הכל כדי לא להרגיש שונה

שנות ה-50 פסיכולוג בשם סולומון אש עשה ניסוי מצמרר במעליות. הוא הכניס אדם אחד תמים לתוך מעלית. מיד אחריו נכנסו עוד שלושה אנשים, אבל הם היו שחקנים ששיתפו פעולה עם החוקר. ואז קרה דבר מוזר. שלושת השחקנים לא עמדו עם הפנים לדלת כמו שכולם עושים. הם נעמדו עם הפנים לקיר האחורי של המעלית. מה עשה האדם הרביעי? האדם הנורמלי? הוא הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה ובתוך 10 שניות הוא הסתובב ונעמד גם הוא עם הפנים לקיר. החוקרים שיחקו עם זה. הם הרימו ידיים, האיש הרים ידיים. הם הורידו כובע, הוא הוריד כובע. הניסוי הזה הוכיח בצורה מפחידה. הצורך שלנו להיות כמו כולם, לא לבלוט, לא להיות מוזרים הוא חזק יותר מהיגיון הבריא שלנו.

אנחנו נעמוד עם הפנים לקיר כדי לא להרגיש שונים. חברים, המעלית הזאת היא החיים שלנו. אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה על התרבות סביבנו. אנחנו רואים מה כולם קונים, איך כולם מדברים, מה כולם חושבים שנחשב הצלחה. ובלי לשים לב, אנחנו מסתובבים ונעמדים עם הפנים לקיר. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים בכסף שאין לנו כדי להרשים אנשים שאנחנו לא סובלים. אנחנו מאמצים דעות רק כי אין פופולריות. אנחנו מוותרים על החלומות האמיתיים שלנו כי מה יגידו? אנחנו חיים בפחד משתק מלההיות האדם היחיד במעלית שמסתכל לכיוון השני. אלפי שנים לפני סולומון אש היהדות זיעתה את אפקט המעלית הזה והיא הפכה את הסירוב להשתתף בו לסימן ההיקר שלנו.

בואו נחזור לשושן הבירה. המלך מוציא צב. כשהמן עובר כולם קוראים ומשתחווים. אלפי אנשים בכיכר העיר. כולם מיישרים קו. זה הלחץ החברתי והפוליטי הכי אכזרי בעולם. ואז המגילה מתארת איש אחד. ומרדכי לא יכרע ולא שתחווה. תחשבו על התמונה הזאת. ים של אנשים עם הפנים באדמה וודי אחד עומד זקוף. הוא היה האדם היחיד במעלית של שושן שסרב להסתובב לקיר. להיות יהודי פירושו בהגדרה הבסיסית ביותר להיות מסוגל לעמוד מול לחץ חברתי של עולם שלם גם כשכולם מתכופפים ולהישאר עומד. אמונה היא לא ללכת עם העדר. אמונה היא האומץ להיות חריג. זה האומץ ללבוש כיפה במקום שבו כולם גלוי ראש. זה האומץ לשמור שבת כשכל העולם רץ. זה האומץ לדבר נקי

כשהסביבה מקללת. התורה והמצוות הן לא מגבלות. הן האימון היומי שלנו באנטיקונפורמיזם. בכל פעם שאנחנו עוצרים לברך על אוכל במסעדה או מה אנחנו בעצם עושים שריר נגד הזרם. אנחנו אומרים אנחנו לא עושים מה שכולם עושים, אנחנו עושים מה שנכון. התפקיד שלנו הוא לא להשתלב. התפקיד שלנו הוא להיות המצפן. אז בפעם הבאה שאנחנו מרגישים את הלחץ הזה להיות כמו כולם, ליישר קו עם הטירוף שקורה מסביבנו, נעצור, נסתכל על האנשים שעומדים עם הפנים לקיר ונזכור שאנחנו הילדים של מרדכי. בואו נסתובב ונמשיך ישר אל הדרך.