החווה האתיופית HD

בכל בוקר עם זריחת השמש צועדים כמה עשרות אתיופים מבוגרים מביתם שבקריית גת אל חווה חקלאית הנמצאת בפאתי העיר, חווה שנועדה לשחזר ולשמר את התרבות האתיופית המקורית. יצאנו אל החווה וביקשנו לברר מה עומד מאחורי המיזם המיוחד הזה. המבוגרים פה יש להם שתי מטרות. מטרה אחת: שתהיה להם תעסוקה, מטרה שנייה: ללמוד מהם, לספוג מהם את ההיסטוריה ואת התרבות ואת המסורת. מדובר באנשים בעלי יכולת, יש להם הרבה ידע, וכל ההיסטוריה והתרבות שלנו, בינתיים הם חיים את זה. ועוד דור לא יהיה לנו את זה. אז חייבים איכשהו להיות בקשר ולהתקרב למבוגרים, ללמוד מהם את ההיסטוריה, את התרבות מהכלי הראשון. לכן היה חשוב לנו להקים את המרכז,

ה'אתכלית,' שזה מרכז תיירותי חינוכי. שקודם כול להביא לכאן את המבוגרים שתהיה להם תעסוקה, חקלאות. במושגים שהם יודעים, בידע שיש להם. שזו עבודת אדמה. 99 אחוז מיהודי אתיופיה עבדו בחקלאות. במפגש הראשון, אחד המבוגרים, ביום הראשון שהגענו, אמרנו להם: "זה השטח שלכם." אמר: "היום אני מרגיש בארץ ישראל, "היום אני מרגיש מחובר לאדמת ארץ ישראל. "יש לי קשר". הוא גר בקומה רביעית. אין לו קשר לאדמה. פה אנחנו מגדלים עכשיו... זו התקופה של תירס. זו העונה של תירס. פלפלים ועגבניות וחצילים. התירסים שאתה רואה פה שגדלו לי, זה מאתיופיה. זה הזן של אתיופיה, לא של ישראל. גם עוזר פה לפתוח מים, אז משתדלים לעזור, להשקות את

הגידולים. הדור הצעיר לא מכיר את הזהות שלו, לא יודעים איפה גרנו. וכשהוא רואה בית שבנוי מאדמה, מבוץ, הוא שואל: "מה, גרתם בדברים כאלה!? בתוך בוץ"!? הוא מרגיש יותר מושפל. ולקהל שמגיע לכאן, אני מספר להם: יהודי אתיופיה בכוונה גרו בכפרים, לא בעיר. גרו בכוונה בבית מבוץ, מאדמה, ולא בנו בית מבטון, מברזל, כי התפיסה הייתה: אנחנו פה זמניים. בשנה הבאה אנחנו בירושלים. לנו היה מאוד חשוב להביא את המקום הזה שיהיה כמה שיותר דומה לכפר אתיופי. למה? שיעלה את זיכרונות הילדות שלו, איפה שהוא גדל. פה זו פינת 'בונה.' 'בונה' זה קפה אתיופי אותנטי שמכינים אותו בבית. ליד הבונה יש 'דאבו.' 'דאבו' זה לחם אתיופי. אבא חותך,

מברך, מברך את הילדים. טקס הבונה נמשך בין שעה לשעה וחצי. זה לא כמו הדור הצעיר היום, שותים קפה טורקי ויוצאים לעבודה. אלא כששותים קפה, אף ילד לא זז בתוך הבית. זה שקט, זה רוגע, זה שלווה, וזה מקסים לראות את זה. בתוך הכפרים הנשים היו מאוד חברותיות. כל יום אישה אחרת הכינה קפה וקראה לכל הנשים בכפר, נגיד 30-40, מתכנסות בתוך בית, ואז יש להן שעת פנאי שמעבירות סיפורים אחת לשנייה, חיזוקים אחת לשנייה ותמיכה אחת בשנייה. אני מאמינה שבכל בית יש קושי שצריך להתמודד, ושם באמת הנשים נותנות אחת לשנייה כוח. בכל בית אתיופי יש 'מסוסו.' 'מסוסו' זה עמוד התווך של הבית. אצלנו בקהילה הוא מדומה לאדם המבוגר. האדם המבוגר הוא

עמוד התווך של המשפחה, של הקהילה, ולנו היה מאוד חשוב גם להכניס את העמוד הזה. כשהגענו לארץ קרה איזשהו תהליך שהמבוגר שהוא היה דמות מאוד משמעותית באתיופיה, הפך להיות נטל על החברה. מי שמשמעותי ומי שבמרכז העניינים, זה הילד הקטן. היום באמת אני יכולה להגיד שהם באים לפה שמחים ומאושרים. א', זה שינה את הראייה של הילד שגר בתוך הבית, "אבא שלי מה הוא יודע לעשות? רק לשבת לשחק עם החברים שלו." היום זה אחרת. האבא או האימא יוצאים החוצה ל-3-4 שעות. האבא חוזר עם ירקות. ואז יש שאלות: "מה, אבא שלי יודע להכין? סבא שלי יודע להכין? "איך זה יכול להיות? זה אדם שמאז שאני מכיר אותו, הוא לא יודע לעשות שום דבר. "הוא לא יודע

כלום. לא את השפה, ולא מסבירים כלום. "כשאני זקוק, אני הולך לאנשים אחרים לקבל תשובות." הילדים באים לכאן ושואלים את האבא, את הסבא: "סבא, איך אתה עושה את זה? סבא, תראה לי." ופתאום אותו אבא בבית הוא לא רלוונטי. כאן הוא הפך להיות רלוונטי מאוד, והוא הפך להיות מקור ידע. נוצר דו-שיח, קשר, בין הדור הצעיר למבוגרים. ברגע שמגיעות לכאן הרבה קבוצות שלנו, הדור הצעיר, סוף סוף מתחבר לתרבות שלו ולהיסטוריה שלו. בלי זה לא תהיה השתלבות בחברה הישראלית. וזה המפתח להשתלבות שלנו בחברה. בן אדם שהוא לא מחובר לעצמו, לזהות שלו, לתרבות שלו, לסבא רבא שלו - הוא אף פעם לא יצליח להתחבר לחברה, להשתלב בחברה. מדי יום מגיעים

מקריית ים לפה, ל'אתכלית' ברגל. זה 8 קילומטר הלוך חזור. וכל העבודה זה משהו פיזי, ופתאום אנשים, המצב הבריאותי שלהם השתפר. הם עובדים פה קשה בלי שכר. ומה השכר שלהם? סיפוק, ומרגישים שכאן מקבלים טיפול בריאותי ספורטיבי, הכול. לכן שינוי משמעותי בפן הבריאותי. כשבתקשורת מדי פעם שומעים שבעל רוצח את אשתו, מאיפה זה הגיע? ומה המניע? התשובה היא די פשוטה: שיעמום. ברגע שבן אדם מנותק, אין לו עשייה משמעותית, מתוסכל כל היום - אז הוא מציק לאשתו, ויש אלימות, ולצערנו גם מקרה של רצח. היום אצלנו כאן קרוב ל-70 מבוגרים שמגיעים לכאן, פיזית יוצאים מהבית. עובדים מאוד קשה, חוזרים, לוקחים ירקות לבית, והאישה שמחה על זה שמביא

לה ירקות, מביא לה פלפלים, עגבניות, תירס, והיא שמחה לבשל ולהכין לו. וכל האוכל שהיא מגישה לו, פתאום הוא רעב, יש לזה טעם אחר ממה שהיה לו לפני כן. זה אותו אוכל, אבל יש לו טעם. ואנחנו רואים חיזוק בתא המשפחתי, ממש בצורה אמיתית מהמקום הנכון והכבוד בין האישה לגבר חזר, האישה מעריכה אותו וכו.' יש פה כמעט 70 מבוגרים מגיל 54 עד 87. יש להם מועדון, יש להם פעילות. לא רק לעבוד בחקלאות, אלא גם חוסן נפשי, הם מקבלים פעילות. הם מקבלים שיחות אישיות איתי. אני מבקרת אצלם בבתים. אני רוצה לשמוע אותם גם בתוך הסביבה המוכרת שלהם, בתוך הבית, האם יש להם מצוקות, האם אם צריכים עזרה. כל הדבר הזה אני מלווה אותם. וגם יש להם

גיבוש קבוצתי, אם זה טיולים, אם זה חוויות שהם מעבירים אחד לשני. כשמגיעים כאן לחווה, קודם כול הבסיס הוא סיור, ולפי הבחירה של כל קבוצה לפי גיל, אנחנו עושים פה מגוון של סדנאות. סדנת בנייה של בתי 'גוז'ו' מאדמה, מקש. סדנת כתיבה, סדנת הדלקת אש בשטח, הישרדות. היום זה הפך להיות 'הישרדות,' אבל באתיופיה זה חלק מאורח החיים. אני עכשיו נמצא בשטח, אני לוקח 2 עצים ואני עושה חיכוך ומדליק. וכמובן המטבח האתיופי, אם זה קפה אתיופי, כיבוד מסורתי, אירוח ממש אתיופי שאנחנו עושים לכל קבוצה שמגיעה לכאן. כמובן חקלאות. עבודה בחקלאות, התנסות. אם זה לעבוד עם המבוגרים ביחד, לעזור להם. תוך כדי מתפתחת שיחה. כל המטרה של

הסדנאות, קודם כול חוויתי. בעיקר ילדים שבאים ורוצים להרגיש משהו כיפי, חוויתי. מצד שני, דרך זה להשחיל את התרבות ואת ההיסטוריה של הקהילה האתיופית, את הערכים של יהודי אתיופיה. מה זו קהילה? מה זו הדדיות? אלה דברים שהיו באתיופיה. לצערנו, היום בחברה שלנו אין אותם. היום כל אחד מנסה לשרוד את ה'יומיומי.' שם אין מצב שמישהו נופל בגלל מצב כלכלי. הערבות ההדדית, העזרה ההדדית שם הייתה בשיאה. וזה הרעיון שלנו, שהחברה הישראלית תכיר את הקהילה מהמקום האמיתי, האותנטי. בספר תורה אם חסרה אות אחת, אז הגאולה לא שלמה. ככה גם בעם ישראל - שבט אחד יהיה חסר, אז הגאולה לא שלמה. חייבים להכיר אחד את השני, לא מהתקשורת, לא

מסטיגמות, אלא לבוא לכאן לכפר להרגיש ולשמוע את הסיפורים, את חיי הכפר, את כל המסירות של יהודי אתיופיה על שמירת המסורת, על שמירת הזהות היהודית, ועל המסירות להגיע לארץ ישראל לירושלים. עריכת כתוביות: אורטל זגורי