פיצול אישיות - חלק 2 - הרב יצחק פנגר (עם כתוביות בעברית)

עכשיו, אני לא יודע אם הסיפור הזה הוא טוב או לא, אבל היה איזה זוג שיצא, החליטו להיפגש. הציעו: "את מתאימה לו, אתה מתאים לה", יצאו לפגישות. פעם ראשונה שהם נפגשו הם נפגשו באיזו קפיטריה בלובי של מלון והבחור מאוד התרגש. לא יודע מה, הוא אמר: בחיים... התרגש מאוד. התרגש מאוד, הוא מאוד רצה אותה. ראה אותה בחורה טובה, נחמדה, יפה, כל אחד מה שהוא מחפש. והוא מאוד התרגש בפגישה. לא ידע מה להגיד אפילו. מה אני אגיד? לא יודע... והיא גם ראתה שהוא לא מדבר, אמרה: מה זה פה? מנזר השתקנים פה עכשיו? מה? הוא לא, לא משוחרר הבן אדם, לא משוחרר. אז היא החליפה כמה מילים, ראתה שהוא לא זה, אז היא התחילה: יאללה, בוא, אני חותכת

הביתה. אני חותכת הביתה, חאלס. עכשיו, הוא מאוד רצה אותה. אז הוא אמר לה: בואי נזמין קפה. היא אמרה לו: יאללה, בסדר, תזמין. מזמין לה, קורא למלצר: אפשר פעמיים קפה? היא אומרת למלצר: אני שותה בלי כלום, רק קפה. הוא אומר לו: אתה רוצה משהו? אמר: אני רוצה מלח. וההיא מסתכלת עליו ככה... הוא אומר: כן, מ... מ... מלח. טוב, המלצר חוזר, שם לו מלח בקפה. ההוא שותה. היא אומרת לו: למה אתה שותה עם מלח? אז הוא אומר לה: תראי, אני גדלתי בחו"ל והיינו גרים ליד הים וכל הילדות שלי הייתה בים והיינו המון בים. הטעם של מי המלח זה מזכיר לי את הילדות שלי, את אבא ואימא שלי, את כל הילדות שלי. והיא מה זה התרגשה: איזה חמוד הוא, איך

הוא משתף אותי בעבר שלו. זה מה זה מראה שהוא רגיש. היא התחילה לספר לו גם על העבר שלה, על הילדות שלה והיא הוקסמה ממנו. טוב, הם המשיכו להיפגש עד שבסופו של דבר התחתנו. פעם ב... היא עושה לו ככה קפה עם מלח, כמו שהוא אוהב. אחרי שנים, שנים כבר, די, מסכן, ההוא, לא על אף אחד מישראל, חלה במחלה קשה. על ערש דווי הוא קורא לה. אמר לה: בואי שנייה, אשתי היקרה. אני חייב להתוודות. אני שיקרתי לך, שיקרתי לך. על מה שיקרת לי? מה? כל ימי חיי שיקרתי לך. -על מה שיקרת לי? אמר: אני בכלל לא אוהב קפה עם מלח. היא אומרת לו: אז מה הקטע עם?... הוא אומר לה: תקשיבי, אני באותו זמן מרוב התרגשות, אני רציתי סוכר, אבל מהלחץ יצא לי

מלח. עכשיו, אמרתי: אני לא יכול לתקן עכשיו. אתה לא יודע לדבר, אתה. אפילו לדבר הוא לא יודע. אז זרמתי עם הקטע. ואחרי זה שיצאנו אמרת לי שהדבר הכי חשוב לך זה שלא ישקרו אותך וזה. אמרתי: יואו, יואו, אם אני אספר לה ששיקרתי אותה... אז זרמתי עם הילדות, עם הים והגלשנים והכול. איך ששמעתי את זה, אני לא יודע אם הסיפור הזה אמיתי או לא, לא יודע, אבל אהבתי את הרעיון: א', תראה עד כמה האדם מוכן להקריב בשביל הזוגיות שלו, אה? כמה האדם מוכן להקריב בשביל הזוגיות שלו, מצד אחד. יפה, זה ייאמר לזכותו. אבל ייאמר לרעתה: מאמי, את לחצנית. תראי איך הוא פחד ממך, השם ירחם עלייך. זה לא טוב, לא שייך. אי אפשר לפחד מהבן אדם. תלמד

להכיל את השני, שאני אוכל להגיד לך באמת, בסדר? שאני לא רוצה לשמור את השקר הזה כל כך הרבה זמן. בואו נהיה אמיתיים, נפתח את הדברים, בסדר? נכון, עשיתי טעות, אדם עשה טעות. תעזרי לו, תעזור לה. אנחנו בני אדם וכל אחד מאיתנו עושה טעויות. ולכן כשעשיו קולט שהוא עשה טעות, אז "ויצעק צעקה גדולה ומרה," הוא מבין: מה עשיתי? מה עשיתי? לכן יעקב, בשלב מסוים אימא שלו אומרת לברוח מהבית. תברח. תברח עד מתי? פה יש נקודה מאוד מעניינת שצריכים לדעת. היא אומרת לו: תברח מהבית. אני קורא את הפסוק: "עד אשר תשוב חמת אחיך." עד שאחיך יירגע, עד שאחיך יירגע. עכשיו, מאיפה הוא ידע מתי אחיו נרגע? ישלח לו אס-אם-אס: אתה עצבני עדיין, אח

שלי? אין אס-אם-אסים, אחי, אין פייסבוק. הוא לא יכול לראות את הפרצוף שלו אפילו, הוא לא יודע מה הוא מעלה. כלום. איך הוא ידע? פסוק ההמשך מגלה. אומר הפסוק השני: "עד שוב אחיך ממך," עד שאתה תפסיק להיות עצבני עליו. מה זה קשור? מגלים חז"ל, יש פה יסוד. הפסוק אומר ככה במשלי: "כמים הפנים אל הפנים כך לב האדם אל האדם." אם אתה מרגיש משהו לא טוב על השני, תדע לך שזה גם מה שהוא מרגיש עליך. אם אתה מרגיש שאתה כועס על מישהו, שונא מישהו וכדומה, תדע לך, אתה משדר אליו. ברמה כזו או אחרת זה ישפיע עליו. אני, בספר הזה שהוצאנו את השיטה FHT שנקראת נתקלתי במחקר שהוא זעזע אותי של ולדימיר פופוניאן, חוקר רוסי. זה מחקר שבנוי

בעצם משלושה שלבים. השלב הראשון: הם הראו שמה שהרגשות של האדם, המחשבות שלו, הרגשות שלו משפיעים על הגוף שלו. בסדר, הם בדקו את זה ברמת הדי-אן-איי. ראו כאשר האדם כועס, עצבני, שונא, מקנא, מפחד - הדי-אן-איי מתכווץ וממילא כל הגוף יותר מתכווץ. וכאשר אדם שמח, אוהב רגוע - הדי-אן-איי מתרחב ואז ממילא כל הגוף גם מתרחב. אז לא היינו צריכים להגיע דווקא למחקר הזה. אלה דברים שהגמרא כבר אומרת הרבה לפני. הגמרא מספרת על אדריאנוס קיסר בבית שני שרבי יוחנן בן זכאי בורח מירושלים לדבר עם הקיסר על מנת לשחרר את ירושלים, עד כמה שהוא יוכל. הוא מגיע לקיסר, לאדריאנוס, הוא אומר לו: שלום עליך המלך, שלום עליך המלך. אדריאנוס

אומר לו: אדוני, אתה חייב פעמיים מיתה. למה? א', אני לא המלך ואני לא הקיסר. ב', אם אני הקיסר - איפה היית עד היום, מותק? אז הוא אומר לו: קודם כול לא יכולתי לבוא עד היום כי הבריונים לא נתנו לי לצאת מירושלים. זה היה הסיפור שמה. הבריונים רצו להילחם עם הרומאים, והחכמים לא רצו. החכמים רצו לעשות שלום איתם או לפחות מעין הסדרי כניעה כאלה כדי שלא יהרגו את כולם. לכן לא נתנו לי לצאת מירושלים. ואני אומר לך שאתה תהיה המלך, למה? כי כתוב: "והלבנון באדיר ייפול." הפסוק אומר שהלבנון זה בית המקדש, "באדיר ייפול" - ייפול על ידי קיסר. ואם אתה מחריב את בית המקדש - אתה קיסר. אבל אני לא קיסר. איך שהוא אומר לו את זה,

נכנס שליח מרומא, מביא לו מכתב: אתה מונית לקיסר. אדריאנוס היה בדיוק בנעילת נעליים. נעל אחת כבר נעל. איך שהוא שומע את הבשורה, בא לנעול נעל שנייה, לא מצליח. לא מצליח. אמר לו אדריאנוס: מה קרה לנעל? מה קרה? אומר לו רבי יוחנן בן זכאי: אתה השמנת מנחת, אח שלי. אתה... כתוב "שמועה טובה תדשן עצם." שמעת שמועה טובה, התרחבת לי. נו, אז איך אני מצמק? יש לך גם פסוק? אמר: כן, "שמועה רעה תשבר גרם." אתה תביא מישהו שאתה שונא אותו, תראה אותו, יצא לך חשק מלחיות, גם הנעל תצא לך. הביא מישהו ששונא אותו, ראה אותו... ישר הוציא את הנעל. אז ברור שכשאדם מרגיש טוב הגוף שלו מגיב בהתאם, כשאדם מרגיש לא טוב הגוף מרגיש בהתאם.

החידוש שלהם היה, של הפופוניאן הזה, זה שהם גילו דבר שנקרא "פנטום די-אן-איי." מה זה פנטום די-אן-איי? הם גילו ככה: אתה לוקח מבחנה, בתוך המבחנה יש ריק, אין כלום, אבל יש פוטונים של אור. כשהם הכניסו די-אן-איי, פשוט די-אן-איי לתוך המבחנה, הפוטונים של האור הסתדרו בצורת הדי-אן-איי. שים לב טוב, חלקיקי אור, פוטונים הם יחידת אור הכי קטנה, הסתדרו לפי הדי-אן-איי. מה היה החידוש? בסדר. סימן שגוף האדם, הדי-אן-איי, משפיע על הסביבה שלו. סביבה. החידוש היותר גדול שלהם היה: כשהם הוציאו את הדי-אן-איי, הפוטונים היו צריכים לחזור חזרה להסתדרות אקראית כזאת, שירוצו סתם איך שהם היו בהתחלה. לא. הם כמעט נשארו באותה צורה של

הדי-אן-איי הקודם. מי שיסתכל בספר, יש שם תמונות של הדברים האלה. מה הכוונה? הרגשות של אדם משפיעים על עצמו. אם אתה אוהב, חם, שמח - הגוף שלך משתנה לטובה. לא רק הגוף שלך, גם הסביבה שלך משתנית לטובה. מי שבא בקרבתך, מי שמתקרב אליך, האווירה שאתה משרה בבית, בסביבה. יתרה מכך, גם אחרי שאתה הולך האווירה נשארת. תראו, אני נמצא בכל מיני מקומות. לפעמים אתה מגיע למקומות שאתה מרגיש אווירה. בעיניים עצומות אני אקח אותך למקומות רעים - אתה מרגיש משהו. אתה בא למקומות רוחניים, נקיים כאלה - יש אווירה. אדם אומר: אני בא לכותל - לא יודע, כן, אנרגיות קוראים לזה. אני לא יודע איך להגדיר. אתה בא לכותל, אתה מרגיש: אני מדבר

לקירות. סתם, לא. אתה מרגיש משהו. לא יודע, יש מקומות קדושים. אתה מרגיש דברים. להבדיל, מקומות אפלים כאלה... מהן ההרגשות האלה? מהם הדברים האלה? אז מבחינתנו, לא רק שאתה תרגיש ותשפיע על הסביבה שלך, אלא אתה יכול להשפיע גם על מישהו אחר. איך אני אשפיע על מישהו אחר? "כמים הפנים אל הפנים כך לב האדם אל האדם." בואו נלך ברמה הכי פשוטה: אשתך, בעלך, הילדים שלך, אבא, אימא, ילדים. אנחנו רוצים לאהוב אחד את השני. תכניס לך בראש: אני אוהב אותו, אוהב אותו, אוהב אותו, אוהב אותה, אוהב אותה, אוהב אותה. תכניס את זה בראש חזק חזק, אתה תראה שזה ישתנה. בעזרת השם אולי תזכה גם אתה לאהוב אותו בסופו של דבר. ואני אומר את זה

לעצמנו מכיוון שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם, אבל את עצמנו יכולים לשנות. יש סיפור מאוד ידוע, אולי אתם מכירים אותו. שני חבר'ה הלכו במדבר. הם רבו בשלב מסוים. חברים טובים. אחד החברים נתן סטירה לשני. פוף! נתן לו סטירה. אז "הנסטר" כתב על החול: החבר הכי טוב שלי נתן לי סטירה. המשיכו ללכת, עברו ליד איזשהו ככה נווה מדבר. ראו שמה איזו בריכונת כזאת, החליטו להיכנס פנימה. אז "הנסטר", זה שחטף את הסטירה, נתן קפיצה, החליק, קיבל מכה בראש, טבע. זה, הסוטר, קפץ פנימה, הציל אותו. הציל אותו. אחרי שהוא שיקם אותו קצת, ככה חזר לו האוויר, אז הטובע, שהוא היה גם "הנסטר," חקק על אבן: החבר הכי טוב שלי הציל אותי, הציל את

החיים שלי. אז הוא שואל אותו: תגיד לי, למה כשפגעתי, נתתי לך סטירה, כתבת את זה על החול וכשהצלתי אותך חקקת את זה על אבן? אז הוא אמר: כי כשקורים לך דברים לא טובים בחיים, תן לרוחות הסליחה לנקות את זה. כשאתה כותב משהו על חול, הרוח תמחק את זה בשלב מסוים. כשיעשו לך משהו טוב, תחקוק את זה שלא תשכח את זה בחיים שלך. בחיים שלך. זה נכון לגבי כל אחד מאיתנו, אתה מבין? לגבי כל אחד מאיתנו, אתה מבין? אחד הגיע למסעדה, אז המלצר אמר לו: אתה רוצה קפה? אמר לו: כן. -איזה קפה אתה רוצה, שחור? אמר לו: יש לך צבעים אחרים? מה?... לא הכול שחור. לא הכול שחור. איך מישהו אמר לי? אישה אמרה לי: אני אסירת תודה על זה שבעלי נוחר כי

זה מראה שהוא ישן איתי ובבית. יפה, יפה. כל מיני דברים כאלה. אחד אמר: אני אסיר על המסים שאני משלם - סימן שאני עובד. אני אסיר על הרעש של השכנים - סימן שאני שומע. אני אסיר על זה שאני שומע תלונות על הממשלה- סימן שיש לנו חופש דיבור. לנסות לראות... אחד אמר לי: אני שמח על הבגדים שהם קטנים עליי - סימן שיש לי מה לאכול. זה גם... אחד אמר: אני שמח שמצאתי חניה רחוקה כי סימן שיש לי רכב ואני יכול ללכת ברגל. יש סיפור מאוד ידוע על בחור ישראלי שיצא לשליחות בארצות הברית. אולי אתם מכירים את זה, זה מאוד התפרסם. אחד עובד בחברת הייטק, סיפור שהיה. אז המארח האמריקאי שלו לקח אותו למפעל כל בוקר. היה לוקח אותו מהמלון

למפעל והם היו חונים רחוק מהכניסה למפעל. אז יום ראשון הם חנו רחוק אז הישראלי אמר: טוב, אולי הוא מחפש חניה, לא יודע, עם צל, לא יודע מה, חונה רחוק. יום שני רחוק, שלישי רחוק. ואז הוא שאל אותו: תגיד לי, למה אנחנו חונים רחוק כל פעם? למה לא ליד המפעל? אנחנו מגיעים מוקדם בבוקר, בין הראשונים. אז האמריקאי הזה אמר לו: תדע לך, נכון, אנחנו מגיעים בין הראשונים ולנו יש מספיק זמן ללכת ברגל אז אני חונה רחוק. אלה שמגיעים מאוחר הם מאוד ממהרים אז עדיף שהם יחנו קרוב ויהיה להם זמן קצר להיכנס. אני, שיגידו תודה שאני לא חונה בנכים. כביכול... מה אתה חושב על ההוא, אה? תראה איזה יופי אבל. יש עוד סיפור כזה על אחד שהיה

בהודו. בהודו יש רכבת וכולם עולים עליה. ראיתם את זה? כמו איזו אימא עכביש. כל הילדים עליה... אז בהודו כאילו כולם למעלה, על הגג... אז אחד עלה ותוך כדי נסיעה סנדל אחד נפל לו. אז אין מה לעשות, הרכבת נוסעת. אז הוא הוריד את הסנדל השני וזרק גם אותו. אז החבר שלו אמר לו: מה קרה? מה, אתה כבר "תמות נפשי עם פלשתים"? יאללה... הוא אמר: אני עם סנדל אחד, מה אני אעשה? זה שימצא את הסנדל הזה, לפחות שיהיו לו שניים. אה? אני הייתי זורק לו על הראש את הסנדל, כאילו: תחזיר אותו! זה שלי, הסנדל. סתם, לראות באמת איך אפשר להסתכל טיפה אחרת, טיפה אחרת. ולכן העבודה שלנו היא לדעת - מבחינתי יש לי שני כוחות בתוכי: עשיו ויעקב. יש

בתוכי כוח של עשיו שבא לו ליהנות פה ועכשיו ולא רוצה לחשוב על מחר ואין מחר מצידי, מה שנקרא - מצד אחד. מצד שני, יש לי את יעקב בתוכי: איש תם, יושב אוהלים, מחפש באמת להיות אדם טוב, מחפש להיות ילד טוב להורים, אבא טוב לילדים, בעל טוב לאישה, אישה טובה לבעל. ולא תמיד הולך לנו, לא תמיד הולך לנו. אז אל תישבר, אל תישבר. לפעמים הישועה מגיעה... אני אקרא לכם משהו. יש אחד הרבנים שנקרא החפץ חיים. מן הסתם שמעתם עליו, החפץ חיים, רבי ישראל מאיר מראדין. הוא כותב ככה. הוא נותן הקדמה ואחרי זה מה שקשור לפרשה. הפסוק אומר ככה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום." כולנו מכירים את הפסוק הזה מספר בראשית. "והארץ

הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום." אומר הרב ככה: "בטרם שמאיר האור "שוררת אפילה סמיכה." לפני שיש אור יש אפילה סמיכה. כמו שאומר הפסוק: "העם ההולכים בחושך," אחרי זה: "ראו אור גדול." תהיה לך תקופה של חושך, אבל תדע לך, בסוף יהיה אור גדול. "מלמדת אותנו התורה בספר בראשית כבר בהתחלה "שאין לאבד תקווה, "אלא יש לדעת שאפילו בשעה ששורר תוהו ובוהו וחושך על פני תהום," אתה מרגיש תקופה: די, אני לא יכול יותר. לא יודע, נראה לי שאין, אין, הלך עליי. לא יודע, הכול לא הולך לי, הרב. חכה. "רוח אלוקים מרחפת על פני המים." אחרי זה: "ויהי אור". ויהי אור. אתה תראה תוהו ובוהו, חושך על פני תהום, בלגן - חכה, חכה, חכה, חכה.

לכן הוא אומר: "תמיד יש לקוות, תמיד "לאור שלבטח בוא יבוא. "בהתחלת לימוד החומש כבר לומד הילד היהודי "עיקרון זה של ביטחון שקיים מעולם "שיהודי מבחין בקרני האור גם באפילה העבה ביותר." אז מה זה קשור אלינו? אז כתוב שיצחק אבינו חופר בארות. בפרשה כתוב שיצחק חופר בארות. חופר באר אחת וסותמים לו אותה, באר נוספת וסותמים אותה, באר שלישית - ונהיה לו מים. אז הוא אומר ככה, החפץ חיים: "כשרוצים לפעול דבר," אתה רוצה להצליח משהו בחיים? "אין להתפעל משום דבר אלא להמשיך בפעולה." שים לב טוב. אתה החלטת שאתה רוצה משהו בחיים. "אין להתפעל משום דבר- " אל תתרגש משום דבר, הוא אומר. הכוונה היא: לא ההצלחות, אם הולך לך חלק

פתאום, או אכזבות. "אל תתפעל משום דבר, "אלא להמשיך בפעולה." תמשיך, תמשיך, תמשיך. "ומשנכשלים פעם אחת לבלתי להירתע, אלא להתחיל הכול מחדש." תתחיל מחדש. בסדר, אז לא הלך לך. הייתה איזו אישה אחת שכתבה לי. אני לא יודע אם סיפרתי לכם את זה בפעם שעברה או לא. עם הפגים, סיפרתי לכם? היא סיפרה ככה שיש לה ארבעה ילדים. שלושת הילדים הראשונים נולדו לה פגים פצפונים, 950 גרם. אתה יודע מה זה 950 גרם? זה כף היד. קילו, גג 1.100 קילו זה היה... וכבר זה קשה. זה אינקובאטור וזה סיוט וזה בתי חולים ואתה רוצה לחזור הביתה, אתה יודע, להתחיל דף חדש. לא, זה לא נגמר. בילד הרביעי זו הייתה בת. היא ככה לא ידעה מה לעשות ואז היא

החליטה, היא שמעה הפרשת חלה. היא החליטה: אני מפרישה חלה ביום הלידה. התחילה להרגיש את הצירים, איי איי איי, יאללה, תביא את הזה, נעשה חלה. ההיא עם הבצק וזה, באה להפריש חלה, הפרישה חלה, נולדה לה, אחרי שהרופאים אמרו לה שגם יצא קטן, יצאה לה בת 1.666 קילו. זה גם... אבל זה הכי גדול ממה שהיה עד עכשיו. היא צמחה, אפילו הרופאים התפלאו. היא אומרת: למה אני מספרת לך את זה? כי 1.666 קילו זה השיעור של החלה בדיוק. שיעור הקמח. אני אמרתי לה: חבל שהיא לא הייתה אשכנזייה, זה 2.400 קילו. חבל, זה... לא משנה. אבל אתה רואה, לפעמים אתה מתייאש: הנה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, כבר שלושה ילדים אותו דבר. אז בואו נסגור פה את

הבסטה וזהו. לא, לפעמים דווקא בסוף יצא לך. "לכן מספרת התורה: משלא מצא יצחק מים "חפר באר אחר באר עד שלבסוף השיג את משאלתו. "לכן לעולם אסור לו לאדם להתייאש, "חלילה לו מלאבד אף פעם את מרצו ותקוותו. "עליו לעשות את שלו "ולבטוח בהשם שסוף סוף יגיע לידי רחובות." כך קראו לבאר האחרונה, רחובות. לכן זו העבודה שלנו, אני אומר לכם עוד פעם, לא להתייאש, לא מעצמנו, לא מהזוגיות שלנו, לא משום דבר. אתה מבין? לפעמים זה מגיע. למרות שאני אומר לכם ש... דבר אחרון אני אגיד לכם: תראו, זה לא תמיד כזה קל. מישהי שלחה לי פקס. אתם רואים? זה הפקס שהיא שלחה לי, ארוך כזה. אני לא יודע איך לאכול את זה, אבל אני אקרא לכם את זה כי

זה... לא את הכול כמובן, אל תדאגו. היא אישה גרושה. היא הייתה בת 45 כשהיא חזרה בתשובה. היום היא בת 50. בגיל 45 היא התחילה תהליך של חזרה בתשובה והיא פתאום שמעה חשיבות של בניית בית ולא להיות לבד ו... בכל זאת, המהות שלךְ/שלךָ היא שלהיות לבד אפילו יותר "קל" אבל לא יותר נכון. היא החליטה שהיא רוצה להתחתן. היא אומרת: היא פגשה אלמן בן 50 מיוחד, צדיק, ירא שמיים. מאוד התרשמתי ממנו. הוא התרשם גם ממני, והחלטנו שאנחנו רוצים להתחתן למרות שאני רק שנתיים בעולם התשובה והוא כבר הרבה יותר. אני הרגשתי שאני זכיתי, זכיתי. אבל מרוב ההתלהבות שלי לא חקרתי יותר מדי על העבר שלו מה הוא היה, מי הוא היה. אהבתי אותו ככה. היא

אומרת: במהלך, אחרי שהם התחילו כבר לקראת החתונה, הוא סיפר לה שהיו לו קצת בעיות בלב. זה מה שהוא סיפר. היה לי קצת... היה לו אפילו ניתוח לב, אבל לא... אמרתי: בסדר, מה, לא הרבה עוברים ניתוח לב? בסדר. היא אומרת: התחתנו והכול היה שמח. למרות שכולם צחקו עליה: מה את מתחתנת עם אברך? לומד כל היום תורה? מה, בכלל למה להתחתן בכלל? ועוד בכלל עם כזה? ואני כאילו אמרתי: לא, אני שמחה בו והוא צדיק כזה ואני אוהבת אותו והוא מקסים. יום לאחר החתונה, תראה מה עכשיו האישה הזאת הולכת לעבור, היא לא מדמיינת לאיזה סרט היא נכנסת בכלל. יום אחרי החתונה היינו במלון, בעלי לא הרגיש טוב. היו לו כאבים בכל הגוף. נסענו לבית חולים

"בילינסון," שם הוא עורך את המעקבים בלב. התברר שיש לו אבנים בכליות, שהן גרמו לו את הכאבים. עכשיו, הוציאו לו תיק רפואי. היא אומרת: אני הסתכלתי בתיק הרפואי שלו. חשכו עיניי. בהתחלה לא הבנתי את המונחים הרפואיים, אבל אחרי זה אני רואה שם: אי-ספיקת לב, לחץ ריאתי, כל מיני דברים. הוא לא סיפר לי. שאלתי אותו: למה לא סיפרת לי את זה? אז הוא אמר: אני פחדתי שלא תרצי אותי ו... עם המלח זה עוד היה טוב, אח שלי. אמרתי לעצמי: גם ככה קשה, אבל אני נשארת. הקב"ה מזווג זיווגים ואם הוא סידר לי את החתן הזה, שאני באמת אוהבת אותו, אז עם כל הצרות שלו אני נשארת איתו. במשך השנה, היא אומרת לי: "בילינו" בהרבה בתי חולים בגלל

האבנים בכליות. אחרי שנה בעלי קיבל אירוע לבבי, התקף לב, והמצב רק הלך והסתבך והלך והידרדר. כל שבוע אנחנו בבתי חולים. מאוד קשה לטפל באדם חולה. ואם לא בבית חולים אז הוא בבית ואני צריכה לסעוד אותו כל הזמן. אבל... תראה איך היא רואה דברים טובים. הוא לומד גמרא כל היום וזה מה שמעסיק אותו. למרות שחולים במצב שלו לפעמים נשברים, הוא נשאר. נכון שהוא גם עצבני לפעמים, גם הוא ממורמר, ואני אשתו, המטפלת, העוזרת, האחות, הפקידה, והוא מוציא עליי את העצבים. אבל אני מקבלת את זה בהבנה ואני אומרת לעצמי: ביזיונות, עלבונות זה תיקונים. תיקונים. איזו צדיקה. היא אומרת: תבין, אין לי פרטנר למריבה. אני לא יכולה להחזיר לו

כי... אני סופגת הכול בלב שלם ומתפללת לאבא בשמיים שיעזור לי. לאט לאט אני נכנסת יותר ויותר לעולם של תורה, אני יותר מתחזקת. כולם אומרים לי: תתגרשי ממנו, תתגרשי ממנו. הוא לא סיפר את כל האמת, יש לך את כל הזכות בעולם. יאללה, חיים טובים. מה את צריכה לסבול? למה לטפל באדם חולה? אני לא הסכמתי. אני לא אגיד לך שזה קל, זה קשה מאוד, הרבה בכי ותפילות ותחנונים לקב"ה שייתן לי את הכוח והסבלנות להתמודד עם מצבים קשים. המשפחה שלי כועסת עליי: פריירית, מה את צריכה לטפל באדם חולה? עוד רגע השתלת לב, ריאות. הסברתי: קודם כול הוא בעלי ואל תדברו עליו ככה והוא צדיק, אוהב את השם, הוא בן של מלך, לומד גמרא, ואני איתו. אני

נשואה כבר שנתיים. לפני כמה ימים, היא כותבת לי, נפל בעלי ושבר את עצם צוואר הירך. חאלס... לא פשוט. ובגלל מצבו הרפואי אי אפשר לנתח אותו והמצב קשה, מאוד קשה. ואני צריכה לטפל בו עכשיו פי אלף. בכיתי הרבה, אבל אני לא אתן לאף אחד לשבור אותי, אני לא אתן לאף אחד לשבור אותי. אני הולכת לחיים לא קלים. הוא בכיסא גלגלים, הוא סיעודי, הוא מורכב, טיפול 24 שעות. אבל ככל שהימים עוברים אני מתחזקת יותר. אחרי שבעלי יצא מבית חולים שלחו אותו למקום סיעודי כזה. השם ישמור, רק מהמקום הזה אתה יכול להיכנס לדיכאון. רוב החולים מבוגרים מאוד או לא דתיים בכלל, ואני רואה את בעלי שקשה לו אפילו להתפלל, אבל אני איתו. אמרתי: אני

מוציאה אותו משמה. הוצאתי אותו משמה, סידרתי אותו בבית עם כל הצרכים שהוא צריך. מטפלים פרטיים, הכול. בית, דברים שקניתי לו, עזרתי לו להשתקם. והתפללתי שרק אף אחד לא ישבור אותי, שאני אוכל להמשיך איתו. אחרי חצי שנה מהנפילה, היא כותבת לי: דבר טוב אני רוצה לספר לך. אחרי שנהיה לי כבר חם. בעזרת השם רשמתי את בעלי ללמוד רבנות. לא מספיק שהוא סובל, אחותי? סתם. להפך. אתה לא יודע איך זה עשה לו טוב. זה נתן לו תכלית לחיים, יש לו סיבה לקום בבוקר עם כל הכאבים. שולחים לי את החומר במחשב, כל עשרה שיעורים יש לו מבחן, פעם בחצי שנה. בעזרת השם המבחן בירושלים ויש לנו הסעה מ"יד שרה", שמסיעים אותו. החיים שלו השתנו, יש לו

תקווה. שש שנים של לימודים והוא לומד בכל יום, יש לו אתגר, כל שבוע יש לו שיעורים חדשים. אני מקווה שאני אתן כוח לאנשים נוספים לא להתייאש, להתחזק בבורא עולם. יש לי רק בקשה אחת. היא פונה עכשיו לקב"ה: מלכי, הא-ל הטוב, תהיה איתי תמיד, אל תעזבני. רפואה שלמה לאברהם אלברט, בן סוזן סולטנה. אני אומר, אתה יודע מה, אני שומע כאלה דברים, אני אומר: די... ולך קשה, אה? אתה עוד רגע: יאללה... יקיריי, החיים הם לא תוכנית כבקשתך. החוכמה היא לא לברוח, החוכמה היא להתמודד. אנשים מצליחנים, אין להם את הטוב מכל דבר, אלא מכל דבר הם מוציאים את הטוב. וזו העבודה שלנו. העבודה שלנו היא לדעת שיש בתוכנו יעקב ועשיו. לבחור ביעקב,

מלשון תסתכל קצת קדימה. תסתכל קצת קדימה. תסתכל קדימה, הכוונה שאל תישבר לי עכשיו ממה שאתה רואה פה ועכשיו: לא מקושי ולא מדברים נחמדים, שלכאורה הם טעימים לי עכשיו. אבל יכול להיות שאני אפסיד את החיים שלי, חס ושלום. ולצורך העניין, אם נתחזק בזה, אולי נזכה לראות את האור בסופו של דבר ברחובות. אמן כן יהי רצון. תודה רבה, שיהיה בהצלחה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי