לפעמים המילים הכי קשות - הן התקווה הכי גדולה

שלום לכם. חומש חדש, ספר חדש, פרשה חדשה. ובפרשת השבוע שלנו, כמו גם בהפטרה, אנו נפגשים עם שני מנהיגים שמוכיחים אותנו, את עם ישראל. משה רבנו בפתח ומש דברים וישעיהו נביא בפרק א' המפורסם שנקרא בהפטרה הפטרת חזון. התוכחה של משה מתייחסת אומנם באופן גלוי אל חטאי המדבר, אבל יש בה גם רכיבים הרומזים לחטאי ירושלים. אכה עשה לבדי תורככם ומשאיכם ורבוחכם האמת שאין קשה מתוך החך של אוהב כשגדולי הנביאים מוכיחים את ישראל המכה פוגעת בבטן הרכה אלה דברי אמת הם מדויקים וכנים והשאלה היא האם זה מה שצריך לקרוא בבתי הכנסת בערב תשעה באב האם לא היה אפשר לבחור במשהו יותר אופטימי יותר חיובי משהו שינחם אותנו שיתן לנו תקווה

לנו המחכים לגאולה שלמה אבל אולי זה בדיוק הסיפור יכול להיות שדווקא תוכחה של אוהב מאהבה נחמה גדולה יותר ודבריהם של משה וישעיהו נועדו לעזור לנו לעלות מההתבוססות שלנו בהבל אל עבר פרספקטיבה טובה יותר, מנחמת יותר, רחבה יותר. מדרש רבא על הפרשה כותב כך: לתוכחה של אוהב יש הקשר רחב יותר. היא נאמרת מתוך אמון בתיקון, מתוך הכרה בנקודות הטובות הקיימות במוח, מתוך רצון מיטיב לשנות. יתכן והמדרש מציע לנו להביט על תקופת האבל הנוכחית שלנו בראייה טובה יותר. וטוב שאלה הם אלה המוכיחים אותנו. כי הכל בא מלב אוהב, מלב מחבק, מלב שמבקש מאיתנו באמת להשתנות להתייב את דרכי. ‏M.