הרב זמיר כהן - עתיד ילדינו, לאן?

אחד הנושאים המרכזיים בחייו של כל אחד מאיתנו ולא פעם אחד הנושאים המאכזבים ביותר בחיי האדם זה נושא הבנים, הילדים שאנחנו כל כך משקיעים בהם, תורחים לגדל, מעניקים, נותנים. והשאלה היא כיצד באמת ביד האדם עוד להקדים ולבנות את המערכת החינוכית בצורה נכונה, בצורה נאותה, באופן שיוכל לראות ילד שהוא גם מלא שמחת חיים, ילד שיש בו בריאות נפש, לא מנסה לרדות באחרים, לא מנסה להציק לאחרים, לא מתנשא גם לא מרגיש מושפל ונרמס, אלא מאוזן. מאוזן בנפשו, יודע לכבד את הזולת ויודע גם לקבל את הטוב שנותנים לו בצורה נכונה. אז אנחנו נתמקד הערב על הדרכת חז"ל בכל מה שנוגע לדפוסי התנהגות לבניית נפש הילד בצורה נכונה. יש משפט

שהתלמוד אומר שהוא למעשה אחד היסודות הגדולים בחינוך. הגמרא אומרת שצורת ההתנהגות עם ילד קטן צריכה להיות שמאל דוחה וימין מקרבת. שאני חושב שאם נסכם היום את עיקר המחדלים שיש לדור המחנכים נקרא לזה, זה מסתכם בחוסר איזון שבין השמאל דוכל לבין הימין מקרבת. יש כאלה שמרוב שרוצים לתת לילד להעניק לו, מפנקים אותו יותר מדי. הוא לא מכיר גבולות, הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, כי הוא גדל באווירה שהכל מותר. אין גבולות. מה שאני רוצה אני יכול לעשות. אבא ואמא לא בדיוק יודעים היכן לומר לי איפה לעצור. ואז הוא חי ללא גבולות. מצד שני יש כאלה שמקצינים לצד השני. כל כך לוחצים את הילד, כל כך חונקים אותו, לא מאפשרים לו לבטא

את עצמו, לא מאפשרים לו להתפתח. הרבול בזכר צדיק לברכה תמיד היה אומר שילד דומה לקפיץ. קפיץ ככל שדורכים אותו יותר, ברגע שמשחררים, כך הוא עף יותר לגובה. אם מגזימים בלחץ על הילד, ברגע שהוא מגיע לגיל ההתבגרות, כשהוא קטן אין לו הרבה מה לעשות, הוא כפוף להורים, הוא מוכתב על ידם, אבל כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות, כשהוא חש שהוא עצמאי, הוא יכול לעוף לגובה. ככל שלחצו אותו יותר, כך הוא פורץ את כל הגבולות, לא מוכן לשמוע שום דבר. אבל ככל שמהגיל הרך בונים אותו בצורה נכונה, יודעים איך להיכנס לנפש הפנימית שלו, להדריך אותו מה מותר ומה אסור, משלבים בצורה נכונה את השמאל דוחה וימין מקרבת, כך הוא גדל בריא בנפשו. מה

פירוש שמאל דוחה וימין מקרבת? דברי חז"ל כידוע תמיד צריך להתבונן בהם, לדייק בהם. יד שמאל היא היד החלשה. ילד, אומרים חז"ל, צריך גם קירוב וגם דחייה. אבל השמאל, שהיא היד החלשה, היא זו שצריכה להיות היד הדוחה. לעומת זאת, יד ימין, שהיא היד החזקה, היא זו שאמורה לקרב. שמאל דוכה וימין מקרבת. זאת אומרת, הקירוב צריך להיות בעוצמה ולעומת זאת, הריחוק, הגבולות, הדחייה, זה צריך להיות בחולשה. פה עד ש

איך מאזנים את הדברים בצורה נכונה

כשילד גדל מצד אחד הוא זקוק להרבה חום ואהבה וצומת לב מצד שני הוא צריך לדעת היכן הגבולות הרב שמשון רפאל הירש מגדולי המחנכים בדור שלפנינו דן בשאלה כשילד מבקש משהו לתת לו או לא לתת לו זו אחת המבוכות הכי גדולות שהורים נבוכים ילד מבקש ואנחנו רוצים לתת לו, אבל איפה הגבול? מתי לתת ומתי לומר עד כאן? זה כבר לא. הוא כותב שם הרב הירש דבר נפלא מאוד, אני מצטט את לשונו. הוא כותב, תן לילדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו, ובלבד שהדבר אינו מזיק לא לטובתו הגופנית ולא לטובתו המוסרית. המשפט הזה, הורה שיקח אותו הורה, מחנך שיקח אותו כמשפט מפתח בחינוך, יוכל לדעת בדיוק היכן הגבול הנכון. כלומר, נקודת המוצא, הוא

אומר צריכה להיות תן לי עלדך והרשה לו כל מה שבידך לתת ולהרשות לו. נקודת המוצא צריכה להיות לתת ללא גבולות אבל ובלבד שהדבר אינו מזיק לא לטובתו הגופנית ולא לטובתו המוסרית. כלומר, ילד בא מבקש משהו ממני כהורה, כי מחנך, ואני לא יודע לתת או לא לתת, מיד אני צריך לשאול את עצמי, אם אתן לו, אם המלא את מבוקשו, האם זה עלול לפגוע בבריאות הפיזית שלו, בטובתו הגופנית? האם זה עלול לפגוע בסולם הערכים שלו, בטובתו המוסרית, ביראת שמיים שלו, בהתנהגות שלו, במידות, בדרך ארץ? אם התשובה תהיה שזה עלול להזיק לו, התשובה תהיה לא. אז הילד ישמע את הלא. אף על פי שאני רוצה לתת לך זה לא. למה? כי זה לא בריא. למה? כי זה לא חינוכי.

לפעמים ילד בא הביתה עם תקליטור רוצה להכניס למחשב ולצפות וההורים רואים שלא שייך, דבר כזה, לא רואים אצלנו בבית. ואז ההורים אומרים לילד, "את רואים". הילד בא בתלונה, אבל אמא, כל החברים שלי, כולם כן רואים. כאן לפעמים ההורה נרטה ונבהל עם כל החברים רואים מה אני עושה עכשיו לא צריך להיבהל מזה הילד יכול לשמוע את המילים לחברים יש הורים הם קובעים את המדיניות בביתם תודה רבה אצלנו בבית לא רואים דבר כזה זה לא חינוכי זה לא מוסרי לא רואים דבר כזה וההורים לא צריכים לחשוש שאולי הילד ילחץ יותר מדי מהשרוב הזה כי אם הילד גדל באיזון הנ נכון. מצד שני הוא גדל בחממה של חום ואהבה וצומת לב. שתכף נראה גם בזה מה ההגדרה של

חום ואהבה ושומת לב נכונים. אבל אם הוא גדל בצורה נכונה, הוא יודע שהוא מקבל את הכל. אבל כשאמא ואבא אמרו לא, הרי זה משום שיש להם סיבה. לא בצורה שרירותית. יש להם סיבה. לכן גם טוב תמיד לתת הסבר קצר לילד. לא להיכנס איתו לוכוח עד שההורים מסתבכים מהתשובות והילד מרגיש שהוא כבר רומס אותם. אבל לתת לו הסבר קצר זה ודאי ראוי לומר לילד זה לא כי זה לא בריא לא למה כי זה לא חינוכי לשם לא הולכים כי זה מסוכן הוא יכול לשמוע בקצרה אבל אמא לא אומר הרב הירש לאחר שהילד שמע את הסירוב על ההורים לעמוד מאחורי הסירוב אף על פי שלא תמיד זה נוח ובזה למעשה אם נבדוק רוב ההורים קצת נופלים בעניין הזה נכשלים זה מתחיל מהגיל הרך.

נתאר לעצמנו ילד בן שלוש, בן ארבע, בן חמש. הוא רואה את האמא שמוציאה משהו מהשקית שהיא חזרה מהמכולת ומכניסה לארון והוא קלט קופסת מסטיקים. אמא אפשר לקבל? טוב, אם ראית נתנה לו מסטיק אחד. הוא פונה שוב, אמא, אפשר עוד? אחרי שהוא סיים, האמא שוקלת, טוב, קח. הוא סיים. רוצה עוד אחד. והאמא אומרת לו, "לא, יותר מזה, מזיק לשיניים." אבל הילד מאוד רוצה, אז הוא מתחיל לבכות. והכשורה שאמא עדיין לא נותת, אם הוא ילד חכם, הוא יודע גם להשתתח על המיטה, על הרצפה, לבעות בידיים וברגליים, לפעמים גם לחלוץ נעליים וגרביים. ואמא מרגישה איזו מהומה בסך הכל בשביל מסטיק. ומה קורה אם זה לא בבית? עם התרחיש הזה קורה בחנות בסופר והיא

מנהלת בית הספר והמורה של כיתה ג' עוברת באזור ורואה איך הילד שלה מנהלת מתנהג באותה שעה היא עלולה מאוד לומר לעצמה נו באמת בשביל מה זאתי כל המאומה הזו טוב כך כשהיא אמרה לו את הטוב כך למעשה מה עומד כאן על כף המאוזניים אמסתי כזה כל העתיד החינוכי של הילד נמצא כאן על כף המאוזניים כי הילד קלט באלימות אני יכול להשיג מאמא מה שאני רוצה אז בגיל ארבע זה מסטיק, בגיל שבע זה משחק אחר, בגיל 10 זה אופניים, בגיל 15 לאיפה זה יגיע. אבל אם מהגיל הרך, אומר הרב הירש, כשאמא אמרה לא, היא עומדת מאחוריה לא, הוא משתולל, בוכה ואמא עומדת על שלה. אמרתי לך שלא, זה לא בריא, קיבלת כבר מספיק. זהו. מה יקרה? אז הוא אומר, בפעם

הראשונה הילד יבכה חמש דקות עד שהוא ירגע. אולי 10 דקות. ייתכן שכך יקרה שוב ושוב, אבל לאחר ארבע חמש פעמים, כשהוא קלט שאני בוכה וצועק וזה לא עוזר, אז בפעם הבאה הוא יסיים לבכות כמה דקות לפני ואחר כך עוד כמה דקות לפני עד שנגיע לשלב שכשאמא אומרת לא מה הוא עושה? מסתובב, הולך לעיסוקים שלו, כי הוא יודע שחבל להתווכח עם אמא, אין טעם לבכות, אין טעם לצעוק, זה לא יעזור. והוא יודע שהאמא הזו היא אמא שנותת הכל, אבל כשהיא אומרת לו, הלא זה לא. מקרים מאוד נדירים מותר לנו לאחר שאמרנו את הלא לחזור בנו, אם ראינו שבאמת היינו ואז גם להסביר לילד, גם זה חלק מהחינוך של הילד, שיכול לשמוע שלפעמים גם עם התורה. לא ידעתי את

הנקודה הזו, כעת בררתי כך וכך, אז בסדר, טעיתי, אין שום בעיה עם זה. אסור כמובן שזה יתרחש יותר מדי פעמים עד שהילד יאבד את האימון באמא. אבל אם קרה פעם בכמה זמן שאבא או אמא שרבו ואחר כך חזרו בהם, כי יש הסבר הגיוני, זה בסדר. אבל בדרך כלל הילד צריך לדעת שאם אמא שרבה, הסרוב הוא סרוב. האמת היא שאני מזכיר את האמא, אף על פי שבדרך כלל מי טועה בעניין הזה? האבות נכשלים בזה יותר מהאמות. אם נהיה כנים, בדרך כלל זה כך. האמא יותר עומדת על שלה, האבא חוזר מהעבודה, עייף ויגע. הילד בא, אבא, אפשר? כך. האמא פונה אליו, מה קך? אתה היית פה היום? הבנת בכלל מה קרה כאן? אתה מכיר את כל התמונה? אבא, אפשר ללכת לשחק עם ההוא?

לך. האמא פונה אליו. אתה בכלל יודע במי מדובר? הרי זה ילד שכל כך מזיק לו מבחינה חינוכית. לא שייך שהוא יהיה אצלו, הוא רואה שם דברים לא טובים. טוב תמיד שיש שיתוף פעולה בין האב לבין האם. אגב, כדי לציין עוד נקודה חשובה. מה קורה במצב שבאמת האמא קלתה שהאבא נתן הוראה מוטעת? אבא נתן את הסכמתו לדבר שלדעתה זו טעות גמורה. אסור לאמא לפנות לילדים ולחלוק על האבא כשהם יודעים שאבא אמר אחרת. הילדים אחר כך יודעים לנצל מי נחשב בעיניהם. טוב הלב שאפשר תמיד לבקש ממנו ומי זה שתמיד הוא האיש הרע ואחר כך גם לומדים שאבא ואמא יש ביניהם כל מיני קצרים וסכסוכים תמיד כלפי הילדים צריכה להיות חזית אחידה אבא ואמא הם ראש אחד

האישה קלתה שבעלה נתן הסכמתו לדבר שלדעתה הוא טעות היא צריכה לרמוז לו בוא ניכנס לחדר לילד היא יכולה לומר תמתין לפני שאתה הולך אני צריכה לדבר משהו עם אבא היא תיכנס איתו לחדר ואז היא תסביר לו איך אתה מסכים זה לא יכול להיות יצאו שניהם ומי פונה לילד ואומר לו שלא לעשות את מה שנאמר קודם האבא עצמו. הפה שאסר הוא הפה שיתיר. או הפה שהתיר זה הפה שיאסור. ואז הילד יודע אבא ואמא מאוחדים בדעתה. ילד שגדל מצד אחד עם גבולות וגדרים ברורים, מצד שני עם חום ואהבה וצומת לב בשפע. מה פירוש חום ואהבה? לפעמים הורים מתלוננים, אני נותן לבן או לבת פי כמה וכמה ממה שאני קיבלתי מאוריי. להוריי לא היה לא הייתה אפשרות כלכלית. לא

העניקו לי את מה שרציתי. גדלתי בעוני, במחסור, וילדיי מקבלים פי כמה וכמה. ובכל זאת, אני לא רואה שהילדים כל כך קשורים אליי ואוהבים אותי ומרגישים את החמימות ואת האהבה כמו שאני הרגשתי כלפי אוריי. והוא לא מבין למה הרי אני קונה להם, אני נותן להם את הדברים הכי חדשים, משחקים שאין לאף אחד יש להם, הם מקבלים הכל. למה אין קשר בריא בינינו? ועוד הילדים אחר כך כשגדלים יכולים להתלונן, לא קיבלתי חום ואהבה מההורים וההורים לא מבינים, כל כך נתנו, הענקנו. הבעיה היא שהילדים וההורים מתייחסים לחום ואהבה בצורה שונה. ההורה יכול לחוש שאם אני נותן לילד וקונה לו ומשקיע בו אז זה אומר שאני נותן לו חום ואהבה. הילד לא מודד את

החום ואת האהבה במשחקים העיקרים שהוא מקבל, בממתקים שהוא מקבל. את החום ואת האהבה הוא מודד ביחס בגישה. יש היום בהרבה בתים נשים עובדות. יש מה שנקרא היום אשת קריירה. והיא יכולה להתגאות בכך שהיא אשת קריירה. היא יוצאת לעסקים, היא חוזרת ב8:00 בערב, היא מביאה הרבה כסף הביתה. אבל מה עם הילדים? הילדים עוברים היא מטפלת למטפלת, מועדון למועדון. וכשהאמא מרגישה קצת נקיפות מצפון, שהילד לא מקבל מספיק חום, מה היא עושה? קונה איזה טרקטורון ב-5,000 שק, קונה בובה שיותר גדולה מהילדה עצמה, שהיא הולכת ושרה, ואז היא רגועה לחודש. נתתי לילדה חום וצומת לב. אין לאף אחד בשכונה דבר כזה. והילדה מרגישה, קיבלתי בובה, אבל אין לי

אמא. אני צריכה את החום של האמא, את היחס. כשאין ברירה צריך לעבוד עובדים אבל תמיד צריך לזכור איפה הגבול. מה החום והאהבה האמיתיים שהילד זקוק. ילד חוזר מהגן, נכנס הביתה בהתרגשות, בשמחה, אמא, תראי מה עשיתי. מראה לה איזה עבודת יצירה, איזה ציור. האמא לפני חמש דקות חזרה מהעבודה, יש עליה עול. היום לא קל להיות אישה. בדורות הקודמים היה הרבה יותר קל להיות אישה. היום נשים, גם גבר וגם אישה, עובדת גם בחוץ וגם בבית. אישה חוזרת מהעבודה הביתה, תכף לכביסות, לבישולים. גבר חוזר הביתה, מה הוא עושה? לא נעים לומר. יש הבדל. לכן אגב, ביהדות האישה נקראת עקרת הבית. גם אם היא אישה עובדת, לא כמו העברית המודרנית. היום יש

אישה עובדת ויש עקרת בית. ביהדות המקורית נאמר בפסוק מושבי עקרת הבית הם הבנים שמחה. הזוהר אומר מי זו עקרת הבית? זו האישה. למה? שהיא עיקרו של בית. האישה נוסאת בליבה את ענייני הבית הרבה יותר מהגבר. יכולים שניהם לעבוד בחוץ במידה שווה אבל חוזרים הביתה. הוא בדרך כלל לארוחה שלו, למנוחה שלו, לעיתון שלו והיא לכביסות, לבישולים בכל השאר, כי היא נוסאת בליבה אף על פי שאף אחד לא אמר לה. היא מרגישה את זה באופן טבעי, קשורה לבית הרבה יותר. למה? כשגבר מנקה את הבית, כשסוף סוף מנקה את הבית, בדרך כלל הוא מעדיף שאשתו לא תהיה באזור. היא עומדת, מסתכלת עליו, אומר לה, "שמע, את עומדת כאן, תיכנסי לנוח." מה מפריע לו שהיא

עומדת? הוא רוצה באמת שהיא תנוח או שהוא לא רוצה שהיא תראהך שכשיש איזה נייר שמרגיז אותו הוא בועט בו מתחת האהרון רק שלא יפריע ואחר כך עוד יש לו טענות למה לוקח לך שעתיים מה שאני עושה ב-10 דקות תראה איך אתה עושה ואיך היא עושה גם לגבר וגם לאישה הבית חשוב אבל הגבר מספיק שהבית יראה נקי והאישה רוצה שהבית

יהיה נקי זה הבדל גדול אישה יכולה להיות עם 39 40 מעלות חום והיא תקום בבוקר, תנקה ותסדר ותארגן ותשלח את הילדים לבית הספר. הגבר ספק אם הוא מתקרב ל-38 מעלות חום מושבט אני חולה לא יכול לתפקד כי היא באמת היא מרגישה את הבית הרבה יותר לכן אומר הזוהר על הפסוק מושבי עקרת הבית זו האישה ולא חשוב אם האישה עובדת או לא היא נושאת בליבה את ענייני הבית הרבה יותר חז"ל גם אומרים שזו הסיבה שמתוך 10ה קבין של דיבור שירדו לעולם תשעה נטלו נשים כך כתוב בגמרא מתוך 10 קילו דיבור שירד לעולם 9 קילו לקחו אנשים יש כאלה שחושבים שחז"ל התכוונו ללעוג לאישה שהיא מדברת הרבה אבל האמת היא שהאישה קיבלה את כשרון הדיבור יש מחקרים על

כך היום שנשים מוכשרות יותר בדיבור גם במוח היא יכולה לנסח משפטים הרבה יותר בקלות היא יכולה לרפד מילים האישה כישרונית בניסוח מדברת יותר בדרך כלל לא כל אישה כך אבל בדרך כלל מדוע זה כך כי היא עקרת הבית מה הקשר מי מי נמצא בעיקר עם הילדים? האישה. ובחינוך ילדים מה צריך בעיקר? דיבור. חינוך ילדים זה המון דיבור. לדבר ושוב לדבר ולהסביר ולדעת איך לרפד ואיך להכניס את זה לילד בצורה נכונה עד שהוא יפנים את הדברים ויזדהה איתם. החום והאהבה שהילד מקבל נמדדים אצלו ביחס בגישה. אישה חוזרת מהעבודה, פונה לכלים. היא רוצה להספיק לפני שהילדים יגיעו לארגן את מה שנשאר מהבוקר שהיא ירה לעבודה ולא הספיקה והנה הילד חוזר מהגן

ומראה לה את העבודה את הציור שהוא עשה והיא מאוד לחוצה הוא אומר לה אמא תראי מה עשיתי האמא מעיפה מבת חצי ראתה חצי לא ראתה והיא מגיבה איזה יופי והילד מרגיש בתוכו מה איזה יופי לא ראית בכלל יש ילד חכם שגם יכול לומר לה את זה אבל אמא לא ראית על מה את אומרת איזה יופי הוא מרגיש בתוכו אמא עבדה עליי. היא אומרת איזה יופט ילד חכם ידוע ילדים פיקחים קולטים הרבה יותר ממה שהמבוגרים חושבים שהם קולטים כמו שכולנו מכירים ויודעים ילד יכול להפתיע בצורה מדהימה ביכולת הקליטה שלו ברגישות שלו באנטנות שהוא קולט דקויות מה שההורים לפעמים נדהמים גם את זה שמעת חשבתי שדיברתי בלי שאף אחד ישמע איך איך קלטת את זה והילד קלט ויודע

לחזור על הדברים הוא שומע יפה מאוד הוא קולט את הדברים כשהאמא יודעת עם כל העייפות הילד חזר הביתה היא יכולה אמנם לומר לו, היא לא חייבת לעזוב את הכל ולרוץ אליו, היא יכולה לומר לו, "בוא, בוא תעמוד לידי, אני צריכה פה להדיח את הכלים. אני מאוד רוצה לראות מה שעשית, אבל יש לי עוד שתי צלחות, אני מיד רואה. אבל כשאת באמת רוצה להגיב, אפשר להתכופף אליו לגובה שלו, לקחת, להתבונן, להתפעל, מה ציירת כאן?" הוא מראה לה את האוניה ומראה לה את את הים. עבורה הכל קשקוש, אבל מבחינתו יש פה יצירת מופת. וכשאחר כך היא מחמיאה לו ומשבחת אותו, פה הוא מרגיש את היחס, הוא מרגיש את החום של האמא, אמא ראתה, אמא שבחה, כך הוא נקשר

אליה כשהיא מחמיאה לו על כל מיני דברים, משבחת אותו. אחד מגדולי ישראל אמר שלפעמים כשהאדם גדל הוא לא מקבל הרבה מחמאות מהסביבה. יתכן שהוא התחתן עם מישהי שלא יודעת להחמיא או שהיא התחתנה עם מישהו שלא יודע להחמיא. הוא עובד במקום שלא יודעים לתת מחמאות וכל אדם מטבעו צריך את המחמאות האלה. אבל אם כשהוא היה קטן, כשהוא היה ילד, האמא תמיד התפעלה ממנו ושיבחה אותו והחמיע לו, האבא רומם אותו, הוא שמע שבחים, מחמאות, מחיות כפיים, גם כשהוא גדל ולא מקבל מחמאות, כשהוא עושה דברים טובים, הוא יודע כאן הצלחתי, הוא שומע ברקע את מחיות הכפיים של האמא שלו כשהוא היה ילד קטן. זה מלווה אותו לכל החיים. כלומר, כשמשקיעים בילד

בגיל הרך, אנחנו מרוויחים ילד בריא בנפשו לכל החיים. גם כשיו לו קשיים בחיים, הוא יעשה דברים טובים ואף אחד לא יאמר לו מילה טובה, הוא זוכר אמא אוהבת אותי. הוא שומע ברקע את מחיות הכפיים של האמא, את ההתפעלות של האמא מאז שהייתי ילד קטן. ובאמת כשילד גדל בשילוב נכון של חום ואהבה וצומת לב מצד אחד, גבולות וגדרים ברורים מהצד השני, זה ילד שבריא בנפשו. הוא גדל בריא בנפשו. הוא יודע שהעולם לא הפקר. לא מה שבא לי אני עושה ומה שלא בא לי אני לא עושה. וכאן כדרך אגב כדאי לציין כמה חשוב שילד לומד לברך למשל לברך על דבר שהוא אוכל. מה המסר שהוא מקבל? שלא כל דבר מיד מכניסים לפה. יש שליטה עצמית. הוא הלך ברחוב ומצא טבעת.

מצא 20 ש₪. חוזר הביתה. אמא, תראי מה מצאתי. ואמא אומרת לו תמתין שאבא יחזור הביתה נשאל אותו מה ההלכה האם מותר לך לקחת את זה לעצמך או שאתה חייב להכריז האבא בא חוזר מהעבודה מספרים אף אחד לא נוגע בזה הוא לא הולך לקנות ב20 שק עד שנקבל את התשובה ההלכתית אם האבא יודע לענות הוא יענה אם הוא לא יודע אמר תמתין אני אתקשר לרב והילד כך מתחנך לשליטה עצמית צריך לבדוק מה ההלכה הוא שואל את הרב הרב אומר לו 20 שק אין בהם סימן הילד יכול לקחת לעצמו ואז הוא פונה לילד, הרב אמר שמותר. כשהוא משתמש ב-20 ש₪ האלה, הוא יודע שזה עבר ביקורת. העולם לא הפקר, יש כללים. מצא ארנק, אז פה יאמרו לו, יש סימן, אתה חייב להכריז, תטלה

פתקים. אז הילד עצמו, אם האמא ישבו יכינו פתקים, יתלו במכולת, יטלו בכמה מקומות. מי שאיבד ארנק, יש סימנים, יכול לפנות. לפעמים מדובר בשעון שיש בסך הכל מדבקה מהצד השני. גם המדבקה הזו היא סימן, אף על פי שאין שם ולא שום דבר. הילד מתחנך לשליטה עצמית. הוא נוסע עם הוריו. באמצע הדרך טיול האבא אומר חם מאוד מתחשק לי ארטיק מי רוצה מהילדים כל הילדים רוצים אם אבא רוצה ודאי שהילדים רוצים מגיעים לאיזה קיוסק נעצרים שם כל אחד ניגש שם למקרר הגדול הזה כדי לבחור לעצמו האבא פותח מרים כמה מהם מסתכל אני לא רואה פה הכשר זה מעזה לא כשר מחזיר וסוגר את ה את המקרר מה המסר שהילדים קיבלו איפוק שליטה עצמית. לאבא חם, הוא רצה

ארטיק, אבל זה לא כשר, הוא לא אכל. אז הילד למד לומד גם כשהוא בכיתה ומתחשק לו איזה צבע או עיפרון או משהו של חבר, לא לוקחים את זה כי זה שלו. זה לא שלי. כשהילד מתרגל ורואה את הדוגמה האישית של ההורים, הדוגמה האישית זה אחד הדברים הכי מרכזיים בחינוך, יותר מכל ההרצאות, יותר מכל הדיבורים. אין כמו דוגמה אישית. הרב אולבה כותב, הבעת הפנים של האמא בשעת הדלקת נרות שבת, כשהילד רואה את ההתרגשות של אמא, את השמחה, את החוויה של השבת, זה הרבה יותר מלף שיחות מוסר. כי הוא ראה דוגמה אישית אצל האמא. הרב שמשון רפאל היר שהזכרתי אותו קודם מספר שפעם אחת ניגשה אליו אמ צעירה בת 20 ומשהו ואמרה לו שלפני שבועיים היא ילדה את

הבן הראשון שלה והיא יודעת שבחינוך ילדים אסור לקחת הימורים וסיכונים ואסור לאחר אז היא רוצה לדעת מאיזה גיל היא אמורה להתחיל לחנך את הילד שנולד לפני שבועיים הרב ירש כותב, שאלתי אותה, בת כמה את גבירתי? אמרה לו, בת 23. אמר לה, אם עכשיו את רק רוצה לדעת איך לחנך, אז תדעי שאת מאחרת ב-23 שנה, כי חינוך הילדים מתחיל מהחינוך שלך. וככל שאת תהיי מחונכת יותר, עם דוגמה אישית טובה יותר, ככה הילד יבנה טוב יותר. אחת השאלות הכי מצויות שאנשים שואלים אותי אחרי הרצאות בענייני חינוך, מה לעשות עם משמעת אצל הילדים? אין משמעת. האמא מרגישה אני מדברת כאילו עם מכירות. שאלה מצויה נוספת, כעסים והתפרצויות. הילד לא שולט

בעצמו. אחיו לקח לו משהו, מכה, צורח, משתולל, הוא לא יודע, הוא לא יודע להתמודד. איך מחנכים את הילד שלא יהיה עם כעסים והתפרצויות ומכות וכולי? תמיד כשהורים שאלו את השאלה הזו השנייה של כעסים והתפרצויות, אני שואל את ההורים עם התנצלות, אני אומר סליחה שאני שואל, אבל האם אחד ההורים גם הוא מתנהג עם הילד בצורה כזו? כלומר, כשמשהו לא מוצא חן בעיני אבא או אמא בהתנהגות של הילד הזה, אתם גם מגיבים בצורה כזאת של כעס, צעקות, בדיוק מה המילים שאמרתם עכשיו, צועקים, מקים, משתוללים. עד היום תמיד התשובה הייתה שכן. אחד ההורים הוא כזה. ואז מה קורה? אם נשאל את ההורה באותה שעה כשהוא צורח, מכה ומשתולל, מה אתה עושה עכשיו

לילד? מה הוא יענה? אני מחנך אותו. הוא עשה דבר לא טוב, צריך לחנך אותו. נכון שאתה מחנך אותו, השאלה לאיזה כיוון? לכיוון חיובי או לכיוון שלילי. האם אתה מחנך אותו שלא לעשות את המחדל שהוא עשה? או שאתה מחנך אותו שכמו שכשאני התנהגתי שלא כראוי וזה לא מצחן בעיני אבא אז אבא צעה קצרה אחיקה השתולל גם כשאחי הקטן לקח לי וזה לא מוצרן בעיניי מה אני צריך לעשות לצעוק לצרוח ולהשתולל ולהקות בדיוק מה שאבא עושה רק ההורה באותה שעה מרגיש שהוא מחנך שהוא עושה דבר טוב לעמיתו של דבר הילד מקבל מסר שונה לחלוטין מסר שמוביל אותו למקומות אחרים הדוגמה האישית בחינוך היא מעל הכל נתאר לעצמנו אישה שמדברת עם אחותה שנמצאת בארצות

הברית, מדברת איתה בטלפון ויש לידה ילד בן שמונה משחק בלגו. היא מרגישה אני בבית שלי לא צריכה להיזהר בדיבורים. הילד משחק הוא טרוד במשחק. ואז היא כשהיא מדברת עם אחותה היא שופכת את ליבה בפניה. היא אומרת לה, "נמאס לי כבר לטפל באמא. אישה מבוגרת, כל כך קשה לטפל בה. לא תמיד היא גם שומרת על היגיון לעת זקנה. לפעמים מדברת שטויות וזה קשה לי וממשיכה לספר כמה היא לא יכולה לטפל באמא שמחבידה עליה לעת זקנה הילד שלידה שמע את הדברים כותב הרמבן הרב משה בר נחמן בבאורו לתורה כולנו מכירים את הפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך מה הקשר בין כיבוד הורים לבין אריכות ימים היה מקום לומר שמדובר בסגולה כך זה נראה אם

אתה מכבד את ההורים אז אלוקים יעריך לך את החיים הרמבן אומר שזה לא רק סגולה אלא זו תוצאה טבעית. כי אם אתה מכבד את ההורים שלך לעת זקנה, ילדיך רואים אותך. איך אתה מתייחס להורך? וכאשר אתה תזקין, איך הם התייחסו אליך? באותה יראת כבוד, באותו יחס של השקעה, כי הם ראו דוגמה אישית מה זה מסירות נפש למען הורים זקנים. אבל אם זו בטלפון מתלוננת בשיחה עם אחותה שנמאס לה מאמא והיא לא רוצה לטפל בה והילד קלט את הדברים כשהיא תזקין הוא ישקיע בה יודע שהורים זקנים הם יתרד שצריך לראות רק איך להתפטר מהם כמה שיותר מהר הוא אומר זה מה שכתוב בפסוק כבד את אביך ואת אמך למה למען יעריכון ימיך כי כשאתה תכבד את הוריך גם ילדיך

יכבדו אותך כי הם ראו את הדוגמה האישית וכך יעריכו ימיך אדם מבוגר מטפלים בו כראוי מעריכים ימיו נתאר לעצמנו אישה שתפסה את הילד משקר כמה פעמים שאלה אותו על שיעורי בית אמר לה שיכין התברר שלו עוד כל מיני שקרים והיא מזדעזעת מה זה צריך להיות איך הוא מתנהג והיא לוקחת אותו לשיחת מוסר יושבת איתו 20 דקות מטיפה לו מוסר כמה שזה לא בסדר ולא יעלה לדעת להוציא מהפה דברים לא נכונים 20 דקות נתנה לו שיחת מוסר והיא בטוחה שהיא כעת מחנכת את הילד כראוי ונניח שבאמת היא מדברת איתו לפי כל הכללים. לאחר כמה דקות נשמעות דפיקות בדלת. הילד פותח את הדלת. מי זו? השכינה ממול. היא אומרת לו, "אמא, בבית? אני באמצע האפייה והמיקסר

התקלקל. אני חייבת מיקסר. תשאל את אמא אם אפשר לקבל. תראה אם היא בבית." הוא מסתובב בכל חדרי הבית. מחפש את האמא, מוצא אותה באחד החדרים הפנימיים ואומר לה אמא, השכנה ממול רוצה את המיקסר כי היא התקלקל המיקסר. האישה הזו יודעת שהשכנה הזו כשמקבלת מוצרים, איזה מכשירים או משהו, או שהיא מחזירה אחרי חודש או תמיד חסרים חלקים, אי אפשר לסמוך עליה. אבל לא נעים. השכנה בדלת, אז היא רומזת לילד, אני לא פה, אני לא בבית. מה יותר ישפיע על הילד, שיחת המוסר של ה-20 דקות או התנועה הפשוטה הזו שאני לא בבית? הוא יקלוט את הדוגמה האישית הרבה יותר משיחת המוסר שהוא קיבל. וגרוע מכך, אם באמת הדברים השתלבו באותו יום, הוא גם ילמד

לעצמו שאתה יכול לדבר גבוהה גבוהה על כל מיני ערכים ובחיים הפרטיים לעשות את ההפך הגמור. כמה אמא דיברה איתי היום לא לשקר? בסוף היא בעצמה משקרת. כשזה נוח לה היא משקרת. הדוגמה האישית משפיעה יותר מכל דבר אחר. בשיחה עם הילד הזכרתי קודם שגם אם היא מדברת לפי כל הכללים הנכונים, יש באמת גם בזה כמה כללים. איך פונים לילד? איך מדברים עם ילד. כתוב בפסוק, כך אומר שלמה המלך, אל תוכח לץ פן שנאק. הוכח לחכם ויהבק. פשט הפסוק, אל תוכיח אדם שעושה צחוק מכולם שהוא לץ, אל תאיר לו משהו כי הוא ישנע אותך. הוא אוהב ללוג מכל דבר רציני. אין מה לעשות איתו. אל תוכיח אותו. עדיף לשתוק. יש כלל שאמרו חז"ל, כשם שצריך לומר דבר

הנשמע, כך צריך שלא לומר דבר שאינו נשמע. כמו שצריך לומר דבר שאתה יודע שזה יתקבל, כך עדיף לא לומר דבר שלא יתקבל. אל תוכח לעץ פה שנאקה. הוכח לחכם, אדם שהוא חכם, אדרבה, הוא ישמח מהביקורת הזו והוא יאהב אותך. זה פשט הפסוק. אבל ברובד העמוק יותר יש כאן בפסוק הזה הדרכה לא את מי להוכיח ואת מי לא. שלא להוכיח את הלץ, אלא להוכיח את החכם. יש כאן הדרכה איך מאירים לאדם, לא רק לילד, גם למבוגר. כשצריכים למתוח ביקורת, כשצריכים להאיר למישהו, איך מותחים ביקורת, איך מאירים. אומר שלמה המלך, אל תוכח לץ. אל תגיד לאדם אתה לץ, אתה שלילי, אתה גרוע, אתה לא טוב. פניסנאק. הוכח לחכם. כשאתה רוצה להוכיח אדם, איך תוכיח אותו?

תשבח אותו, תרומם אותו. רוצים להאיר לילד, איך מאירים לילד? לא אומרים לו, אתה שקרן ואני לא מאמינה לך יותר ואתה היא מעניקה לו תחושה כל כך שלילית עד שהוא עלול להזדהות עם ההגדרה, אני שקרן. בסדר, אני שקרן. זהו אז אני כזה וזהו פשוט מאבד תקווה אלא הכלל הוכח לחכם תרומם אותו לומר לילד אתה ילד כל כך טוב כל כך נפלא ולהוכיח לו א' ב גד עשית כך עשית כך אתה כל כך טוב יש לך לב טוב לשבח אותו על דברים נכונים לא מתאים לילד כל כך טוב לעשות כך וכך לא מתאים לילד כזה שהוא נפלא כל כך להוציא דבר שהוא לא נכון מהפה תדייק בדברים שלך זה מאוד חשוב כשמשבחים את לאדם מרוממים אותו הוא מקבל את הכוחות מקבל את המוטיבציה ואז גם יש לו יותר חשק להשתנות לטובה ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו

אמן

ישנה עוד נקודה יסודית בחינוך אחת התלונות המצויות של הורים יש לי בבית היא אומרת כמה ילדים גד גדולים בגילאי 12, 15, 17 והם בבית כמו נסיכים, לא מרימים שום דבר, לא עוזרים בשום דבר, כל האול מוטל עליי כאילו שאני המשרטת שלהם. והיא לא מבינה מדוע זה כך? אני מדברת איתם, מנסה לשכנע, שום דבר לא עוזר. איך אמרה לי אמבר שבאית שהיא דווקא מורה במקצועה? אני שומע הרבה תלונות מהורים, אבל היא הגדירה את זה בקיצור ולעניין. היא אומרת, "תפקידי בבית הפך להיות מנהלת מסעדה ותפקיד בעלי להיות כספומט." ככה היא הגדירה את זה. הילדים רוצים לאכול, יודעים שיש אמא בבית, רוצים למשוך כסף, באים לאבא. מעבר לזה, הם לא קיימים. הילדים

לא רואים את ההורים. מעבר לשתי לשני הדברים האלה לא מכירים את ההורים. איך באמת ניתן לבנות את הילדים בצורה כזו שהם ידעו לשת בעול בענייני הבית? צריכים לנקות, לסדר? הם כבר גדולים, יכולים לעשות את זה. התשובה היא שכשהילדים רכים, מצוי מאוד שמרוב טוב לב של האמא, מרוב טוב לב של האבא, לא נותנים לילדים לעשות שום דבר בבית. ולפעמים זה לא רק כתוב לב. האמא שוטפת את הבית, הילדה הקטנה באה רוצה לקחת מגב, אומרת, "תעשי לי טובה, תעזבי אותי, לכי לחדר, אני אסיים, אחר כך תבואי." הילדה רוצה להשתתף והיא דוחה אותה. אם רוצים שכשהילדים יגדלו, יסאו בנטל של הבית, צריך עוד מהגיל הרך להרגיל אותם לפי כו, אז הרי הם אוהבים לעשות

את זה. האמא למשל צריכה לבשל, היא יכולה לבקש מהילדה, בת השלוש, תביא לי את התפוח אדמה, היא יכולה ללכת לבד, לקחת, תביא לי, בואי נבשל ביחד, בואי נחים. היא מדיחה כלים, יכולה לקחת את כל הכפות למשל, שאין בזה סיכון, לא מזלגות ולא סכינים. כל הכפות, להניח בזה קערה עם סבון, עם קצף, את מדיחה את הכלים והילדה עושה את הדברים. אז היא קצת תרטיב, היא קצת ללכלך, קצת עבודה לאמא אחר כך תצטרכי לשטוף את כל מה שהיא שתפה שוב, אבל את מכניסה אותה למסלול שהיא עוזרת בענייני הבית. את יכולה לתת לה מגבון לך. תעזרי לי לנקות את כל הדלתות של ארונות המטבח. כל הארונות שלמטה, היא תעבור עם המגבון לך ותנקה. יתכן שהיא מלכלכת יותר,

אבל שווה להכניס אותה למסלול של העזרה שהיא מבינה שהיא נוסאת בעול. הולכים לבריכה. מה הבעיה לאבא כשיוצאים מהרכב עד הבריכה לקחת את כל האוצרות איתו ביחד? טעות. יש כאן ילד בן חמש. קח את המגבת שלך להניח לו אפילו על הכתף. אתה את המגבת, אתה את הגלגל ים, אתה לוקח את זה, שכל אחד יקח איתו משהו ואז מגיל רך מבינים שאנחנו שותפים בענייני הבית. כולנו נוסעים בעול. גם לילדים יש יותר שמחת חיים בצורה כזאת, אבל גם כשהם גדלים, הם לומדים, כולנו שותפים יחד. לפעמים כשרוצים לפתור בעיה של חינוך אפילו אצל ילדים גדולים, בפרט אצל ילדים גדולים, צריך לתת לו להרגיש שהוא נושא באחריות למעשיו. אני גר בביתר אליית, שאל אותי פעם אב

שהוא לא יודע מה לעשות. יש לו שני בנים בכיתות גד, אשתו יוצאת מוקדם לעבודה, הוא מאיר אותם וגם הוא צריך לצאת לעבודה. הוא יוצא יותר מאוחר מאשתו. אז היא יוצאת מוקדם והוא נשאר כדי להעיר אותם ולארגן אותם. אומר, אני מאיר אותם. כל יום זה מלחמה, כל בוקר זה מאבק. הם מאחרים לבית הספר, אני מאחר לעבודה. והוא לא יודע מה לעשות. הוא ניסע הכל. איומים, פרסים, עונשים, שום דבר לא עוזר. אמרתי לו, אתה מגזים בדאגה שלך לילדים. תן להם לשת לבד בתוצאות. תעשה כך. כיתות גד הם ילדים גדולים. היום בשעה שאתה רגוע והם רגועים תזמין אותם שבו יחסי בשולחן. תאמר להם עד היום הייתם צעירים היום אתם גדולים אתם ילדים גדולים. בואו נסכם

שאני כבר לא צריך לנדנד לכם בבוקר עד שאתם קמים. אני מאיר אתכם פעם אחת בשבע, פעם שנייה בשבע ו10, אחר כך ב7 ו20. יותר מזה אני לא מאיר אתכם, אני אחר כך צריך ללכת, אני הולך לעבודה. אומר לי, אבל הם ישנו. בסדר, שישנו. תסדר את זה גם עם המורה בבית הספר שידע שאתה עכשיו מתחיל מסלול כזה. ואז מה יקרה? ביום הראשון הם ישנו, התעוררו פתאום ב-11 בבוקר ויראו שהם לבד בבית. ביום השני יכול להיות גם זה יקרה אותו דבר, אבל ביום השלישי כשאתה תאיר אותם בשבע, מקסימום שבע ו1, הם יזנקו מהמיטה כי ידעו שאין עוד הרבה הזדמנויות. אבא רציני, הם יסאו בתוצאות של המעשים שלהם. אי אפשר לעשות את זה עם ילד בן שלוש, אבל כשהילד מגיע

לגיל שהוא יכול לשת בתוצאות של עצמו, נותנים לו, זה נקרא מין ענישה עצמית כזו, אני לא מעניש אותך. אתה לא הולך לפי ההדרכה הזו, אתה אתה מפסיד מזה. אחר כך הרבה זמן לא פגשתי אותו, אבל כשפגשתי אותו הוא אומר שזה עבד בצורה נפלאה. תוך כמה ימים קמים בזמן, מתפקדים לבד, מתארגנים ועושים את הכל לבד. כי כל זמן שהייתה להם תחושה אפשר לסמוך על אבא, אז הם הבינו, זה העבודה שלו, לדאוג לי שאני לא אחר לבית הספר. אבל ברגע שהאחריות עברה עליהם, ידעו שצריך לשת בעול ולדעת איך להתנהג, מכיוון שאם לא, הם עצמם יסאו בתוצאות של עצמם. יש עוד יסוד גדול במה שנוגע למשמעת. מה נותן לילד משמעת כלפי הוריו? חז"ל לימדו אותנו בתלמוד במסכת

קידושין. הגמרא אומרת שמצד אחד כתוב כבד את אביך ואת אמך. מצד שני כתוב איש אמו ואביו תיראו. יש כיבוד הורים ויש יראה מההורים. מה זה יראה? לא יראה של מכות אלא יראת כבוד. אבא, אמא, סמכות. הגמרא אומרת שלושה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא, אבי ואמו, אבא ואמא אלוקים באותה שורה. הם נתנו את הגוף, הוא נתן את הנשמה, אבל הם שלושה שותפים באדם. הילד כלפי ההורים צריך להרגיש כמו כלפי אלוקים. אלא אם כן, כתוב בגמרא, אם הילדים שומעים מהאבא הוראה לעבור איסור, לאכול דבר לא כשר לחלל שבת, פה הם לא צריכים לשמוע לו. כי גם אבא ואמא חייבים בכבוד האלוקים. אבל כל השאר, לך למכולת, תקנה, תביא, תעשה, תקום, תלך כל הדברים האלה כמו

אלוקים אבא, אמא, אלוקים, שלושה שותפים באדם יש כבוד הורים, כבד את אביך ואת אמך ויש יראה מהורים, איש אמו ואביו ותראהו. שואלת הגמרא במסכת קידושין, מדוע הניסוח השתנה בכבד את אביך ואת אמך? את מי התורה הקדימה? קודם את האבא. כבד את אביך, אחר כך את אמך. לגבי יראה מה כתוב? איש אמו. ואביו תיראו. התורה מקדימה את האמא לאבא. למה יש את ההבדל הזה? אומרת הגמרא, גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהילד מכבד את אמו יותר מאביו. הילד באופן טבעי מרגיש שהאמא יותר מפנקת, מכבד אותה יותר מהאמא, יותר מהאבא. לכן אומרת התורה, כבד את אביך אחר כך ואת אמך. כי האמא יש לו את זה כבר טבעי. אז התורה מקדימה, אבא לא פחות מאמא. כבד את

אביך ואת אמך, צריך לכבד באותה מידה. לגבי יראה גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהילד ירא מאביו יותר מאמו. למה? אומרת הגמרא לפי שמלמדו תורה. לכן התורה אמרה איש אמו ואביו תירו. קודם האמא ואחר כך אבא הקדימה שם. אבל מה יוצא כאן מדברי חז"ל? אחד הדברים שנותנים לילד יראה וסמכות כלפי האבא שמלמדו תורה. כלומר, כל אבא צריך למצוא את הזמן שהוא ישב עם הילד ויעביר אליו מסר של תורה. אפילו שהוא לומד תורה בבית הספר, אפילו בבית הספר הכי דתי, הכי חרדי, לומד תורה כל היום, שהאבא ימצא את הזמן לתת לילד את ה את המסר שלו, את הלימוד שלו, שהוא ידע אבא לימד אותי תורה. הוא יכול לעשות את זה בשבת על השולחן למשל, שזו הזדמנות

נפלאה להעביר מסר לילדים. אדם שמנצל את שולחן השבת, כמה זה נפלא, כמה הזדמנויות יש שכולם רגועים, כל המשפחה סביב השולחן באווירה טובה של שירים ושמחה וארוחה טובה. ואבא באותה שעה גם מעביר מסר לילדים. לפעמים האבא חוזר מהעבודה והאישה שופכת את ליבה. הילדים לא שומעים לי, אין לי כוחות יותר. והאבא יכול לנצל את שולחן השבת, להעביר את המסר. כל השבוע, קשה לו. לכל היותר הוא נותן איזה נזיפה. אבל בליל שבת יושבים כולם באמצע הארוחה אמא יכולה לומר לילדים ילדים בואו עכשיו נשמע דברי תורה מאבא כמה חשוב שלכל אדם יהיה בבית איזה סט ספרים עם חידושים על פרשת השבוע יש הם המון ספרים שחיברו אותם רבנים מזמננו שעל כל פרשה כתבו

גם פירושים גם סיפורים יפים יש בהם מסרים טובים שאפשר להעביר את זה לילדים למשל האישה התלוננה במשך השבוע שחסר משמעת אצל הילדים. ליל שבת כשאבא מגיע לקטע של הדברי תורה והרי הוא הכין לפני כן מכין קצת שיעורי בית או ביום שישי בבוקר או אם הוא עובד אז בשבת שלפני מכין את ה את מה שהוא צריך לומר בשבת הבאה ואז הוא אומר לילדים כתוב בתורה על שולחן השבת כבד את אביך ואת אמך בואו נראה עכשיו מה זה אמא רוצה עכשיו לדבר על אמא ואז הוא מספר להם למשל את הסיפור של רבי טרפון מעשה מפורסם שהגמר הגמרא מספרת הגמרא מספרת שרבי טרפון היה הרי בזמנו גדול הדור ואבא מתאר לילדים איזה רב גדול הוא היה עם שמשים ויש לו גלימה וחוטי זהב

מפאר את את הרב בעיניהם מספרת הגמרא שבשבת אחת ראה רבי תרפון את אמו כשהיא הולכת יחפה ברגל אחת על גבי החצץ שבחצר למה נקראה ל הרצועה של הסנדל והלכה יחיפה ברגל אחת, רגל אחת עם סנדל ורגל אחת בלי. רץ אליה רבי טרפון, התכופף, הניח את ידו על הרצפה ואמר לה, "אמא, אל תדרכי בצורה כזאת, תדרכי לי על היד. וכך נתקדם צעד צעד. אני אזוז לפי הפסיעות שלך עד שנגיע לבית." והאמא מזדעזעת ואומרת לו, "מה פירוש? אתה רב גדול? אני אדרוך לך על היד." והוא עונה לה אבל את אמא שלי את הבאת אותי לעולם כל מה שיש לי זה רק שלך מי אני לידיך ילד שומע סיפור כזה מאבא באווירה טובה של שולחן השבת הוא מקבל פרופורציה מה זה אמא איך צריך לייקר

את אמא כמה צריך לכבד אותה שולחן השבת זה זמן נפלא שצריך לנצל אותו כדי לרומם את הבית להעביר מסרים חינוכיים לילדים ילד שיקר אפשר על שולחן השבת לציין את הפסוק מדבר שקר תרחק לא כתוב רק לא לשקר להתרחק משקר ומספרים על אותו רועה עם הזאבים הסיפור המפורסם שגם כשאמר אמת בסוף לא האמינו לו אפילו שזה לא סיפור מחז"ל אבל יש בו מסר אפשר לנצל את שולחן השבת להעביר את המסר הזה לילדים בנוסף לדברי תורה על השולחן עם עוד סיפורים ממחשות משלים דברים שמרוממים את הנפש ישנה עוד נקודה מאוד חשובה שכאן למעשה הייתי רוצה גם לבשר בשורת טובה לציבור בבאר שבע. אחד הדברים המרכזיים שצריך לתת עליו את הדעת בחינוך הילדים זה מקום

החינוך שהילדים לומדים. ילד יכול לבוא ממשפחה שמלמדים את הערכים הכי טובים וההורים הם דוגמה אישית ברמה הכי טובה. אבל אם הילד הולך לבית ספר שבו החברים מהבים דוגמה שלילית, בית ספר שיש בו לצערנו את כל מה ששומעים שיש היום, היום מדברים בבתי ספר על סחיתה באיומים, על אלימות שהיא מגיעה לרמות בלתי נדפסות. מי חלם פעם שבבתי ספר בישראל יגיעו למצבים כאלה? והאמת היא שכשבוחרים בית ספר יש שלושה נושאים מרכזיים שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם במקום הלימודים הזה יש מענה לשלוש את הדברים האלה. אם התשובה חיובית שולחים את הילד לאותו מקום. אם התשובה שלילית אסור לשלוח אפילו על אחד מהם. לא טוב לשלוח את הילד לאותו מקום.

שלושת הדברים המרכזיים שצריכים לשאול את עצמנו, האם זה קיים בבית הספר? א' האם בית הספר מסוגל לשמור על הבריאות הפיזית של הילד? זה דבר ראשון שהילד יחזור הביתה בריא כמו שהוא יצא בריא. היום מדברים על 25% מילדי בית הספר שנמצאו בתיקים שלהם כלי נשק. זה אומר סכינים, עולרים, אגרופנים, סכיני קפיצים, כל מיני 25%. והמשטרה עצמה טוענת שזה רק מה שהם מצאו, אבל הם יודעים שכשהם באו לחפש הילדים מחביעים. זה מה שהצליחו. ברור להם שהמספר עוד יותר גדול. אז השאלה הראשונה שהורדה צריך לשאול את עצמו, האם כשהילד הולך לבית הספר, המקום הזה הוא מקום שמסוגל לשמור על הבריאות הפיזית שלו. כמה ילדים נחבלים, מוקים, נפצעים, אפילו

מצד המורים, יש סיפורים מאוד קשים על יחס של מורים לילדים. במשנה כתוב, במשנה בפרקי אבות כתוב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. לא כתוב תכבד את תלמידך. מה כתוב? יהי כבוד תלמידך חביב עליך. חביב זה אפילו יותר מאהוב כשלך. כמו שהמורה עצמו רוצה שיכבדו אותו, צריך שכבוד הילד יהיה חביב בעיניו כמו כבוד עצמו. פעם מסרתי שיחה כזו לצוות של מורים ומורות בבית ספר מסוים על על כבוד התלמיד. לאחר כמה זמן פגש אותי אחד המורים שהיו שם. הוא אומר עד אותה הרצאה בכל פעם שהייתי נכנס לכיתה הבנתי כדי להשליט משמעת אני צריך לצעוק אני צריך להשתולל אני צריך שיהיה משמעת. בקושי הייתי מצליח להשליט משמעת בכיתה. הוא אומר, "שמעתי את

הדברים של ה של כבוד הילד, התחלתי לאמץ אותם, התחלתי לדבר עם הילדים בכבוד, בטון רגוע, ילד מבקש משהו, אני מתייחס אליו כאילו הוא בוגר. הרי מה זה ילד?" ילד זה נשמה של אדם גדול, רק בגוף קטן, אבל יש לו את הרגשות שלו, יש לו את התוהר שלו, את התום של הילדות, הוא צריך את הגישה המכבדת. אומר, "תחלתי להתייחס לילדים בכבוד." לא כמו לפני כן. הוא היה בא לכיתה, הוא היה מרגיש הם האוייבים. מהצד הזה ואני מהצד השני ונראה מי ינצח פה. אם אני אצליח להשליט משמעת או שהם השתלטו עליי. זו הייתה התחושה שהוא היה בא לכיתה. אבל כשהוא התחיל לכבד אותם אומר פתאום האווירה היא הייתה רגועה. הילדים עצמם התחילו להתנהג אחרת בשיעור. לא

הייתי צריך יותר לצעוק. הוא עשה את זה לא בשביל משמעת. הוא עשה מתוך שהוא הבין שילדים צריכים כבוד, צריכים לכבד את הילד. אבל ממילא הוא גם הרוויח משמעת. נקודה נוספת מאוד חשובה בחינוך הילדים. הרבה שואלים כשילד מתנהג שלא כראוי, האם זה נכון להעניש את הילד? אם כן, איך להעניש? יש ששואלים, הרי כתוב בפסוק, חוסך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר. כך אומר שלמה המלך. מה זה שבט? פירוש המילה שבט זה מקל. אז משמע לכאורה שצריך לקחת מקל ולהקות. חוסך שיבטו שונא בנו. הרב אולבה כותב כך: אם הכוונה בחוסך שבטו, הכוונה למקל, איך היה צריך להיות כתוב אחר כך? הרי יש שם דבר והיפוכו, חוסך שבטו, שונא בנו ואוהבו, מה היה צריך

להיות כתוב אחר כך? ואוהבו מכהו. אבל לא כתוב כך. מה המשך הפסוק? ואוהבו שיחרו מוסר. שחרו מלשון שחר הנאורים, שחר הילדות, כבר לתת לו מוסר, כבר להדריך אותו. אומר הרב ולבה, כל מוסר שנותנים לילד זה בגדר שבט. מי אוהב לשמוע מוסר? אף אחד לא אוהב לשמוע מוסר. ילד רוצה לעשות מה שבא לו. אבל אם נותנים לו מוסר עוד מהגיל הרך, מחנכים אותו, מלמדים אותו, אפילו הורה שמגיע למצב שהוא מרים יד על ילד, כידוע היום בחוק אסור להרים יד על ילד. הוא יכול לפתוח לו תיק במשטרה. למה חוקקו את החוק הזה? כי ראו קיצוניות. ראו הורים שמתעללים בילדיהם, ראו מורים שמתעללים. אז הלכו בקיצנות לצד השני ואסרו לחלוטין להרים יד על ילד. הגמרא

אומרת, כי מחית לינוקה, אם אתה מגיע למצב שצריך להקות ילד, לא תמחה אלא בערקתא דמסענה. לא תקה אותו אלא בשרוך הנעל. אדם שלוקח שרוך ועושה ככה ומישהו מרגיש כאב זה שום דבר אז אם כך מה התועלת בדבר חז"ל מלמדים אותנו שאסור שמכות יהיו שיטה בחינוך מכה היא לא שיטה בחינוך התנועה של המכה היא זו שצריכה להעביר את המסר לילד אתה מגזים דיברתי איתך פעם פעמיים חמש 20 פעם שום דבר לא עזר הבאת אותי למצב שאני צריך לעשות לך כך ואז המכה החלשה הזו רק היא לא מכאיבה אבל היא מעבירה את לילד את המסר לילד אתה מגזים. הורים שמקים את ילדיהם יותר מדי מגיעים למצב שהילד כבר לא מתייחס למכות. הוא יכול לחטוף את המכות, להמתין שאבא יסיים

והוא עובר לסדר היום. והוא עצמו אחר כך גדל ילד מאוד בעייתי. גם הוא הופך להכות אח ילד שמכה אחרים כי זה מה שהוא ראה בביס. אסור שמכות יהיו שיטה בחינוך. זה גם לא מועיל וגם מזיק. אבל אם האדם מגיע למצב שהוא רואה שהילד נסחף יותר מדי ואז כדי לשים לו את הגבול נותן לו את התנועה, הילד מזדעזע. אם זה ילד שלא חוטף מכות חודשים לא קרה כלום. פתאום אבא עשה לו כך. הוא תכף נבהל. לאיפה הגעתי? הגאון מוילנה כותב, כשרואה שרבה חמתו על הילד, אל יקהו באותה שעה. כשאדם רואה שהוא כועס מאוד, אסור לו להקות. אז האבא יבוא וישאל, אם לא כשאני כועס, מתי אני אקה את הילד? אני מכה אותו כשאני כועס. אומר הגאון מבינה, כשאתה כועס אסור

לך להקות. כי המכה בשעת כעס היא אף פעם לא תהיה במידה הנכונה. היא תמיד תהיה בעוצמה. היא תהיה בצורה שאתה פורק את העצבים שלך במקום לחנך אותו, את כל הכעס אתה מוציא במכה. אבל אם זה בא רק מההיגיון שהאבא מהרהר בדעתו, שוקל בדעתו ואומר הילד מגזים, אני חייב להעביר אליו את המסר שהוא מגזים. ואז הוא נותן לו את התנועה הזו של המכה, או כמו שהגמרא אומרת בשרוך הנעל, שזה מרמז על חלישות גדולה במכה, אז הילד קולט, אני צריך להשתנות. הוא נבהל מזה שהוא הגיע למצב שאבא היה צריך לעשות את התנועה הזו. אבל זה רק כשהשכל עובד ולא כשהעצבים שולטים. כשהכעס שולט תמיד המכה תהיה בלי פרופורציה תהיה בהגזמה ובצורה לא נכונה לחלוטין.

הרמב"ם בכלל כשמדבר על כעס כותב הרמב"ם שאם האדם מגיע למצב שהוא צריך לכעוס שהכעס יהיה כעס הפנים ולא כעס הלב. מה פירוש כעס הפנים ולא כעס הלב? שהפנים מראות שאני כועס. אבל בפנים תחייך, בפנים תצחק. זה לא קל. זו עבודה, אבל זו עבודה שהיא בהישג יד. דבר שהוא נכון לכל תחום בחיים. יחסי בעל ואישה. האישה מרגישה שבעלי מגזים. אני מדברת איתו, שום דבר לא עוזר. אני חייבת פעם אחת לצעוק עליו ואז הוא יהיה בן אדם. יש לפעמים מצבים כאלה. גם אם את מגיעה למצב שאת צריכה להרים את הכל, תמיד תדאגי שזה יהיה כעס פנים רק להעביר את המסר שיש כאן הגזמה, אבל אל תכסי באמת בתוכך. כמובן שזו עבודה גדולה להגיע לדבר כזה, אבל זה דבר

שניתן בהחלט להשיג אותו. אנחנו כעת נקדיש כמה דקות זמן לשאלות אם זה בנושא בית הספר שמוקם או בנושאים אחרים בענייני חינוך. בבקשה. כן, בבקשה. מהדים וריכוז? מה קורה עם ילדים בבעיות קשב וריכוז שנמצאים בכיתה רגילה? את מעוררת בעיה מאוד כהובה. יש בתי ספר שחצי מהכיתה עם רטלין. למה? כי המורה לא מסוגלת להשתלט על 40 תלמידים. אז כל אחד היא שולחת לאבחון וכל אחד רק רטלין שישתוק ולא יפריע לי כאן. וזו טעות גדולה. עד היום לא יודעים עד כמה הרטלין יכול להזיק. גם צריך לדעת לא כל בעיית קשב וריכוז היא באמת נובעת מאותה סיבה. היה למשל מקרה של ילד לפני חודשיים גם דיברו איתי על רטלין. בניתי להורים, שאלתי אותם כמה שאלות.

בין השאר שאלתי אותם באיזה שעה הוא הולך לישון? התברר שהוא הילד הכי קטן במשפחה. כולם ישנים קרוב לאח בלילה וגם הוא. ובבוקר מאירים אותו בשבע וכל היום הם מתפקד והם רוצים שהוא שהוא יתפקד עוד בכיתה. הבעיה שלו הייתה שינה מוקדמת. ישן מוקדם, הכל הסתדר בלי רטלין. יש לפעמים בעיות של חוסר ברזל. בדיקת דם פשוטה יכולה לפתור בעיה של רטלין. אם חסר לו ברזל בגוף, הוא לא הוא לא רגוע, הוא לא מרוכז, התאבון שלו ירוד. צריך לבדוק. לפעמים זה ברזל, זה לא ריטלין. ריטלין זה חומר כימי שנותן פתרונות רק כדי לפתור, לטשטש את הבעיה. יש מצבים שאין מנוס. אני לא נגד הרטלין לחלוטין. יש מצבים שבאמת צריך לתת רטלין. כי הילד בלי זה הוא

לא רגוע והוא לא מרוכז בכיתה ואז הדימוי העצמי שלו יורד, רמת הלימודים שלו הולכת ויורדת ואז ההפסד גדול מהרווח אבל לא כמו היום שנותנים רטלין בנדיבות כזו לכן צריך באמת בדיקה ואני מסכים איתך שבכיתה שיש בה 40 תלמידים קשה מאוד לילד שהוא עם בעיות קשב וריכוז כי המורה לא יכולה באמת לתת את עצום את לב הראויה תראי בדורות הקודמים שהכיתות היו יותר קטנות אז נכון שהיה ילד קופצני יותר וילד רגוע יותר, אבל היה סבלנות לצוות ההוראה גם איך היה שיטות איך להרגיע את הילד. לא היה רטלין בדורות הקודמים אבל הם ידעו איך לנטב אותו. ועוד דבר צריך לתת את הדעת שאני לא יודע למה לא חושבים על זה היום כל כך. ילד שעובר אבחון ואומרים

לו יש לך בעיית קשב וריכוז. אתה היפרקטיבי. הוא אחר כך מתרץ לעצמו לעשות את כל השטויות שבעולם. אני לא השם, אני היפרקטיבי, נולדתי עם בעיה. הוא אפילו לא מנסה להתמודד כי נתנו לו תבית, אני היפרקטיבי, אז אני לא אשם. גמרנו. גם אם יש ילד שיבחנו בו היפרקטיביות, לא צריכים לספר לו שהוא כזה. הוא לא צריך לדעת את כל ה את כל הדברים. אפשר לתת לו כדור והוא לא צריך אם חייבים, כן? הוא לא צריך לדעת על מה זה בא. הוא תמיד צריך להיות בתחושה אני כמו כולם. אני לא שונה מכולם. זה כמו שיש בעיה גדולה אצל רופאים היום בבתי חולים. אדם מרגיש לא טוב, בא לבדיקות, רואים לפי הבדיקות שיש לו איזה מחלה של לפי דעת הרופא, תוך חודש הוא

צריך למות. אז מה הם אומרים לו? לפי הממצאים יש לך חודש לחיות. רק מזה הוא יכול לקבל התכף לב ולמות. רק מה אסור לעשות דבר כזה. לחולה כתוב בהלכה תמיד לחולה צריך לומר אל תדאג הרבה היו במצבים יותר חמורים ממך ויצאו מזה בשלום. אתה חולה צריך לעודד כל הזמן וזה נכון היו כאלה מצבים יותר חמורים יש ניסים רפואיים ויצאו מזה למשפחה צריך לומר את האמת למשפחה צריך לומר תשמעו לפי הממצאים יש לו רק חודש תבדקו אתם רוצים פרופסורים יותר טובים רוצים לקרוא תהילים רוצים לעשות תפילות המשפחה צריכה לדעת מה המצב אבל הוא עצמו לא צריך לדעת עד כמה המצב חמור צריך לעודד אותו לרומם אותו אז יש לו שי כוחות אחר כך להתמודד אני רוצה להודות לכולם תודה רבה וערב טוב О.