מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 13 - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית) HD

שלום וברכה וערב טוב. פרקי אבות, פרק ב', משנה ז'. אומרת המשנה: "הוא היה אומר", הוא היה אומר, כלומר, הלל הזקן שראינו חלק מדבריו במשניות הקודמות, כאן המשנה ממשיכה בעצות של הלל הזקן לכל אדם ואדם. כלומר, ישנם דחפים שכל אדם מרגיש בתוכו באופן טבעי דחף ומשיכה לעניינים מסוימים שבהם הוא מרגיש: ברגע שיש לי את זה, יהיה לי יותר טוב בחיים. אומר לו הלל הזקן: תחשוב פעמיים. נכון שזה הדחף הטבעי, נכון שרוב העולם נמשכים, אבל תזכור שהעולם נקרא עולם מלשון העלם, הוא מעלים מרוב בני האדם איך להסתכל נכון על החיים. והוא פותח בשני אלה: "מרבה בשר מרבה רימה, מרבה נכסים מרבה דאגה". לכל אדם יש דחף טבעי לאכול, והקב"ה נתן את

הדחף הזה, הטביע אותו באדם כדי שיוכל להיות בריא ולהאריך ימים. ככל שהאדם מאריך ימים יותר, הרי בסוף הוא עוזב את העולם, אז מה זה משנה עוד כמה שנים, פחות כמה שנים? התשובה פשוטה: ככל שהוא מאריך ימים יותר, צובר לעצמו עוד ועוד, עוד תורה, עוד מצוות, עוד מעשים טובים, עוד חסדים שהוא עושה לאנשים. מגיע לעולם האמת, יש לו אוצר גדול של כל המעשים הטובים שעשה כל ימי חייו, וזה מה שמלווה אותו. לכן ביהדות יש מצווה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. האדם נדרש לשמור על הבריאות של הגוף, על תזונה נכונה, על פעילות גופנית, כל הכללים שהרמב"ם מרחיב בהם ומפרט אותם. אדם שהוא חולה או שהוא חלש, איך הוא יגיע באמת לעשיית רצון השם כראוי?

יש לו כוחות לעזור לאחרים, אם הוא עצמו חלש? איך הוא יקיים מצוות חסד? אם הוא שוכב במיטה, איך הוא ילך לבית כנסת להתפלל? כל המצוות שהאדם צריך לקיים אותן, גם במצוות שבינו לבין אלוקים, גם במצוות שבין אדם לחברו, צריך שיהיה לו גוף בריא וחזק. לכן אנחנו נדרשים לשמור על הבריאות של הגוף, לא כמטרה, לא רואים את הגוף כפולחן. ביוון העתיקה, למשל, הגוף היה מטרה בפני עצמה. ראו לעצמם את הגוף כסוג של יעד שצריך לטפח אותו, לחזק אותו, להגדיל אותו, לא מעבר. הגוף לא שימש ככלי לרוחניות, אלא כמטרה בפני עצמה. זו גישה שהיא מנוגדת ליהדות. היהדות רואה את הרוחניות במרכז החיים, והגוף אמור לשמש כמכשיר כושר שבונה ועוזר ומסייע.

אדם שמגזים באכילה, אף על פי שיש לו תאוות אכילה והקב"ה סידר את תאוות האכילה כדי שגם כשהאדם אין לו כל כך מצב רוח, אבל שיאכל וישתה וישמור על הבריאות של הגוף. באמת, יש אנשים שסובלים מדיכאון ואתה רואה שהוא לא נמשך לזה בכלל, סובל מקשיים מסוימים, אבל התורה דורשת מהאדם מצד אחד, לאכול טוב, לשתות טוב, מצד שני, לא להגזים. על זה אומר הלל הזקן: מרבה בשר, מרבה רימה. אדם שאוכל יותר מדי, מפריז באכילה שלו כי הוא אוכל לשם תאווה, הוא רואה את האוכל כמטרה, לא ככלי. אדם כזה, כל דבר שהוא טעים, הוא אוכל אותו. בסופו של דבר, מרבה בשר, אז הוא אומר: אז מה יש בזה? אז יש לי עכשיו הרבה שומן, אבל זה מרבה רימה. אחרי 120, כל

אדם מסיים את תפקידו בעולם, הנשמה יוצאת מהגוף, הגוף מגיע למקום שבו טומנים אותו באדמה, ושם מרבה רימה. רימה אלה התולעים שאוכלים את הגוף של האדם כשהוא נפטר. אז אם משמיים זה הגוף שנתנו לו, מה הוא יכול לעשות, זה מה שיש לו. אבל אם הוא מגזים, אומר לו הלל הזקן: תשים לב שמהפרזה באכילה, אתה לא מרוויח הרבה. יאמר האדם: מה אכפת לי, אז הרימה תאכל את הגוף, אז מה? יאכלו תולעים את הגוף. הגמרא אומרת: קשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי. כמו אדם שנדקר ממחט, זה כואב לו, כך אף על פי שהגוף עצמו הוא חומר, הגוף עצמו, אין לו רגשות. כשצובטים אדם והוא מרגיש כאב, מי מרגיש את הכאב? החלק הרוחני שבו. הגוף עצמו, מקורו בעפר. אז

מי מרגיש בעצם את הכאב הזה כשהאדם נפטר מהעולם? מה זה שאמרו חכמים בגמרא: קשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי? אבל זה מת, הוא לא מרגיש שום דבר. התשובה היא: בתורה כתוב בפרשת בראשית: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". כלומר, הקב"ה שהוא היצרן, מגלה לנו בתורה ממה אנחנו עשויים. יצרן של רכב יודע כל בורג, כל חלק הכי פשוט יש לו סיבה, הוא מבין למה הוא שם את זה שם, למה הוא יצר אותו וממה הוא עשה אותו. ויוצר האדם אומר בתורה, באיזו צורה הוא ברא את האדם? בשני שלבים: השלב הראשון, עפר מן האדמה, יצר מהאדמה צורת אדם. אז זו בעצם בובת אדמה, לא יכולה לעשות שום דבר. כולה עפר

בפנים, אין לב ואין ריאות ואין שום דבר. בשלב השני: ויפח באפיו נשמת חיים, דרך האף הכניס לו לתוך הגוף נשמת חיים, ואז מה התוצאה, ויהי האדם לנפש חיה. הגוף הזה קיבל את הצורה של הנשמה, מה שכולם מתפעלים מגוף האדם, מערכת כזו קטנה ומורכבת כל כך עם המון חלקים והכול בתיאום. זה מפליא איך בגוף כזה קטן הצטרפו מערכת של שלד ושרירים ואיברים שונים, כלי דם, מערכת עצבים. זה פלא עצום, גוף האדם. איך הגוף שעשוי מעפר קיבל את המבנה הזה? על פי צורת הנשמה. ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. מהרח"ו, רבי חיים ויטאל, מגדולי המקובלים, כותב בספר "שערי קדושה" שיש לנו בגוף 248 איברים ו-365 גידים. למה? כי הנשמה עשויה

בצורה כזו, יש לה 248 איברים רוחניים, 365 גידים. והנשמה עצמה, מדוע היא עשויה בצורה כזו? כי בתורה יש 248 מצוות עשה, 365 מצוות לא תעשה. אז בעצם הנשמה בנויה על פי המבנה של התורה, והגוף על פי המבנה של הנשמה. וכך בעצם, כשהתורה אומרת: "וקשרתם לאות על ידך", במבט שטחי זה נראה שאחרי שיש יד, אז אלוקים אמר: תקשור תפילין. אומר הזוהר: זה הפוך, אתה יודע למה יש יד? בגלל המצווה. יש מצווה "וקשרתם לאות על ידך", אז צריך שתהיה יד כדי שתוכל לקיים. ודרך אגב, עם זה אתה פועל עם כל השאר. אבל המרכז של החיים זה הממד הרוחני. זה סוד שכותב הזוהר, שאגב, זה גם מלמד טעות שיש לכמה חוקרים שאומנם התפעלו מהתורה שלנו, אבל הם לא

יודעים שזה בדיוק הפוך ממה שהם חושבים. יש את החוקר - הוא לא יהודי אבל ערך מחקר על גורמי הקרישה שבדם, מתי הם מגיעים לבשלות מלאה. אדם שנשרט, בלי גורמי קרישה שיש בדם היה יכול למות מאיבוד דם, אפילו משריטה. חבית מלאה יין, חור קטן, היין מטפטף מטפטף, כולו יוצא החוצה בסופו של דבר. כשיש בגוף חור קטן, שריטה, הדם מתחיל לצאת היה האדם עלול למות מאיבוד דם. מה שומר עלינו שלא נמות מאיבוד דם? זה חסד השם שסידר לנו בדם, הכבד מייצר גורמי קרישה, חומר מיוחד שברגע שהוא מרגיש אוויר, רק כשהוא בא במגע עם האוויר, הוא הופך לג'ל ואז הוא סותם את הפצע. זה פלא עצום, מי שיתבונן בזה. אחר כך העור מתאחה, שזה עוד פלא. אם מישהו

היה מוכר מכוניות או בגדים, והיצרן של המכוניות היה מודיע: זו מכונית מיוחדת, גם אם התנגשת ברכב אחר והכול התעקם, תמתין שבועיים, הכול יתארגן בחזרה, הכול יסתדר. הרכב קיבל שריטה והצבע ירד? תשאיר אותו כך, הוא ייסגר לבד אחרי חודש. הבגד נקרע? לא קרה שום דבר, תמתין קצת, תראה אותו... כולם היו רצים לקנות מכוניות כאלה, בגדים כאלה. והגוף שלנו כל כך פלאי, כל אדם יודע על עצמו כמה חתכים היו לו בחיים, כמה שריטות, והכול מתאחה, הכול נסגר. ועד שהכול יתאחה, כדי שהדם לא יזרום החוצה, יש גורמי קרישה בדם, יוצרים את הג'ל כדי לסתום את המקום, יש שם גם מאבק בין החיידקים שחודרים, מי שמכיר את העניין, זה פלאי הבריאה, ממש על

ניסיך שבכל יום עימנו. שמודים לקב"ה על ניסים שיש בגוף האדם כל יום ויום. כשתינוק נולד, אין לו מספיק גורמי קרישה בדם. הכבד לא בשל לייצר 100 אחוז גורמי קרישה. אדם בריא, במשך כל הימים בחיים יש לו 100 אחוז גורמי קרישה בדם. שזה המצב הנורמאלי, תינוק נולד, יש לו רק כמה עשרות אחוזים. אז אותו חוקר בדק באיזה יום ללידה גורמי הקרישה מגיעים לבשלות מלאה, לרמה של 100 אחוז. אז הוא בדק המון תינוקות ביום הראשון, ביום השני, מודד להם. התברר דבר פלא, עד היום השמיני ללידה גורמי הקרישה הם פחות מ-100 אחוז, מהיום התשיעי ללידה, הם ברמה של 100 אחוז עד סוף החיים. אבל ביום השמיני ללידה, רק ביום השמיני, יש זינוק בגורמי

הקרישה לרמה של 115 אחוז. היום היחיד בכל החיים שיש בו 115 אחוז זה רק היום השמיני ללידה. מסקנת החוקר, שהיום שמתאים ביותר לניתוח עם הכי פחות סכנה בכל החיים, זה היום השמיני ללידה. והוא מתפעל, איך ייתכן שבתורת ישראל לפני אלפי שנים כבר כתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". אז מה הוא מבין? שבעצם למה ביום השמיני התורה ציוותה לעשות ברית מילה? בגלל גורמי הקרישה שמגיעים לבשלות ביום השמיני, ומי שכתב היה גאון וידע את זה. והאמת, שבדיוק הפוך, למה גורמי הקרישה שבדם מגיעים לבשלות ביום השמיני? בגלל שיש מצוות ברית מילה ביום השמיני. לא שברית המילה תלויה בטבע, אלא הטבע תלוי ברוחניות. זה מה שאומר הזוהר הקדוש:

שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא. הסתכל בתורה וברא את העולם. מה הכוונה? שהוא דפדף בחומש ולפי זה הוא ברא את העולם? הכוונה שהבריאה מותאמת לתורה, ולא שהתורה מותאמת לבריאה, כי התורה קדמה לבריאה, והיא התכלית של כל הבריאה. כל תכלית החיים היא התורה, אז הקב"ה סידר את כל הבריאה על פי התורה. דוגמה נוספת שיש גם טעות לכמה חוקרים שראיתי ש... יהודים, מה שהזכרתי עכשיו הוא לא יהודי. בספר "המהפך", בחלק הראשון, הבאתי את המחקר הזה עם המקורות וצילום הספר שלו, תמונת החוקר עצמו, אבל באותו ספר יש עוד דבר, לא הספר של הגוי, בספר "המהפך" הבאנו עוד דוגמה של מחקר שגם טעו בו רבים, דווקא מההתפעלות שלהם מהתורה הם טעו, פעם

לא ידעו כמה זמן לוקח לרחם של האישה לבנות את עצמו לאחר דימום. הרי כל זמן שהרחם מדמם, הוא דומה לספוג שכל חדירה חיידקית מבחוץ יכולה לגרום לזיהומים חמורים. יש רשימה ארוכה בעולם הרפואה של מחלות שקשורות לעניין הזה, לאותן שלא מקפידות על טהרת המשפחה, לעניין של המקווה. כי בימים האלה שלאחר ימי המחזור, הרחם, שיש לו רפידה פנימית מלאה כלי דם, זו רפידה שנועדה לקבל את העובר ולהזין אותו. אבל אם אין עובר, אין היריון, הרפידה מתפרקת ויוצאת החוצה בצורת דם המחזור. פעם לא ידעו כמה זמן לוקח לרחם לרפא את עצמו מבפנים. כשיש לאדם שריטה חיצונית או כל חתך כלשהו, אז הוא רואה תוך כמה זמן עומק כזה מחלים אחרי שבועיים, זה

אחרי שבוע. רואים. אבל בתוך הגוף איך אפשר לדעת? לפני עשרות שנים הוכנס לשימוש האולטרה-סאונד והיום אתה יכול לראות מה קורה בפנים, מה קורה בתוך הרחם. בדקו כמה זמן לוקח לרחם לבנות את עצמו, כך שאם יש קשר בינו לבינה לפני כן, מסוכן בעיקר לה. ולאחר מכן אין עם זה שום בעיה. התברר שלוקח לרחם לבנות את עצמו ולהתרפא - שבעה ימים. פותחים את החומש, מה כתוב בתורה? אחר ימי המחזור היא עדיין לא יכולה לטבול במקווה, "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". היא צריכה להמתין שבעה ימים ורק אז היא יכולה לטבול במקווה. היו כאלה בעבר שלא הבינו. מקווה, נכון, זה חשוב. הזוהר הקדוש מתאר את המקווה שהמקום היחיד שנשאר טהור בקדושת גן עדן

העליון, כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת וכל העולם התלכלך מבחינה רוחנית, אלה המקוואות, מעיינות, אלה המקומות היחידים שלא הזדהמו, ולכן הם היחידים שיכולים לטהר. כל מחזור זה איבוד פוטנציאל של חיים. הרי המחזור זה לא טבעי. כשהקב"ה ברא את אדם וחוה, לאדם הראשון לא הייתה עורלה ולחוה לא היה כל המחזור וצער הלידה, בטבע זה לא היה. אחרי שאכלו מעץ הדעת, אז הוא התקלל בזיעת אפיך תאכל לחם, כמה קללות התקלל. אז גם נוצרה העורלה, שעל ידי ברית מילה שמורידים דם זה חלק מהתיקון של כל אדם על החטא של אדם הראשון. והאישה יש לה את העניין של המחזור וצער הלידה, שזה התחיל רק אחרי ה"בעצב תלדי בנים" של עץ הדעת. אז כל מחזור זה איבוד

פוטנציאל של חיים. אין בזה שום נזק, אבל אם יש מגע בינה לבין מישהו, אפילו שזה בעלה, זה נזק גדול. קל וחומר אם זה לא בעלה, אם זו אישה רווקה. אז לא טוב לו ולא טוב לה. אבל לאחר שטובלת במקווה, המים עוטפים את הכול, את כל הגוף, לכן אסור שאפילו שערה אחת תהיה בחוץ. ואם יש טבעות, מסירה את הטבעות, אם יש לק, מורידה הכול, טובלת ואז חוזרת שוב, כמו שטבלה ברחם היקום, בגן עדן העליון. חוזרת לקדושה ולטהרה ברמות אחרות. זה בעצם משמעות של המקווה. אז למה שלא תטבול מיד? למה עוד שבעה ימים? במחקרים של היום עומדים מתפעלים. אתה רואה שלפני שבעה ימים מגע בינו לבינה זה נזק בשבילה. לאחר שבעה ימים הרחם מתרפא, יש לך היום מחקרים

על זה. אז מה הם מבינים, אותם חוקרים? למה התורה אמרה שבעה ימים? בגלל שצריך להמתין עד שהרחם מתרפא. וזה לא נכון, זה בדיוק הפוך. בגלל שצריך להמתין שבעה ימים, המספרים שבע של הנידה ושמונה של ברית המילה, יש בזה סודות גדולים בתורת הסוד. הרחבנו בזה פעם כאן כשדיברנו על המשמעויות של האותיות והמספרים. דיברנו מה המשמעות של השבע והשמונה ביהדות. שהרוב שבעיות יש וקצת שמיניות, שמונה זה מעל הטבע. שבע זה הרוחניות שבתוך הטבע. אז יש סיבות בקבלה למה זה שבעה וזה שמונה. שמונה חוטים. אדם הולך עם ציצית, יש עליו שמירה על-טבעית מארבעת הצדדים שלו. ההגנה. אפילו אם הוא הולך בלי כיפה, אבל ציצית זה חשוב. ילך מתחת הבגדים

לפחות. בעזרת השם יתקדם גם לכיפה. יש כאלה או הכול או כלום. זה לא נכון. יתחיל עם כיפה, יתחיל עם ציצית. מה שיתחיל, העיקר יתקדם. אבל השמונה זה מעל הטבע. אז יש סיבות בקבלה למה שבע. בטבע הקב"ה סידר את הטבע על פי המצוות. זה נקרא "הסתכל באורייתא וברא עלמא". בעניין של הנידה יש עוד עניין שרבי מאיר בעל הנס אומר במסכת נידה: "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? אדם רגיל באשתו וקץ בה". מרוב שמורגל עלול להגיע למיאוס, אז התורה אמרה שתהיה אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כיום כניסתה לחופה. אז יש לזה עוד היבט. כל מצווה יש לה את המון ההיבטים שלה. על כל פנים, נחזור לעניין שלנו. אומר הלל הזקן: הרי גוף האדם בנוי

על פי המבנה של הנשמה, והגוף צריך להיות בריא ושמור וטוב. אבל אל תרבה בשר. מרבה בשר מרבה רימה. והנשמה, שהיא האדם האמיתי, כשנמצאת בעולם האמת, כשרואה מה שקורה לגוף בקבר, בשבילה זה צער גדול, כי הגוף הזה ליווה אותי כל הזמן. על ידי הגוף הזה אני נבניתי. הוא עמד בניסיונות, יש לגוף יצרים, יש ניסיונות, יש אתגרים. וכשאדם עומד בניסיונות האלה, הנשמה הולכת ונבנית. לכן יש צער גדול לנשמה כשהיא רואה את הגוף שהוא הולך ונהרס, את הגוף שהולך ומרקיב. זה מה שכתוב בגמרא, שקשה רימה בבשר המת כמחט בבשר החי. אף על פי שהגוף לא מרגיש שום כאב, הוא גוף בסך הכול, אין לו כאב, הוא לא מפחד שהוא בחושך שם. אבל הנשמה שרואה מה

שקורה, היא עצמה נמצאת בצער גדול. יש פסוק שמלמד, אדם שרוצה שגופו יישמר בקבר ולא יירקב, דבר מאוד מעניין, והיום זה הוכח, מצאו בקברות שפתחו אותם, כתוב בפסוק: "ורקב עצמות קנאה". אדם שמקנא בשני גופו נרקב בקבר. אדם שמרגיל את עצמו שתהיה לו עין טובה, טוב לשני - טוב לי. הלוואי שיהיה לו טוב, מאחל שלכל העולם יהיה רק טוב. וזה שיש לו טוב, אני שמח שיש לו טוב. אז מה? לי אין את מה שיש לו? בסדר, אז לי אין, העיקר שטוב לו, שייהנה, שישמח, שלכולם יהיה שפע של טוב. אדם שמחנך את עצמו להסתכלות כזו, זה גורם שהגוף שלו נשאר בקבר בלי להירקב. בספר "המהפך" הבאתי צילום של מצבה, בכוונה הבאתי את התמונה ולא רק את הסיפור, כדי

שלא יחשבו שזה סיפור שהמציאו אותו, שעל המצבה כתוב הסיפור הבא: נערה, כשהייתה בת 14, נפגעה בתאונת דרכים ושכבה כמו צמח. המשפחה ביקרה אותה, אבל חלפו שנים רבות והיא לא התעוררה. אז לאט לאט הפסיקו לבקר. והייתה בבית החולים. וכך שכבה. מה שאני אומר עכשיו זה כתוב על הקבר. שכבה בבית חולים בארצות הברית באיזה מקום נידח, בית חולים של גויים. והם טיפלו בה על פי החוק מגיל 14 עד שהיא נפטרה בגיל 90. זה לא ייאמן. אחרי שנפטרה, קרוב משפחה שלה שגר בארץ שמע שיש לו קרובת משפחה שקבורה בבית קברות של נוצרים כבר שש, שבע שנים הייתה קבורה. אחרי שכבר קברו אותה בבית קברות של נוצרים, הוא פה חזר בתשובה, שמע על מה שקורה איתה.

וידוע, ביהדות יש צער גדול לנשמה אם הגוף קבור בבית קברות של גויים. צריך לקבור יהודי בבית קברות של יהודים, לא גויים. או לא כמו שיש כאלה ששורפים את הגוף, זה נגד היהדות כל הדברים האלה. וכאב לו מאוד, טס לשם במיוחד, שילם כסף, הוציאו את הארון מהקבר, בארץ חיפש איפה אפשר לקנות קבר לא כל כך יקר. ומצא. כשהחברה קדישא באו להוציא אותה מהארון ולהכניס אותה לקבר, אחרי שנים שהיא קבורה שם, להפתעתם, גוף שלם לחלוטין, כאילו עכשיו קברו אותה. כמו שוכבת במיטה: שיער, עור, הכול טרי. והיא כבר שנים נמצאת בקבר שם בארצות הברית. שאלו את רבי חיים קנייבסקי, הרי היא לא קיימה מצוות. בגיל 12 אדם מתחייב במצוות, היא בגיל 14 כבר

איבדה את ההכרה, עד גיל 90. מה היא זכתה שהתולעים לא שלטו בגוף שלה? אמר להם הרב חיים קנייבסקי: זו גמרא מפורשת על הפסוק "ורקב עצמות קנאה", מי שיש בו קנאה מרקיב, מי שאין בו קנאה לא מרקיב. היא קינאה במישהו? כמעט כל ימיה לא קנאה באף אחד, אז מה שגורם לריקבון של הגוף זה לא שולט בה, לכן הגוף נשאר שלם. זה סיפור שכתוב על המצבה. בעל פה שמעתי מעוד אנשים. אני גר בביתר עלית, גם יש שם יהודי צרפתי שהביא את אביו מצרפת אחרי שנים שהיה קבור שם, גם גוף שלם, העידו בפניי אנשים שראו. קברו אותו בבית קברות ליד ביתר, הוא קבר את אבא שלו. גוף שלם לחלוטין. והוא מעיד על האבא שהאבא הייתה לו עין כזו טובה, שכשהיה רואה שטוב

לאחרים הוא תמיד היה שמח, אף על פי שלא היה לו הרבה, אבל היה שמח שטוב לכולם, לא מקנא באף אחד. הוא אמר: השם נותן לכל אחד מה שטוב לו, השם נתן לי מה שטוב. שייתן לו, שייתן לכולם. תמיד הייתה לו עין טובה. הוא אומר: אפילו השערות של הזקן היו טריות, כמו שהוא זוכר את אבא שלו. אחרי שנים שהיה קבור בצרפת והביאו אותו לארץ. ויש עוד עדויות כאלה בעניין הזה. בכלל, חז"ל אומרים שהאדם עולם קטן. מי שמתבונן בגוף האדם, אסור לזלזל בגוף האדם. כל העולם נמצא בתוך הגוף של האדם. שהאדם ידע להעריך את עצמו, לדעת אילו כוחות אלוקים נתן לו. במה זה מתבטא? איפה רואים שהאדם עולם קטן? כל מה שיש בעולם יש באדם, הן במורכבות של העולם,

בחומרים של העולם, אפילו בעלי החיים שבעולם, הצלילים של בעלי החיים, הכול נמצא באדם. לא שמים לב לדעת להעריך את עצמנו. ניקח דוגמה, בעולם יש חומרים שונים. יש סידן, יש ברזל, יש מגנזיום. וגוף האדם מכיל את כל החומרים. אדם שלא יודע מה זה ברזל, הולך לרופא: חסר לך ברזל בגוף. מה, אני שולחן? מה פירוש חסר לי ברזל? אבל יש ברזל, יש סידן, כל החומרים יש לך בגוף. העולם עצמו, איך הוא עשוי? שלד של סלעים ועליו יש אדמה רכה ועל האדמה יש מקומות שיש יערות עם המון צמחייה, יש מדבריות, אתה רואה מדבר שמם בכיוון ים המלח פתאום אתה רואה מדבריות, ויש אזורים דלילי צמחייה. כמו שרואים בהרים, יש הרים שונים, רואים קצת צמחים. גוף

האדם, יש בו כמו שלד של סלע. איפה יש שלד של סלע בגוף האדם? העצמות כמו סלעים. ועל זה יש אדמה רכה שזה הבשר עם העור, ועל העור יש מקומות שיש יערות, כמו הראש, יש מקומות שהם מדבריות, אין אפילו שערה אחת, כמו כף היד. ויש אזורים דלילי צמחייה. מעניין, חז"ל במדרש אומרים שכמו שביערות שבטבע יש בעלי חיים, גם ביערות שבגוף האדם יכולים להיות בעלי חיים. לפעמים האימא מסרקת את הילד שחזר מהגן, נבהלת. אומרת לו: יש לך גן חיות בשיער שלך. נדבק מהחברים שלו בגן, מוצאת אצלו בשיער. זה לכאורה דבר פלא שבעלי חיים יכולים להיות בשיער. אבל זה להזכיר לאדם: תדע, אתה עולם שלם. כל מה שיש בעולם יכול להיות אצלך. תכונות של בעלי חיים.

מה שאמרתי עכשיו אפשר עוד להרחיב עוד. המדרש שם מרחיב שבעולם יש נהרות, יש נחלים, יש אגמים, יש מעיינות מתוקים, מים מלוחים, יש גייזרים מתפרצים. מי שיסתכל בגוף האדם, יש בזה את הכול. יש נהרות, העורקים של הדם. יש נחלים דקים יותר, הוורידים, כל כלי הדם האלה, אתה רואה הם ממש נהרות שזורמים בכל הגוף. יש מעיינות מתוקים. בפה יש לאדם מעיינות מתוקים. בעיניים יש לו מעיינות מלוחים. הדמעות הן מעיין מלוח שבוקע. יש גייזרים מתפרצים. הולך להתפנות. הכול יש בגוף האדם. יש אגמים בתוך הגוף. ושם חז"ל ממשיכים ומאריכים, תבדוק את כדור הארץ, הכול נמצא בגוף האדם. מהיבט נוסף, כל התכונות של בעלי חיים בעולם יכולות להיות באדם.

שומעים גם אנשים שמדברים: האדם הזה פחדן כמו שפן, זה ערמומי כמו נחש או כמו שועל. מזה תיזהר, ההוא ככה. זה עז כנמר, זה גיבור כארי. בבעלי חיים אף פעם לא נשמע, אדם שמגדל שפנים למשל, אף פעם הוא לא יאמר: השפן הזה עז כמו נמר. נולד שפן, ימות שפן. כל החיים יישאר שפן. הוא לא ישנה את התכונות שלו לתכונה של בעל חיים אחר. והנמר, מי שראה את המבט שלו בעיניים כשהוא בא להתנפל על מישהו, אז אתה רואה איזו עזות יש לו. והנשר עם הקלילות שלו. מדענים שפיתחו את החלליות ומטוסים, בדקו איך העצמות של העופות בנויות. חוץ ממה שהם בדקו את עצם התעופה, איך הכנף נפרשת והנוצות, שמזה לבד אדם יכול לראות שיש בורא לעולם ולא אבולוציה

ושטויות כאלה. אם בני אדם עם כל החוכמה לא יכלו לייצר מטוס אם לא העתיקו את זה מבעלי חיים, לדעת איך להרים גוף לגובה. אז בטבע זה נהיה לבד? ברור שיש מתכנת. אבל הפלא הוא שגם המתכות שמרכיבות את המטוסים ואת החלליות בדקו איך העצם של העוף, מי שהרים פעם יונה, היא נראית מרשימה. אתה מרים, רואה אותה קלילה מאוד, היא לא שוקלת הרבה, כי העצמות שלה עשויות עם מבנה מאוד מעניין. דקות ויש בפנים כאלה כמו חלקים שמחברים בינן וזה נותן לזה עוצמה כמו פלדה. ומזה הם למדו איך ליצור את המתכות של המטוסים, חלליות, כדי שזה מצד אחד לא יהיה דחוס, מצד שני, שיהיה מאוד יציב, מאוד מוצק. כי אם זה דחוס יש לזה משקל גדול, אז הם העתיקו את

זה מזה. בספר "המהפך 2" הבאנו תמונות שאפשר לראות איך העצמות עשויות מבפנים ואיך העתיקו את זה לחלליות ולכל המבנים. כל התכונות שיש לבעלי חיים יש לבני אדם. האדם הזה בזריזות שלו הוא קל כנשר. אתה רואה אותו פתאום מתרומם, רץ, זריז. האדם הזה יש לו עזות. למה יש לאדם את כל הכישורים האלה שהוא לא מקובע כמו בעלי חיים? כי הקב"ה אומר לאדם: אתה נבראת בצלם אלוקים. נתתי לך את התכונות של כל בעלי החיים ואתה יכול לנתב את עצמך איך שאתה רוצה. בעל חיים אין לו בחירה. הוא לא יכול להחליט. אריה לא יכול להחליט בישיבת אסיפה בערב עם אשתו והילדים שממחר מפסיקים לטרוף זברות כי אתמול ראיתי זברה אחת שנטפרה ונשארו הילדים שלה בלי

אימא. אין מצב כזה. לבעלי חיים אין בחירה. הוא טורף ואין לו שום מצפון, כי זו התכונה שלו, של האריה, הוא טורף. האדם קיבל את כל התכונות הגבוהות האלה כדי שתהיה לאדם בחירה. תתבונן בבעלי חיים, תיקח מהם מוסר השכל לעצמך. הזכרנו גם בעבר, לפני כמה שיעורים, שאפילו משמות בעלי החיים האדם יכול ללמוד מוסר השכל לעצמו כי שמו של כל בעל חיים מלמד על התכונה הבסיסית שלו, כמו חתול מחתל את צרכיו, הכלב הוא כ-לב, כמו לב, נאמן ומסור לבעלים. השם מאפיין את התכונה הבסיסית, וזה נועד ללמד את האדם מה ללמוד מאותו בעל חיים. כי החתול לא נברא לחינם, הוא לא נברא בשביל לטרוף עכברים ברחוב. הוא נברא כדי שהאדם ילמד מוסר השכל, שכמו

שהוא מחתל את צרכיו, הוא לא משאיר והולך, גם האדם צריך ללמוד דרך ארץ, תרבות, לדעת להיות יותר צנוע, לשמור על איכות הסביבה. תלמד מהחתול. הכלב נאמן ומסור לבעלים ולא לכל אדם ברחוב, כי בעל הכלב נותן לו מגורים, נותן לו כלכלה. יש לו הכרת הטוב. גם אתה תלמד להכיר טובה למי שעשה לך טובה. כל בעל חיים נועד ללמד את האדם. גם הצלילים שיש בכל בעלי החיים, האדם יכול לבטא את כולם. יש 22 אותיות. פרה קיבלה את האותיות מ' ו-ו'. כבשה קיבלה את האותיות מ' ו-ה'. תאמר לפרה: תגידי פעם אחת צ'. היא לא יכולה. ציפור, יש לה את הציפצופים שלה, אתה שומע את הצלילים שלה, אלו אותיות מסוימת. כל בעל חיים יכול להוציא מהפה אותיות מסוימות.

האדם קיבל את כל האותיות. האותיות שבהן נברא העולם. אדם שמסתכל בעצמו, פתאום הוא קולט באיזו עוצמה הוא, כמה הוא שונה מכל בעלי החיים. אז הוא לומד במה להשקיע, מה עיקר בחיים, מה טפל. רק העולם מעלים: עזוב, רק כסף, הנאות, תאוות. זה מה שהוא מושך את האדם לשם. וכשאדם נמשך, לא מכיר את הגדולה שלו, אז הוא רוצה רק תאוות. אז הוא אוכל בשביל לאכול כי יש לו מטרה לאכול. "מרבה בשר מרבה רימה", אומר הלל הזקן. לכן הרמב"ם נתן לנו גדרים. כשלמדנו כאן בשיעור את הרמב"ם, ראינו את הגדרים עד כמה האדם צריך לשמור על הנהגת הבריאות. ראינו אז. אני אומר בקצרה רק את הכותרות של דבריו, שכל אדם צריך להרגיל את עצמו לאכול מה שבריא לגוף

ולא מה שטעים לחיך. זה משפט קצר שאדם יכול להאריך ימים בזכות המשפט הזה. כמה אנשים מתים בגיל צעיר בגלל תזונה לא נכונה? חז"ל אומרים במדרש הפוך ממה שרוב האנשים חושבים. נשאל אנשים שמאמינים באלוקים, רוב האנשים שבעולם מתים בגיל שאלוקים קבע להם מראש? מה יענה כל אדם מאמין? כן, ודאי אנשים מתים בגיל שאלוקים קבע, אפילו יגיד כל האנשים. חז"ל אומרים שזה לא נכון. מכל 100 - 99 מתים בגלל שהם הזיקו לעצמם, מתים לפני הזמן. מכל 100 - 99 מתים לפני הזמן שאלוקים קבע להם בגלל שהם לא שמרו על הבריאות של הגוף. זה דבר מבהיל, כמה אדם יכול להאריך ימים אם ישמור על הבריאות של הגוף. לכן אומר הרמב"ם שאדם יאכל מה שבריא לגוף ולא

מה שטעים לחיך. כלל שחשוב לזכור אותו, בפרט באירועים. אנשים מגיעים לאירועים, היום ברוך השם יש שפע גדול, שמונה סוגי סלטים, 17 סוגי סלטים על כל שולחן. והוא לא אכל מהצוהריים כי יש אירוע בערב. יש מחמירים, מהבוקר לא אוכלים כי יש חתונה בערב. מגיע לשם רעב, אז מיד אוכל לחם וסלטים, נוטל ידיים, המוציא, הכול כמו שצריך. סיים את זה, כבר לא יכול לאכול יותר. עכשיו מגיעה מנה ראשונה עם ריחות וטעמים... איך הוא יוותר על זה? אוכל גם את זה. לא יכול לזוז מהכיסא. עכשיו הגיעה מנה עיקרית. הוא אומר לעצמו: אם מה שלא עיקר אכלתי, את העיקר אני לא אוכל? ודאי שחייבים לאכול גם את העיקר. ובקושי יכול לצאת לבית, הזיק לעצמו

לבריאות. אומר הרמב"ם שאדם צריך להרגיל את עצמו שכשהוא אוכל יפחות כמו רביע משביעתו. כך הלשון שלו. הוא אומר: אל תמלא את הבטן עד שאתה לא יכול לזוז. רבע לפני תעצור. הקיבה היא כמו בלון. בלון אפשר לנפח אותו. אדם יכול לאכול, לאכול, לאכול, וזה יתנפח. אבל אז קשה לו כבר לעכל, ואם הוא מרגיל את עצמו בכך, הורס לעצמו את מערכת העיכול. זה מכשיר שאתה מעמיס עליו. אתה רוצה שהוא יעכל טוב לאורך ימים? תרגיל את עצמך רבע לפני שהקיבה מנופחת, תעצור. אדם יכול להכיר את עצמו עם הזמן. מה הכמות של האוכל להעביר לצלחת האישית שלו, והוא יודע: זה בדיוק מה שאני צריך. גם אם יש פיתויים מסביב, לאכול את זה ואת זה. בפרט, ישראלים

מגיעים לבתי מלון בעולם, הוא רואה את כל השפע שם, חייב את הכול להעביר לשולחן שלו. אני אומר את זה מצד שדיברו בעולם בבתי מלון על ישראלים שמגיעים וחייבים לקחת הכול. מה שהם לא רואים אצל... טוב, זה חז"ל כבר אמרו שהנשמה של היהודי היא מנוע אחר. הוא לא יכול להסתפק במועט. יכול לקחת את זה לטובה, יכול לקחת את זה הפוך. אבל כל אדם שיודע אני לוקח בדיוק את הכמות שאני צריך לבריאות שלי, "ויפחות כמו רביע משביעתו", האדם הזה קם שבע, מרגיש רענן, טוב לו עם עצמו ומערכת העיכול מחזיקה מעמד הרבה שנים, כי הוא לא גמר אותה, לא העמיס עליה יותר מדי. זה לגבי הכמות. לגבי האיכות, אומר הרמב"ם, אתה יושב עכשיו באירוע ליד השולחן,

יש המון סוגי סלטים. מגיע המלצר עם מגש, יש מבחר של מנה עיקרית, מנה ראשונה. הנטייה הטבעית של האדם, אם הוא לא יתבונן בדברים, הנטייה הטבעית היא לקחת מה שהכי טעים. זה הכי נראה לו טעים, הכי יפה - את זה הוא לוקח. אומר הרמב"ם: תשנה את התפיסה במוח. תאמר לעצמך מהיום: אני בודק מבין כל מה שיש כאן מה הכי בריא, ותיקח את זה. ואדם שירגיל את עצמו לאכול מה שבריא לגוף ולא מה שטעים לחיך, ו"יפחות כמו רביע משביעתו", ועוד כלל נוסף שהוא כותב שם: שלא ישאיר פסולת בגוף, כשצריך להתפנות, שלא יתאפק, שילך מיד לפנות את הגוף מהפסולת. גם זה כותב הרמב"ם שזה חשוב מאוד לבריאות. יש אנשים עובדים ויש לחץ של לקוחות והוא מפחד שהוא

יפסיד את הכסף, אז הוא מרגיל את עצמו לאיפוק. זה לא בריא לגוף. וצריך להפעיל את הגוף. כל זמן שהאדם יגע, כותב הרמב"ם, לעייף את הגוף, לא להתפנק, לעשות פעילות, לעשות מה שצריך - האדם הזה הוא בריא ורענן, מאריך ימים, מרוויח, כל שנה שהוא חי שנה נוספת, כמה שבתות עוד הוא הרוויח שהוא שמר, כמה תפילין עוד הניח, אישה כמה הולכת בצניעות, מרוויחה את המצוות האלה של הניסיונות. כל דבר ודבר, לברך על האוכל, מרוויחים עוד ועוד אוצרות שצוברים לחיי נצח. עצה שנייה של הלל הזקן במשנה הזו: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". על אותו משקל של "מרבה בשר, מרבה רימה" - כלומר, יש דחף לאכול ולאכול, אבל תשים לב מה התוצאה, כך יש דחף לאדם

להרבות נכסים. זה דחף טבעי. אדם שיש לו עסק והוא חי טוב ומתפרנס טוב, וכל הלקוחות מרוצים, והוא רואה שהולך לו טוב, לאחר שהתבסס כלכלית, עולה בדעתו מיד: אם העסק הזה מצליח, למה לא לפתוח עוד סניפים? פותח סניף במקום נוסף, הוא רואה שגם שם הוא מצליח, פותח סניף בעיר אחרת, מתרחב לרשת בכל הארץ, ואם יכול לכבוש את כל העולם - אז הוא רוצה רשת בכל העולם. באופן טבעי, האדם מרגיש תראה כמה אני עושה דבר נכון, איך אני מתקדם בחיים, איפה הייתי בעבר כלכלית ואיך אני היום כל כך התקדמתי. הוא מחמיא לעצמו. אומר לו הלל: נפלת בפח. נכון, אתה מרבה נכסים וזה נראה מאוד מרשים, אבל תדע, מרבה נכסים מרבה דאגה. אל תשאף לזה, גם אם אתה

יכול. אתה ברוך השם חי בסדר? אם אתה לא חי טוב, ההכנסה שלך לא מספיקה, אז אין מה לעשות, תוסיף שעות עבודה, תראה מה אתה יכול לעשות שיהיה לך איך לכלכל את עצמך ואת משפחתך. אבל אם ברוך השם אתה חי, יש לך מה שאתה צריך, חי נורמאלי, חי טוב, בשביל מה אתה צריך עוד סניפים? אתה אומר "אבל אני יכול". נו, אז מה אם אתה יכול? זו סתם תאווה שאין בה שום טעם. יש לך זמן מיותר כל יום? מצוין, לך לשיעורי תורה, תחכים בתורה. מספיק לך שלוש שעות לעבוד ויש לך פרנסה טובה? כל היום לך לכולל, תלמד תורה, תחכים בתורה, תקים ארגון חסד. לך תעזור למשפחות נזקקות. כמה אנשים חיים במצוקה? תעזור להם, תקים ארגון, תרים עמותה, תעשה, תפעל. אבל

תנצל את הזמן שלך לדברים טובים. כי אם מרבה נכסים, אז נכון שחשבון הבנק הולך ותופח, אבל אתה מרבה דאגה. כשהיה לך סניף אחד, עסק אחד, חנות אחת, עבדת, חוזר לבית, יש לך אישה, יש ילדים, אתה יושב איתם, בית כנסת מנחה, ערבית, שיעור תורה. אתה חי רגוע. אבל כשיש לך עוד נכסים, גם כשאתה חוזר לבית, המנהל של הסניף באילת מתקשר, שעכשיו יש פה בעיה עם העירייה. סיימת איתו, מתקשר המנהל של הסניף בעפולה. אין לך מנוחה, לא בימים ולא בלילות. גם הטרדות של העסקים וגם כשאדם מתעשר, הוא נכנס לסוג של פחדים: מה יקרה אם הוא ייפול? ומה יקרה אם ישדדו אותו? ומה יקרה אם המניות יסתבכו לו? ועדויות, יש המון סיפורים של אנשים שברגע של

גילוי לב אמיתי, אנשים שכולם מקנאים בהם, אבל ברגע של גילוי לב אמיתי, הוא מראה לך כמה הוא אומלל שהוא נהיה כזה עשיר, כמה לא טוב לו, אף על פי שכולם מקנאים בו, אבל בחיים הפרטיים לא טוב לו. אומר הלל: אתה לא צריך להגיע לתחנה הסופית שם, ואז לומר לעצמך: בשביל מה נכנסתי לכל זה? סתם בלבול, סתם דאגות. מראש תהיה חכם, תזכור את המשפט: מרבה נכסים מרבה דאגה. כשלמדנו כאן את ספר קהלת, כמה ראינו ששלמה המלך התאמץ מכל זווית להרגיע את האנשים מרדיפה אחר הכסף. נתן את האיזון, מי שזוכר, למדנו כאן את האיזון הנכון ששלמה המלך החכם באדם, שהוא התחיל בזה שהיה לו הכול. די קרוב לתחילת ספר קהלת הוא מספר: הייתי מלך בירושלים והיה

לי כך והיה לי את זה ואת זה. בשביל מה הוא מספר את כל מה שיש לו? לא כדי להתאפר, אלא לומר לאדם: מה אתה שואף להגיע? מה אתה רוצה שיהיה לך? שלטון? לי כבר היה. כסף? היה לי. הנאות? היו לי. כל מה שאתה חושב כבר היה לי, עכשיו תשמע לעצה שלי: "הבל הבלים אמר קהלת, "הבל הבלים, הכול הבל". ההביל את כל ענייני העולם ואז נתן הדרכה איך להיות מאוזן. תיהנה מכל מה שאלוקים ברא בעולם, אל תקצין אחר החומר, וגם אל תקצין, כמו הפקירים ההודים, כמו כל אלה שנהיים קיצוניים לצד השני, לא מתחתנים, לא רוצים ליהנות, רוצים רק לסבול, גם זו לא הגישה של היהדות. הגישה של היהדות: תקדש את החומריות, תיהנה מכל מה שאלוקים ברא בעולם. יש לך

גוף - תן לו את הצרכים שלו. אבל הכול על פי התורה, באיזון נכון תרוויח עולם הזה ועולם הבא. הברטנורא כאן מביא שהיה אדם אחד חכם שאמר את המשפט הבא: השם יצילנו מפיזור הנפש. שאלו אותו: מה אתה מתכוון? אדם חכם שמבקש שהשם יצילנו מפיזור הנפש. ממתי הנפש מתפזרת? אמר להם: היום יש לי עסק אחד, אז הנפש שלי נמצאת בעסק הזה. אם יהיו לי הרבה עסקים, הנפש שלי תתפזר בין כל המקומות האלה. אני צריך להיות מוטרד מזה ומזה. אז אני מתפלל שהשם יצילנו מפיזור הנפש, שאני אהיה מרוכז בעסק אחד. יש לי את המשפחה, יש לי את התורה שלי. גישה בריאה ונכונה לחיים. נמשיך את דברי הלל הזקן, נקרא מתחילת המשנה ונמשיך הלאה ברצף: זה בזמנם שהיו

נושאים כמה נשים, אז אישה רואה שבעלה אוהב את האישה הזו יותר ממנה, הייתה הולכת לעסוק בכישופים כדי להטות את לב בעלה אליה. לכן אומר הלל, אפילו שבזמנם היה מותר לשאת כמה נשים, עצה טובה: מספיק אחת, והלוואי שתסתדר גם עם האחת הזאת. מרבה נשים מרבה כשפים. אפילו שמותר. גם בזמנם היו רוכשים עבדים ושפחות שהיו עובדים בביתם בצורה של עבדות. ביהדות יש הלכה שאסור להעביד, יש כללים לא להעביד בפרך, ואיך להתנהג בצורה מתורבתת, הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. ומתי יכולים לקנות עבד עברי? רק לשבע שנים. בשנה השביעית: "שש שנים יעבוד, "בשביעית יצא לחופשי". ומי היה נמכר לעבד? אדם שגזל ואין לו כסף להחזיר את הגזילה. אז אומרת

התורה: אם אין לו ונמכר בגנבתו. עד התאריך הזה, ולומד תרבות מהאדון הזה שדואג לו, יש הלכות בכל העניין הזה. או עבד כנעני. עבד כנעני זה עבדים של אומות העולם, לא יהודים, שהיו מוכרים אותם בשוק העבדים, אז הוא אומנם נמכר לעולם. כשהיו מוכרים בשוק העבדים, עם ישראל לא התעסק בדברים האלה, אבל כשהגויים היו מוכרים, אז יהודי היה מרשה לעצמו במקום שגוי יקנה אותו, אני אקנה אותו. העבדים הגויים היו מעדיפים שיהודי יקנה אותם, כי יהודי יודע שיש תורה, שאסור לו להתעלל בעבד שלו. מותר לו להגיד: תעבוד בשדה, תעשה ככה. אסור לו להתעלל. אם פעם כעס עליו, הכה אותו באגרוף, שבר לו שן - מיד יוצא לחופשי. כך על פי התורה. כדי להזהיר,

לא בגלל שקנית אותו לעבד, מותר לך להתעלל בו. זה אדם, חביב אדם שנברא בצלם. נברא בצלם אלוקים. אבל אומר הלל: אפילו שמותר לקנות עבדים, מה שהיה בזמנם, מרבה שפחות, אלה נשים, מרבה זימה. למה? כי יש את כל הניסיונות שמביאות איתן מתוך ההרגלים שלהן, ומרבה עבדים - מרבה גזל. העבד הכנעני, אין לו תרבות ואין לו מצפון ואין לו כלום, איפה שיכול לגנוב - גונב. לכן אומר תתרחק מאלה. עד כאן זה הצד השלילי, מה יכול להזיק לאדם. עכשיו עובר הלל אז במה כן להרבות? יש לאדם דחף, רוצה להתקדם, רוצה לבלוע את כל העולם. ויש כלל גדול ביהדות, שאגב, זה נכון גם לחינוך ילדים. כשאומרים לילד "את זה אל תעשה", הוא רוצה לצאת לטיול וההורים לא

מרשים לו, אומרים לו "מסוכן", הודיעו שעלול להיות שיטפונות, רוצה לצאת עם חברים שלו לאיזה מקום לצפות בשיטפונות, וההורים מפחדים עליו, שלא יישטף שם. אבל הוא בן 15, מנדנד להורים שהוא מאוד רוצה, אבל ההורים יודעים: לטובתו אני צריך לעמוד על זה. או רוצה לקנות אופנוע. ילד בגיל 17 רוצה אופנוע. ההורים צריכים להיות כמו פלדה חזקים: בשום אופן. שיצעק, יבכה, ישתולל. אין אופנוע. ולומר לילד: אנחנו אוהבים אותך. כמה אסונות יש בעניין הזה של האופנועים. אתמול חזרתי מהרצאה בנתניה, שבעה בחורים על אופנועים עברו דרך כל המכוניות במהירות עצומה, ופיתולים, כל אחד מנסה להרשים את השני, אחד פתאום הרים את עצמו באוויר. ממש

התפללתי עליהם שהשם ישמור עליהם שיגיעו בשלום עם השתוללות כזאת בכבישים. כל אחד רוצה להרשים את השני. זו סכנה גדולה. הכלי הזה הוא כלי משחית. כמה קטועי רגליים וידיים ואזכרות שמזמינים שנבוא לדבר שם בשבעה של הצעירים האלה שנהרגים. צריך להיזהר מאוד. אבל כשמסרבים לילד שמבקש משהו, תמיד להציע אלטרנטיבה אחרת. להגיד לו: זה לא, אבל זה כן. הוא רוצה לצאת לטיול מסוים, שיודעים שהוא לא בריא, אומרים לו: אני מוכן לתת לך את הכסף של הטיול, תקנה עם זה מה שאתה רוצה, אבל אני לא מוכן שתלך לטיול. שיראה שמתחשבים בו. אם הילד שומע כל הזמן רק לא ולא ולא, ולא מרשים לו שום דבר, מתחיל להתמרד. בסופו של דבר הוא מרגיש את הבועה

הזאת שמתנפחת בתוכו עד שמתפוצצת, עלול להתנתק מההורים. לכן תמיד שמאל דוחה וימין מקרבת. תמיד כשאומרים את ה"לא", אז להגיד מה כן. זה כן, אז כך יש לילד יותר כלים כדי להכיל את הדברים. אומר הלל הזקן: עד עכשיו אמרתי לך, את כל המרץ שיש לך, שאתה רוצה לרוץ, לקנות, לעשות, לאכול, נכסים. אמרתי לך שתוותר על זה. אתה אומר: אבל אני בוער בתוכי. לאיפה אני אכוון את כל האנרגיות האלה שיש לי? עכשיו הלל מלמד לאיפה כן לקחת את האנרגיות החזקות האלה לטובה. והוא אומר כך: "מרבה תורה מרבה חיים". במקום להרבות נכסים, תרבה תורה. תאמר לעצמך: אני רוצה להיות בקי בכל התורה, ללמוד משנה, ללמוד גמרא, ללמוד הלכה, לסיים מסכת, אחר כך עוד

מסכת, להיות בקי בספר הזה. תבלע תורה, תרבה תורה. ואז תגלה שאתה מרבה חיים. זה גם כפשוטו, כי התורה אומרת על עצמה: "כי בי ירבו ימיך "ויוסיפו לך שנות חיים". על ידי שאדם לומד תורה, התורה נותנת בו אור פנימי, גורמת לו לאריכות ימים. ובאמת רואים, גדולי ישראל שעמלו בתורה, רובם ככולם הגיעו לאריכות ימים מופלגת. הרב כדורי בגיל 106, הרב שך בגיל 105, הרב אלישיב בגיל 106. הכרנו אותם, כל אלה בדור שלנו. הרב וואזנר - 102. גילאים... כל אלה גדולי הדור שלנו שהנהיגו את הדור ומאריכים ימים. מרן הרב עובדיה יוסף הגיע ל-93, ועוד אחרים, אתה רואה מגיעים לגילאים מופלגים. גם גדולי הדור שחיים איתנו, שהשם ייתן להם אריכות ימים,

רואים שזוכים ברוך השם לאריכות ימים מופלגת. "מרבה ישיבה מרבה חוכמה". מכאן יצאה המילה "ישיבה", שרגילים לקרוא לישיבות. היום כשאומרים לבחור מתחזק, אולי ילך איזה חודש לישיבה? המילה "ישיבה" נשמעת מלחיצה. למה? כי "ישיבה" זה נשמע כל היום רק לשבת, אומר: אני לא יכול כל היום לשבת. מאיפה לקוחה המילה הזאת "ישיבה"? לקוח מכאן, "מרבה ישיבה, מרבה חוכמה". הכוונה, אדם שהוא מרבה לשבת לפני הרב וללמוד ממנו, להחכים ממנו. מרבה ישיבה מרבה חוכמה - כמה שאתה יושב יותר ולומד, לא סתם לשבת להסתכל על הקירות. אבל אם אתה יושב ולומד ומחכים, מרבה חוכמה - אתה מגלה שקיבלת כלים לכל העניינים בחיים, לא רק בהלכות, גם בחיי היום-יום,

אדם לומד תורה, תוך כדי לימוד גמרא, פתאום מגלה ידע כאן בבוטניקה, פה ידע באנטומיה, פה ידע בפיזיקה, פה ידע במתמטיקה, גיאומטריה, כל התחומים, כל החוכמות תוך כדי לימוד האדם לומד בתורה, איך יהיה לו שלום בית, איך להתגבר על מידות רעות שיש לו, לתקן את עצמו, כל זה נמצא בתורה, לכן הוא אומר "מרבה ישיבה מרבה חוכמה", כלומר שב בסבלנות, תקשיב, תלמד, אתה תרבה חוכמה, תרוויח הכול. "מרבה עצה, מרבה תבונה". מרבה עצה זה אומר להתייעץ עם הרבה אנשים. אל תסמוך על החוכמה שלך. בחור רוצה להתחתן עם מישהי, נראית לו טוב. בחורה רוצה להתחתן עם מישהו, נראה לה טוב. כדאי להתייעץ, לשאול את ההורים: מה אתם אומרים על הבחור? פגשתם

אותו. אימא, מה את חושבת? יהיה לי טוב עם הבחור הזה? והבחור שואל את אימו: יהיה לי טוב עם האישה הזו שאני אתחתן איתה? יש ספקות, פונים לרב, ליועץ נישואין שמבין בתחומים האלה ופורסים: אני פגשתי מישהי שיש לה מעלות א' ב' ג' ד', אבל מעלות אחרות אני מרגיש שחסר, אני רציתי שיהיה גם את זה ואין בה. או יש סימן שאלה, שאני מוטרד מהעניין הזה. האם זו בעיה אמיתית או שאני סתר בדימיונות? תתייעץ. "מרבה עצה מרבה תבונה", אתה יכול לשמוע כיווני חשיבה מאנשים על דברים שלא חשבת עליהם. אבל לפי מה אני אחליט? שמעתי הרבה עצות. כותב רבי חיים מוולוז'ין: תיקח עצות מכולם, ובסוף תחליט אתה בעצמך. למה הוא אומר תיקח עצות מכולם ובסוף

אתה תחליט? למה שלא תגיד: לא, אז אימא שלי תחליט? התשובה היא: כי אתה רואה את התמונה יותר טוב מכולם. כל מי שמסביב יכול לתת לך עצות לפי ההסתכלות של אותו אדם. אז תיקח בחשבון את כל העצות האלה, תיקח אותן ברצינות, אבל את ההחלטה הסופית אם להתחתן או לא להתחתן - תיקח אתה בעצמך, כי הראייה שלך עם תחושות הלב שלך הן הכי נכונות עבורך. אז תשאל: למה צריך את העצות? כי אתה נוגע בדבר. אדם שנוגע בדבר הוא יכול לא לראות את החסרונות. מתלהב מדירה מסוימת, רוצה לקנות אותה, תשמע, תתייעץ האם כדאי או לא. כי יכול להיות שההתלהבות שלך תבלבל אותך. ייתכן שבחור פוגש מישהי, המראה החיצוני שלה מאוד מרשים, הוא נהיה משוחד. בפרט אם

הוא לא שומר נגיעה, זה 100 אחוז משוחד, הוא לא רואה את החסרונות שלה בכלל. כמה נופלים בפח שלא שומרים נגיעה לפני החתונה, בטוחים שזה מה שטוב לי. אחרי החתונה - עולם אחר לחלוטין. כשיש שמירת נגיעה, לפחות השכל עובד ולא כל היצרים שמבלבלים את האדם. גם ככה מתחתנים יותר מהר ולא עוברים עבירות של איסורי תורה. מכל הצדדים, כל הוראה שהתורה נותנת לאדם, נועדה לטובתו. אז כשהשכל עובד והאדם שומע עצות מאחרים שאולי בכל זאת הוא נוגע בדבר, בסופו של דבר מקבל החלטה, יכול לכוון יותר לאמת. "מרבה עצה מרבה תבונה". אתה יכול להתבונן יותר לעומק על ידי העצות. "מרבה צדקה מרבה שלום" - אדם שמרבה בצדקות, נותן צדקה, מרבה שלום. גם

שלום בין אדם לחברו. יש בעיות בין זוגות של שלום בית, ממש מגיעים לריב ולכעסים, אפילו יכולים להתגרש, למה? בגלל בעיות כלכליות. וכשאתה עוזר להם בצדקות שלך, נותן תמיכה - אתה מרבה שלום בין הבעל לבין אשתו. יכול לפתור סכסוכים על ידי שאתה עוזר כלכלית. וגם אומרים חז"ל: מרבה שלום בין עם ישראל לקב"ה. כי העני יכול להתלונן: ריבונו של עולם, למה לי אין מיטה לישון, וההוא יש לו מיטה לישון, יש לו כמו כעסים על הקב"ה. כשאתה נותן לו צדקה, נתת לו מיטה לישון - עשית שלום בינו לבין אלוקים. גם מההיבט הזה. "קנה שם טוב, קנה לעצמו" - אדם שזכה שיהיה לו שם טוב על ידי שהוא הולך בדרך ישרה, עושה מעשים טובים, הולך בדרך התורה,

משבחים אותו - אז הקניין הזה זה קניין שהוא לעצמו. יש קניינים שהם לא בדיוק לעצמך. קנית בית, בסוף הולך לעולם הבא, "ועזבו לאחרים חילם" - זה נשאר לאחרים, אבל שם טוב שאדם קונה, זה לעצמו לנצח. מסיים הלל את דבריו במשנה: "קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא". אדם שזכה לקנות לעצמו דברי תורה, זה קניין, זה רכוש. כל דף גמרא שאדם לומד, כל חומש, כל תנ"ך, כל דבר שאדם לומד, הלכות, זה קניין שהופך להיות חלק ממנו, וזה קניין נצחי, קניין שלעולם לא נאבד ממנו. לכן אומר שקנה לו חיי העולם הבא. משל למה הדבר דומה? ובזה נסיים. אוצרות שיש בהם כל טוב שבעולם, כסף וזהב, יהלומים ותכשיטים, ומודיעים לכולם: מי שרוצה שייגש

לקחת. אבל יש שם דלת פלדה נעולה, אף אחד לא יכול להיכנס. בא אדם, קנה את המפתח, ברגע שקנה את המפתח, אוטומטית יש לו את כל מה שנמצא שם. כך גם אדם שקנה דברי תורה, קנית את המפתח. לכן יש לך חיי עולם הבא. לימוד התורה נותן לאדם מפתח לפתוח את כל השערים של חיי העולם הבא. כי על ידי תורה יודע מה מותר, מה אסור, מה רצון השם. עצם לימוד התורה נותן אור בנשמת האדם, חייו משתנים לטובה ולברכה, כי יש לו את המפתח הזה של דברי התורה שהוא בעצם המפתח להיכנס לחיי העולם הבא. השם יזכנו שנזכה באמת ליישם את כל העצות המיוחדות והנפלאות האלה, ושדברי התורה יהיו לשמירת עם ישראל וחיילי ישראל בכל מקום שהם, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.