החטופה שאיבדה את הכול ובחרה להגיד תודה לבורא עולם | פתוח ספישל חטופות

אני יצאתי עם תובנה מאוד עמוקה שחייבים להגיד תודה כל יום על מה שיש. תודה ותודה ותודה וכשאני יצאתי מהשב ונדע לי שבעלי נרצח והבן היחיד שלי בשבע והבית שלי נשרף ואין לי כלום ושום דבר. אני הבנתי כשאני צריכה להגיד תודה על זה שהבן שלי ברוך השם בחיים וזה היה לי חשוב וכל יום הודתי לקדוש ברוך הוא תודה שס בחיים אחד הדברים שמאפיינים את מצרים כארץ את הפרעונים כתרבות הייתה שהם לא מסתכלים לשמיים לי יאורי היהור מציף את עצמו יש קיץ חורף יהודים מסתכלים לשמיים ומחכים מה קורה כשצר לנו? מה אנחנו עושים? הרעיון היהודי הוא יציאת מצרים. כן? בכל דבר יש את היסוד הזה. אפילו הדיבר הראשון אנוכי השם אלוקיך אשר הוציאך מארץ

ישראל. על זה זה יושב במצרים לשון מיצר צר קשה. היה צריך לצאת משם. מה ועדיין ועדיין מה מה הוא ה הכוח שמתוך המיצר כל אחת שוי? מה בעצם החזיק אותכם? כמו שמנגנוני ההגנה שלנו שונים היו, כמו שדיברנו בחלט הקודם, גם מנגנוני ההישרדות החוצה שונים. מה מה עזר לך לצאת מהמצרים הזה? קודם כל האמנתי אמונה חד משמעית שאני שבוע שבועיים שם. זה היה כל פעם שבוע שבועיים אבל ממש הרגשתי שאני יוצאת והאמנתי שהמדינה לא תשאיר אותי יותר משבוע שבועיים מה שלצערי היום זה מתבד. נגיד כשאדהסגי אמרה לי אני לא מוכנה לעבור פה את החורף. אמרתי לה איזה חורף נראה לך? אנחנו עוד שבוע מה זה יוציא אותנו צ'יק צ'ק אין מצב והאמונה הזאתי היא

חזקה והשיחות במוח עם עצמך זה אתה מחזק לי היו המון שיחות עם עצמי את מוכנה לספר לנו איזה שיחקן היה לי נגיד היינו בחדר ילדים עם שתי מיתות קומתיים מברזל שהיה סולם ברזל מול העיניים שלי כל הזמן והיו מדליקים לנו מדי פעם נר כדי שלא נשב בחשכה והייתי יושבת מסתכלת על הברזל סולם ברזל ואומרת את ברזל הם לא ישברו אותך הטיפשים האלה כאילו אין מצב פה שאת נשברת את ברזל ומכניסה לי את זה למוח כל הזמן וממש מנהלת דו שיח עם עצמי את לא נשברת את יוצאת לילדים שלך, הם זקוקים לך. הדבר היחיד שהיה שובר אותי כשהייתי מתעמקת מהילדים שלי עוברים, שזה אני מושג, שנעלמתי להם בדקה ואין מושג איפה אני, מה אני, אני לא יודעת אם הם

יודעים, לא יודעים וזה אני רוצה להגיד לך על עוד על עוד כוח בגלל שאני מכירה את ה את הוייב שלך. אני חושבת, אבל תגידי את שמה שהחזיק אותך יציאת מצרים שלך שם בתקופת השבי היה קסם אישי מדליק שיש בתוכך כי ערב פסח עוד דיברנו ועכשיו בוודאי חול המועד את ביקשת שואהב אבקשת מהחופים שואב אבק ישבתי כל היום על השטיח פרסי השטיח לא סתם שטיח והיה היה מלא לכלוך. עכשיו יאבן זוגי הבדיחה עליי במשפחה שב בבוקר אני קמה ויסון מפעילה את דייסון ולא אכפת לי ישנים לא ישנים. זה יכול להיות כמה פעמים ביום. ושם אני רואה מלא פירמים ואני יושבת כאילו על הזוהמר ואני צריכה משהו שינקה. אז הם הביאו לי איזה שואב ידני פלסטיק שפשוט

התעסקתי בזה. הוא שמתגלגל כזה סתם כמו זה הפוך שעושים למפה משהו כזה אנטיקה שאין לנו את זה פה וזה מה שהתעסקתי ניכיתי את האזור שלי את האזור של אדה כל זמן האמת שמה שהחזיק אותי זה המון הומור שיש לנו את זה במשפחה כן הייתי סיגריות ביקשת ביקשתי סיגריות ביקשתי פינצטה למה פינצטה למה שאני צ הייתי אומרת להם אני לא רוצה לצאת כמו שוטר. עכשיו לי הוא פחות היה אה רחמן או מבין אותי עדה בגלל שהיא מבוגרת יותר. היא גם מדברת ערבית, נכון? היא מורה לערבית הייתה, אבל הערבית שלה היא מאוד מדויקת. זאת אומרת לפעמים היא לא הייתה מוצאת את עצמה מרוב שהיא רוצה לדבר נכון ואני הייתי מחנטרשת ערבית, עברית, פנטומימה. לפעמים הייתי

מפרשנת את המה שהם רוצים מרוב שאת כבר מבינה הקסם הזה היכולת לשחק הייתי מחכה אותם הייתי ממציאה להם שמות הייתי עושה המון דמיון מודרך נגיד אומרת ליד ה א מה בת פה בית מלון לישון אה כל דקה בוא נרד לצ לבריכה והיא עומדת ככה מטר על מטר ואומרת לה יש צוות הוי ובידור למטה ושר שאר עשירים וכשהם מסתכלים אז מהר מהר עומדת ככה דום ו שאלתי אותם המון שאלות והייתי ממש מתוחכמת איתם אני מודה ידעתי בדיוק לאן אני חותרת לאן חותרת ואני סבלנית איתם ומקשיבה לטמטום שלהם לא יודעת לא נעים לי להגיד את זה פה אבל לשטויות שהוא מספר לי באינסטגרם שהוא הוא יש לו חברות באינסטגרם וכאלה אתה מחבל כן ואני מקשיבה ויש לי סבלנות ואני

שואלת איך איך מתנהלים פה והחיים והם ממש הרבה שאלות לנהל שיח ובשעות האלה אני מוציאה בעצם דברים שאני רוצה לדעת קודם כל איפה ההורים שלהם עבדו בארץ כי רובם עבדו פה בארץ ו שיחקתי תי אותה מגוננת עליהם כאילו שאני שומרת עליהם הם היו אומרים לי אם הצבא יבוא אמרתי לו אני אגן עליך ככה כי אתם טובים אלינו עכשיו הם לא טובים אליי הם רחוקים מלהיות טובים אבל נתתי להם להרגיש שאני סומכת עליהם מאוד מאוד מאוד רק מעצם זה שהם לא הורגים אותך הם טובים אליך נכון בדיוק דניאל איך הייתה הדרך שלך לשרוד קודם כל אני א הרגשתי באמונה שלי שלא יכול להיות שזה מה שהחיים הועידו לי. ילדה שהיא נראית כמו שמש מהירה אה שאני חושבת שבהרבה

מובנים היא גם זו שהצילה אותנו. אמ אני חושבת שהיא גם הזכירה להם משהו מהבית. הם כולם אצלנו במקרה שלנו לא היו להם חברות באינסטגרם. הם היו נשואים עם בעלי משפחות. א ואני חושבת שבכל זאתי משהו כן הזכיר אליהם מהבית שהם גם לא ראו את המשפחות שלהם א הרבה זמן. זה אחד. הם התייחסו לאמיליה. הם הם אם יש מישהו שהם התייחסו אליה שזה הרבה יותר מאיתנו זה לילדה וזה מזל גדול עוד נס בשרשרת הניסים שהקיפה אותנו. נכון. מה דיברו אליה? לטפו אותה מה זה התייחסו? דיברו אליה, ניסו למצוא אפילו משחקים ממש יש מעין איזשהיא בובה השיגו איזשהו משהו כל מיני דברי מתיקה שאנשים לא זכו לראות אפילו ביס קוביה מהדברים שהיא קיבלה שם א שוב

זה לא היה אותו יחס אלינו כן אבל זה מה ש והשתמשנו בזה כשהיינו צריכים נייר טואלט היינו שולפות את מי יש ניר טלט ב הגענו למצב שאדם קיבל חמש קוביות ליום של נייר טואלט. קוביות לא גלילים. חמש קוביות. כן כן כן. גם ייני לעצמך. זה מה שמקבלים. ואני אני הרגשתי שזה זה לא הסוף. לא יכול להיות שזה שאלו החיים. ומצד שני אני גם אמא שיש כאן ילדה שעד רגע הייתה א חיה בעולם שכלו צמרגפן מתוק. אנחנו כהורים עושים כל שביכולתנו לגדל את הילדים בסביבה הכי בטוחה א רגועה ועוטפת עד שהם כבר יחספו לבלו את העולם בכל מקרה ואני שמתי לעצמי למטרה לשדר לילדה תקווה ואמונה שזו אפיזודה זה לא המציאות שלנו זה לא הגורל שנועד לנו ואני א

מספרת על איזשהו סיפור כיסוי ואני אומרת לה גם שכל יום שאנחנו כאן הוא יום שמקרב אותה אותנו לחופש וליציאה מבלי לדעת ש מה באמת יקרה. אני מאלצת אותה כל יום לבחור מתנה על כל יום שהיא שם ואנחנו מדברות את המתנות האלה. מה המתנות? כל מיני אייפד וטלפון שהיא רצתה ועוד ועוד ועוד. ולשמחתי לא רק שהיא קיבלה את כל ה-49 מתנות האלו, היא קיבלה הרבה הרבה יותר א מהכמות הזו. אבל זאת אומרת זה לא מה שחשוב המתנות אלא באמת החוט הזה שהשארתי לה כל הזמן למציאות שהיא מכירה וזוכרת ודיברנו על רטרוספקטיבה אמיה צעירה צעירה ציורים בשבי שבאותו רגע בכלל לא ניתחנו אותם בטח לא ניתחנו והיא פשוט צעירה נתנו לה מחברת איזשהו עץ שניים

ורק ברטרוספקטיבה חלק מהציורים נמצאו על ידי צהל וחלק לנה הצליחה להבריח בשיחור שלה כי זה מדבר גם על המשפחה של לנה שהיא מציירת בעיני רוחה ורואים שבכל הציורים שלה המוטיבים של הציורים הם כולם שמחים אנשים שמחייכים לבבות שמש שמש הילדה ישבה בחושך שמש חיות מוטיבים שלא מתכתבים עם המציאות האגומה שהילדה נמצאת בה. הסבירו לכם מה זה. כאילו פינחו את זה קצת. לא צריך לפענח את זה. זאת אומרת זה העולם זה העולם זו התקווה שהיא הצליחה לייצר בתוך העולם הנורא הזה. זה ה המציאות שהיא הצליחה לבנות לעצמה בראש מתוך התקווה והאמונה הזו שזה לא הסוף. אני כאם לא הייתה לי פריבילגיה ליפול ושהילדה תראה את זה. למעט נפילה אחת קשה

שהיא הייתה נוחת וחתופים אחרים לקחו אותה ממני וזה היה באמת לא נעים בשום רגע לא יכולתי לשדר לילדה חולשה אני הייתי לה כסלע איתן וזה אני מאמינה מה שכל הם עשתה או לפחות הייתה צריכה לעשות בסיטואציה כל כך קשה כשילד נקלעל למציאות כזו אגומה כהוטית א מפחידה והדבר היחיד שיש לו שם זה את ההורה ברז שלו. אבל דניאל, תראי מה קורה פה. אין ברירה אחרת. תראי משהו מדהים שקורה פה. כשאת מדברת לשנייה, המוח שלי ברח לשואה אל סרט ידוע שנקרא החיים יפים. יפחים. סיפור שבניתי לה כמו בחיים היפים. אני ממש מספרת לה שהיא חלק מקבוצה של ילדים מאוד מיוחדים שנלקחו מישראל בגלל שיש מצב לא טוב ואנחנו כרגע נמצאים במקום אחר בעזה. אנחנו

נהיה כאן עד שנקרא יעבור זעם בשפה שלה. את השווים שלנו אני מציירת כאנשים טובים שאחראים לביטחון שלנו כדי שהיא לא תפחד מהם. את מתווכת לה את המצב. אבל לאן לאן הלכתי עם המחשבות שלי עכשיו שאנחנו מדברות עכשיו ואולי הפשוט של החיים הטובים או מה שאת עשית לאמיליה בימים שם במנהרות ובדירה זה לעזור לה אבל אנחנו יוצאות ממצרים ואני קולטת עכשיו שזה עזר גם לך נכון מאוד כי זה חייב אותי להיות אסופה להיות בסנטר להיות חזקה עבורה בכל רגע שם אני יכולה להיות חזקה וברגע אחד שהיא היא לא ממש לידי. אני אומרת ללנה, בא לי לדפוק את הראש בקיר ולמות עכשיו. עכשיו שמישהו יהרוג אותי מרוב יאוש, מרוב תסכול, א מרוב פחד. אלה היו

שיחות ביניכם שם. בוודאי, אבל זה לא כולי לשיחות, נכון? גם צפחנו היה מלא הומור, היה מלא הומור שחור, אה, היה ללאוג להם. היה לנו אחד מהשובים שהיה נכנס כל בוקר ושר לנו, היה לו קול מאוד יפה. לא ידענו בדיוק לא הבנו כל מילה אבל הבנו כמובן שמדובר בשיר שהוא לא בדיוק כועד ישראל היה שם מית בחליהוד א והיינו קוראות לו הנה נו מתי הוא מגיע עם האמנון הוא היה היום אמנון חמס היינו קוראות לזה זה כבר לגלגנו על זה היינו מקשיבות לכל זמיר שלו והמילים המכוערות שלו וכבר את יודעת א קיבלנו את זה כחלק מהשגרה א אני באופן אישי אני אני בחרתי בליצר א מערכת יחסים א טובה עם השובים שלנו א מה שלנה לא תמיד א ועוד אנשים שלא תמיד

הצליחו באמת להפנים ולהבין את מקומם שזה מאוד מובן כי שבי מעביר אותך על דעתך אבל אני הבנתי שלא שנאמר אני חייבת להיות מסבירת פנים אני חייבת להיות נחמדה אני הרבה פעמים אני אני לומדת אותם הדבר הראשון שאני עושה אחרי שלושה ימים זה מבקשת דפים ועת ואני אומרת ללנה, אנחנו לומדות ערבית כדי שתהיה לנו כאן איזשהי איזה בסיס לתקשורת עם האנשים האלו לא צלם עכשיו זה לא הזמן כאילו זה לא אין לך אגו אין לך אגו את מבינה שהחירות שלך נשללה את בובה על חוט את נתונה לחסדיהם של מרצחים נתאון אין מקום לאגו אין מקום לדקות אין מקום בטח לא כשאת עם ילדה בטח לא שאת עם ילדה אז בדיוק אז אני עושה כל מאמץ ללמוד אותם ואת התרבות שלהם

הם לא דוברים מילה בעברית הם לא דוברים מילה באנגלית וכל מה שאני מצליחה ללמוד אני משתדלת ללמד גם את אמיליה משפטים הכל כדי שגם השיח לא יעבור מעל ראשה וכמו שאננה אמרה אנחנו משתמשות בידע הזה של ה שלח של האישיות של השווה של האישיות הערבית שלו שאתה מכ שאמיליה תלך ותבקש דברים בשלב מאוחר יותר, ככל שהיא קולטת את השפה, מתוך הנחה שגם האיש הכי רע בעולם יחמול על ילדה קטנה בת 5 וחצי שמבקשת משהו. ומה זה המשהו הזה? זה פיטה, זה נייר טואלט, אין פה מה לבקש. בדיוק. מה היה המנגנון שלך שם ביציאת מצרים? בשות בשבט. זה מה שאמרתי שלא לא הרגשתי כלום בכלל. כאילו לא היה לי אכפת עליי בכלל בכלל בכלל בכלל. לכן זה שונה ממה

שמרב ודניאל מסבירו. כי תקשיבי לי, כששואלים אותי מה הדבר הכי קשה שהיה לך בשבי, אני אומרת לא לדעת כלום על אף אחד מהמשפחה שלי, כי מה אכפת לתנאים, אוכל, אוויר, כאילו ממש לא. לאנה הייתה עדשה בצורה מפחידה לדברים לדברים מפחידים ומטרידים. כן. והיה בזה משהו שהוא נותן גם איזשהו א איזשהו ביטחון שהיא לא היא לא מתפרקת כאן. זאת אומרת היו לה את ה היו רגעים ודאי שהיו אבל זאת אומרת לא היה לה פחד א לפחות כ אני משווה את הפחדים שלי או היינו היינו כמו ברובזים במטווח כתוצאה מאפגזות של חיל האוויר וזו קצצה שמפרקת בניין לידינו ואנחנו יודעים על חתופים שנהרגו בשוגג כתוצאה מהירי הזה כי מה הסיכוי שצל יודע איפה כולם אין

סיכוי אנחנו חינו כמו ברוזים, במטווח, במשך הרבה מאוד זמן הרגשנו שאנחנו ברולטה וכל יום אולי זה היום שאם לא נמות מהשובים אולי נמות מהפגזות של צהל נכון ולמרות כל זה בתוך זה היא היא זאת אומרת היא מאוד אדישה היא אדישה להם לשובים היא אדישה למה שקורה ולא אכפת לי כי מבחינתי אם הא אם המשפחה שלי נרצחה שככה יהיה חיה בתחושה הזו אז א אז אין לי בשביל מה לחיות אז שרגו אותי כבר כאן. נכון? אתן, זאת הייתה הדרך שלכם ובאמת אפשר לבחון אותה לא בזמן השוי אלא כעת. אבל אנשים גם כולנו מתמודדים בהרגעים אלה עם כל מיני דברים אחרים שהם לא שבי. נכון? צני המלצת המנוסע. מה זה מנוסה? אני אגיד שיש בחיים בעיה וצרה. תמיד אמרתי גם

לפני השבי בעיה תמיד יש לה פתרון. אין דבר כזה שאין לה פתרון. צרה זה אני לוקחת את זה כמו המוות של ייה. זאת צרה. אין לי פתרון אמיתי. אני לא יכולה לעשות כלום בנידון. אז אני אומרת, אני רואה כמה נקודות אור בחיים שלי שאני מצליחה להרים מהם את הראש ולמצוא את הנקודת אור שנותנת לי את הכוח להתמודד עם זה. אבל לכל אחד מאיתנו יש בעיה. אחת נפרדת מבעלה, מתגרשים, אחד מפטרים אותו מהעבודה. לכל אחד ואחד יש בעיות בחיים. אין כזה דבר שכל החיים שלנו הם מלא נעימים והכל זורם. תמיד יש לנו תקלות, נכון? אבל הכל פתיר. זה הכל זמני. זה בעיניי צריך לראות את ה את החיים יותר. אני קוראת לזה כמו תיאטרון. פעם פעם אנחנו לא חס

וחלילה צבועים אבל כמו אנחנו נמצאים באיזה סוג של תיאטרון שפעם אנחנו בחיים האלה התיאטרון הוא לא משהו אבל זה משתנה להבין שהכל זמני ברגע שאתה מבין שהכל זמני כי גם אנחנו זמניים פה אז ההסתכלות שלך היא לחיים היא קצת אחרת כל כך מתאים לפסח מה שאת אומרת תרשי לי להגיד לך שקמח ומים עושים עושים לחם נכון ומקמח ומים עושים מצות נכון מה ההבדל ביניהם אותם מוצרים נכון זמן זמני אלה אישו יחד יש אפילו הלכה 18 דקות וזה יהפוך להיות חמץ זמן חמץ ומצה נכון תני לנו את מוטו חייך למתמודדים באשר הם אז אני באמת א עושה הרצאות של הסיפור שלנו הרבה מאוד זמן אבמות קטנות כגדולות בפני כל מיני קהלים ואני בסופו של דבר בעצם מביאה את

התובנה הכי עמוקה א שלקחתי איתי מהשיעות הזאת בשבי של 50 ימים בקירוב א ואני אומרת גם כשנראה שאין מקום לבחירה אז כנראה שתמיד נותר איזשהו מקום לבחירה תמיד אפשר לבחור בתקווה. תמיד אפשר לבחור באמונה, גם אם אנחנו לא יודעים אם יהיה אור בקצה המנהרה. ובמקרה שלנו זה באמת ארטה משמע. אבל אני בחרתי בתקווה, בחרתי באמונה, בחרתי בלהיות חזקה עבור ביתי שם ובוחרת מחדש הבחירה הזו בחיים היא החלטה, היא לבחור כל יום מחדש בחיים. א אתה עובר כל אחד עם השואה האישית שלו שם וסליחה שאני מדברת במושגים כאלה ואו אה א אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל אני חושבת שזו שואה מה שקרה לאנשים שם ב7 באוקטובר ובשבי ועדיין והבחירה הזו

בחיים היא בהחלט בחירה יומיומית לקום לצמוח לא לשאול למה למה זה קרה לי? כי אנחנו לא נקבל תשובות. אני לא שואלת למה זה קרה לי. אני לא שואלת א אני כואבת שאני הייתי בן קבוצת הנבחרים שזכו באמת זכו לצאת מהשוי אחרי א א איק זמן. אני מרגישה מבורכת. אני מרגישה שאצבע האלוהים נגע בי עד כדי כך. אבל אני לא שואלת למה זה קרה לי. אבל אני צומחת מתוך הדבר הזה. ואני חושבת כל יום איך להיות אדם טוב יותר באמת לא שאני את יודעת אומרים אין אדם מדבר בשבחו אבל לא הייתי אדם רע לפני אבל היום אני גם מרגישה הרבה יותר שלמה עם מי שאני גם עושה יותר טוב או חושבת איך לעשות יותר טוב בעולם הזה א ובקר זה באמת זמן נשתנה בך בעקבות

מלחמה ממש א זאת אומרת זה זה מוזר לומר שאבל באמת יש לא סתם אומרים שממשברים צומצ אתה אתה צומח כן לא קלישה בכלל וזה באמת המסר הכי חשוב שלי כי אני אומרת לכל אחד יש איזשהו שבי שהוא שבוי בו אולי שבי של זוגיות לא מיטיבה עבודה לא מדויקת שבי של אמונות ומחשבות מגבילות אבל בסופו של דבר אני חושבת שלכל אחד יש בסוף יום את האפשרות הזאת לבחור והכל כל הוא תלוי הבחירה שלנו. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט על התוצאה, אבל לפחות על הדרך של איך נעבור את זה, אנחנו כנראה כן יכולים לשלוט. ואם בתוך הין בחירה הזו שלי כן מצאתי את השבילים הקטנים האלה, כן? לבחור ולוותר אחר על דברים אחרים כדי שכן אני אוכל לדבר על בחירה. אז זה

זה המסר הכי חשוב שלי בתנאים האלה ואני בכלל חושבת ש מהסיפורים שלנו ולא רק אפשר ללמוד הרבה על על פרופורציות בחיים להבין שברגע אחד נדמה שיש לך הכל ואתה הכי גבוה וברגע אחד הקרקע עלולה להישמת לך מתחת לרגליים והכל יכול להילקח ממך א באכזריות וכל החיים מתהפכים עליך אני תמיד אומרת אמרת בחמש דקות החיים שלנו השתנו אבל 180 מעלות מלשבת בערב על יין ולעשות קידוש ולקום בבוקר והחיים שלך אחרים לנה אז בדיוק אני רוצה להמשיך מה שדניאל אמרה ורוצה להגיד שכן אני יצאתי עם תובנה מאוד עמוקה שחייבים להגיד תודה כל יום על מה שיש תודה ותודה ותודה תודה וכשאני יצאתי מהשבע ונדע לי שבעלי נרצח והבן היחיד שלי בשבע והבית שלי נשרף

ואין לי כלום ושום דבר אני הבנתי שאני צריכה להגיד תודה על זה שהבן שלי ברוך השם בחיים וזה היה לי חשוב וכל יום ודתי לקדוש ברוך הוא תודה שסא בחיים וזה היה הדבר היחיד שחשוב לי לא אכפת לי מהבית בטח שלו שמתי את כל סיפור של בעלי זכרונו לברכה בצד אמרתי אני לא הולכת לקבר שלה בלי הבן שלנו לא הולכת לא מוכנה שמתי את הכל לסיפור הזה בצד והייתה לי רק מטרה אחת שהבן שלי השתחרר ואמרתי תודה תודה ותודה שהוא חי וזהו אז מה שחשוב תמיד למצוא את הדבר שאפשר להגיד תודה עליו ותמיד יש תמיד יש אפילו כאילו במצב הכי קשה שהייתי בו של זה להגיד תודה על כל יום שניצלנו ושרדנו את השוי, כל יום שלא ירו בנו, כל יום כזה הוא הוא הופך

ליום של הודיה, הוא יום של תפילה, הוא יום שאני הייתי כל יום מוצאת איזשהיא נקודה ביום, מתחילה את התפילה, אני לא אני לא אני אומר אני לא אני לא אישה דתית, אבל א אני מוצאת את עצמי כל יום, מוצאת איזשהי נקודה ביום שבה אני א ממש מתפללת ומקווה שהתפילות האלה יפתחו את שערי שמיים ואני מבקשת מהבת שלי א לחזור אחריי ומכל יושבי החדר לומר אמן. מה אמרת? תא לי את הניסוח לת מילה במילה. קודם כל אני אמרו פעם ש שהוא למעלה מקשיב לקול של ילדים קטנים אז אני תינוקות של בית רבן כותחת ואומרת תקשיב לקול של ילדה קטנה נכון ואני א התפילה היא לא דווקא תפילה דתית אני מבקשת שלום וביטחון לכל החתופים לנו במקרה אמרו את מספר

החתופים אז ידענו ידעתי בערך כמה ילדים בגיל של הבת שלי יש ידענו בערך אה זאת אומרת לא פרטים משפחה שלי כל אחד כן ידענו מעט מאוד אבל על על מה שידענו אני ביקשתי באמת שלום וביטחון ביקשתי שלום וביטחון לכל החתופים באשר הם ממשיכה להתפלל איתך היום א היום יותר היא מודה יחד איתי על דברים טובים שקרו לנו היום דברים קטנים הכי קטנים על זה ש שהיה לנו אוכל על זה שקפצתי איתה לקנות את מה שהיא רצתה אה א אני מודה ש לא כל יום אני עושה את ההודיה הזו איתה אבל אני אני מלאה מלאה ב באמת מלאה כרימון ב בהודיה מבוקר ועד ערב אומר תן לי תן לי את מה שאל תיתן לי כלום יותר תחזיר לי את המשפחה שלי מהשבי קודם כל ואת שאר החתופים ואל תיתן לי כלום תן לי להיות ככה כל יום אז זה תודה תקווה ושהכל זמני