הרב זמיר כהן - מדעים ויהדות, פרק 9: אריכות ימים וחיים בריאים HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים שמשלבים בין תורה לבין מדע, והערב נקדיש את ההדרכה התורנית לאריכות ימים ולחיים בריאים כשהאדם חי כאן בעולם הזה. הרמב"ם כבר כותב שאדם שהוא בריא ומאריך ימים זה חלק מעבודת השם. שמירת הבריאות זה חלק מעבודת השם, זה לא עניין חומרי, כפי שזה נראה במבט ראשון כפי שיש אנשים שיכולים לחשוב ויש גם כתות כאלה בעולם שסבורות שהעיקר שתהיה רוחני גם אם אתה מזיק לגוף, מאבד את הגוף, העיקר תהיה רוחני. היהדות אומרת: והרמב"ם מסביר שככל שהאדם מאריך ימים מתוך בריאות, כך הוא יותר פנוי לעבודה הרוחנית. אם הוא חי יום נוסף אז יש לו עוד יום שהוא מברך על האוכל, יש לו עוד שבת

שהוא שומר, עוד יום שהוא עושה חסד לחברו, מתמודד, בונה את העולם הרוחני שלו, זוכה לעשות רצון השם. בדרך כלל אנשים סבורים שהבריאות ואריכות ימים - הכול תלוי מלמעלה. מה שקבעו לאדם זה מה שיהיה. אבל חז"ל בתלמוד ירושלמי מפתיעים ואומרים את המשפט הבא. נקרא את לשונם: כלומר, מתוך מאה אנשים שמתים, תשעים ותשעה אנשים מתו בגלל שהם פשעו בשמירת גופם. במילים אחרות, אם היו שומרים על הבריאות היו מאריכים ימים עוד כמה זמן, יכול להיות עוד שנה, עוד חודש, עוד כמה שנים, ורק אדם אחד באמת נפטר בגיל שקבעו לו מהשמיים. כל מי שרואה את זה מיד מופתע, לא הכול בידי שמיים? התשובה היא: ודאי שהכול בידי שמיים, אבל הקב"ה נתן לאדם

בחירה, כל דבר שיש לו השלכה לממד הרוחני של האדם יש לאדם בחירה. כמו שכתוב בגמרא: כלומר, פרנסתו של האדם היא בידי שמיים, המראה שלו בידי שמיים, אם יהיו לו ילדים או לא - בידי שמיים, אבל יראת שמיים, דפוסי התנהגות, התנהלות של אדם בחיים - זה לא בידי שמיים, את זה אלוקים נתן לאדם. וחז"ל כאן מלמדים אותנו בתלמוד ירושלמי שגם מה שנוגע לשמירת הבריאות זה נתון בידי האדם האם יעזוב את העולם בזמן שקבעו לו מראש, או חלילה יקצר את ימיו בגלל שהוא לא שומר על תזונה נכונה, על כללי הבריאות. קיבל מכשיר מצוין, גוף שאמור לתפקד ולפעול ולהאריך ימים. אבל יש לאדם בחירה האם להישאר עד הזמן שקבעו לו או חלילה לקצר את ימיו. אנחנו

נתבונן בכמה עצות והדרכה שמופיעות בדברי חז"ל יחד עם המחקרים שנעשו היום. בסדרת השיעורים כשלמדנו את דברי הרמב"ם, ראינו פרק שלם שהרמב"ם הקדיש לשמירת כללי הבריאות. נראה גם כמה טעימות שוב, נשחזר מתוך מה שראינו אז, אבל נפתח במחקר מעניין: "באזורים אחדים בעולם ישנן קהילות שלמות של בני אדם שהאנשים שם מאריכים ימים "באופן מעורר השתהות ומגיעים לגיל מאה שנים ויותר". כך באותו מחקר הם מציינים שבדקו ומצאו שיש אנשים שמגיעים לגיל מאה, יותר ממאה, והם לא שוכבים במיטה, פעילים, זזים, נוסעים על אופניים. אתה מופתע, רואה בן אדם בן 103 נוסע על אופניים לעבודה. ויש אזורים שלא מדובר באחד יוצא דופן, אלא מצוי שם, התופעה הזו

רווחת. אז החוקרים הלכו לבדוק מה הסוד של אותם אנשים שמאריכים ימים. "בסדרת מחקרים שנערכו בין השנים 2005 ל-2007 "על ידי החוקר דן ביוטנר ובהשתתפות דמוגרפים ורופאים, "נשיונל ג'יאוגרפיק והמכון הלאומי לחקר הזקנה של ממשלת ארצות הברית "נבדקו אזורים אלה כדי לגלות את גורמי תוחלת החיים הגבוהה של יושביהם. "להפתעת החוקרים התברר "כי להשגת תוחלת חיים גבוהה במיוחד "מתוך בריאות ורעננות גופנית ומחשבתית "לא די בהקפדה על מזון בריא ופעילות גופנית סדירה, "אלא יש להשקיע גם בפעילויות חשובות הקשורות לנפש האדם "ולכבד את המבוגרים שבמשפחה". מאוד מעניין שבאותם מקומות התברר שיש להם כיבוד הורים ברמה יוצאת דופן, וזה דבר

שמשפיע על תוחלת החיים לא רק של הזקנים, גם של הצעירים. יש כאן את סיכום שש ההמלצות של אותם חוקרים איך להגיע לאריכות ימים מתוך רעננות ובריאות. אז נראה את המסקנות שלהם ואיך זה מתחבר ליהדות, לתורה שלנו. ההמלצה הראשונה: מאוד מעניין, החלק הראשון מובן - שמחה, רוגע. אבל הם אומרים שכשהאדם חי עם אמונה, הוא זוכה להאריך ימים יותר. אדם שיש לו ביטחון בהשם הוא מקבל גם מה שרגילים היום לקרוא ביטחון עצמי. אדם שאין לו על מי להישען, הוא לא יודע שיש בורא לעולם או שהוא יודע אבל לא נותן בו אמון. אמונה זה לא רק ידיעה שיש בורא, להאמין בהשם זה לתת בו אמון, כלומר לסמוך עליו. אדם שהעניין הזה חסר לו, פגום אצלו הוא אף פעם

לא יכול להיות רגוע, כל איום שיש עליו, הוא מיד יוצא מהכלים גם נפשית, וממילא גם פיזית. אבל כשיש לאדם אמונה, הוא יודע שיש לו על מי להישען, הדבר משליך גם על הבריאות של הגוף. שלמה המלך אומר: מצב הרוח של האדם מכלכל את המצב הבריאותי שלו. כלומר, יש זיקה ישירה בין השמחת חיים, הרוגע, השלווה לבין הבריאות הפיזית של הגוף. הוא ממשיך ואומר: "כולל טקס של הבעת תודה לפני אכילת מזון". התברר שבאותם מקומות לפני שהם אוכלים הם נוהגים להודות למי שברא את המזון. אנחנו כיהודים יודעים שהברכה על האוכל נועדה בעיקר מצד נקודת האמת. האדם מברך על המזון לא כדי להאריך ימים, אבל יש כלל שכתב הרמב"ן שבכל מצווה הקב"ה סידר תועלת

לאדם שהוא ירוויח גם בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. עיקר הסיבה שמברכים על המזון לפני שהאדם אוכל, למה מברכים? מסבירה הגמרא במסכת ברכות: כתוב אחד אומר "לה' הארץ ומלואה", וכתוב שני אומר "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם". מקום אחד כתוב שהארץ שייכת לאלוקים, אין לך רשות לנגוע בכלום, זה לא שלך. מקום אחר כתוב: "הארץ נתן לבני אדם", יש לך רשות להשתמש. מה האמת? משיבה הגמרא: לפני שהאדם מברך, אם הוא לוקח מזון ביד אין לו רשות לאכול, זה לא שלך, "לה' הארץ ומלואה". לאחר שהאדם מברך, מודה לאלוקים: "תודה על המזון שבראת", אז "הארץ נתן לבני אדם". יש רשות לאדם לאכול. זו הסיבה העיקרית שאנחנו מברכים. המקובלים מסבירים

גם על תיקונים שיש בברכות, על נשמות מגולגלות שעוברות גם הן את התיקון שלהן. אבל כאן מתברר במחקרים האלה, אדם שיודע להודות מקבל תוחלת חיים ארוכה יותר. הם יסבירו את העניין כעניין פסיכולוגי. מבחינה רוחנית יש לזה משקל הרבה יותר גדול, אבל גם מההיבט הפסיכולוגי, אדם שישים לב כמה ישנם בעולם שיש להם שפע של טוב ובכל זאת הם בעצבות. ולמה? כי המבט מתמקד במעט שחסר להם. ה-99 אחוז, 97 אחוז שיש להם שהיו צריכים לרקוד ולשמוח שיש מתקבל כמובן מאליו. זה שיש עיניים לראות, רגליים ללכת, ידיים מתפקדות, מיטה לישון, זה בכלל לא מובן מאליו. יש בעולם המון שאין להם מיטה לישון. מדובר בסדר גודל - קראתי מספרים שהם נשמעים בלתי

נתפסים מבחינת האחוזים, הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, שאין להם מיטה לישון. יש אנשים שלא יכולים לראות בעיניים, יש אנשים שלא יכולים ללכת ברגליים, והאדם שיש לו את זה, פתאום במה הוא מתמקד? באיזו בעיה קטנה שלא הסתדר, זה נועל אותו, הופך אותו לאדם עצוב, לאדם עצבני. שבועות וחודשים הוא יכול ללכת עם ראש מורכן, יכול להגיע לכאבי לב, לעצבות, למה? בגלל שהוא מאוכזב מדבר אחד. מה עשה היצר הרע? במקום שייתן לו לראות את המסך המלא של כל שפע הטוב שיש לו, הוא מכסה את כל הטוב, ממקד את המצלמה רק באותה פינה קטנה ששם חסר לו וזה תופס את כל המסך כאילו שהכול רע. אדם שמתרגל להודות להשם, על כל דבר הוא מודה: מודה על האוכל,

מודה על הבריאות, כמו שאנחנו כל יום בתפילה, שלוש פעמים ביום כל יהודי אומר "מודים אנחנו לך" וממשיך "על ניסיך שבכל יום עימנו". איזה נס? מישהו ראה נס כל יום? אבל הבריאה מלאה בניסים. רק השינויים שהאדם עובר בגוף, כמה חיידקים חדרו לו לתוך הגוף, כמעט הכניסו אותו למחלה, והגוף ניטרל אותם והאדם אפילו לא מודע לניסים שהתחוללו לו היום בתוך הגוף, "על ניסיך שבכל יום עימנו". אדם שמתרגל להודות על כל דבר הוא פתאום שם לב כמה שפע של טוב שיש לו. יש אנשים, מטבעם תמיד מתלוננים, אחר כך הם לא מבינים למה כולם מתרחקים מחברתם. יש טיפוסים כאלה שיכול להיות שהם עושים את זה כדי למשוך תשומת לב, שיתייחסו אליהם אז הם חייבים

לספר כמה רע להם וכמה הם מסכנים וכמה לא טוב, ותמיד תלונות על כל העולם. אבל הם לא קולטים: אדם שמתלונן יותר מדי, אנשים מתרחקים ממנו, לא נעים להיות בחברתו. אבל אדם שיודע, גם כששואלים אותו מה נשמע, הוא יודע לומר "ברוך השם ותודה לאלוקים על מה שיש", אנשים נהנים, נהנים לשוחח איתם. יש כאלה בעולם, חברה פוגשת את חברתה ברחוב, שואלת אותה "מה שלומך", היא חושבת שהיא מתכוונת ברצינות שהיא שואלת "מה שלומך", עשר דקות מספרת לה על הצרות שלה. זו מתחרטת שבכלל שאלה אותה "מה שלומך". היא התכוונה - שואלת "מה שלומך", תגידי "ברוך השם, הכול בסדר", נמשיך הלאה. שומעת עכשיו נאום של עשר דקות. אם מדובר ברופא אז אדם צריך לספר

את כל הקשיים שיש לו, צריך... אבל אם מדובר באדם שלא יכול לעזור הרבה אז צריך לדעת גם את הגבולות בעניין הזה של כמה לדבר, כמה להתלונן. ככל שמודים לאלוקים על הטוב שיש, אדם שבתפילות מודה על הטוב ומבקש על העתיד, אז הקב"ה נותן לו עוד. אדם שרק מבקש "תן לי ותן לי", ההתייחסות אליו היא לא כמו אדם שיודע להודות על הטוב שהוא קיבל וגם לבקש על העתיד, יש לו יותר סייעתא דשמיא לקבל משמיים. על כל פנים, נסכם את הגורם הראשון שכותבים החוקרים: הפעילות הזאת של תפילה למשל, אדם שקורא את ההללויות ושם לב למילים, מזמורי תהילים, מודה להשם, רואה את פלאי הבריאה, מתפעל מהבריאה, "כולל טקס של הבעת תודה לפני אכילת מזון". זה הגורם

הראשון שמציינים. הגורם השני: במחקר שהם ערכו בין כל אותם הזקנים במקומות שרואים שיש המון עם תוחלת חיים ארוכה התברר שאדם שיש לו תכלית בחיים, יש לו סיבה בשביל מה לחיות, הוא מאריך ימים. אדם שחי בתחושה שהוא מיותר בעולם, אף אחד לא צריך אותו כאן כי כל מה שהוא חי זה רק כדי שיתייחסו אליו. באמת בתרבות המערבית המצב מאוד עגום. בתרבות המערבית, באיזה גיל האדם נחשב נקרא לזה במקום הגבוה שלו, של כל החיים ואחר כך מתחילה דעיכה? בדרך כלל, בחורים בסביבות ה-24, גיל ה-24 נחשב בשיא כוחותיו, במראה הכי מרשים. עד אז מתייחסים אליו כחשוב ואחר כך הוא מתחיל להרגיש דעיכה כשהוא רואה כבר בגיל 50 שהגוף לא נראה כמו בעבר. אז

התחושה היא תחושה של "מה אני שווה כבר? "פעם הייתי נראה טוב, היום אני נראה אחרת". זה אסון. אסון הוא כאשר האדם מוערך על פי המראה החיצוני שלו. אסון גם לאדם עצמו שהוא מעריך את עצמו רק בהתאם לחיצוניות. אדם שבאמת רוצה תכלית לחיים, רוצה מטרה לחיים, כדאי שילמד את הפרק הראשון ב"מסילת ישרים". שם הרמח"ל ב"מסילת ישרים" נותן כיוון ברור לאדם מה הוא עושה פה בכלל. ובזה הוא מתחיל את הספר. הוא כותב שם: כך לשונו שם. כלומר, קודם כול, כל אדם צריך לשאול את עצמו: בשביל מה נבראתי? מה התכלית של החיים? מה אני עושה פה? האם לאכול ולשתות ולהתאמץ ובסוף לעזוב את העולם? אם התכלית זה רק עולם הזה, המסלול חיים מאוד מוזר. אדם בא

לעולם, יש לו רכוש משלו? אדם שבא לעולם הוא עני מרוד, אין לו כלום משלו, אפילו בגדים צריכים לתרום לו. ההורים נותנים לו בגדים, מעצמו אין לו שום דבר. גדל, מאכילים אותו, משקים אותו, מלמדים אותו, מגיע לגיל שהוא מתחיל לצבור רכוש, מתקדם הלאה, מנסה לקנות דירה, לוקח משכנתה, מחזיר, ריהוט, חתונה, ילדים, משפחה. מגיע לגיל 70, 80, בגיל הזה יש לו כבר, בדרך כלל יש לו את הבית שלו, כבר סיים את המשכנתה, יש לו את המשפחה שלו, הריהוט, בלי חובות, אדם מסודר. במקום שיתחיל ליהנות עכשיו מכל מה שהוא עבד כל החיים, עוזב את הכול, הולך לעולם הבא. אז בשביל מה הוא עבד כל החיים? אם התכלית של האדם בעולם הזה זה רק העולם הזה,

המסלול חיים מאוד מוזר. ולא פלא שיש המון אנשים שבאמת לא מבינים מה אני עושה פה, אין להם טעם בחיים. אומר הרמח"ל, דבר ראשון: "שיתברר" זה לברר. מה זה "שיתאמת"? אחרי שבירר והגיע למסקנה, אומר לו הרמח"ל: תאמת אותה, תבדוק האם המסקנה נכונה. יש כאלה שהחלום שלהם להיות שחקן כדורגל, אז הוא אומר: אני כבר יודע מה חובתי בעולמי, להיות שחקן. אומר הרמח"ל: תאמת, באמת בשביל זה נבראת? ממשיך הרמח"ל ואומר שם כך: אומר הרמח"ל: תדע לך, אתה יודע מה התכלית? בשביל מה אלוקים ברא אותך? מה אתה עושה פה? הוא רוצה שתתענג על השם ותיהנה מזיו שכינתו. רק הוא אומר שהמסלול כדי להגיע לשם זה העולם הזה. העולם הזה הוא לא המטרה, אלא כמו

שאומרת המשנה בפרקי אבות: אדם שמגיע לפרוזדור של אולם מפואר והוא רואה נברשת, הוא חושב שפה זה האולם. יושב כמה שעות והוא לא מבין למה החתונה לא מתחילה. פתאום רואה אנשים יוצאים, פינו את השולחנות, את הכול. נזכר מאוחר. נתקעת בפרוזדור, היית נכנס לאולם, רואה... התפעלת ממה שכאן - כאן זה כלום, זה פרוזדור. "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". אדם שיודע שאני בפרוזדור, מה התכלית שלי פה? זה לבנות את השלב הבא שלי, להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו, שזוהי התכלית - אז מיד הוא בוחן: האם אני עושה מה שצריך לעשות? וכשהוא עושה מה שצריך לעשות, הולך בדרך טובה, הוא הופך

להיות מאושר גם בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. כי בעצם התורה לא רק מעניקה לו איזון נכון בהנאות החיים, מה ליהנות, כמה ליהנות מכל דבר, איפה הגבולות, "שש ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות", איך תשבות, לא רק לא תלך לעבודה, גם סגור את הטלפון, בלי נסיעות, תהיה רגוע, קידוש, בית כנסת, סעודה, שירים, דברי תורה, טהרת המשפחה, כך כל מצווה ומצווה. אבל התורה לא רק מעניקה לאדם את האיזון הנכון, אלא היא גם ממלאת אותו בסיפוק ומילוי אמיתי. שם הרמח"ל מביא את דברי חז"ל במדרש על הפסוק: נפש האדם היא רוחנית, היא רוצה עניינים של העולם הזה גם כן, אבל אתה לא יכול למלא אותה. ברגע שהאדם נותן לעצמו מזון רוחני, היא מרגישה מילוי

ושמחה וסיפוק. לכן כשיש לו מנה - רוצה מאתיים, יש לו מאתיים - רוצה ארבע מאות, כך אומרים חז"ל. למה כשיש לו מאתיים הוא רוצה ארבע מאות? למה לא שלוש מאות? הרי הם אומרים: אדם שיש לו מאה הוא רוצה מאתיים, כשמגיע למאתיים זה כבר לא מספק אותו, הוא רוצה יותר. אז למה הם לא אמרו כשיש לו מאתיים הוא רוצה שלוש מאות? חז"ל לא אומרים כך. אומרים: כשיש לו מאתיים, הוא רוצה ארבע מאות. התשובה היא: כי אפשר לעבוד על הנפש פעם אחת, אי אפשר לעבוד עליה כמה פעמים. כשהיה לו מאה והוא הרגיש רע עם עצמו, לא טוב, הוא חשב שזה בגלל שחסר לו מאה. אומר הרמח"ל: זה לא נכון, זה בגלל שחסר לך רוחניות. הנשמה היא רוחנית. רק הוא אומר: כנראה

חסר לי עוד מאה. כשהוא משיג את המאה, הוא קצת מרגיש טוב, אבל ברגע שהנשמה קולטת "זה לא מה שחיפשתי", היא מרגישה ריקנות. מה תגיד לה עכשיו? ניתן לך עוד מאה, שיהיה שלוש מאות? היא אומרת: אבל את זה כבר ניסיתי, זה לא עובד. אז הוא אומר: טוב, ארבע מאות, עוד מאתיים. ואז הוא אומר: אולי באמת עכשיו זה יעשה לי טוב. אבל כשמשיג את הארבע מאות, הוא רואה שגם זה לא, בכל פעם הוא צריך להעלות את המחיר. בדיוק כמו בסמים, אנשים לוקחים איזה סם מסוים, מתרגלים אליו, כעת זה כבר לא מדבר אליהם, צריכים להגדיל את המינון כי הגוף התרגל, עד שהורסים לעצמם את החיים. אבל כשהאדם נותן לנשמה מזון רוחני שהוא באמת טוב בשבילה, מזון רוחני,

חכמי הסוד אומרים, אלה שלושה דברים: האחד זה עבודת המידות, כשהאדם מתחיל לעבוד על המידות, אם לפני כן היה עצבני ועל משפט כזה היה מגיב בזעם, עכשיו אחרי שנה-שנתיים של עבודה, של שיעורי תורה, של אימונים מפרכים שהוא הרגיל את עצמו גם אם נפל וכעס, עוד פעם קם עד שנבנה, האדם הזה כשכעת שומע משפט שהוא יודע: "אז הייתי משתולל "ומתפרץ על מי שאמר לי את המשפט הזה, "וכעת אני שומע ואני מגיב ברוגע, "בחיוך, בשלווה" - זה מזון לנשמה כי האישיות שלו נבנתה. זה שינוי רוחני, זה מרומם את האדם. וזה באמת הסוד שרואים אצל גדולי ישראל, עבודת המידות שלהם פלאית, הגיעו להשגות... ותמיד היו שמחים כי השקיעו בזה. הדבר השני זה לימוד

תורה. הרמח"ל אומר: במילים של התורה ישנה הארה רוחנית. כשאדם עוסק בתורה מכניס את האור הזה לתוך הנשמה. לא כמו חוכמות אחרות שרק מחכימות את השכל, אבל הנשמה לא קיבלה כלום. פה הנשמה מקבלת אור רוחני, זה הסוד של לימוד תורה שזה מזון לנשמה. והדבר השלישי אלה המצוות עצמן. כל מצווה מכוונת כנגד איבר בגוף או גיד בגוף וגם בנשמה, כל פעולה שאדם עושה של מצווה נותן בעצם מזון לנשמה. כשהוא קושר תפילין על היד, הממד הרוחני של היד קיבל את המזון שלו. כך שומר על קדושת העיניים, אז הממד הרוחני של העיניים קיבלו את המזון שלהם כי היה לו ניסיון והוא התגבר. בא לו לדבר מילים של לשון הרע, רכילות, עלבונות, קללות, בדיחות לא נקיות,

שלט בעצמו - הוא מתעלה. אלה שלושת הדברים שהם מזון לנשמה: עבודת המידות, לימוד תורה והמצוות עצמן. אדם שחי ויודע "אני חי בשביל תכלית מסוימת", יש לו שמחת חיים תמידית. אדם שחי בלי תכלית... התברר באמת בעולם שדווקא המקומות הכי אמידים, מקומות שאין מלחמות ואין צרות ויש להם כסף, לכאורה האנשים האלה היו צריכים להיות הכי מאושרים. מתברר שמספר האנשים ששולחים יד בנפשם במדינות האלה הוא גדול יותר מכל העולם. דווקא מקומות שאין מלחמות ואין צרות ויש כסף ויש כל ההנאות שהם רוצים, שם יותר אנשים מתאבדים. למה? כי אין לו בשביל מה לחיות. אדם שעוד חסר לו כסף, אומר: "אני אגיע לשם, יהיה לי טוב". כשהוא מגיע לשם, הוא רואה שגם

זה לא אז הוא אומר: "אז יהיה את ההוא". אבל מי שכבר השיג את הכול, ואין לו שום טעם בשביל מה לחיות ואף אחד לא לימד אותו שהעולם הזה פרוזדור בפני העולם הבא, "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" - אנשים כאלה מאבדים טעם בחיים, אף אחד לא לימד אותו בשביל מה לחיות. אבל כשהוא יודע שיש תכלית לחיים, יש מטרה, והוא משקיע במטרה הזאת, גם כשהוא מזקין הוא מתמלא בשמחת חיים, ממשיך להאריך ימים מתוך שמחה ובריאות. הייתי פעם באיזה כנס והיה שם תלמיד חכם מופלג למעלה מגיל 80 בוודאי. עבר לידו מכר שלו ושאל אותו מה שלומו, מה שלום הרב, הוא ענה לו בחיוך ועם עיניים מבריקות כמו ילד בן חמש: מי שמסתכל בעיניים היה רואה עיניים

בורקות כמו ילד קטן. הוא אמר לו: אין לי זמן להיות חולה. זו הייתה ההגדרה שלו, "אין לי זמן להיות חולה". ורואים שהוא מלא שמחת חיים, יש לו תכלית, יש לו מטרה אז אין לו זמן ללכת עכשיו לרופא, להיות... הגוף מגיב בהתאם. כשנפש האדם מלאה שמחה, סיפוק וביטחון, הגוף גם הוא מקבל את הכוחות. אבל אדם שחי בדמיונות, משעמם לו, מתחיל לחשוב אולי כואב לי פה, אולי כואב לי שם, אולי בכל זאת אני חולה, גם כשבבדיקות אומרים לו שהכול בסדר והוא בריא, הוא מנסה לשכנע את הרופא אולי בכל זאת הוא חולה. אם הוא יוצא בלי תרופה, הוא מאוכזב. למה הרופא לא רשם לו משהו? זה אדם שחי... אבל כשיש באמת תכלית לחיים, יש מטרה, אז האדם יודע - אין

לי זמן להיות חולה. יש משמיים דברים שאין ברירה, אבל בדברים שתלויים באדם, יש לזה השלכה גדולה. הגורם השלישי, נעבור לגורם השלישי באותו מחקר, גורם שלישי לתוחלת חיים ארוכה מתוך בריאות: כך גילו באותו מחקר, שאנשים שצורכים יין באופן מתון, כלומר לא בכמויות גדולות אלא בזמן האוכל, פה הם לא פירטו את זה אבל במחקרים אחרים מדברים על יין אדום בדווקא. היין האדום, יש בו חומרים שמנקים את הדפנות של העורקים מכולסטרול, מנקים את הדם, פותחים סתימות. אבל צריכה מתונה, לא יותר מדי, שאדם לא יסחף אחרי זה. וגם זה כתוב בגמרא. הגמרא מונה כמה דברים שריבויין קשה ומיעוטן יפה. יש רשימה של דברים שחז"ל אומרים שמעט זה טוב, אבל הרבה

לא טוב. כלומר, אל תתנזר מזה לחלוטין. באסלאם למשל, ההוראה היא להתנזר לחלוטין מיין, אסור לנגוע ביין באסלאם, כל אלכוהול אסור להם. אבל היהדות אומרת: תשתה יין אבל בצריכה מתונה. "ריבויין קשה ומיעוטן יפה", טוב למעט בזה. הגורם הרביעי: יש אנשים חיים רק לעצמם. גם כשיש משפחה, הוא הראש שלו בעסקים, בקריירה. הילדים נראים לי כמין מטרד שצריכים רק שישבו ליד המסך ויעזבו אותו. הוא לא מבין שיש לזה השלכה ארוכת טווח. "חיי משפחה פעילים הכוללים יחסים טובים עם הילדים והמשפחה המורחבת", פחות להסתכסך, פחות לריב, יותר להבליג, יותר לוותר. מי ששם לב, כאן נראה כאילו מדובר בהדרכה יהודית נטו. ארוחות משותפות, כיבוד הורים,

כיבוד הזקנים. בעם ישראל, כל יהודי שהולך בדרך התורה, כל משפחה שהולכת בדרך התורה, פעם בשבוע, אחת לשבעה ימים, כל המשפחה שלוש ארוחות: ארוחת ערב, ארוחת בוקר וארוחת אחר הצהריים, יושבים כל המשפחה סביב השולחן עם מפה לבנה ונרות דולקים והטלפונים כבויים, ואפילו לא מדליקים את האור, שעון שבת מכבה ומדליק את האור. ואף אחד לא צופה בשום דבר ולא רוצה לשמוע חדשות ברדיו ולא באינטרנט, 24 שעות בחיק המשפחה. לפני שבת כל הבית ככה על גלגלים כדי להתארגן לקראת שבת, מזדרזים שהכול יהיה מאורגן, הפלטה עם האוכל ומים חמים וכל מה שצריך להתארגן, מקלחות, הורים, ילדים, הכול לפני שבת, מתלבשים, בגדים יפים כאילו יוצאים לאירוע, אף על

פי שאין שום אירוע הערב, אין חתונה ולא שום דבר. אבל מתלבשים לכבוד המלכה שבאה לבקר אותנו כל שבוע. השבת, שבת נקראת שבת המלכה. למה בבית הכנסת מפנים את הגב להיכל, פונים לצד השני ואומרים "בואי כלה, "בואי כלה, שבת מלכתא" בכניסת השבת? כי מבחינתנו, עכשיו המלכה נכנסת, פונים אליה כדי לקבל אותה. השמש שוקעת לכיוון מערב וכשאנחנו פונים לכיוון מערב, זה כמו שהשבת נכנסת מכאן. ואומרים לה: "בואי כלה, שבת מלכתא". שבת המלכה. אז לובשים בגדים יפים לכבודה, עושים את הקידוש ואת הסעודה, והבעל שר לאשתו "אשת חיל מי ימצא". "רבות בנות עשו חיל", יש הרבה בנות טובות בעולם, "ואת עלית על כולנה". וכל הילדים שומעים איך אבא שר

לאימא שיר יפה, הילדים מבינים עברית, שומעים מה שאבא שר לאימא. כמה זה מקשר את המשפחה, מאחד, מגבש את כולם. כך בבוקר, חוזרים מבית הכנסת אחרי ששמעו קריאת התורה, גבר שהולך כל שבת לבית כנסת, בסוף כל שנה סיים את כל התורה, כל החמישה חומשי תורה, מגיע שמחת תורה הוא מחבק את הספר תורה, מנשק, רוקד איתו, יש לו על מה, סיימתי את הספר הזה. כל שמחת תורה הוא סיים, אם כל שבת הוא מתפלל בבית הכנסת. קוראים פרשה ועוד פרשה. חוזר לבית, אשתו כבר הספיקה לקום, לארגן את השולחן, יושבים, שוב קידוש, סעודה עם המאכלים שהם אוהבים, אם זה חמין או דברים אחרים. מנוחת שבת, יושבים עם הילדים, הבעל שומע את אשתו, אישה את בעלה. היום אחת

התלונות הכי מצויות בזוגיות: "אני מדברת עם בעלי, עשרים פעם הוא קוטע אותי "כי פה עכשיו הבוס התקשר "ועכשיו הוא נזכר שהוא לא דיבר עם הלקוח ההוא". אבל שבת, אף אחד לא קוטע את השיחה. הטלפון סגור, כבוי מכניסת השבת עד מוצאי שבת. המשפחה מתגבשת. היום הגענו למצב, אנשים יושבים סביב השולחן, אף אחד לא מסתכל על השני, כל אחד מסתכל בטלפון שלו, רק לחוץ עם ההודעות, מה קרא ומה כתב. פתאום הוא מחייך לתוך הטלפון... תחייך לאשתך! מחייך לטלפון, כתבו לו שם משהו. צריך מלח, רושם הודעה לזה שממול: "תשלח מלח". אפילו לא פונה אליו. אנשים כבר כל כולם... זה מצב עגום. אבל לפחות בשבת יודעים שהמשפחה מגובשת. והם מציינים כאן שארוחות

משותפות קבועות במשפחה זה נותן שלווה לאדם, נותן לו חיזוק. "קרבה ותמיכה נפשית ופיזית לזקני המשפחה, הורים סבים וסבתות". באמת שהעניין הזה של התמיכה במבוגרים, בהורים, בזקנים, זה פסוק מפורש בתורה: אדם שמכבד את ההורים זוכה לאריכות ימים. פשט הדברים, למה הוא זוכה לאריכות ימים? מתנה מבורא עולם. אתה תשקיע בהורים שלך, אלוקים ייתן לך אריכות ימים. אומר הרמב"ן: תדע שיש לזה גם מהלך טבעי. חוץ מהמתנה מלמעלה, יש פה גם מהלך טבעי. אם אתה מכבד את ההורים המבוגרים שלך, כשאתה תזקין, איך יתייחסו אליך הילדים? כשם שאתה התייחסת להורים המבוגרים שלך. כי הילדים ראו דוגמה אישית אצל ההורים, שסבא וסבתא זקנים, כלומר הורים

מבוגרים הם כמו אלוקים כמעט. צריך לכבד אותם, מבקשים משהו, עושים הכול כדי להשביע את רצונם, דואגים להם, מייקרים אותם. אז הילדים לוקחים דוגמה אישית לעצמם, ואז כשההורים מזקינים הם מכבדים אותם באותה עוצמה. וזקן שמכבדים אותו הוא מאריך ימים. זקן שמרגיש שהוא כאילו מטרד על הסביבה, בפרט אם הוא שומע התלחשויות מהצד כמה הוא מפריע לכולם, לא נוח לו, הוא עלול להגיע למצב שהוא קץ בחייו. אבל כשהוא יודע שמייקרים אותו, אוהבים אותו, שמחים בו, כל יום שהוא איתם הם מאושרים עד השמיים, אז הוא זוכה להאריך ימים. גורם נוסף, חמישי: כך מציינים החוקרים, זה מאוד מעניין שהם לא מדברים רק על פעילות קהילתית, אלא שהגיבוש הקהילתי

מבוסס על אמונה דתית. ומי כמו עם ישראל ששלוש תפילות ביום, כשאדם הולך להתפלל שלוש פעמים ביום בבית הכנסת, יש לו את הגיבוש שם ושם בבית הכנסת עשירים ועניים אותו דבר. יש עשיר שגר באיזה מבצר, מי יכול להתקרב אליו? ויש עני שגם במקום אחר, באים לבית הכנסת, כולם זהים, כולם שווים, לוחצים יד, "שבת שלום", מחייכים. יש עוד מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית. זה מחקר שנעשה כמו שהזכרנו בחוץ לארץ, אבל יש מחקר מעניין, הבאנו אותו גם בספר "המהפך", באוניברסיטה העברית בירושלים בדקו מה גורם לתוחלת חיים ארוכה אצל גברים. בדקו אצל גברים כי מצאו שנשים בעולם בדרך כלל מאריכות ימים יותר מאשר גברים. זה דבר שהוא בכל העולם, שתוחלת

חיים של גברים בדרך כלל קצרה יותר משל נשים. בדקו מה גורם לתוחלת חיים ארוכה אצל גברים. התברר באותו מחקר שגברים שבכל יום מתפללים במניין בבית הכנסת, כל יום בבוקר שחרית הולכים להתפלל במניין, מאריכים ימים יותר. הם מנסים למצוא לזה הסבר, אני אקריא קצת מדברי המחקר: המחקר נערך על ידי פרופסור הווארד ליטווין מהמרכז לחקר הזקנה באוניברסיטה העברית בירושלים והתפרסם ב-2007. "על פי נתוני המחקר, התמותה בקרב קבוצת האנשים שלא ביקרה בבית כנסת "גדולה ב-75 אחוזים מהקבוצה שביקרה בו בקביעות". שבעים וחמישה אחוזים של פער בתמותה בין אלה לבין אלה. אפשר למצוא לזה הסברים שונים, גם הם ניסו למצוא הסברים, שאולי זה גיבוש חברתי,

אבל האמת שהדברים האלה כתובים בגמרא, שזו מתנה משמיים, לא רק עניין של גיבוש חברתי. הגמרא מספרת: אמרו לרבי יוחנן "איכא סבי בבבל", רבי יוחנן עצמו האריך ימים הרבה. אמרו לו: גם בבבל - עיראק של היום, אז קראו לה בבל, יש אנשים מאוד זקנים. אומרת הגמרא שהוא התפלא, היה תמה ואמר להם: הרי כתוב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה". בארץ ישראל יש סגולה לאריכות ימים. איך שם גם כן מאריכים ימים כמו כאן? בארץ ישראל ידוע שבאדמה ובאוויר יש מה שאין בחוץ לארץ, גם אם החוקרים עדיין לא גילו. למשל, כתוב "אווירא דארץ ישראל מחכים". אתה נושם אוויר של ארץ ישראל, אתה מקבל חוכמה יותר מאשר בחוץ לארץ. האוויר של ארץ ישראל עושה

אותך פיקח וחריף. ראיתי ש... טוב, זה מוח ישראלי, תראו מה זה מחכים. לקחו קופסאות שימורים, סגרו אותן כשהן ריקות עם דגל ישראל מבחוץ ומוכרים אותן: "אוויר מארץ ישראל". ראיתם את זה? יש בחנויות של תיירים, אפשר לראות קופסאות כאלה "אוויר מארץ ישראל". מוכרים אוויר! זה לא נקרא "אוויר של ארץ ישראל מחכים"? גרו בארץ, קיבלו חוכמה איך למכור אוויר גם כן. אבל אדמת ארץ ישראל גורמת גם לאריכות ימים. אז כתוב שרבי יוחנן התפלא, הוא כולו חי על פי התורה. כשאמרו לו שאותם זקנים שמאריכים ימים הם מקדימים בבוקר לבוא להתפלל בבית הכנסת, כל יום אתה תמצא אותו בבית הכנסת מתפלל במניין, בערב אתה תמצא אותו מתפלל במניין, אמר: אם כך,

זה מובן. אם כך, זה לא פלא שהם מאריכים ימים. אז רואים כבר בגמרא שרבי יוחנן ידע שאדם שמתפלל בכל יום במניין זוכה לאריכות ימים. היום הדברים קיבלו גיבוי במחקר של האוניברסיטה העברית. במאמר מוסגר נציין שיש כאן מוסר השכל גדול לאדם: לפעמים האדם מרגיש שאם הקב"ה דורש ממני לתת לו משהו אז כאילו שאני מפסיד מזה. כמו כאן, להתפלל כל יום במניין אז אני אפתח את החנות יותר מאוחר. יש לו עסק, הוא רוצה להרוויח עוד כסף. הוא מעדיף להתפלל בבית, לסיים מהר. להתפלל במניין - הוא מרגיש שמבחינתו זה הקרבה של זמן. והוא לא שם לב שהקב"ה אומר לו: כנגד השעה הזו שאתה כל יום מתפלל במניין, אני אתן לך בסוף החיים עוד שנים ארוכות, אתה

תראה נכדים, תראה נינים מתוך בריאות ושמחה. אין מצב שאדם מקריב בשביל הקב"ה, והקב"ה לא ייתן לו פי כמה. לא תמיד אנחנו רואים את זה, איפה התוצאה. בעולם הבא ודאי, אבל גם בעולם הזה, כמו שכותב הרמב"ן: בכל מצווה יש גם תועלת לאדם. מספרים, הייתה ילדה אחת קטנה בת ארבע, ראתה שביום ההולדת של הסבתא אביה קנה לסבתא מחרוזת של פנינים. פנינים אמיתיות, יקרות, נניח באלף דולר. הילדה הזו התפעלה, איזו מחרוזת יפה! התחילה לנדנד לאימא שלה: אני רוצה מחרוזת של פנינים. האבא אומנם היה בעל אמצעים, יכול לקנות לה, אבל הוא לא יקנה לילדה בת שלוש, ארבע, יקנה לה מחרוזת של פנינים. אבל היא מאוד ביקשה, הבעל אמר לאשתו: מה הבעיה, יש כאן

חנות של "הכול בדולר", מוכרים שם חרוזים מפלסטיק שבאים מסין, אומנם הם בצבע אדום אבל מרססים אותם בתרסיס מבריק כזה וזה נראה פנינים, תקני לה. הלכה, קנתה לה, והילדה שמחה, הולכת עם זה בימים ובלילות, יש לה מחרוזת של פנינים. לאחר כמה שבועות הצבע התחיל להתקלף ורואים את הצבע הפנימי, המחרוזת נהייתה מאוד מכוערת. האימא התביישה ללכת עם הילדה כך ברחוב, היא אומרת לה: תזרקי את זה. היא לא מוכנה, "לא מוותרת על המחרוזת של הפנינים!" הלכה לקנות לה, אזל מהחנויות, ב"הכול בדולר" אין יותר את המחרוזות האלה. ראתה שכל התחנונים שלה לא עוזרים, פנתה לבעלה: תגיד לה שתוציא את השרשרת הזו. האבא דיבר איתה, והילדה בשום אופן לא

מוכנה. אמר: יש עת רצון, לפני שהיא ישנה אני מספר לה סיפור עם נשיקה של לילה טוב, נבקש ממנה אז. לפני השינה, הוא אומר לה: את אוהבת את אבא? מחבקת אותו: בטח! אם את אוהבת אותי, תני לי את השרשרת. הילדה החמיצה פנים, אמרה לו: אבא, אתה רואה את המשחק הזה בארון? תיקח אותו. יש לה משחקים אחרים, מוכנה להקריב אותם. על השרשרת היא לא מוכנה לוותר. כמה שאוהבת את אבא שלה, את זה היא לא מוכנה להקריב. למחרת שוב, למחרת שוב עד שהתייאש, הפסיק לדבר על זה. שבוע לאחר מכן נכנס לבית, הילדה רואה את האבא נכנס בפנים מאירות: שלום, מה שלומך? פתאום היא הרגישה הצפה של אהבה בלב כלפי האבא, החליטה להקריב למענו את השרשרת. היא יודעת כמה

הוא מאוכזב שהוא לא קיבל, החליטה להקריב. הוציאה את השרשרת, רצה אליו, חיבקה אותו: אבא, קח את השרשרת. אמרת שאתה רוצה, קח. האבא לקח את השרשרת, הכניס את היד לכיס, הוציא קופסה עם קטיפה כחולה, פתח אותה, הוציא מבפנים מחרוזת של פנינים אמיתיות באלף דולר, נתן לה אותה. אמר לה: תדעי לך שעוד ביום הראשון כשביקשתי את השרשרת הזו רציתי לתת לך את זו. רק לא רצית להקריב אז לא קיבלת. אבל תזכרי כלל לכל החיים: כשאבא מבקש ממך לתת לו משהו, זה אומר שהוא רוצה לתת לך פי אלף יותר. וזה משפט שצריך לזכור אותו כל החיים: כשאבא שבשמיים מבקש מאיתנו להקריב משהו בשבילו, את השעה של התפילה, את הוויתור על הכעס, את ההבלגה, זה אומר

שהוא רוצה לתת לנו פי אלף יותר. אין מצב שאדם יקריב בשביל אלוקים ולא יקבל יותר. או שהוא יראה את זה מיד או שיראה את זה לאחר זמן. אבל אין ספק שבסופו של דבר הוא יקבל את הדברים. נעבור כעת להדרכה של הרמב"ם, אומנם ראינו אותה בזמנו כשלמדנו את הלכות דעות של הרמב"ם, אבל כדי להשלים את התמונה, נעבור במהירות על הדרכת הרמב"ם במה שנוגע להנהגת הבריאות בחיי היומיום. ראינו שהרמב"ם מדבר גם על איכות המזון וגם על כמות המזון, על שעות השינה ועל איך לישון. חז"ל לימדו אותנו גם איך לקום. אז נראה את הפרטים. ראשית, אומר הרמב"ם כלל ברזל שכל אדם צריך להרגיל את עצמו לאכול מה שבריא לגוף, ולא מה שטעים לחך. רוב האנשים בעולם

רואים סוגים שונים של מזון, בוחרים מה הכי טעים. אומר הרמב"ם: צריך לערוך תפנית בחשיבה, להכניס לגוף מה שבריא לגוף ולא מה שטעים לחך. זה במה שנוגע לאיכות המזון. הכמות של המזון, כותב הרמב"ם, כדאי לצטט את לשונו. באיגרת המוסר שלו כותב הרמב"ם כך: כלומר, הכמויות של אוכל ושתייה, הנטייה של אנשים: כמה שיש לי יותר, יותר טוב לי. אז הוא מרגיש: אם אני אוכל יותר אז זה כמו שק שאני ממלא יהלומים. הוא אומר: תדע שזה לא כך "כי הוא להפך", כמות גדולה של מזון מזיקה לגוף. במקום אחר הוא כותב: "אכילה גסה", כלומר בכמויות. זה הגורם המרכזי לכל החולאים, שאדם אוכל יותר מדי. כלומר, תזונה שהיא לא טובה. מסביר הרמב"ם: כלומר, לא

מדבר לשון הרע, רכילות, דברים מיותרים, דברים נכונים, דברים טובים, דברי תורה, אז "שומר מצרות נפשו". עוד כותב שם הרמב"ם שהאדם צריך לפנות את גופו, לא להתאפק, להשאיר פסולת בתוך הגוף, זה גם דבר שמזיק. פעילות גופנית, להתעמל בכל יום, גם על זה כותב הרמב"ם שצריך להקפיד. לגבי שעות השינה, כותב הרמב"ם שמקסימום שמונה שעות. והיום ידוע שבאמת במחקרים של היום, גם את זה הבאנו בספר "המהפך", שבין שש לשמונה שעות זה הזמן הרצוי. הזכרנו קודם את מה שאמרו חז"ל שיש דברים שריבויים מזיק ומיעוטם יפה. הזכרנו את היין, גם שינה נמצאת שם ברשימה. שהשינה גם כן, כשאדם ישן כמה שצריך זה טוב, יותר מזה מזיק לגוף. כמה צריך? בין שש

לשמונה שעות, כל אדם צריך להכיר את עצמו. זה גם נרמז בפסוק: "אז" - כותב הבן איש חי: א' זה 1, ז' זה 7 = 8. כלומר, 7-8 שעות זה הזמן שהאדם יישן. "אז ינוח לי", יותר מזה זה כבר לא טוב. וגם לא יעמיס על עצמו יותר מדי מבחינת השעות של השינה. איך לישון? אומרת הגמרא, ואת זה מביא הרמב"ם, שבתחילת הלילה יישן על צד שמאל ובמהלך הלילה יכול גם להתהפך על צד ימין. אבל לא יישן לא על הבטן ולא על הגב. במחקרים של היום גם התברר, כשאדם ישן בתחילת הלילה על צד שמאל מערכת העיכול שלו פעילה הרבה יותר, יש לזה השלכות, אז הרחבנו השלכות בהרבה תחומים, שתחילת השינה על צד שמאל זה על פי המבנה של הכבד, של מערכת העיכול. זה הדבר הבריא

ביותר, במהלך הלילה יכול לשנות. מבחינת קימה, איך לקום בבוקר? גם בזה כתוב בגמרא, נקרא את לשון התלמוד: יש חמישה שמזיקים לעצמם: "ואלו הן" יש שם רשימה, אחד מהם: "ישן ועמד". אומר רש"י שהפירוש הוא שהיה ישן וכשהתעורר מיד קפץ מהמיטה. זה מאוד לא בריא. כשאדם ישן הפעילות של הלב, הזרימה של הדם היא בצורה מסוימת. אם הוא מזנק מיד מהמיטה, עלול חלילה להזיק לעצמו. ובאמת במחקרים של היום התברר שהשעות המועדות לפורענות של התקף לב זה שעות הקימה בבוקר. אלה השעות הכי בעייתיות מבחינת התקפי לב. לכן, אומנם כתוב בשולחן ערוך שאדם קם בבוקר, "יתגבר כארי לעבוד את הקב"ה", יקום, לא יתעצל, ילך להתפלל, קריאת שמע בזמנה. אבל מביא

שם המשנה ברורה את הגמרא הזו שאין הכוונה שהוא מיד יזנק, שהוא פוקח עיניים, מיד יקפוץ, אלא ישהה מעט ואז יקום. כמה ישהה? קראתי סיפור שהיה כנס של חוקרים בארצות הברית לא יהודים, ביניהם היו גם רופאים יהודים. ואחד החוקרים נתן הרצאה שלמה ששעת הקימה בבוקר מאוד מסוכנת, הביא את כל המחקרים שנעשו ואמר שלאחר בדיקות, ההמלצה היא לספור עד 12, אפילו שאדם ממהר לעבודה, מאחר, אל תקום מיד. התעוררת, תספור עד 12 ואז תקום. כשעוברות 12 שניות פחות או יותר אז הגוף שחזר עכשיו לחיים משינה, הזרימה של הדם אחרת, הלב פועם, עכשיו אתה יכול להתרומם. אבל תישאר שוכב ותספור עד 12. היה שם אחד הרופאים היהודים שהיה בקהל, אמר שעם ישראל

ידע את זה מזמן. איפה כתוב צריך לספור עד 12? בשום מקום לא כתוב. אבל הוא עשה חשבון, כתוב שכשאדם קם בבוקר, צריך שיאמר "מודה אני" לפני שהוא קם, לא צריך נטילת ידיים כי אין שם השם, וב"מודה אני": "מודה אני לפניך מלך חי וקיים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". שתים עשרה מילים, הנה בדיוק. במקום לספור עד 12, תגיד "מודה אני", למה לספור סתם? לפחות תגיד שאתה מודה להשם. והיו שם מחיאות סוערות, כך מספרים שכולם התפעלו מהעניין הזה. עוד נקודה חשובה שכדאי לכל אדם להכין את עצמו לעת זקנה, להפעיל את המוח עוד מגיל צעיר במגוון של פעילויות. היום יודעים שלעת זקנה המוח מאבד תאים. כל יום שעובר לעת זקנה, יש תאים שנהרסים

במוח. פעם חשבו שתאים שנהרסו, נהרסו, אין מה לעשות יותר. אתה לא יכול לייצר תאים לעת זקנה. אבל התברר, אדם שמרגיל את עצמו לחשיבה שיש בה גם זיכרון, כלומר מרגיל את עצמו לזכור פרטים, גם חשיבה מעמיקה כמו ניגוד בין שני דברים והוא מנסה להבין מה ההבדל ביניהם ועוד פעילויות מגוונות שמפעיל את המוח, לעת זקנה המוח מייצר תאים חדשים. כנגד אותם שנאבדים, הוא גם יכול לייצר תאים חדשים. זו מהפכה בתפיסה המדעית. ובאמת כתוב בגמרא: "זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם". מה זה "מתוספת"? אתה רואה אותו, הוא מתבגר אבל המוח נעשה עוד יותר צלול, עוד יותר חריף, עוד יותר... ובאמת, בלימוד של תלמוד יש את כל התנאים

הנדרשים. אדם שלומד תלמוד, קושיות, תירוצים, מהלכים, מנסה לזכור את מסקנת הגמרא, לזכור את ההלכה. כמה חשוב שכל אדם עוד מצעירותו ירגיל את עצמו ללמוד גמרא. אם הוא לא זכה להיות בישיבה, ללמוד כמו שצריך, לפחות יש את השיעורים של הדף יומי שאפשר להשתתף בהם, להחכים, לקבל פיקחות וחוכמה. נמצא בסיכומם של דברים: נקודת המוצא היא ששמירת הבריאות של הגוף ותוחלת חיים ארוכה זה חלק מעבודת השם ואסור לאדם לזלזל בזה. חז"ל אמרו שמתוך מאה שמתים, תשעים ותשעה מתים טרם זמנם בגלל שפשעו בשמירת גופם. זה משפט מפחיד מה שכתוב שם בתלמוד ירושלמי, בניגוד גמור למה שהרוב חושבים, שאם האדם מת - מת בזמנו. תשעים ותשעה מתוך מאה מתים בגלל

שפשעו בשמירת גופם. אבל אדם שבאמת מקפיד על כל כללי הבריאות, גם מההיבט הרוחני, גם מההיבט הנפשי, גם מההיבט הפיזי - זוכה לאריכות ימים מתוך בריאות ושמחה. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו כאן, לכל המאזינים והצופים בכל מקום שהם שהשם ייתן לכולם בריאות איתנה לאורך ימים ושנות חיים, נחת מכל הילדים, מי שלא נשואים, שיזכו בזכות הדברי תורה לבתים נאמנים בישראל, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.