מסרים מחכמת שלמה - חלק 5 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו ממשיכים בלימוד ספר קהלת. לאחר ששלמה המלך מלמד אותנו להיות רגועים באמצעות התבוננות בשלושה דברים: האחד, אומר שלמה המלך לאדם: תזכור שאתה לא מנהל את העולם. אם האדם מרגיש שהכול תלוי בו, הוא קובע, הוא מכתיב, אז הוא חי תמיד בלחצים ש"אולי אני צריך לעשות אחרת, "אולי אני צריך להתאמץ יותר מדי", אבל כשהוא יודע שיש בורא עולם שהוא מנהל את הדברים, אז "עליי מוטלת חובת ההשתדלות "לעשות את ההשתדלות על פי הסבירות, על פי ההיגיון", אבל הוא לא יוצא מכליו. הוא יותר רגוע. ושלמה המלך נתן כיוון חשיבה ואמר: שים לב שיש חוק שימור בעולם הטבע. גילו את חוקי השימור של החומר והאנרגיה, ושלמה המלך כבר

ציין את הדברים האלה, שכל מה שעשה האלוהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כלומר, האדם יכול לקחת את החומרים הקיימים בעולם, את האנרגיות הקיימות בעולם ולעשות שינויים, לשנות חומר לאנרגיה, אנרגיה לחומר. אבל אתה לא יכול ליצור יש מאין. אתה גם לא יכול למחוק לחלוטין דבר שהוא קיים. אלה חוקי טבע שגילו בעולם המדע ושלמה כבר ציין, בספר "המהפך" הבאנו את העניין הזה בהרחבה. נקודה שנייה שציין שלמה המלך, שגם בממד הזמן אתה לא אלוקים. בממד הזמן יש לך דאגות ממה יהיה, אבל תדע שאצל בורא עולם העבר, ההווה והעתיד - הכול הווה. אצלנו יש עתיד אז אנחנו לחוצים מה יהיה, אבל אצל הקב"ה גם העתיד כבר הווה. אז אל תלחיץ את עצמך

יותר מדי כי תדע שיש למעלה מי שכבר רואה גם את העתיד ואצלו זה כבר נחשב שקרה, אז תהיה יותר רגוע. דבר שלישי שלימד אותנו שלמה המלך, ראינו בסוף השיעור הקודם, שהאדם שונה מהבהמה. הזכיר שלמה שהרוח של הבהמה יורדת למטה, כשהיא מתה, הרוח של הבהמה יורדת למטה והרוח של האדם עולה למעלה. לומר לאדם, אתה בעצם נזר הבריאה, תעריך את עצמך, תדע שלכל פעולה שלך יש משקל, יש משמעות. בפרשת הבריאה כתוב שהקב"ה ברא את אדם הראשון: "ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים "ויהי האדם לנפש חיה". זה כתוב באדם. בבעלי חיים כתוב: "תוצא הארץ נפש חיה למינה, "בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה". כלומר, הנפש של הבהמה יצאה

מהאדמה. הקב"ה ברא את האדמה עם הפוטנציאל הזה. אבל זה לא כמו הנשמה של האדם. באדם - "וייפח באפיו נשמת חיים". אומרים חז"ל: "מאן דנפח מדיליה נפח". מי שנפח, משלו הוא נפח. כמו אדם שנופח בבלון, יש בתוך הבלון אוויר שקודם היה בתוכו. כשהקב"ה נפח נשמה באדם, נשמת האדם היא מאוד רוחנית. לא שהקב"ה יש לו אוויר, אין לו גוף ולא דמות הגוף, לא שייך בו את המושגים האלה, רק על דרך המשל, כמו שאדם שנופח בבלון, האוויר שבתוכו הוא לא אוויר רגיל, זה אוויר שהיה בתוך האדם, כשהקב"ה נפח באפיו של האדם נשמת חיים, "ויהי האדם לנפש חיה", הנשמה הזו היא רוחנית, היא אלוקית, היא גבוהה, והיא שונה מהרוח של בעלי חיים. הנפש של בעלי החיים,

אף על פי שאתה רואה את בעל החיים הולך, זז, אבל הנפש שלו באה מהאדמה. לכן אמר שלמה המלך שכשהאדם מת הרוח שלו עולה למעלה, כשהבהמה מתה הרוח שלה יורדת למטה. אין גלגולי נשמות אצל בעלי חיים. אריה שטרף בעל חיים אחר, הוא לא אמור לתת על זה את הדין. אין תורה ומצוות ולא בחירה ולא שום דבר. בעלי חיים מתוכנתים כמו רובוטים, לכן אין להם גם שכר ועונש. אבל האדם שנברא בצלם אלוהים, מדרגתו יותר גבוהה. אומר שלמה המלך: קח את שלוש הנקודות האלה שהזכרנו אותן עכשיו, תכיר את המגבלות שלך במה שנוגע לחומר שבבריאה, ממד הזמן, והדבר השלישי - תייקר את עצמך, תדע את גדולתך, ואז אתה תתייחס אחרת לכל דבר. כעת נקרא את הפסוק האחרון של

פרק ג', שאותו לא קראנו בשיעור הקודם, כשבעצם בפסוק הזה הוא מסכם מה המסקנה. העלה אותנו ממדרגה למדרגה, אבל מה הוא רוצה להגיע בכל הפרק הזה? מסיים שלמה את פרק ג' במילים הבאות: כל ספר קהלת, שלמה המלך כתב אותו במילים קצרות, כשאתה צריך להשלים את המילים. אתה רואה את המילים שהוא כתב ומתוך התבוננות, אתה צריך להבין מה המילים החסרות, כדרך החכמים שמדברים בקצרה ואתה צריך להבין מתוך דבריהם. אז נקרא את דבריו: "וראיתי" - כלומר בסיכום כל פרק ג' של כל הפרטים שראינו לפני, "כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו". אומר שלמה המלך לאדם: תתבונן במעשים הטובים שעשית ותשמח בהם. למה? כי הוא חלקו, זה החלק שלך שילווה

אותך לנצח. אם רכשת וזכית בהגרלה של 100 מיליון דולר, זה לא ילווה אותך לעולם הבא, זה לא החלק שלך לתמיד. אבל המעשים הטובים שעשית, את זה אף אחד לא ייקח ממך. לכן תתבונן במעשים הטובים, "ישמח", אין יותר טוב מזה. "כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו". מלמד אותנו שלמה המלך שהדימוי העצמי של האדם בעיני עצמו צריך להיות דימוי עצמי חיובי. היצר הרע, יש לו שיטה, מקטין את האדם בעיני עצמו, הוא אומר לך: תראה שאתה לא שווה כלום. תראה מה עשית אתמול, מה אמרת לפלוני, לפני חודש איך התנהגת. אתה כזה קטן, אתה לא שווה כלום. השיטה של היצר הרע להקטין את האדם, כשזה לא נכון. אומר שלמה: תסתכל בגדולה של המעשים הטובים שעשית. אז

נכון, יש לך מה לתקן, לכולנו יש מה לתקן כי אדם, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין אדם שאין לו מעידות. אבל כשאתה מסתכל על עצמך, תסתכל על החיובי שבך. למה זה כל כך חשוב שאדם יסתכל על החיובי שבעצמו? אדם שמסתכל על עצמו כאדם שלילי, כי הוא רואה את הטעויות שהוא עשה, מנפח אותן, מגדיל אותן, הוא הופך להיות באמת אדם שלילי. לכן היצר הרע מנסה להקטין את האדם כי הוא יודע, ברגע שאני נותן לאדם הזה דימוי עצמי שהוא אדם בעייתי, שהוא אדם שלילי, שהוא אדם לא מוצלח בשום דבר, הוא באמת יהיה לא מוצלח. אבל כשהאדם מאמין בעצמו, כמו שאמר האדמו"ר מקוצק, שכשם שהאדם צריך להאמין באלוקים, כך הוא צריך להאמין בעצמו. משפט

מאוד חריף. כשם שהאדם צריך להאמין באלוקים שהוא ברא את העולם, האדם צריך להאמין בעצמו שיש לו כוחות ויכולות ושהוא אדם חיובי והוא יכול להצליח. כששמואל הנביא בא להוכיח את שאול המלך על כך שהוא לא שמע בקול האלוקים והוא אומר לו: למה לא עשית את מה שאלוקים אמר? אז הוא אומר: כי חמל העם, אני התחשבתי בציבור, מה שהם רצו. הוא היה עניו, התחשב בדעות של אחרים. אמר לו שמואל הנביא: אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה. גם אם בעיני עצמך אתה כזה קטן, אתה צריך לדעת שאתה ראש שבטי ישראל. תכיר בגדולתך, תכיר בערך של עצמך, כי אם תכיר בערך של עצמך אתה תתנהג אחרת, אתה תתנהג בקומה הרבה יותר גבוהה. לכן גם כשאדם זקוק

לישועה, פעמים שאדם צריך שהשם יעזור לו בענייני בריאות, פרנסה, זוגיות, ילודה. לעיתים, התחושה שלו "לא מגיע לי, אין סיכוי שאלוקים ייתן לי "כי עשיתי כל כך הרבה טעויות. אני כל כך לא בסדר", והוא לא יודע שזו עצת היצר לייאש אותו, להקטין אותו כדי שלא יתפלל, כדי שלא יתקן את עצמו. רואים את זה בתורה, כתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך "וראית סוס ורכב, עם רב ממך". חיילים יוצאים לחזית, היום יש טנקים, מטוסים, אז הכול היה פנים מול פנים, היו ממש רואים מול מי אתה הולך להילחם, מי בא כנגדך. אומרת התורה לעם ישראל, הקב"ה אומר להם: כשאתה יוצא למלחמה ואתה רואה סוסים ורכב ופרשים, "עם רב ממך", אתה במספר מסוים והם פי כמה

ממך, הלב נופל, איך ננצח אותם? אומרת התורה: "לא תירא מהם" - אל תפחד מהם. "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים". הפסוק הזה לא מובן. היה צריך לומר להם: לא תירא מהם, זכור תזכור שאלוקים ברא את העולם והוא איתך. מה זה "את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה"? פרעה זה כסף קטן אצל אלוקים. ושם כתוב, משה רבנו בא לחזק את עם ישראל שלא יפחדו, הוא אומר להם: "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים". אבל אלוקים עשה דברים הרבה יותר גדולים: בריאת העולם, זה לא יותר גדול מכל מצרים? היה צריך לומר להם: זכור תזכור את בורא עולם. אבל משה רבנו בא לרמוז להם את הנקודה הזו שהזכרנו עכשיו. משה רבנו אומר לעם

ישראל: לא תירא מהם. אל תפחד. אלוקים איתך. אבל כל אחד אומר לעצמו: מה אלוקים איתי? אבל אני לא בסדר בהרבה דברים. נכשלתי. מי אמר שאלוקים איתי? אני לא תמיד עשיתי את רצונו. אומר משה רבנו: "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים". כשהיית במצרים, אתה היית צדיק גמור? לא היית צדיק גמור. גם שם היית לא בסדר, עם ישראל נכשלו במצרים בהרבה עבירות, אז בשביל זה הוא לא גאל אותך? כשעם ישראל צעקו לאלוקים, התפללו מהלב, תיקנו את מעשיהם, קיבלו עליהם את התורה, מוכנים - "נגיע להר סיני, נקבל את התורה", אז הקב"ה גאל אותם, אף על פי שהם לא בדיוק היו מתוקנים ומושלמים. לכן אומר משה רבנו: כשאתה רואה סיטואציה

שמפחידה, מלחיצה אותך בחיים, אל תפחד. השם איתך. אתה אומר: אבל איך? יש לי עוונות. איך השם איתי? אבל גם במצרים היו לך עוונות והשם עזר לך, כי אתה מתפלל ומתקן, גם עכשיו השם יעזור. כלומר, לא רק במלחמה, בכל תחום בחיים האדם צריך ללכת עם חוזק וחוסן, אמונה וביטחון. המהר"ל כותב על הפסוק "אשר יגורתי יבוא לי", כשאדם מפחד ממשהו, זה קורה לו בסוף. כלומר, שלמה המלך אומר לאדם: תמיד תהיה חזק וחסון, תאמין שתצליח, אל תפחד ממה שלפניך, כי אם תפחד, חלילה, האסון הזה יקרה. שואל המהר"ל: מה ההסבר הרוחני לדבר? למה כשאדם מפחד ממשהו, "אשר יגורתי", פסוק: "אשר יגורתי", דבר שאני מפחד ממנו יבוא לי, בסוף זה קורה לי? 176 אומר

המהר"ל כך, יסוד גדול: כשהאדם חי עם ביטחון בהשם, מאמין בבורא עולם, מאמין - פירושו של דבר, לא רק שאני יודע שיש אלוקים, אלא אני נותן בו אמון, אני סומך עליו. זה הפירוש מאמין. אדם שמלווה כסף לשני כי הוא נותן בו אמון, הוא מאמין לו שהוא יחזיר לו. להאמין באלוקים, פירושו לא רק שיש אלוקים, אלא אני גם נותן בו אמון וסומך עליו. ואז יש לאדם ביטחון. הוא נהיה רגוע. כשהאדם בוטח בהשם יש עליו כיפת ברזל של הגנה, של שמירה. כשהאדם מפחד ממשהו, אומר המהר"ל, אתה מקטין את עצמך לפני הדבר הזה ואתה נותן לו את הכוח לשלוט בך. כי אם אתה הולך עם חוסן ואמונה וביטחון - אתה שמור, אתה מוגן. נכנסת לפחדים, הקטנת את עצמך. כשהקטנת

את עצמך, עכשיו הוא יכול לשלוט בך. כמה צריך להיזהר מדאגות, מפחדים, מלחצים, אלא לחזק את עצמנו באמונה וביטחון. יש גם עוד דבר מעניין שכתוב בגמרא, יש הרבה שמזלזלים בזה, חושבים שזו אמונה תפלה, אבל זה כתוב בגמרא. אומרת הגמרא: לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן. פירוש: אל תתבדח שיקרה לך אסון, חס ושלום. זו לא בדיחה. כשאנשים מדברים כאילו בצחוק שתהיה תאונה, שיהיה אסון, שההוא יטבע, מדבר על עצמו, אני מדבר, אנשים מדברים על עצמם, אסור לאדם לפתוח פה לשטן. כי ברגע שהוא מדבר בצורה כזאת בצחוק, בבדיחה שיקרה לו אסון, שוב, הוא מקטין את עצמו, זה עלול לפגוע בו. יש בבית הקברות בפתח תקווה, אפשר ללכת לשם לראות, יש מצבה של האדם

הראשון שקברו אותו שם. כשבנו את פתח תקווה לפני שנים, בסביבות מאה שנה אולי, הכשירו שטח לבית קברות, אז היו כמה מהמתיישבים הראשונים של פתח תקווה שהכשירו את השטח, עשו את הגדרות, חפרו קברות, הכינו. ואז... כולם חבר'ה צעירים, אחד מהם אמר בחיוך: מעניין מי הראשון שייקבר כאן. ואחד אמר בחיוך שלא אכפת לו שהוא יהיה הראשון. לאחר מספר חודשים הוא נפטר, והוא הראשון שנקבר שם. ואת הסיפור הזה כתבו על המצבה כדי להזהיר אנשים: אל תפתח פה לשטן. לא טוב לעשות דבר שמראה על האדם סוג של אסון. לא דיבור, לא מעשה. כמה סיפורים התפרסמו בשנה האחרונה שאנשים כתבו ברשת החברתית לחברים שלהם שעכשיו הוא נוסע לשם ויקרה לו ככה... הוא

מתבדח, וזה קרה לו בסוף. כמה סיפורים כאלה ישנם. לכן צריך להיזהר. אומר שלמה המלך: אתה יודע מה התפקיד שלך? אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו. תתבונן בטוב שבך, תחזק את זה, לא שתתעלם ממה שלא טוב, אבל אל תתמקד במה שלא טוב. אתה יודע, בזה אני לא בסדר, אני אתקן. פה אני צריך להשתדל יותר במצוות שבין אדם לחברו, לכבד את ההורים, לדבר אחרת - אני אעבוד על זה. שבת, אני צריך להשתדל יותר בשמירת שבת, תפילין, ברכות - אני אשתדל. אבל סך הכול, תסתכל בטוב שבך ותשמח בטוב שבך. "ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו" - תזכור שהדברים הטובים האלה ילוו אותך לעולם הבא לעד. "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" - מסיים שלמה המלך: ממה אתה

דואג? הרי באופן טבעי האדם דואג כי הוא חושש מה יהיה. אומר לו שלמה: "מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" - וכי אתה יכול לדעת מה יהיה בעתיד? כשאתה תעזוב את העולם, אתה יודע מה יהיה עם הכסף שלך, מה יהיה עם הרכוש, מי ישתמש בזה, מה הוא יעשה עם כל זה? אל תעסיק את עצמך במחשבות שאין בהן שום תועלת. תתמקד בהווה, תעשה טוב, תשמח בטוב שאתה עושה ותהיה מאושר. אל תסבך את עצמך יותר מדי בדאגות ומחשבות. מעניין לציין, המילה "דאגה" יש בה מסר מאוד עמוק, מסר מאוד מעניין. המילה דאגה מורכבת מהאותיות הראשונות של הא'-ב', לפי סדר מבולבל, חוץ מהאות ב', נכון? המילה דאגה יש בה א', ג', ד', ו-ה'. רק תערבב את סדר האותיות, קיבלת את

המילה דאגה. אז יש בה את האותיות הראשונות חוץ מהאות ב'. זה שהאותיות מבולבלות, מובן למה, כי מה הדאגה עושה לאדם? מבלבלת אותו. במקום שיהיה סדר, המוח מתבלבל. אבל מתי יש לאדם דאגה? רק כשהאות ב', שהיא האות של הביטחון, נעלמת משם. כשאין לאדם ביטחון, יש לו דאגה. אבל אדם שמכניס את ה-ב' לחיים, את הביטחון בהשם, הדאגה מסתלקת. הכול הופך להיות מסודר, יש לך א', ב', ג', ד', הכול... אתה לא לחוץ, רגוע, שלו. אדם צריך לעשות סדר במחשבות, להתמקד בטוב, לתקן מה שלא טוב ולהתקדם הלאה. נעבור כעת לפרק ד', פסוק א'. אומר שלמה המלך: לפני כן שלמה המלך דיבר על מערכות המשפט בעולם הזה, שהוא רואה הרבה עוולות, שיש הרבה עוול במשפט.

כאן הוא אומר: "ושבתי אני", "שב" מלשון חוזר, "ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש", אני רואה שיש שעושקים, גוזלים אחד מהשני, "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם" - כלומר, אנשים אפילו לא מנחמים אותם. למה? "ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם" - אלה שעושקים אותם באים בכוח הזרוע ואז אפילו לתת נחמה, עידוד, תמיכה, האדם יודע: הוא צודק, עשו לו עוול, אבל הוא מפחד לעודד אותו כי ההוא שעושה לו את העוול אחר כך יתנפל גם עליו. אז זה בעצם עושק על גבי עושק, לא רק שעשק את ממונו, גם את שמחת החיים, את התקווה שלו, את המילים הטובות, את הנחמה, גם את זה עשקו ממנו. בכל זאת, אומר שלמה: גם אם אתה רואה עושק בעולם, תדע שהאדם

שסובל, בסופו של דבר יתברר שזה לטובתו. לכן הוא ממשיך: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - מי שכבר עבר את המסלול בעולם הזה, עבר את כל מסכת הצרות, עבר מסלול חיים: תורה, מצוות, מעשים טובים, כנגד זה היו לו כישלונות, על הכישלונות קיבל ייסורים, צרות, אז נכון שכלפי העולם זה נראה "למה הוא סובל?" אבל תדע, אם הקב"ה הביא את המצב הזה, זה אומר שזה לטובתו. ייסורים ממרקין עוונותיו של אדם, מטהרים את האדם, מנקים אותו. אז הוא אומר: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" - שכבר עברו את כל הצרות האלה, הם נמצאים בעולם האמת, נקיים, זכים ומקבלים את שכרם, "מן החיים אשר המה חיים עדנה" - אני משבח אותם יותר מאשר אנשים חיים שעדיין

נמצאים בתוך כל המערכת הזאת של הסבל שבעולם, של הניסיונות שיש בעולם, היצרים שיש בעולם. גם אדם שעכשיו הוא בסדר, אתה יכול לדעת אם מחר אתה תהיה בסדר? כל הזמן האדם צריך לעמוד חזק מול היצר הרע. "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו "ואתה תמשול בו". היצר הרע נקרא חטאת, והקב"ה אומר: תדע שהיצר הזה לפתח חטאת רובץ. ממתין לך בדלת, מחכה להתנפל עליך, כמו כלב שמחכה שם בחוץ. "ואליך תשוקתו" - הוא רק מנסה להפיל אותך, אבל תדע, אומר הקב"ה, "ואתה תמשול בו" - יש לך כוח להתגבר עליו. כמה שאתה רואה שהיצר הזה הוא חזק, אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם אם הוא לא יכול לעמוד בו. קיבלת ניסיון, יש לך גם את היכולת לעמוד בו. אבל כל זמן שהאדם

חי, אל תאמין בעצמך עד יום מותך. גם אם היום אתה צדיק ואתה 100 אחוז, לך תדע מה יהיה מחר. לכן כל הזמן האדם צריך להיות בפיקוח, בשמירה, בשליטה עצמית. אבל אומר שלמה: אותם שכבר עברו את המסלול, אני משבח אותם מאותם שהם עדיין חיים. ביהדות ידוע שהאדם נדרש להאריך ימים כמה שיותר, לשמור על הבריאות, להיות רענן, כמו שכותב הרמב"ם בהלכות. הייתה לנו פה סדרה של שיעורים על הנהגת הבריאות של הרמב"ם. אבל למה? אם הוא אומר "ושבח אני את המתים שכבר מתו", אז למה צריך להשתדל להאריך ימים בעולם הזה? אבל התשובה פשוטה: כל יום שהאדם חי בעולם הזה זה עוד יום שהוא בירך על האוכל - הרוויח עוד אוצר של מצוות, עוד יום שהוא הניח

תפילין, עשה חסד, חייך לזולתו, קיים כיבוד הורים - הרוויח עוד אוצר של מצוות. אז חבל על כל יום. משל למה הדבר דומה? רבנו בחיי ב"חובות הלבבות" כותב שהצדיקים... יש לו שם משפט מעניין, שהצדיקים מצפים למוות, אבל נשמרים, נזהרים ממנו. מצפים למוות, למה? כי יודעים שזה יום קבלת השכר, "ותשחק ליום אחרון". אז למה נשמרים ממנו? למה לדחות אותו כמה שיותר? נתאר לעצמנו, אדם שהוא מובטל, והנה, בא אליו חבר טוב שהוא עשיר גדול. הוא אומר לו: אתה יודע לרצף, תעבוד אצלי, 1,000 דולר ליום. שמונה שעות עבודה, 1,000 דולר. אתה רוצה לעבוד? קופץ משמחה, "גם הייתי עובד חודש בשביל הסכום הזה, "אלף דולר ליום, מצוין". הוא אומר לו: אני

משער שתוך 30 יום מסיימים את העבודה, סוף ה-30 יום, יש לך את כל הסכום. כל החודש, כשהוא עובד, לאיזה יום הוא מחכה? ליום ה-30 כדי לקבל את המשכורת. את זה הוא רואה מול העיניים. מחכה ליום הזה. אבל מה קורה אם יום לפני יום ה-30 אומר לו המעביד: נשאר לנו עוד חדר אחד לרצף, זה ייקח עוד שבוע. אתה מסכים לעבוד עוד שבוע ובסוף השבוע אני אתן לך את ה-37,000 דולר? מה הוא יענה לו? ודאי, כי כל יום זה עוד 1,000 דולר, אז שווה להמתין עוד קצת כי אני מרוויח יותר. כך הצדיקים, אומר חובות הלבבות, הם מצפים ליום שיעזבו את העולם כי זה יום קבלת השכר, אבל משתדלים לדחות אותו כמה שיותר, להאריך ימים מתוך בריאות, עוד לימוד תורה, עוד

מצוות, עוד מעשים טובים. רק אחרי שהאדם עובר את המסלול, אומר שלמה המלך: יש להם ניסיונות, לך תדע מה יהיה איתו בסוף. וכאן הוא מוסיף משפט מעניין: "וטוב משניהם" - מהמתים ומהחיים, יש אחד שהוא יותר טוב משניהם. מי זה? יותר טוב משניהם זה תינוק שעדיין לא נולד. עובר ברחם אימו הוא יותר טוב מהמתים ויותר טוב מהחיים. למה? כי הוא יוצא לעולם דף חדש. למה הוא מדגיש "אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת..."? ואם הוא ראה, אז מה? כשאדם רואה מעשים שליליים זה משפיע עליו לרעה. אדם שבא לעולם דף נקי, דף חלק, תינוק נולד, תגדל אותו בלי אינטרנט, בלי סרטים של אלימות, בלי כל הזבל שיש בעולם, תחנך אותו נכון, תן לו מוח נקי -

תראה אותו בגיל 20, זה אדם אחר לחלוטין. לכן הוא אומר: אני משבח, "טוב משניהם את אשר עדן לא היה", מי שלא נולד עדיין, "אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש", אז הוא לא הושפע לרעה. ואדם כזה יכול לבנות את עצמו על דף חלק לחלוטין. שלמה לא מדבר עכשיו עם עוברים, העובר לא שומע אותו, אבל הוא מדבר איתנו. אומר לנו שלמה המלך: שמור על המוח שלך נקי, אל תכניס רע. נכון שאנחנו סקרנים, האדם סקרן מטבעו, והוא רוצה לקרוא ספרות קלוקלת, הוא יודע, יש פה שחיתות, יש פה דברים מקולקלים, דברים שאני לא מזדהה, אני יודע שהם לא בסדר, "לא הייתי רוצה שהילדים שלי יקראו את זה". אז למה אתה קורא את זה? "אני לא רוצה שהילדים שלי

יצפו בסרט כזה", אז למה אתה צופה? למה אתה צריך ללכלך את עצמך בדברים שאתה רוצה שהילדים שלך לא יתלכלכו? תישאר גם אתה נקי. כמה שהמוח יותר נקי, כך דברי התורה יושבים על מצע יותר טהור, ההבנה של האדם היא יותר טהורה, יותר צלולה. אומר שלמה המלך: אז אשרי העובר הזה שעכשיו בא לעולם, טוב משניהם מי שעדיין לא נולד, "אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש". ממשיך עכשיו שלמה ונותן לנו הדרכה לחיים: תופס שתי דוגמאות קיצוניות. כל הקו של התורה בספר קהלת מלמד את האדם להיות מאוזן, אל תהיה קיצוני, לא לכאן ולא לשם. אומר שלמה: ראיתי אנשים בעולם קיצוניים שהקנאה שבוערת בהם גורמת להם לעמול יותר מדי. כלומר, יש לו פרנסה,

יש לו חיים, יכול לחיות נורמאלי, אבל הוא רוצה להתעשר. למה? "כי לשני יש רכב מפואר, ולי אין", אז הוא יעבוד עוד שעות כדי להשיג את הרכב הזה. "יש לו דירה כזאת ולי אין", אז הוא יעבוד יותר כדי שיהיה לו. "הוא נמצא במגזין של העשירים, אני לא נמצא", צריך להתאמץ כדי להיכנס לרשימה של 100 האנשים העשירים. חי ברדיפה. ויש קיצוני לצד השני, שהוא עצלן, לא עושה כלום. אומר שלמה המלך: שתי הגישות האלה הן טעות. נקרא את לשונו: "וראיתי אני את כל עמל" - מה זה עמל? עמל זה טרחה יותר ממה שצריך. יש עשייה, שאדם עושה מה שצריך: פרנסה, חיים, שיהיה לו איפה לגור, אוכל, שיוכל לתפקד. אבל יש עמל שאדם מתעייף יותר ממה שצריך. "ואת כל

כישרון המעשה" - גם הדברים הטובים שאנשים עושים, "כי היא קנאת איש מרעהו". אומר שלמה: שמתי לב שיש מנוע חזק בבריאה, שזוהי מידת הקנאה. יש קנאה שהיא טובה, כמו "קנאת סופרים תרבה חוכמה", ויש קנאה שהיא רעה ,שעליה נאמר "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אבל בואו נתבונן קודם כול מה פירוש המילה קנאה. מה זו קנאה? בתורה רואים שמשתמשים במילה קנאה במקומות שנראים לא קשורים. אדם שמקנא לאשתו זו קנאה, אדם שמקנא בדירה של השני. מה זה קשור? "פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל "בקנאו את קנאתי בתוכם". איזו קנאה הייתה שם? ראה את זמרי בן סלוא שחוטא עם המדיינית והרג אותם. איפה הקנאה

שהייתה שם? אבל פירוש המילה "קנאה", אם ניקח את ביאור המילה, נבין מה הקשר בין כל אלה. קנאה, פירושו של דבר, אכפתיות שבוערת באדם. יש אכפתיות רגועה. כשהאכפתיות בוערת באדם, זה אומר שהוא מקנא. אז יש אדם שהאכפתיות בוערת בליבו: "למה יש לו רכב כזה ולי אין?" יש אדם שמקנא לאשתו, אכפת לו מאוד למה היא דיברה, למה היא הייתה, למה היא הלכה לפלוני. ופנחס, היה אכפת לו מאוד כשאותם חטאו נגד רצון השם. אז פירוש המילה קנאה: אכפתיות שבוערת באדם. האכפתיות שבוערת יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה. מתי היא טובה? כשהאדם אכפת לו למה השני כן הולך כל יום לשיעור גמרא וכבר הספיק לסיים כמה מסכתות, ואני לא סיימתי מסכת אחת, וזה

מאוד בוער בו, גם הוא מתחיל ללכת לשיעורי תורה. קנאה מצוינת, "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אחד שבא לבית הכנסת, רואה שיש היכל שבנו. מי בנה? השכן שלו תרם לעילוי נשמת האבא. הוא אומר: למה הוא דאג לאביו לעילוי נשמתו ואני לא דאגתי? בגלל שיש לו כסף? המצב הכלכלי שלו הוא כמו שלי. אז למה הוא דואג לאבא ואני לא? איפה כיבוד ההורים שאני צריך לדאוג לאבא? גם הוא עושה משהו לעילוי נשמת האבא. קנאה שהיא טובה. לכן כתוב "מפרסמין עושי מצווה". יש כאלה מתלבטים האם לכתוב שזה הוקדש על ידי פלוני אלמוני. כתוב בהלכה "מפרסמין עושי מצווה". אבל הכוונה של המפרסם צריכה להיות לא בשביל שיגדלו אותי, אלא שאחרים ילמדו ממני לעשות גם כן,

כשיראו שאני עשיתי זה ייתן חשק לאחרים. אז גם אחרים יתרמו, גם אחרים יעשו. אבל אם המטרה לכבוד עצמו זה לא טוב. כשלשם שמיים זה טוב, "מפרסמין עושי מצווה". אומר שלמה המלך: גם לצד החיובי, "וראיתי אני את כל עמל", שאנשים גומרים לעצמם את החיים, ימים ולילות עובדים, לא נהנים לא מהאישה, לא מהילדים, "ואת כל כישרון המעשה", גם הדברים הטובים, הדברים הכשרים, "כי היא קנאת איש מרעהו". אז זה טוב או לא טוב? הוא אומר: "גם זה", כלומר העמל הלא טוב, "הבל ורעות רוח". מצד שני, יש קיצוני לצד השני: "הכסיל חובק את ידיו", אדם שהוא טיפש חובק את ידיו, לא זז, לא עושה שום דבר, "ואוכל את בשרו". כלומר, ייתכן שהוא מרגיש טוב עם

עצמו. "אתה רואה, כולם עובדים, אני יושב בבית, לא עושה שום דבר", אבל תדע שבלי להרגיש האדם הזה אוכל את בשרו. כך רואה את זה שלמה המלך כי אדם שהוא עצלן הוא מאבד את ממונו. הרי הוא צריך לחיות ממשהו, הוא צריך שיזוזו דברים. ואם הוא לא מזיז, שום דבר לא יזוז. וכאן הוא לא יכול להגיד: אני סומך על אלוקים שיסדר לי את הכול. למה באמת לא נכון לשבת בבית, לא לעשות כלום ולומר "אני סומך על אלוקים שיסדר לי את הכול"? התשובה פשוטה: על פי האמת, כך היה צריך להיות, שאדם לא יעשה כלום ואלוקים יסדר לו את הכול. כמו אדם הראשון בגן עדן לפני שאכל מעץ הדעת. היה רק יושב, מתענג על השם, נהנה מזיו שכינתו לומד את סתרי התורה ברבדים

שהיו שם. אבל אחרי שאכל מעץ הדעת, המין האנושי התקלל: "בזיעת אפיך תאכל לחם". אחרי שהתקללנו - אם לא תעשה, לא תקבל. אתה צריך לעשות השתדלות ואז תקבל. אבל ההשתדלות, יש לה גבול. במצוות אדם צריך להדר, בקללות לא צריך להדר. "בזיעת אפיך תאכל לחם" זו קללה, לא צריך להדר בזה. לכן אומר שלמה המלך: תעשה את הבסיס, אל תגזים עם העמל מתוך הקנאה בקיצוניות, אבל גם אל תהיה עצלן שלא עושה שום דבר. וכאן בא משפט שכדאי לזכור אותו בעל פה: "טוב מלוא כף נחת ממלוא חופניים עמל ורעות רוח". כף זה מעט, כף שאוכלים, מלוא חופניים זה הרבה. אבל אומר שלמה: "טוב מלוא כף נחת", שיהיה לך קצת אבל יש לך נחת בחיים, זה עדיף מ"מלוא חופניים עמל

ורעות רוח". הרבה יותר טוב מאשר אתה רץ מעבודה לעבודה, לא רואה את האישה ואת הילדים, מגיע לבית עייף, אשתך מדברת, אתה עוצם את העיניים, כל הזמן עם הטלפון - לקוחות ועבודה כי אתה רואה, "יש לקוחות, "איך אני אוותר עליהם? "זה עוד כסף ועוד כסף". אז נכון, אתה עושה הרבה כסף, אבל מה יצא לך מזה? כמה תיהנה מזה באמת בפועל? צריך לדעת, היצר הרע מטעה את האדם לחשוב שאם יש לך כסף, אתה המאושר בתבל. וזה לא נכון, יש דברים של עונג שהם לא קשורים לכסף. בשביל מה אתה רוצה כסף? הרי כסף זה כלי, זה לא מטרה. הכסף הוא כלי כדי שיהיה לך טוב בחיים. אם השגת את הכלי ולא טוב לך בחיים, אז מה יצא מהכלי הזה? סיפר לי יהלומן שחזר בתשובה,

הוא מספר שלפני עשרות שנים הוא ישב עם נשיא בורסת היהלומים של ניו יורק בראש מגדל גורדי שחקים שם. שניהם עומדים ליד החלון עם כוס ביד, משוחחים, מציצים למטה. כל האנשים כמו נמלים, שם מהגורד שחקים רואים את האנשים למטה ממש כמו נמלים למטה. ונשיא הבורסה אז היה יהודי. היהלומן הזה התחיל כבר להתחזק, הוא אומר: היה עת רצון כזה, אווירה טובה, נעימה, פניתי אליו ואמרתי לו: אתה הגעת היום, ברוך השם, למצב שכל האנשים האלה שהולכים שם למטה כמו נמלים שואפים להגיע לאלפית, לחלקיק קטן ממה שיש לך, מכל הנכסים שיש לך. נשיא בורסת היהלומים של ניו יורק, עשיר מופלג. אולי עכשיו, כשכבר הגעת אל המנוחה ואל הנחלה, כל החיים רצית

שיהיה, היום ברוך השם יש לך, ואתה חי חיים רגועים, חיים מסודרים. אולי הגיע הזמן שקצת תקדיש לרוחניות שלך, תקדיש לשיעורי תורה, תפילין, קצת משהו, תתחזק עם משהו. אולי הגיע הזמן. הוא אומר שהתשובה של נשיא הבורסה הכתה אותו בתדהמה. הוא השפיל את העיניים, הפנים שלו נהיו עצובות ואז הוא הסתכל עליו במבט עצוב ואמר לו: אתה באמת חושב שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה והחיים שלי רגועים? אתה יודע שאתמול בלילה עד ארבע לפנות בוקר רק התהפכתי במיטה מדאגות כי השקעתי בבורסה באיזה סכום ענק ואמרו שיכול להיות שזה ייפול. ושלשום, אתה חושב היה יותר טוב? ושבוע שעבר? אתה יודע כמה דאגות יש לי? אני מקנא באנשים האלה שהולכים למטה שאני

אוכל לישון כמותם, שיהיה לי את הרוגע בחיים שיש להם. אני הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה? כך הוא אומר לו. אומר אותו יהלומן שהמשפט הזה, השיחה הזו גרמה לו לזעזוע איך להסתכל על כסף בכלל. כי האדם שהוא רואה אותו בתור ה-דוגמה שצריך לשאוף להגיע אליה, הוא אומר לו: אני מקנא באנשים הפשוטים האלה שעמלים לפרנסתם שהולכים למטה כמו נמלים. אבל היצר הרע סותם לאדם את העיניים, כאילו שכמה שיהיה לו יותר הוא ייהנה יותר. האדם צריך שתהיה לו פרנסה, השאיפה צריכה להיות פרנסה לחיים רגועים, שלא יהיה מחסור, שלא יהיה מחנק, אבל לא לשאוף ליותר מדי. צריך גם לדעת, אדם שמתעשר נהנה פחות מאדם רגיל. זה נשמע אולי מוזר, אבל זה אמיתי ואפשר

להסביר את זה בפשטות. מה קובע את רמת ההנאה של האדם? איך אתה יכול לומר שזה ממש נהנית בעוצמות, פה נהנית פחות? רמת ההנאה היא ביחס ישיר לרמת הריגוש. כשאדם מתרגש יותר, זה גורם לו התפעלות פנימית אז הוא נהנה יותר. כעת נשאל שאלה: זוג שחיים נורמאלי, סוף כל חודש ההכנסות וההוצאות מתקזזות. אין להם כסף לקנות דברים מיותרים. אבל רגועים, שלווים, חיים נורמאלי, הולכים לעבודה, חוזרים, יש אוכל, שמחים עם הילדים, סדר יום מצוין, שבת זה שבת, חול זה חול. והנה האישה אומרת לבעלה: חלפו 15 שנה מהחתונה ועדיין לא החלפנו סלון. יש סלון יפה ב-14,000 שקל מעור, אני רוצה לקנות. אומר לה בעלה: מאיפה נביא עכשיו 14,000? ברוך השם,

חיים נורמאלי אבל למה להיכנס לחובות? היא אומרת לו: מה הבעיה? כל חודש אפשר 200 שקל בצד? אז החודש הזה נכניס 200 למעטפה, חודש השני עוד 300, 500, עד שנגיע לסכום הזה. לאחר שנתיים יש להם במעטפה 14,000 שקל שיכולים עכשיו לקנות סלון בלי חובות. שניהם בלב נרגש יוצאים לחנות, עוברים דרך כמה חנויות, בודקים סלונים שונים, יושבים, קמים, בוחנים, בודקים, עד שבחרו את הסלון הרצוי להם. שואלים את המוכר בהתרגשות: מתי זה יגיע? הוא אומר להם: עוד 20 יום. הם מתחילים ספירת העומר, מתי יגיע יום ה-20. יום ה-20 הם בבית, כבר ככה במתח, מצלצלים, שומעים במדרגות, הדלת נפתחת, מכניסים, מסירים את כל הניילונים, יושבים לשתות כוס קפה על

הסלון החדש. לעומתם, באותה שכונה גרים זוג עשירים. האישה אומרת לבעלה: כבר שלוש שנים לא החלפנו את הסלון. מה דעתך להחליף? אומר לה: אין בעיה, תפתחי את האינטרנט, מעבירים, לוחץ, כרטיס אשראי. אחרי 20 יום מגיע הסלון. יושבים שניהם על הסלון, שותים קפה. מי נהנה יותר, הזוג הראשון או הזוג השני? ברור שהזוג הראשון נהנה פי אלף יותר מהזוג השני כי הריגוש שלהם, חדוות היצירה, השמחה במה שהשיגו זה ברמות אחרות. כדי שהעשיר יתרגש הוא צריך חוויות מאוד קיצוניות. סף הריגוש שלו מגיע למקומות אחרים. קשה לו מאוד להתרגש, הוא כבר לא יכול ליהנות, ממה הוא ייהנה, מבית מלון יפה? התארחנו בארצות הברית באחד הסבבים שם בבית של יהודי

שיש לו בריכה פרטית בחצר. אז אחד העובדים של הידברות אומר לי: תראה איזה כיף להם, יש להם בריכה פרטית. אמרתי לו: לך יותר כיף. כשאתה נכנס לבריכה, אתה נהנה, הוא נכנס לבריכה כמו שאתה נכנס לאמבטיה, הוא לא מתרגש מזה בכלל. יש לו את זה זמין כל הזמן. אז למה כולם רוצים בית עם בריכה? כי לא שמים לב לזה, חושבים "יש לי בריכה, אני..." תהיה לך בריכה אתה פחות תיהנה, אתה פחות תשתמש בזה. היצר הרע מטעה את האדם לרצות תמיד את המעבר. ושלמה המלך בא לאזן אותנו. אומר שלמה: "טוב מלוא כף נחת", יש לך פחות אבל אתה חי בנחת, "ממלוא חופניים עמל ורעות רוח". "רעות רוח" - לשון דבר רעוע, כשהרוח רעועה, שבורה אין שמחת חיים. אומר שלמה

שוב: הסתובבתי לאחור, ראיתי מצב עוד יותר גרוע ממה שראינו עד עכשיו, עד כמה אנשים טועים מתוך רדיפה אחר הכסף. הוא אומר: אתה תמצא אנשים שבגלל שהוא רוצה כסף הוא נשאר בודד. הפסוק הזה, כמה הוא נכון היום לגבי הרבה צעירים שלא מתחתנים כי אומרים: קודם כסף, אחר כך נתחתן. וזו טעות, הוא נשאר בודד עד גיל מאוחר כי הוא רוצה לעשות כסף. יש כאלה, רק בגיל 25 יוצאים לחו"ל, לעבוד בעגלות או לא יודע מה, "אני אעשה כסף, אני אחזור, אני אתחתן". זו טעות. האדם מגיע לגיל מאוחר, פתאום מוצא את עצמו בגיל 35 עדיין בודד. בדרך כלל גם כסף אין לו, אבל אפילו אם נגיד שכן, נניח שהצליח לעשות כסף, מה יצא לך מזה? אומר שלמה: דיברתי קודם על

אנשים שהם ברדיפה עם הקנאה שלהם. יש מצב יותר גרוע. "יש אחד ואין שני", כלומר, אין איתו עוד מישהו. "גם בן ואח אין לו". בן אין לו כי הוא לא התחתן, אח - כי הוא מתרחק מכולם. "ואין קץ לכל עמלו, גם עינו לא תשבע עושר". גם כשיש לו עושר, העין לא שבעה, תמיד רוצה עוד. והוא לא חושב על השאלה: "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה"? אני עצמי לא נהנה מכל זה. "גם זה הבל ועניין רע הוא". תדע, אומר שלמה: תמיד טוב להתחתן, תהיו שניים, האחד תומך בשני. כשיש שניים, יש תמיכה הדדית, זה לא רק בזוגיות. גם אדם, תמיד טוב שיהיו לו חברים, תמיד שיהיה עם אנשים, שיהיה מי שמכיר אותו, מי שתומך בו, ואז כשזה בירידה, השני עוזר. הוא לוקח

את זה גם כמשל לעניין שאדם שלפעמים קר לו בלב, לא טוב לו, כשיש איתו עוד מישהו - מחמם לו את הלב, נותן לו מילים טובות. כשמדובר בשניים, בא מישהו מבחוץ, תקף אחד, אז השני עוזר לו. אם יש כמה חברים שהם ביחד, עוד יותר טוב. כאן שלמה נותן לנו זווית חשיבה חדשה, שהאדם, גם כשעולה לגדולה שלא יתייהר, שלא יתגאה ויתחיל לעשות שטויות. "איזהו חכם המכיר את מקומו". נסביר את דבריו: "טוב ילד מסכן וחכם" - הוא מסכן. מה זה מסכן? מצב של סיכון. אבל הוא חכם, והוא ילד, הוא צעיר. יותר טוב "ממלך זקן וכסיל". מלך יש לו שלטון, זקן מרגיש "יש לי ניסיון חיים", אבל הוא טיפש. הצעיר המסכן אבל חכם, כלומר שהוא תמיד בוחן את הדרכים שלו מה

נכון לעשות, מה לא נכון לעשות, מה טוב, מה לא טוב, הוא עדיף ממלך זקן וכסיל. את זה אומר שלמה כמשל, כמו שהוא מסביר בהמשך, לאנשים שבתחילת דרכם כשהוא אדם רגיל, הוא אומר: "כשאני אתעשר אני אעשה טוב לכולם, "אני אתן צדקות". "כשאני אהיה ראש ממשלה אני אציל את המדינה". "כשאני אהיה ראש העיר אני אעזור לכל אנשי העיר". והוא מתכוון ברצינות, הוא לא מתכוון לעבוד על אנשים. הוא בטוח שכשהוא יגיע למשרה השלטונית, כשהוא יהיה ועד הבית של הבניין, הוא יהיה המנכ"ל, הוא בטוח שהוא יעשה טוב לכולם. ובאמת, כל זמן שהוא לא בתפקיד, כל זמן שהוא לא בעושר, הוא בגדר ילד מסכן וחכם. כלומר, כל הצעדים שלו שקולים, הוא באמת עושה כל דבר

לטובה, דואג לציבור. אבל כשנהיה מלך זקן הופך להיות כסיל. פתאום שוכח מאיפה הוא בא, שוכח מה הוא תכנן לעשות, דואג רק לעצמו, רק לאינטרסים שלו. ומזה מזהיר שלמה המלך, הוא אומר: תדע, כמו שנראה מייד בהמשך, שמור על עצמך, גם כשאתה עולה לגדולה תזכור את הימים ההם שהיית ילד מסכן וחכם, ולא שתתנשא ותתגאה ותתחיל להרגיש שאתה במקום אחר. מספרים, היה חסיד אחד, בא לאדמו"ר שלו, האדמו"ר היה צדיק והיה ידוע כבעל מופתים וניסים, והתחנן לפניו שהרב יברך אותו שהוא יהיה עשיר. והוא מסביר לרב: כבוד הרב, לא שאני רוצה כסף בשביל עצמי. ברוך השם, יש לי איך להתפרנס. אני רוצה לעזור לעניים, יש פה בעיר כל כך הרבה נזקקים. הרב יתפלל

שאני אהיה עשיר ואני אעזור לכולם. הרב האמין לו, התפלל עליו כמה תפילות טובות, התפילה התקבלה - התעשר. בתחילה באמת נתן צדקות, עזר לאנשים, אבל לאט לאט ראה שמטרידים אותו, העניים באים בהמוניהם, בנה לעצמו ארמון מפואר עם גדר גדולה מסביב, וילה, בריכה פרטית, גינות, פרדסים, שם שומרים בפתח - אין רשות לאף אחד להיכנס. ושקע בתוך הכסף שלו עם עצמו ושכח את העולם. באו לאדמו"ר שלו, לרב שלו, אמרו לו: כבוד הרב, כבודו התפלל על האדם הזה שיתעשר, אבל הוא כבר כמה שנים שכח מאיפה הוא בא. כבר שנים הוא לא נותן פרוטה לצדקה. הרב בירר אם זה נכון, ראה שזה נכון. אמר לעוזר שלו: תרתום את העגלה עם הסוסים, נוסעים לביתו של אותו עשיר.

נסעו לשם, העגלה מגיעה, עוצרת, אמרו לו: פה אין כניסה, אנחנו, התפקיד שלנו השומרים לא נותנים לאף אחד להיכנס. הוראה של בעל בית. אמר: רק תגידו לו שהרב שלו מחכה פה, רק תגידו לו. זה לא עני שבא לאסוף צדקה, הרב שלו. הלכו, אמרו לו שהרב נמצא, מייד בסערה ירד מכל המדרגות, רץ בגינה, הגיע לפתח: כבוד הרב, מה זכיתי? בכבוד. קיבל אותו בכבוד גדול, הכניס אותו לבית, כבוד מלכים. הושיב אותו על כורסאות הפאר שיש לו, הגיש לפניו מעדני עולם. והרב שותק. הוא מחכה שהרב יגיד לו משהו, והנה הרב נעמד במקומו הלך ועמד ליד החלון, הסתכל לכיוון הרחוב, קומה שלישית, מסתכל לרחוב. מה הוא רואה בסקרנות כזו? על מה הוא מסתכל? אמר לו הרב:

תגיד, מה אתה רואה שם? אמר לו: אני רואה אנשים הולכים. אמר לו: עכשיו בוא איתי. הלך לפינת אחרת של החדר, הייתה שם מראה ענקית עם מסגרת זהב. אמר לו: בוא, תעמוד ליד המראה, תגיד לי מה אתה רואה. הסתכל. כבוד הרב, אני רואה את עצמי. אמר לו הרב: יש לי שאלה, זו זכוכית שבחלון וזו זכוכית שבמראה, למה שם ראית אנשים, פה אתה רואה את עצמך? אמר לו: כבוד הרב, פשוט. כי פה מאחורי הזכוכית יש שכבה של כסף. אמר לו: זאת אומרת, כשיש שכבה של כסף, אתה רואה את עצמך ולא רואה אנשים. אני יכול לקחת את השכבה של הכסף בחזרה. הבין מה הרב אומר לו, פרץ בבכי. כבוד הרב, אני מבקש סליחה, לא שמתי לב, אני אתקן את עצמי, מסלק את השומרים. וזה

באמת יסוד: כשהאדם עולם לגדולה, הוא עלול לשכוח מאיפה הוא בא. עד כדי כך, כתוב בהלכה על הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" - תמיד מקדימים את האדם לבעלי חיים, אבל במזון, קודם "בשדך לבהמתך", אחר כך "ואכלת ושבעת". מכאן לומדים בגמרא הלכה שאם יש לאדם בעלי חיים רעבים בבית אסור לו לאכול לפני שהוא מאכיל אותם. למה? כי השבע אינו מרגיש ברעבונו של הרעב. כשאתה רעב, אתה גם זוכר - יש לך בעלי חיים רעבים, אתה נותן להם מזון. אם אתה אומר "אני אוכל, אחרי זה אני אתן להם אוכל", אתה עלול לשכוח. כשאתה תהיה שבע, אתה תשכח אותם. אם יש לפניהם מזון והם לא רוצים לאכול, זה משהו אחר, אבל אסור להרעיב אותם, ואתה יושב לשבת

לאכול. נסיים את העניין של הילד מסכן וחכם: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד". כלומר, אחרי שעלה לגדולה, הוא לא יודע להיזהר כמו שהיה, הוא עצמו היה ילד מסכן וחכם. "כי מבית הסורים" כמו האסורים, "יצא למלוך", מהמצוקה. במלכות של השני נולד עוד מישהו שגם הוא רש, אבל אחר כך הוא עלה לגדולה - גם הוא שכח. כלומר, אין קץ לכל המאוכזבים ממנו. כולם לא מרוצים. ומסיים את פרק ד' במילים: אומר שלמה המלך: "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוהים", כשאתה הולך לבית המקדש להקריב קורבנות, שמור רגליך שלא תיתקל, שלא תיפול בדרך. מה הוא עלול ליפול? הוא אומר: "וקרוב לשמוע", תהיה יותר קרוב לשמוע את ההוראות של

התורה מה מותר, מה אסור, זה יותר טוב "מתת הכסילים זבח". יש כסילים שהולכים מקריבים קורבנות, ואחר כך הוא מרגיש: אני פייסתי את האלוקים, כעת מותר לי לעשות מה שאני רוצה. מותר לי לעבור עבירות, העיקר הבאתי קורבנות. הוא אומר: תדע ש"קרוב לשמוע" זה יותר חשוב. באמת, מי שישים לב, הנביאים שבתנ"ך מדגישים הרבה לעם ישראל להיזהר במצוות שבין אדם לחברו. כשקוראים בפסוקים, מי שרגיל לקרוא בתנ"ך יראה, מזהירים המון על מצוות שבין אדם לחברו. היום זה הפוך, היום אנשים יותר זהירים בבין אדם לחברו. הוא אומר לך: תשמע, אני נותן צדקה, עוזר לאנשים, אז מה אם אני לא שומר שבת? והאמת היא שזו טעות. קודם כול, למה בזמנם זה היה כך?

בזמנם אצל אומות העולם הבינו שמה זה האלילים? אומות העולם היו עובדי אלילים, עובדי פסילים. הם הבינו שהאליל זה איזה עריץ שנמצא שם למעלה ויש כמה כאלה שמתקוטטים בינם לבין עצמם, זה הוריד לו את הראש, יצאה מפלצת. מי שמכיר קצת את הסיפורים של הרומאים, היוונים, המצרים, בעיניהם, מה זה אליל? זה כמו אדם שיש לו כוחות גדולים ושהוא מתקוטט עם מישהו אחר. ויש אל הים ואל המלחמה והבלים כאלה, רק הם שולטים בעולם. אנשים הבינו, אם אני מביא לו קורבן ומרגיע אותו, קורבן של כבש או אפילו שוחט את הבן שלו, היו כאלה, השם ישמור, שהיו עושים, הוא מבין - אם הבאתי קורבן אז הוא כבר חבר שלי. לא אכפת לו שאני גונב ורוצח, מה אכפת לו?

העיקר שהבאתי לו, פייסתי אותו. לכן נביאי ישראל תמיד מזהירים: אל תחשוב שכמו הגויים אתה מביא קורבן לבית המקדש אז מותר לך לעשות אחר כך מה שאתה רוצה. לכן הזהירו הרבה בבין אדם לחברו. וזה גם מה שהוא מזהיר כאן: "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלוהים", שלא בגלל שאתה עושה שם עבודה, תרשה לעצמך דברים אחרים. "וקרוב לשמוע", כלומר להוראות של אלוקים, זה עדיף "מתת הכסילים זבח", שהם מביאים קורבנות וחושבים שהכול מותר. היום אנשים מרגישים אחרת, שאם אני עוזר לאנשים ועושה טוב לבני אדם אז מה זה משנה אם אני לא שומע בקול האלוקים? זה נובע מתוך השינוי באווירה הכלל עולמית. אבל אדם צריך לדעת לשאוף להיות בסדר גם בין אדם

למקום, גם בין אדם לחברו. ולכן אומר שלמה: קרוב לשמוע דברי תורה, דברי חיזוק, את ההוראות של אלוקים, "כי אינם יודעים לעשות רע". כלומר, אותם שמודרכים על ידי התורה, על פי התורה, על פי המצוות, אז זה כמו שהם לא יודעים לעשות רע כי הם הולכים תמיד בדרך השם. וכשאתה תצעד בדרך הזאת יהיה לך טוב גם בעולם הזה, גם בעולם הבא. השם יזכנו שנזכה באמת לתקן את מעשינו, להגיע לשלמות, לאיזון הנכון. אמן ואמן.