, תעשו תוכנית "אם-אז" - אני מחליט, אם זה קורה, אני אעשה משהו אחר, או חשיפה הדרגתית במקרה השני, והדבר העיקרי: לא אכפת לי לשבת עם הרגשה לא נעימה. היא תעבור. לא לנסות להילחם איתה, לא לנסות להתכחש לה, לא לנסות לברוח ממנה או להכיל אותה כי היא רק תגדל. אלא תאמין באמונה שלמה שיש מישהו למעלה שמנהל את העניינים. תן לו את המפתחות. אני לא הנהג. ואז בעזרת השם יהיה יותר קל. נסיים רק עם דבר אחד

שהיה פעם איזה בחור, ראה את הרבי שלו. הם הגיעו לאגם קפוא, הם שאלו את הרבי: איך נעבור? האגם קפוא. אמר להם הרבי: תסתכלו עליי. הוא התחיל ללכת על האגם הקפוא, וכל התלמידים מעודדים אותו: רבי! רבי! הגיע לצד השני, אמרו לו: רבי, איך לא החלקת? האגם היה קפוא, איך לא החלקת? אמר להם הרבי את התשובה הבאה: מי שהוא מחובר למעלה, לא מחליק למטה. מי שהוא מחובר למעלה לא מחליק למטה. כשאתה מוסיף את הממד של האמונה לחרדה אז יותר קל. אני בידיים של בורא עולם כגמול עלי אימו, כך אמר דוד המלך. אם נזכור את זה, לזהות כשזה קטן, לא להאמין למחשבות שלנו, לעשות היסח הדעת, ומקסימום לשבת עם הרגשה לא נעימה, בסוף היא תעבור - נזכה להצליח בכל מה שנעשה. תודה רבה. בהצלחה.