עשית את ההשתדלות שלך - עכשיו תירגע ותישען לאחור

בואו נדבר על אחת התרמיות הפסיכולוגיות הכי גדולות ומוצלחות של העידן המודרני, כפתור הפלצבו. כולנו מכירים את זה. אנחנו עומדים ברמזור, ממהרים ולוחצים בעצבים שוב ושוב על כפתור המתכת של מעבר החצייה כדי שהירוק יתחלף. אבל הנה הסוד שמהנדסי התנועה לא רוצים שנדע. ברוב המוחלט של הערים הגדולות בעולם, הכפתורים האלה מנותקים לחלוטין. הרמזור מתוכנת מראש על ידי מחשב מרכזי. לא משנה כמה חזק או כמה נלחץ. זה לא משנה את התזמון במילימטר. אגב, זה נכון גם לכפתור סגירה דלתות ברוב המעליות. אז למה עיריות מבזבזות מיליונים כדי להתקין כפתורים מזויפים? כי פסיכולוגים גילו נתון מדהים. בני אדם לא מסוגלים לסבול חוסר שליטה.

כשאנחנו עומדים ומחכים, רמות הלחץ והחרדה שלנו עולות. אבל ברגע שנותנים לנו כפתור ללחוץ עליו, אפילו אם הוא לא עושה כלום, תחושת השליטה המזויפת מרגיעה את המוח שלנו. אנחנו מוכנים להשקיע אנרגיה וללחוץ על הריק. רק כדי לא להרגיש חסרי עונים. חברים, כפתור הפלצבו הזה הוא המטפורה המדויקת ביותר לחיים שלנו. כמה פעמים ביום אנחנו לוחצים בעצבים על כפתורי פלצבו דמיוניים בנפש שלנו. אנחנו שוכבים מרים בלילה, דואגים עד מוות מהפרנסה של מחר, חרדים מהעתיד של הילדים, תוחנים מחשבות ומריצים תרחישים. אנחנו משוכנעים שהדאגה שלנו, שהלחץ הפנימי שלנו הוא זה שמחזיק את העולם באוויר, שאם נפסיק לדאוג הכל יקרוס. אבל הפיזיקה של

הנשמה אומרת לנו את האמת הכואבת והמשחררת. הפניקה שלנו לא משנה את התוצאה במילימטר. היא לא מחוברת למנוע של היקום. היא רק מטישה אותנו. ופה היהדות מגיעה וחותכת את קבלי ההשליה הזו. במיוחד בחג הפסח. בליל הסדר אנחנו עושים פעולה מוזרה. אנחנו יושבים שונים שמאלה, הסבה. למה? חז"ל אומרים דרך חירות. ככה היו יושבים בני המלוכה, האנשים החופשיים של העולם העתיק. אבל מה היא באמת החירות הזאת? להיות עבד זה לחשוב שאתה חייב כל הזמן לפעול, לייצר, לשלוט בתוצאה, ללחוץ על הכפתור כדי לשרוד. להיות בן חורין, לעשב לאחור זה לדעת להישאן. זה להגיד עשיתי את ההשתדלות שלי. עכשיו אני נשען לאחור ונותן לבעל הבית האמיתי לנהל את

המערכת. זו ההצרה שאנחנו לא מנהלים את העולם. פסח מלמד אותנו שהגאולה לא באה בזכות התוכניות האסטרטגיות של בני ישראל במצרים. היא באה כשהם הרימו ידיים מהשליטה השלייתית, זעקו אל השם והסכימו לתת לו להוביל. אמונה היא פעולה של הרפיה. זה האומץ לעמוד מול הרמזור של החיים, לראות שכרגע אדום ושדברים מתעכבים ובמקום ללחוץ בעצבים על הפלסטיק פשוט להניח את הידיים בכיסים, לנשום עמוק, לאסב לאחור ולסמוך על המחשב המרכזי. בפעם הבאה שאנחנו בלחץ היסטרי, שאנחנו מנסים לשלוט במה שלא בשליטתנו, נזכור את כפתור הבלסבו, נפסיק ללחוץ על הריק ונתחיל סוף סוף ליהנות מההמתנה לתור שלנו. ‏No.