התרומה ששינתה את הדין - הרב יוסף חיים גבאי HD (עם כתוביות בעברית)

שלום לכולם. כשהקב"ה מצווה את משה רבנו על בניין המקדש, על בניין המשכן, אומר השם יתברך: אני רוצה מקום שבו אני אשרה את שכינתי בישראל. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." מבקש השם יתברך: "וייקחו לי תרומה מכל איש אשר ידבנו ליבו "תיקחו את תרומתי." תאספו תרומות, עם התרומות שאתם אוספים, תבנו את המקדש. והשאלה הידועה והמפורסמת: מה זה "וייקחו לי תרומה?" כשהאדם בעצם רוצה תרומה, מה הוא אומר? וייתנו לי תרומה. מה זה וייקחו לי תרומה? אז ראיתי בספרים הקדושים יסוד נפלא שקשור לכל אחד מאיתנו. עם ישראל קדושים, כולם מקיימים את מצוות הצדקה, לכל אחד יש בבית את קופת הצדקה שלו, ופה שם שקל, פה שם שני שקל, כל אחד מקיים את

מצוות הצדקה. תשאל אותו: מה כיוונת כששמת צדקה? מה כיוונתי? שמתי. שיהיה, שיהיה לצדקה. ניקח מקרה קיצוני, הפוך, אדם עשיר, באים להתרים אותו, והוא תורם מיליון דולר למטרת צדקה לבניית בית כנסת. תשאל אותו: מה עשית? מה כיוונת בשעה שנתת את הצדקה הזאת? הו הו, שורה ארוכה, התפללתי לפרנסה בשפע, למרות שיש לו, לבריאות, להצלחה, לילדים, לנכדים, לזה ולזה, כולו מרוגש ממצוות הצדקה שהוא עשה. נשאל כל אחד: מה ההבדל בין שתי הצדקות האלה? מה התשובה? פשוט, זה נתן מיליון, יש לו הרבה מה להתרגש, יש לו הרבה מה לכוון, יש לו הרבה מה לבקש. אני, מה נתתי? חמישה שקלים? מה זה חמישה שקלים? אליך, זה שנתן את החמישה שקלים, הקב"ה בא

ואומר: וייקחו לי תרומה. כל כסף שבעולם, ממי הוא? כי לי הכסף ולי הזהב, אמר ה.' כל כסף וכל זהב וכל פרנסה שיש לאדם בעולם, ממי היא? היא מהשם יתברך. אומר השם יתברך למשה, לא "וייתנו לי תרומה", "וייקחו לי תרומה." כשהאדם בעצם נותן לי תרומה, מה הוא עושה? הוא לוקח משלי, "וייקחו לי" - וייקחו משלי. אומר השם יתברך: היות וזה משלי, אז זה שנתן מיליון דולר, אני מבין למה הוא נתן, אני מבין כי נתתי לו הרבה, הוא לקח ממני. זה שנתן חמישה שקלים, אני גם מבין אותו, למה רק חמישה שקלים, כי מה נתתי לו? נתתי לו חמשת אלפים שקל חודשיים, כמה מזה הוא כבר יכול להפריש לצדקה כל יום? אומר השם יתברך: "וייקחו לי", תיקחו משלי,

והתחושה שלך צריכה להיות הכי נפלאה בחמישה שקלים שאתה נותן. למה? כי אני יודע מה נתתי לך, אני יודע מה האפשרויות שלך כי אני נתתי לך. אז אני לא דן אותך יותר מזה. אני דן אותך רק על זה. אתה והעשיר, שניכם שווים בתרומה. אתה והעשיר, שניכם שווים בבקשות בזמן התרומה. יש לך יתרון נוסף עליו, הוא עוד הולך לקבל שלט ופרסום: "בית כנסת זה נתרם על ידי הנדיב הנכבד." אז אולי חלק מהמצווה נהרס בגלל הפרסום והכבוד שהוא קיבל. אתה, את החמישה שקלים ששמת בקופה, שמת בצנעה, אף אחד לא יודע, אף אחד לא הרגיש, השכר הוא כולו שלך. אבל אתם שווים. אתם שווים. זה וייקחו לי תרומה. תדע, אתה לוקח משלי. היות וזה משלי, אני יודע בדיוק כמה

אתה יכול לתת כי אני יודע כמה נתתי לך. שמעתי על זה מעשה נורא, אמיתי שהיה עם רבנו הרמ"א הקדוש, אין לנו הבנה מי זה הרמ"א, רבנו משה איסרליש, זכותו תגן עלינו ועליכם, היה רבה של העיר קראקא לפני כ-450 שנה, הוא גם חיבר את המפה על השולחן, יש לנו שולחן ערוך של מרן הבית יוסף, הוא סידר את המפה, ואחינו האשכנזים יוצאים ביד רמ"א, הולכים לפי הרמ"א. הרמ"א היה קדוש השם, מקובל עצום גם, וסיפור שהוא מספר: שיום אחד, בשעה מאוחרת בלילה, הוא יושב ולומד. יושב לומד בבית, מתעמק בזוהר הקדוש באיזו סוגיה נפלאה, כולו מאיר כלפידים. פתאום הוא רואה בחדר שלו מולו את הסבל של קראקא. סבל, אדם שהיה עובד בסבלות. אדם פשוט. והוא אומר

לו: רבי, אני באתי אליך בשליחות מבית דין של מעלה. הרמ"א לא הבין בדיוק, אמר לו: מחילה, אם אפשר, תשחרר את המקום יש זמן של קבלת קהל, תבוא בזמן של קבלת קהל, אני עכשיו באמצע סוגיה, מה אתה מספר לי סיפורים? אחרי שהוא הולך, הרמ"א מתחיל לחשוב: רגע, הבית שלי סגור, איך הוא נכנס לפה? הבית סגור, החלונות סגורים, הדלתות סגורות, יש פה משהו שמיימי. הרמ"א בבוקר בתפילה, דבר ראשון שהוא עושה, הוא שואל בבית הכנסת: מישהו יודע מה עם הסבל? אמרו לו: רבי, כן, אתמול הוא נפטר לבית עולמו בבוקר, קברו אותו וזהו. הרמ"א מיד הבין - יש פה משהו שמיימי, הוא לא ידע שהסבל נפטר, הוא לא ידע שהסבל מת, יש פה משהו שמיימי. בלילה השני,

הרמ"א יושב ולומד, פתאום הסבל מגיע שוב. אומר לו: רבי, באתי אליך בשליחות של בית דין של מעלה. אומר לו הרמ"א: תראה, אין לי בעיה לקבל את השליחות שלך. לפני כן יש לי כמה שאלות פשוטות: אני קודם כול מבין שאתה נמצא בבית דין של מעלה. אתה כבר נפטרת לבית עולמך. הרמ"א גם לא מתרגש ממנו הרבה כי מראות כאלה הרמ"א רואה כל הזמן. רק הרמ"א שואל אותו, אומר לו: תגיד לי, איך יכול להיות שאתמול רק נפטרת ועלית לבית עולמך, עלית לבית דין של מעלה, איך יכול להיות שתוך יום נגמר דינך, הדין שם הוא ארוך, זה לא פשוט. בודקים כל מעשה ומעשה שאדם עשה מיום לידתו ועד יום פטירתו. איך זה שאת כל הדין סיימת ביום אחד? ולא רק סיימת, עוד

קיבלת את הזכות להיות שליח של בית דין של מעלה? אני לא מבין. אמר לו: הרב, אני אספר לך את הסיפור קצת, תבין אולי. אני, סיפור חיי, אני אדם פשוט, תורה לא למדתי בצעירותי, מה שאני יודע זה לסחוב משאות, מזה התפרנסתי. חלק היו לקוחות קבועים שהייתי מוביל להם דברים, לוקח להם דברים, וחלק עבודות מזדמנות. הרבה כסף מזה לא הרווחתי. סוף היום, תמיד הייתי בא לבית הכנסת, שומע איזה שיעור תורה, מנומנם, מבין, לא מבין, לאחר מכן עובר דרך הבית, שם לאשתי חלק מהמשכורת וחלק נוסף אני הולך לפיצוצייה הקרובה, לאיזה בית מרזח ויושב עם חברים וכולנו שותים כמה כוסיות טובות, לשכוח מכל הכאב והצער והקושי, וקם בבוקר שוב ליום עבודה חדש.

זה סדר היום שלי. ויום אחד... זה היה יום חמישי בלילה, אני עושה את המסלול הקבוע: בית כנסת, הביתה, כסף לאשתי, מה שנשאר לי - הולך לשתות, בדרך, אישה ככה אומרת לו: יהודי, יהודי יקר, איפה הלב שלך? אתה הולך עם הכסף הזה לשתות עכשיו, לשתות כמה כוסות וודקה, אני, אין לי במה לעשות שבת, אין לך טיפת רחמים? הוא אומר: הגרון זועק וודקה, הלב דורש את הוודקה, כולי רוצה, אני רגיל כל יום, משהו שהתרגלתי כל ימי חיי, אבל מצד שני, אישה מסכנה, אין לה במה לעשות שבת. הוא אומר: הלב היהודי, אין כמו הלב היהודי של עם ישראל. הוא אומר: לקחתי את הכסף שנשאר לי, נתתי לה, אמרתי לה: אני לא שותה, לא כלום, קחי, שיהיה לך לשבת. הוא

אומר: כשהגעתי לבית דין של מעלה, בדקו מה ואיך וכמה ולמה, ראו שבסך הכול, הרבה מצוות לא עשיתי בימי חיי, אבל גם לא הרבה עבירות חמורות. כי הייתי אדם פשוט, לא לכאן ולא לכאן. גיהינום אני צריך לקבל על אותן עבירות. גן עדן אני לא יכול לקבל כי מה יש לי? אילו מצוות יש לי? ואז פתאום מגיעה אותה אישה שקיבלה את הצדקה וזועקת: רגע! רגע! רגע! רגע! מה עם הכסף שהוא נתן לי? הוא החיה אותי ואת ילדיי לשבת. אבל זכיתי גם. הוא אומר לו: הרבי, בוא תשמע, זכיתי שאותה אישה לא הייתה אישה רגילה, ידוע שבבית דין של מעלה כל שנה דנים את האדם מחדש. למה? אולי יש תוספת של מצוות שנעשו בעולם הזה לעילוי נשמתו, מעלים אותו עוד יותר למעלה.

להפך, חס ושלום, אולי העבירות שנעשו בזכותו, השם ירחם ויציל, מורידים אותו מהמדרגה שלו. כל שנה דנים. והוא אומר: ודנו את מי? את אסתר המלכה. הגיע חג הפורים, דנו אותה, היא נמצאת במקום גבוה ועליון. היא הצילה את עם ישראל. אבל המקטרג קם ואמר: מחילה, הכול אפשר להגיד, היא עמדה בניסיונות, עמדה בכול, אבל ניסיון העוני היא לא חוותה, היא הייתה בארמון של אחשוורוש, שם לא היה חסר לה כלום. כלום. כל מעדני תבל היו לה, כל מעדני עולם. היא לא חוותה ניסיון של עוני. מי אמר שבניסיון של עוני היא תעמוד? אסתר המלכה בחרה לרדת פעם נוספת לעולם כדי להשביח את שכרה שם. כי שם זה אינסוף, זה נצח, זה נצח, אז פשיטא, שאם אפשר יותר -

אפשר יותר. ועל המזל שלי, אותה אישה - מי זאת הייתה? הגלגול של אסתר המלכה. זכיתי ועשיתי צדקה עם אסתר המלכה. בשמיים אמרו: צדקה עם אסתר המלכה? אתה גיהינום כבר לא תראה, רק גן עדן. אבל מה, רבי, אני בא לתוך גן עדן והשם ירחם ויציל, אני לא מבין מילה אחת. יש שם ישיבה של רבי שמעון, לומדים, לא מבין, הולך לישיבה של רבי עקיבא, לא מבין. האר"י ז"ל - אני לא מבין. איזה תסכול זה. למה? כי מה שלא למדת פה בעולם, נורא ואיום, שם לא תבין. מה שפה לא למדת, שם לא תבין. מה שפה הצלחת ללמוד, זה מה שילמדו אותך במתיבתא דרקיעא. הוא אומר: הרב, התחלתי להשתעמם. אני מסתובב, אומנם גן עדן, הכול יש, אבל אני לא מבין כלום. זה תענוג

רוחני. ניגשתי למזכירות של בית הדין, אמרו לי: מה אתה רוצה? מה חסר לך? הכול בסדר. יש חשמל, מים, הכול מסודר, אוכל, מה אתה רוצה? אמרתי להם: מה אני אגיד לכם, אני משתעמם, לא מבין כלום. אמרו לי: אתה יודע מה? יש לנו בשבילך תפקיד נפלא. התפקיד שלך יהיה להיות שליח בית דין של מעלה לצדיקים, פה למטה. אמרתי להם: זה מתאים לי, הייתי סבל, כל היום בדרכים, זה מתאים לי. אז מינו אותי להיות שליח בין דין. והשליחות הראשונה שלי, רבי, זה אליך. הרמ"א מקשיב לסיפור, מרותק, ואז אומר לו: אז אולי תגיד לנו מה השליחות? עכשיו תגיד לי מה השליחות. הבנתי קצת. עכשיו תגיד לי מה השליחות. אומר: רבי, באו להגיד לי מבית דין של מעלה, אתה

כל שנה בתקופה הזאת מתרים לקמחא דפסחא, לעזור למשפחות נזקקות. יש לך רשימה של עשירים ואתה הולך ישירות אליהם הביתה. עשיר פלוני, עשיר אלמוני, עשיר זה, ואתה מדלג על בתי העניים. ובאו להגיד משמיים: מבינים אותך הרמ"א, כי אתה רוצה להביא את הכסף הגדול ובזה לפרנס את העניים, אבל אתה מדלג על אותם בתים של אנשים שיכולים לתת שקל וחצי שקל. ושלחו אותי להגיד שאצל הקב"ה החצי שקל והשקל שאלה נותנים חשוב אצלו בדיוק כמו תרומת העשיר. והוא נעלם. והרמ"א הקפיד מאותה שנה ללכת להתרים גם בבתי העניים. זה מה שאמרנו: וייקחו לי תרומה, אומר השם יתברך: זה לא וייתנו לי, זה וייקחו לי. אתה לוקח משלי. היות ואתה לוקח משלי, אני יודע

כמה נתתי לך. נתתי לך להרוויח חמש בחודש, חמישה שקלים בשבילי זה הרבה מאוד, אני יודע את המצב שלך, אתה מרוויח מיליון ונתת 100,000, אני גם מבין אותך, כי לקחת משלי. אני לא אבוא אליך בתביעה אף פעם. "עשיר ורש נפגשו". שניהם אותו דבר. שניהם אותו דבר. אז מהי כוונת הלב צריכה להיות אצלך? אדרבה, הקב"ה, אני נותן חמישה שקלים, זה מה שיש לי, אבל זה מכל הלב, מכל הנשמה. תן לי בריאות בזכות זה, תן לי שמחה, תן לי עושר, וגם וייקחו לי, אומר השם יתברך: אם אתה תיתן לי, אני אגרום לך שתיקח ממני יותר. אתה תקבל שפע יותר גדול. אז עד היום הרווחת חמש, תרוויח עשר. עד היום הרווחת עשר, תרוויח עשרים. אבל האמת האמיתית היא: היסוד

הזה זה לא רק לגבי צדקה, זה לגבי כל דבר בעולם. לפעמים יהודי אומר לעצמו: אה... מי אני? מי אני שהתורה שלי שווה משהו? מה אני עושה? יושב, לומד חצי שעה ביום, רבע שעה ביום, מה זה כבר עושה? מה אני כבר שווה? התפילות שלי, אילו תפילות כבר יש לי? תפילות בכוונה? תפילות בהתעוררות? אני יודע בדיוק, לב יודע מרת נפשו. אז תדע, גם חוכמה וגם בינה, ממי? מהשם יתברך, "וייקחו לי." אתה לוקח משלי. אתה לוקח משלי, "וייקחו לי" - אתה לוקח משלי. ואני יודע כמה חוכמה נתתי לך, אני יודע כמה טרדות נתתי לך, שאתה לא מסוגל לעבוד אותי כמו שצריך, אז אני מרוצה מאותו קצת שאתה כן עובד אותי. אתם שומעים, אחים יקרים? זה לא רק בצדקה. זה לא

רק בצדקה, זה גם בכל דבר רוחני. גם בדבר רוחני. אתה מתפלל, אתה לומד, תדע, יש אחד שדן אותך לכף זכות הכי גדולה והכי מלאה, זה הבורא ברוך הוא. כי ממי לקחת חוכמה? ממנו. ממי לקחת את האפשרות לכוון בתפילה? ממנו. אומר ה' יתברך: אני יודע שאתה לא מצליח לכוון מספיק, כי זה ממני, אני יודע מה נתתי לך. אני יודע מה הכוחות שאיתם בראתי אותך. אז אני לא דן אותך. אז תהיה שמח בשלך. תהיה שמח, תשתדל רק לעשות את זה מכל הלב. היה אחד מגדולי החסידות, תלמידו של הבעל שם טוב, בא לאוהב ישראל מאפטא, זכותו תגן עלינו ועליכם, היה קדוש השם, אי אפשר אפילו להבין מי היה האוהב ישראל, גאון הגאונים, צדיק שבצדיקים. והוא התאווה מאוד לדעת

מי הולך לשבת לידו בבית דין של מעלה. בעולם הבא, מתיבתא דרקיעא, מי השכן שלו בגן עדן? אתם יודעים, כל אחד שקונה דירה, מעניין אותו מי השכנים, אפילו שכירות - מי השכנים? כל שכן אם הוא קונה, לכמה זמן זה? 70 שנה. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה." שם זה נצח, זה אינסוף. האוהב ישראל רוצה לדעת מי השכן שלו. אמרו לו שם, אחד, קוראים לו משה, גר בעיירה פלונית, זה השותף שלך. זה השכן שלך בגן עדן. האוהב ישראל, מרוב התלהבות והשתוקקות וסקרנות לדעת, מי? מי? מי זה שהולך לשבת לידי? לקח את הסוס והעגלה ויצא לכיוון. הגיע לאותה עיירה, הוא מברר קצת, מתברר שהמוישה הזה, אדם צעיר בן 25, והתפקיד שלו רועה

צאן. זה התפקיד שלו. האוהב ישראל מבין, לא סתם אמרו לו מן השמיים זה השכן שלך. מתחיל לעקוב אחריו קצת, בבית, שום דבר מיוחד. אוכל כמו שצריך, שותה כמו שצריך, ברכות, ממש, לא ראה אותו אפילו מברך. בבית הכנסת של השכונה, גם לא ראה אותו. אמר האוהב ישראל: יכול להיות שכל עבודת השם שלו ביער, כשהוא רועה צאן. אני אעקוב אחריו שם. הוא רואה אותו בבוקר נכנס ליער את הרועה צאן, הרבי הולך אחריו, האוהב ישראל, הוא רואה אותו מתקדם, מתקדם, מתקדם, והוא לא רואה שום דבר מיוחד. הוא שומע את הרועה צאן שורק לצאן, כשהוא צמא, הוא שותה, כמו שכשהם צמאים, להבדיל, שותים. לא ראה שום הבדל. הוא אומר: אבל פתאום ראיתי מחזה מוזר, הרועה

צאן לוקח את המקל שלו, ופתאום מתחיל להיכנס ככה לאיזו אקסטזה. כולו מאדים ומתחיל לקפוץ קפיצות, קפיצות כאילו שיש איזו מוזיקה פה מקפיצה, וצועק את המילה: טמא, טמא, טמא. ועוד פעם מזנק, קופץ, רוקד, קופץ, רוקד, וחוזר על המילה "טמא," עד שבשלב מסוים הוא פשוט נופל על הרצפה בלי כוחות. כמה דקות מתנשף, מתנשם, קם, חוזר לעצמו. האוהב ישראל אמר לעצמו: אם יש משהו שצריך לחשוד בו זה הסיפור הזה. זה הדבר היחיד שראיתי אצלו. הוא ניגש אליו, הרועה צאן רואה את הרב, רואה את האוהב ישראל, האוהב ישראל היה נראה... הוא ראה דמות של קדוש, הוא אמר לו: כן, רבי. הוא אמר לו: שמע, אני עוקב אחריך וראיתי אותך, את הריקוד המוזר הזה שלך,

את הקפיצות האלה, טמא טמא, אולי אתה יכול להסביר לי מה זה בדיוק? אמר לו: רבי, אני מתבייש. תפסת אותי על חם, אבל אני אספר לך. אני גדלתי בבית הכי פשוט שיש, אבא שלי היה רועה צאן, מעולם לא התפלל, מעולם לא למד, אבל היה אדם שאוהב את השם. ובעצם את מה שהוא ידע הוא הנחיל לי. לקרוא אני לא יודע, ללמוד אני לא יודע, אני יודע רק דבר אחד: שאבא בשמיים אוהב אותי אהבת נפש, ואני גם אוהב אותו, ואני כל הזמן מנסה ביטוי, איך לבטא את האהבה שלי כלפיו. הוא הרי עושה בשבילי, מחיה אותי, הכול, אבל אני לא יודע ללמוד, אני לא יודע להתפלל, אני לא יודע כלום. המילה היחידה שזכרתי, זה ששמעתי פעם רב שדורש ואמר את המילה "טמא." הבנתי

שהמילה הזאת היא מילה קדושה, היא מהתורה, היא אומנם מילה קצרה, אבל דווקא בגלל שהיא קצרה הצלחתי לקלוט אותה. אז אני כל יום מגיע לפה, ואני אומר לו: הקב"ה, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, איך אני אחזיר לך? בזה שאני אגיד לך את אותה מילה שאני יודע בהתלהבות. הוא אומר: אז אני אומר אותה בהתלהבות כזאת ואני רוקד וקופץ, ואני מרגיש את האהבה שאבא נותן לי, ובעיקר, אני מרגיש, הנה, אני מחזיר לו קצת. עד שאני נופל, מתעלף. עד שאני מרגיש שאין לי כוחות יותר. האוהב ישראל הבין מיד מה המדרגה הגדולה שלו. אמר לו האוהב ישראל: בני, אתה לא יודע איזה שכר מחכה לך בעולם האמת. אבל אני רק רוצה להוסיף לך משהו, תיקון קטן, אם אפשר,

אל תגיד את המילה "טמא," טמא זו משמעות לא הכי טובה, תגיד טהור. אמר לו: אה, בסדר, מה שהרב אומר, מצוין. הוא חוזר הביתה, האוהב ישראל, ובלילה הוא חולם, מתגלה אליו מלאך מן השמיים ואומר לו: תקשיב טוב, כל הגן עדן שהיה לך ברגע זה הפסדת את הכול. הוא אמר: מה? מה עשיתי? מה עשיתי? אמר: אתה לא יודע מה עשית, הרועה צאן הזה, אתה אמרת לו להחליף את המילה מטמא לטהור. את המילה טהור הוא לא קלט. והיום, הוא היה בפלונטר, מצד אחד, טמא, אמרו לי שזו מילה לא טובה. את המילה השנייה אני לא זוכר, אז שב ואל תעשה עדיף. אתה לא יודע כמה עוגמת נפש יש במתיבתא דרקיעא שהיום לא זכינו לריקוד הנפלא הזה שלו, של טמא טמא טמא. אתה גרמת

לזה, אין לך עולם הבא. אמר להם: אני הולך לתקן את זה כבר מחר. הוא חזר אליו, לרועה צאן, אמר לו: מחילה, תשכח מהטהור, אמר לו: הרב, לא תפסתי בכלל. לא ששכחתי. לא תפסתי. תחזור למילה טמא, זה משמח, השם שמח בזה, תחזור ותעשה את הריקוד הזה. אתם שומעים את הסיפור? אדם אומר את המילה שלכאורה יש לה את המשמעות הכי רחוקה מהשם, "טמא," אבל הלב שלו, איפה? את מה הוא נתן? את מה שיש בו, את מה שהוא יודע, את מה שהוא מסוגל. אתה עושה את מה שאתה מסוגל? אתה עושה את מה שאתה יכול? אין לך הבנה לרגע כמה נחת רוח אתה עושה להשם יתברך. וייקחו לי תרומה. אומר השם יתברך: כשאתה לוקח, אתה לוקח ממני. לא רק תרומה של כסף, גם חוכמה, בינה

ודעת, הכול ממני. אז הכול ממני, אני יודע בדיוק מה אני דורש ממך. אני יודע למה אתה מסוגל, יש לך 10 דקות ביום של דיבור עם השם, תעשה אותו בהתלהבות. אל תגיד לעצמך: מה זה 10 דקות? מה זה רבע שעה? תעשה את זה בהתלהבות כי אתה לא יודע כלפי שמיא כמה זה שווה. אתה לא יודע כמה שפע אתה מוריד. וייקחו לי תרומה מכל איש אשר ידבנו ליבו. השם יזכה אותנו לעובדו יתברך מתוך שמחה ובריאות ואושר ושלווה. אמן כן יהי רצון.