"יש במי להאמין" שיר סיגל שהוריה נחטפו לעזה מספרת על ההתמודדות מול הלא נודע

אתה אף פעם לא לבד, דבר איתו הוא שומע. גם בלי לומר אף מילה, גם כשהשמש תשכע הוא מאיר בתוך ליבך, אתה אף פעם לא לבד. שתינו ממש מתרגשות מאוד מאוד מאוד אז אולי תתחילי להגיד לנו למה את כל כך מתרגשת שיר כל כך שמחה שאת פה ממש אז מאוד מאוד חיכיתי לפגוש אותך א במבנה הזה אני חושבת שנפגשנו הרבה פעמים אבל אף פעם זה לא היה בבית שלך שלכם בבית של שאולי א ויש פה איזה רוח כזאתי מאוד מאוד מיוחדת ולשבת איתך ולדבר זה משהו שאף פעם לא קרה ותמיד נורא או נורא רציתי אז זה ישמעץ אותו דבר אבל אה זה מאוד מרגש א לראות אותך את זה את רואים מאחורי מסלך זה לא אותו דבר ושמעתי אותך כל כך הרבה פעמים ותתני לנו רגע סיפור קצר להכניס

לאווירה זה באמת א לאבוירה של השיחה שלנו שזה רק כדי לדעת מי במקום שאני אספר תספרי מי את כן אז אנישיר אה לאחרונה הטייטל שלי השתנה תודה לא אני גדלתי בכפר עזה אני הבת של אביבה וקית שניהם ב-7 באוקטובר נחטפו מהבית גם החברה הכי טובה שלי אמלי דמרי נחטפה וברוך השם כולם חזרו הביתה במשפחה שלי כולם חזרו הביתה אבל יש עוד 59 חטופים שח חייבים לחזור. ברוך השם. אז אז את כבר בעצם שנה וחצי ב שערה וברכבת הרים באמת מטורפת, נכון? ש לקראת אמצע הדרך הוא קצת אחרי. היה לך איזה שינוי. אמא הייתה 51 יום, נכון? אבא היה 484 ימים. ארבעה ימים. וואו. רק להגיד את זה מקבלת מרמורת. כן, אבל כל הזמן היית שם בתפקיד הזה. אז בואי

נפתח רגע סוגריים, תספרי לנו מט. אז מני בלי קשר ליש כזה דבר גם בלי קשר? אני נוטה לשכוח, אבל כן, יש דבר כזה. אה, ב-7 באוקטובר הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית. התרסתי קצת לפני השב באוקטובר ליובל. אה וככה תכננו את החתונה שלצערנו נדחתה. אבל עוד תקרה בעזרת השם איפה ה הייתה מתוכננת להיות עוד לא סגרנו מקום אבל כבר דנינו את התאריך וככה היה לנו כיוונים לגבי מקום זאת החלטה די מעניינת להמשיך כל הבלאגן את החיים כן אני אגיד שלא החלטתי אותה בעצמי אמא שלי הוחזרה אחרי 51 שהיא הייתה בשוי בעזה א וזה היה רגע לפני שהייתי צריכה לקבל החלטה האם אני ממשיכה את הלימודים או מפסיקה והיא כל הזמן אמרה לי שירקוש אין מצב שאת

מפסיקה אין מצב אבא לא יקבל את זה כשהוא יחזור שסיימת את הלימודים או הפסקת אותם בגלל שהוא היה בשוי ובכנות המשכתי את זה בשבילו אני חושבת שגם יותר קל כשיש משהו לכוות לו ולחכות לו להגיד עכשיו החיים נעצרו אבל הם עוד ימשיכו בהמשך פעם פגע גשתי באחד הכנסים שהשתתפנו אבא של חתוף ואמרתי לו אני חושבת שהמצב שלנו יותר קל מהמצב שלך והוא הסתכל עליי בבאתה ואמר לי ממש ממש לא כן לנו יש תקווה קודם כל אני גם שמעתי את זה ממש א באחת הפעמים היינו במעל בירושלים וניגש בחור דתי ואמר לי בדיוק את זה אה הוא בא ממשפחה שקולה והוא אמר שהמצב שלו הרבה יותר טוב מהמצב שלי וזה הה פעם ראשונה ששמעתי את זה שיש יש שיש גם איזשהיא אה

הלכה או משהו שאומר בתורה שיש סדר למצבים הגרורים ביותר שבן אדם יכול לכוות. ככה הוא סיפר לי. אוקיי? שבן אדם שמישהו במשפחה שלו שבוי זה המצב הכי גרוע שבן אדם יכול להיות בו. אז כן. אז אני חושבת שכל אחד קצת מסתכל על האחר ואומר רגע אני אני במצב יותר טוב. כל אחד רוצה לסדר לעצמו את הסיפור. נכון. נכון. ולמצוא תקווה ולמצוא אור וזה וזה הסיפור באמת של התקווה כי אני חושבת שזה כבד לסחוב כזאת תקווה ואני מבינה ש פנית לדודה שלך הדתיה כן בשביל וציעה לך לכתוב תפילה את רוצה רגע לשתף אותנו אז היו לי הרבה רגעים לאורך הדרך ש שחיפשתי משהו לאחז בו אני חושבת שהתפילה והאמונה זה משהו שנתן לי הרבה מאוד מאוד כוח להמשיך.

אני חושבת שתוכלי להזדהות. את הכרת את זה קודם? היית קשורה? א תמיד האמנתי א בכוח עליון. א כן, אנחנו במשפחה עושים קידוש, הולכים לבית כנסת, אני צמה בכיפור. יש מנהגים ומסורות שאני מקיימת. אה אבל בוא נגיד שזה היה הרבה יותר חזק ממה שהיה כל החיים. כן. הייתי במקום מאוד מאוד נמוך. א זהו כי התחושה שאת מחפשת איזה חבל שירים אותך ומצאת גם את מצאת את זה ב בתפילה באמונה קודם כל ה היה לנו הרבה מאוד מזל לאורך כל הדרך עוד בשבעה באוקטובר האמנתי שיש לנו מזל גדול בזה שלא קרה הגרוע מכל אה בשמיני באוקטובר בבוקר ידענו שההורים נחטפו לעזה ואמרתי תודה אל שהם לא נרצחו. 64 אנשים מתוך קהילה לא גדולה בכלל. מה מה גודל

הקהילה? אה משהו כמו 1000 אנשים. א באמת אה כמעט למזלנו אם אנחנו כבר מדברים על פסח אז פסחו עלינו פסחו על ההורים שלי א יכלו לרצוח אותם מחבלים 15 מחבלים נכנסו לתוך הבית שלהם ב בהחלטה של רגע הם יכלו להיות אה לא בחיים א ברגעים אלה ופסחו עלינו והתמזל מזלנו באמת א אני בכנות אומרת ומאותו רגע האמנתי ש שיש יש תקווה שהם מושגים בתוך בתוך האסון והמשבר הזה יש א יש במי להאמין כי הוא שמר עליהם וזה נתן לי הרבה כוח מהרגע שביקשתי באמת מדודה שלי הדתיה א תפילה והיא לא נתנה לי והיא ביקשה ממני לכתוב את התפילה שלי וזה באמת רגע של איזה חיבור גם הרגע של הכתיבה זהו זה זה מאוד מאוד מרגש הדבר הזה כי דתיים רגילים לתפוס

סידור, לקחת תפילים, תהילים ולהתפלל. נכון? ויש את הכתיבה האישית, אבל לבוא למישהי שלא מכירה זה תספרי איך זה פגש אותך כי זה מפתיע שזה כל כך תחבר אלייך. כן. א אני באמת מבינה את המקום של ה של הדבר האישי הזה שאנחנו בונים בעצמנו שזה מעבר לכל משהו שמישהו אחר כותב עבורנו וכל לילה מאותו יום הקראתי גם את התפילה שלי שאני כתבתי וגם את התפילה מהמקורות את התפילה היהודית שזה באמת המקום הזה של החיבור למשלד לאמונה ליהדות שגיליתי אחרי שאבא שלי חזר שהוא גם חזר לאותה לאותה זהות יהודית שרבים מאיתנו לפחות החילונים נוטים לשכוח או לא לתת לזה חשיבות ביום יום בשגרה לא לא היה לי קל לחשוב ככה בהתחלה אז זהו אז בואי מה

חשבת בהתחלה ב יודעת אני חושבת שהסתכלתי מאוד א על עצמי ועל הסיפור שלי ולמה למה זה מגיע לי והסיפור של אה א של באמת של מחירים ו הרבה פניות לנבחרי הציבור ו כמה הם רואים אותי והאם הם רואים אותי פגשת קירות פגשת הרגשת שאת מתדפקת הקירות ואני אני רוצה רגע לשאול שכשאת במקום ש קצת מעשים הרבה כועס הלב שלך מונח ממקום טוב או פחות פחות ואז קורה לך משהו שאת אה אה אז זה לא קרה אנשים כאילו חושבים שזה קרה באיזה רגע זה לא קרה ברגע אחד וזה לא היה בן אדם אחד שאמר לי מילה אה אני קוראת ל את אמר תהליך אני קוראת לזה מסע אני באמת מרגישה שעברתי מסע א בני ישראל הלכו 40 שנה במדבר הלכתי דרך שמרגישה לי כמו 40 שנים א שגיליתי

עוד ועוד מהמקום הזה שבאמת מה שדיברנו שזה לא נותן לי זה זה לא מקדם אותי המקום הזה שבו אני רק עסוקה בלהשים ולכעוס ולדרוש והתנועה הזאתי של האצבע ואני רואה עכשיו אני מסתכלת על עצמי בדיעבד בכל מיני רעיונות ואני כל הזמן מאשימה עם האצבע אבל את ממש מבינה את האנשים ואת מתפללת בשבילם שהם האצבע שלהם תהפך ל פנימה אני אני מאמינה ואני עו אני עוברת אני עוברת מסע עם זה שלהאמין ברצון הטוב של אנשים א גם במי שאני עוד כועסת עליו ואני כועסת ואני חושבת שלנצח אני אהיה בי משהו שיקעס אבל יש גם מקום שמבין את המורכבות א שרואה אחרים א וגם פותחת ידיים לחיבוק לחיבוק לא רק פיזית אלא ממש א תוך אמונה שאנחנו ביחד אז זה גם

לקבל וגם לתת זה לא רק לתת החוצה אלא ברגע שפותחים ידיים אתה יכול גם אה לקבל אז זה כזה הכל מה אז אני כבר לא צריכה לשאול אותך איפה הלב שלך האמונך היום כי אם אמרת שכשהיית בכעס או בהשמה שיש מקום להכל אבל השאלה מה המינונים אז הלב שלך לא היה לא היה לך טוב ואני חושבת שחזרה גם אלינו א יש איזה בחירה וזה דבר הכי מעצבן דרך אגב שלפעמים אנשים רוצים להגיד אין לי בחירה אז אנחנו בתוך הבית א ממש מעוד לפני הלוויה אספנו את כולם בסלון וצביקה אמר לה ילדים אנחנו נראה לכם שסוף הדרך אנחנו נמשיך וואו והילדים אומרים לא האמנו לך כמו שאתה אומרת זה מסע כן אני חושבת שהבחירה הזאת היא היא הולכת ו את האמנת לו רגע לפני את גם

היית במקום הזה של החיים הייתי בטוחה שאנחנו נמצא דרכים להמשיך זה משאול תחתיות כן אבל לרגע לא חשבתי שזה סוף הדרך אני חושבת שאת גם לא ממש מבינה איזה תחתיות את יכולה להיכנס אבל אבל השביל גם לי וגם לצביקה מאוד מאוד ברור אנחנו זה עבודה אנחנו עובדים בזה הכל מלווה בכאב מאוד מאוד גדול אבל הבחירה להמשיך היא היא ממש בחירה מודעת אנחנו צריכים להסכים לעצמנו להמשיך אני שומעת אותך ביום יום שלכם שאני מדמיינת אותך בשמלה הלבנה כשההורים שלך נמצאים כי רק על זה אני יכולה לבכות זה מאוד מאוד מרגש ממש את יודעת אבל אני הרבה הרבה גם שואלים אותי כי באמת אני מביאה איזשהיא תקווה וריית הטוב אבל בסוף הסיפור שלי נגמר בטוב

כביכול הסיפור שלי נסגר ההורים שלי חזרו הביתה בחיים והרבה שואלים אותי האם גם אם ההורים שלך לא היו חוזרים הביתה בחיים האם גם היית מצליחה לראות את הטוב. עכשיו יש לך הזדמנות לשבת מול מישהי שהסוף שלה לא היה כל טוב בכלל. נכון. נכון. ואני רוצה להגיד שזה נותן המון המון השראה להבין שזה אפשרי גם מהמקום שבו הסוף הוא לא טוב לראות טוב. גם כשהחתופים חזרו הביתה גם יש בחירה לשקוע במה שהיה כמה גרוע וכמה נורא היה. שוב אני שמה את זה דיכוטומי אבל זה לא לבין לתת למסע לבחור כמו אבא שלך א בפעם הראשונה שאת שואלת אותו מה להכין לך והוא אומר לך אני רוצה קידוש וכיפה כן כן לגמרי זאת אמירה נכון אני הרבה פעמים מרגישה ש

נחתה עליי איזשהיא שליחות אה לא יודעת אם בחרו בי אבל נקלתי לסיטואציה שבה אני יכולה להיות שליחה של טוב או שליחה של הרבה דברים אחרים א ובסיפור שלי ממש יכולתי לבחור והרבה פעמים אני יוצרת לשאול את עצמי איזה שליחה אני רוצה להיות כי באמת יש לי הזדמנות לדבר בפני קהל ושמכירים אותי ומתייחסים לקול שלי ואני רוצה לבחור להיות שליחה של טוב אז תני לנו רגע מה מה קורה לך הדיבור הפנימי הזה שלך כשאת באמת אומרת וואי טוב ברור לי לי לי זה יותר קל כמו שאמרת עכשיו ספרי לי קצת על הדוסיח הזה של השמת הניצול שיש בך. אז קודם כל אני הבת של ההורים שלי וההורים שלי אנשים מאוד מאוד אופטימים א ואנשים של א שמאמינים שיש להם

אחריות לעשות טוב. באמת למדתי הרבה מהם גם בשנה וחצי האלה ששמעתי כשאמא שלי חזרה מהשבי ששמעתי שאבא שלי שם בשבי מבקש מהחתופות שאיתו להגיד תודה על משהו. זה דבר עצום. ואז אני אומרת לעצמי, איך לי אין זכות שלא להפיץ טוב, שלא להגיד תודה על מה שיש. מאוד קל להיכנס למקום של תחושת אשמע על זה שהסיפור שלי נגמר בטוב יחסית. מה אומרת האשמה הזאת? כמו שהיה לי בהתחלה, למה אני? למה ההורים שלי נחתפו? ולמה אני? ולמה עכשיו הסבל עליי? אז זו דבר רק הפוך. למה אני זכיתי? למה אליי הגיעה הטוב הזה? איך זה איך זה הגיוני של האחרים לא? ואני רוצה בימים האחרונים מן זיכקתי לעצמי את זה והבנתי שאני רוצה להפוך את השמת הניצול

למחויבות הניצול אני קוראת לזה כאילו איזשהיא תחושה שיש עליי מחוייבות בתור ניצולה להמשיך להפיץ את הטוב הזה גם עבור אחרים זאת אומרת הבחירה שלך זה לקולות האלה שאנחנו מכירים את הקולות האלה שהם א מורידים אז קודם כל את נדרשת לסוג של חמלה עצמית להגיד שנייה אני אני חייבת לבחור או לא להאמין בזה ואני שואלת איך את עושה את הלא להאמין הזה? כמו שאמרתי, נורא קל ליפול המקומות האלה שמושכים למטה בשנייה. בשנייה לא קמים בבוקר. ברור. ואני אומרת לעצמי שיש פה דבר גדול ממני. אני הבנתי אחרי שלושה שבועות מהשביעי באוקטובר שיש לי יכולת או לשקוע או לקום ולעשות מעשה. שלושה שבועות הייתי התבקנתי. שלוש שבועות שכבתי במיטה,

בכיתי, נעזרתי בכדורים. הייתי בהתקפי חרדה, לא היה אותי והייתה לי שם היה לי שם רגע של בחירה כמו שדיברנו של האם אני קמה ועושה או שאני צונחת. מה קרה אחרי שלושה שבועות? העובדת הסוציאלית שלבותה אותנו כמשפחה מתקשרת אליי ואומרת לי שיר את מדגה אותי א ואני רואה שאת את את קורסת את צונחת וזה או שעכשיו את קמה ויוצאת מהבית ועושה משהו נוסעת לת משהו שאת בוחרת לעשות או ש או שזהו שאת בוחרת בדיכאון וזה היה רגע מאוד מאוד משמעותי אני זוכרת את עצמי הייתי באוטו עם יובל ל וממש התחלתי לבכות אחרי השיחה אותי ואמרתי זה בידיים שלי האם אני קמה ועושה או שאני נופלת וזה כאילו ההבדל הוא נורא נורא דק אבל הפער הוא תהומי בין מי

שיצאה אחר כך ודיברה ולא הפסיקה והייתה הפנים של הדבר הזה לבין מי שהייתה בבית וסגרה את הדלת וחיבתה את האור ונכנסה לדיכאון ואני שומעת אותך ואני אומרת יש מקום לשניהם לי זה קרה באמצע ריצה בא אחותי אמרה לי בואי למרוץ ים המלח ואחרי קילומטר וחצי פתאום ראיתי שמש ואמרתי אה ברור העננים וזה שאול שאולי יוצא עכשיו והתחלתי לבכות את החיים שלי ואמרתי אם עכשיו אני יוצרת זה גם בסדר גמור אף אחד לא יגיד לי כלום לקחתי טישהו והאכינית שלי הסתכלה ולא ידעה מה לעשות איתי ואמרתי לעצמי או שאני עוצרת עכשיו וזה זה אמיתי או שאני ממשיכה והמשכתי אחרי כמה מאות מטרים אמרתי לא אני רוצה אני רוצה לרוץ אני גמרתי את המרתון הזה של

ה10 קילומטר ואז הבנתי שבאמת כמו שאת אומרת זה בידיים שלי ויש משהו שמוציא אותך לחירות ברגע שפגשת את הבחירה את יכולה לחשוב איך זה הוציא אותך לחירות וואו זה אף פעם לא חשבתי על זה במובן הזה ש שהבחירה מיצרת חופש חירות רות א אני חושבת שהחיים מזמנים לנו הרבה הרבה אפשרויות והזדמנויות וכמו שאמרת את ראית את הקרן אור הזאת את השמש כי בחרת לפקוח עיניים אני מנסה לחשוב על הרגע הזה שאני שאני הבנתי כאילו שבאמת יש לי חופש להיות מי ש מי שאני בתוך הדבר הזה כי באמת בהתחלה היו הייתה איזה תחושה שבוחרים בשבילי באיזה דרך ללכת ואני לא יכולה לשים את האצבע על רגע אחד. אני חושבת שלאט לאט הבנתי שיש את מה שקורה בחוץ ויש את

את מה שאני הייתי רוצה להיות. א והאמנתי שלא סתם מגיעות אלה הזדמנויות ואני פוגשת אנשים שבאיזשהו מקום מראים לי מראים לי את הדרך ופותחים לי שערים ללכת אומרת. כן. בכל זאת אני רוצה לחזור על זה. את בת 29, כן? את צעירה בבנות. א את עומדת להתחתן, א החיים בעזרת השם עוד לפנייך, הבית הפרטי שלך לפנייך ואת עוסקת ויש לך תואר בעבודה סוציאלית ואת עוסקת במשהו ששייך לכל עם ישראל. נכון. אנחנו חיים בתקופה שבה אם היית שואלת אותי לפני השבעה באוקטובר, מה אני רוצה להיות? הייתי חושבת על עצמי, על הבית שלי, על כמה כסף אני אעשה בחודש, אבל א אני חושבת שמשהו ב-7 באוקטובר לימד אותי ואני רוצה להאמין שלימד הרבה מאיתנו גם אלה

שיצאו להילחם וגם ממי שנלחם פה בתוך המדינה א שכולנו חלק מפאזל גדול מאוד שבו אנחנו יכולים לבחור להיות א חלק ולהשפיע ולקחת את כל העם השלם הזה הפז זל הגדול למקום שאנחנו מאמינים שהעם הזה ראוי לו או לבחור להתעסק בעצמנו ומשהו בעיסוק העצמי הזה הוא סוגר הוא לא פותח להרבה מאוד הזדמנויות שקיימות אה שכל כך שנותנות כל כך הרבה כוח שעוד יגיעו ימים טובים פעמים אומרים לי את נותנת כוח והייתי אומרת במה במה זה ה ככה אני מאמינה ואני חושבת שהדבר הזה הוא מצמיח הוא מצמיח עוד ועוד כי מה שמואר צומח זה לא אני אמרתי כשאנחנו מאירים זה באמת בחירה על מה לבחור ואני שואלת אותך לקראת הסיום לקראת פסח ולקראת החירות הזאת שמצאנו

בתוך הבחירה כן על מה עוד היית רוצה להגיד דיינו כן דיינו אבל מה הדיין הבא שלך על מה את רוצה להגיד תודה וואו יש לי הרבה על מה להגיד תודה אמ א תתחילי, אני אמשיך אותך. אני חושבת שאני רוצה להגיד א תודה לעצמי שהעזתי למצוא את האור שקיים בי ולבחור לפכוח עיניים ולהסתכל על הזדמנויות ועל אנשים טובים בדרך שנתנו לי הרבה מאוד כוח ולהגיד לעצמי תודה שלא שבחרתי בדרך שחיזכה אותי ושנתנה לי כוח להמשיך ושנתנה למי שסביבי כוח להמשיך ויש לי עוד הרבה מאוד תודות אבל תשמעי איזה תודה כל כך מרגשת כי אני חושבת שיש משהו בדור הצעיר שגם רואה את עצמו אנחנו היינו אני חושבת יותר עסוקים בערכים ולראות ולראות את עצמך לא ממקום

אגואיסטי אלא לראות את עצמך בלהגיד תודה עם חמלה גדולה על מה שיש ולמצוא את האור כי האור הוא חמקמק כן נכון עכשיו אני מבינה מה זה בן אדם שנותן כוח כי אני יודעת שאנחנו מראה קצת אחת של השנייה אבל כל אחת במקומה אה בוחרת ומעיזה להגיד אני בואו אחריי בואו איתי בואו לא נהיה הקורבן של המציאות אבל במציאות באמת היא קשה נכון בואו נבחר א כמו השנייה ש א לנוע בקצל הלב ללכת בהילוך איתי איתי זה ה תנועה הזאת שבואו נלך בקצב שלנו בקצב של העם ולא ניפול לתוך ה בעצם את אומרת אני לא רוצה ליפול לתוך התקופה הקשה הזאת ולהאמין לה כן זה בידיים שלנו זה קל לרצות לחזור למצרים וזה קל זה קל לרצות ליפול למקומות של היאוש אבל יש

תקווה וגיעו ימים טובים וזה רק עניין של בחירה. האם אנחנו ממשיכים להילחם על מה שמגיע לנו ועל ועל המדינה והעם הזה או שאנחנו בוחרים להתייאש ואנחנו לא נתייאש ונעשה את זה ביחד? כי באמת חג החירות אני זוכרת את פסח שנה שעברה. זה התקופה שחמס פרסמו סרטון של אבא שלי מהשבי ואבא שלי. אני לא העזיתי לראות את הסרטון אבל נאמר לי שהוא מדבר שם על פסח ושהוא מספר על כמה הוא מתגעגע אלינו וכמה הוא היה רוצה. לחגוג איתנו פסח בבית. אז ברוך השם אבא שלי בבית ואנחנו נשב לחגוג את ליל הסדר יחד איתו. אבל זה קורע לי את הלב ממש. אני זה קורע לי את הלב לחשוב שגם בחג של חירות אנחנו לא שלמים. אנחנו לא נהיה שלמים עד שכולם יחזרו

הביתה. ועל כולנו מותלת האחריות והמחויבות לדאוג שגם להם תגיע החירות והגיע החופש. מי הם בשבילך? גלי וזיבי שנתיים מתחתיי בקיבוץ בכפר עזה. חברים ילדים מדהימים מלא אור ושמחה ואני בטוחה שהם מחזיקים מעמד ושהם מאמינים. א אבל אנחנו יודעים ש שכל רגע שם הוא רגע של בין חיים ומוות ואני בטוחה שכשהם יחזרו ונהיה שלמים באמת אנחנו נהיה הכי חזקים שיש ואנחנו ננצח את כל אויבנו ביחד אבל ביחד זה גם איתם בעזרת השם שיהיה חג שמח וחירות לכולם אמן ואמן אז שיר את פשוט תקשיבי מהממת ואת א באמת באמת נותנת כוח למצוא החירות של כל אחד בתוכו. אני מרגישה שאני יוצאת עם הרבה אור. אני גם וממש זאת הזדמנות להגיד לך תודה על האור שאת

ועל האור שאתם ועל האור ששאולי השאיר אחריו. תודה שאתם ממשיכים לנגן. ממש כיף. תודה רבה. אתה אף פעם לא לבד. אתה אף פעם לא לבד.