חינוך וילדים: צבי יחזקאלי והרב דניאל כהן בשיחה פתוחה

אתה יודע, הרב, יש איזה נתון מעניין, אני הבנתי ממנו הרבה. לכל מנהיגי אירופה המערבית אין ילדים. אין להם ילדים. גם כשגרתי באירופה, כששאלתי את השכנים שלי: למה אין לכם ילדים? אז הם אמרו: זה עושה רעש בסוף שבוע. האמת, הם צודקים, זה עושה רעש בסוף שבוע. אתה יודע, הרב, יש דבר אחד שלא לימדו אותנו, והוא לדעתי הכי חשוב - איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג? חבר? רד איתי לבייסמנט, להתחלה. "קול דודי דופק "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי." אתה יודע, הרב, שהנושא עכשיו הוא בטח נושא שימשוך הרבה תשומת לב כי כל מי שיש לו ילדים, איכשהו הוא עובר בכל השאלות הללו של... רגע, בהתחלה זה היה:

למה בכלל ילדים? וכשיש אותם, אתה נכנס לעולם שלם של השתקפויות וסימנים ועבודה מול גידול הילדים. אבל בוא נתחיל, כמו שתמיד אנחנו מתחילים, בבייסמנט. הזכרתי לך שהיו לי שכנים באירופה שאמרו: למה ילדים? זה עושה רעש. איפה כתוב בתורה שאני צריך להביא ילדים ולהיות כזה בשביל הילדים ולמסור את נפשי בשביל הילדים? אתה יודע, צבי, אנחנו כל הזמן, במציאות שלנו כבני אדם, נבראנו בצלם אלוקים. זה אומר שהחיים שלנו באיזשהו אופן הם השתקפות של השם יתברך בתוך המציאות. אז כמו שראינו שהוא ברא את העולם מאהבה, שיהיו שניים, שיהיה מי לאהוב ומי שיאהב אותו, הוא גם ברא, בלשון "בר," שלשון "בר", "בראשית בר"... זה שיהיו לו בנים. ולבנים

האלה הוא מעניק חיים בכל רגע. אז גם שם אנחנו מידמים אליו. זאת אומרת, שלהביא ילד לעולם זה בעצם לממש את הייעוד שלנו להיות בצלם אלוקים. מי שאין לו את זה, צבי, קשה לענות לו למה להביא ילדים. אפשר לדבר איתו... כאילו: מי יטפל בך כשתהיה זקן? או איזה המשך... -מי ימשיך... כן. כן, מי ימשיך אותך? ואיך... כל מיני דברים. אפשר להגיד אותם, אבל אתה כבר שומע, זה כבר לא עובד הדיבורים האלה. כי יש אלף ואחד אופנים שבהם האדם יכול למצוא את ההמשך שלו, אדם יכול למצוא את בית האבות שהוא יגור בו. אבל שהוא יידמה אל השם, יעניק חיים, יאהב את החיים האלה ויקיים אותם, זה רק דרך ילדים. רק ככה האדם נהיה לאדם. ואז מגיע השלב שהוא

אומר: אני רוצה. זה מסוג הדברים, אגב, לפחות מהניסיון שלי, בתור אדם שהיה בצד האירופי, שאמר: רגע, למה צריך את זה? זה יפריע לי, וכולי - הבין שבעצם זה חלק מהעניין של ההשתקפות של החיים של השם ואם יש לי אבא בשמיים, אני צריך להיות אבא למישהו פה, לפחות בייביסיטר לילדים של האבא. -אוקיי... אז מגיע הרגע שאתה... פתאום נפתח הלב ואתה רואה את זה. צריך איזו פתיחת לב כזאת, לדעת שאתה רוצה להיות בנתינה. לראות את המקום מרחוק, לראות רחוק. ואז אתה מחליט שאתה מביא אותם ומתחבר קודם כול לבת הזוג. זה די דומה לזוגיות, של מלבד שהוא טוב ללבד שהוא לא טוב, ואז להתחבר, ואז מתחילה מערכת הנתינה. וזה מאוד קשה. -כן. אני רוצה

לומר, שכמו שאמרת במערכת הזוגיות, הרי יש עוד מדרגה פה לאהבה שאנחנו כל כך עוסקים בה, כן? והיא שלא רק שיש כאן אהבה והענקה, אלא יש גם כן אהבה שהיא גילוי של האיחוד שבינך לבין אשתך. הרי בסופו של דבר, מה שכתוב בתורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו "ודבק באשתו "והיו לבשר אחד." "והיו לבשר אחד"... -הם יהיו לבשר אחד או שהילדים יהיו הבשר האחד של שניהם? הילדים, בדיוק. אה, אלה הילדים. -יהיו הבשר האחד של שניהם. כי הרי שני גופים לא יכולים להיות במקום אחד, אלא בילד. אז המימוש של האהבה שבין שני בני הזוג, המימוש של היכולת שלנו באמת להעניק חיים, זה מה שנמצא שם. אבל אתה צודק לגמרי, זה לא מסע פשוט, הרי... בהתחלה

זה נחמד, כשהם קטנים זה תמיד נחמד. זה באמת "היו לבשר אחד." -אתה יודע, זה השלב של ה"אחותי," כשהם עדיין מאוחים איתך. -כן. הם עדיין אחד איתך. -אז נהיה "רעייתי". -בדיוק. ועכשיו לך תחפש את ה"תמתי," זה האתגר בעצם. -כן. של... בוא נתחיל בעצם בהתחלה. הם באמת... זה מאוד חמוד כשזה בהתחלה, אבל אז אתה רואה גם את שרשת התביעות החדשה ואז זה באמת מטלטל את החיים שלך כי אז אתה מבין שרגע, מה זה? אחד במקום אחד? אני בשבילו? איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר הדבר הזה? כן... -הבשר האחד הזה. טוב, אז קודם כול צריך לדעת שיש משהו מאוד נפלא באיך שהשם מדבר איתנו גם כשהוא מברך אותנו בברכה הזאת, שגם זה לשון של "בר", ברכה. בר-כל,

אני מביא את החוץ אליך, כלומר השם רוצה אותנו. אז כשהוא מברך אותנו, בברכה הראשונה שהוא מברך אותנו, זה "פרו ורבו," שאתם גם כן תפרו ותרבו. "פרו" זה כאשר אני בעצם עושה לעצמי פרי, אבל "רבו" זה שהוא גם כן שונה ממני. שונה ממני. מה זאת אומרת? -יש פה סוד גדול. הדיבור הראשון שהקב"ה אומר אל האיש שהוא בעצם האבא היותר קרוב שלנו, אברהם אבינו, זה "לך לך", לך לך. והמפרשים שואלים מה זה ה"לךָ" הזה? "לךְ" אני מבין, אבל "לךָ?" לעצמך, לטובתך, לפנימיותך, לנקודה שלך. -אמת. אז שם רש"י אומר "להנאתך ולטובתך." כלומר, שאני רוצה אותך במיטבך. אז זה קודם כול ממד ראשון להורה, שהוא פונה לילד שלו ואומר לו "לך לך," אתה קרוב

אליי, אתה הבשר האחד שלי ואשתי, אבל אתה גם הרבה מעבר למה שאי פעם יכולנו להיות, אתה מגלה פנים שבנו שאנחנו גם כן לא נחשוף אותם אל העולם. כל אחד מכם הוא משהו שהעולם צריך אותו. ואליו אתה אומר "לך לך." הכוח הזה והיכולת הזאת זה בעצם המסוגלות שלנו לשלוח אותנו לדרכו, לספר את הסיפור שלו. אתה יודע, אני חושב שאחד מהמתחים הגדולים של הורים הוא שהם חושבים שהילד שלהם אמור להיות סוג של שיבוט שלהם. הוא הולך בדרכי או לפחות ממשיך את דרכי הנפלאה שעשיתי בעולם. -כן, בדיוק. ולא רק זה, זה נהיה יותר גרוע מזה מפני שלא רק שהוא רוצה שיהיה השיבוט שלו, הרבה פעמים הוא רוצה אותו תכשיט שלו. הילד נהיה ל... -"תראו איך הוא מנגן,

תראו איך הוא"... לגמרי, איך הוא המצליחן שמוכיח... -שאני לא הצלחתי. או... -את ההצלחה שאני לא הספקתי. -בדיוק. הוא כאילו ממחיש אותך. אבל הטעות כאן היא שזה מאבד את ה"בר" של ה"בראשית." לא, אני רוצה אותך ב"לך לך" שלך, אני רוצה אותך מספר את הסיפור שלך. אומנם אני גם רואה בך המשך, גילוי וביטוי לכל מיני צדדים שבי שאני לא מימשתי, אבל חבוב, יש לי משהו להגיד לך, אתה לא בוחר איזה מהם הוא ימחיש והוא יממש. וואו, זה... זה ממש עמוק. כי זה בעצם לך לך, ואני צריך עכשיו להיות בעמדה שהיא לא שיפוטית ואני צריך לאהוב... הרי התחייבנו בעבר שהכול מתחיל באהבה, אנחנו בקומת האהבה, אנחנו באהבת ילדינו, שבעצם אני אוהב את הילד

ולא את הדרגה או את הכיוון. זאת אומרת, גם אם הוא לא הולך לכיוון שלי, אני אוהב אותו... אני לא צריך לאהוב אותו, אלא אני מלכתחילה אוהב אותו ולא משנה מה הוא יהיה? קודם כול, לא משנה מה הוא יהיה. ואם אני דוס והוא לא דוס, אז אני אוהב אותו? אתה אוהב אותו. אני רוצה להגיד לך, צבי, כולנו עוברים דברים בחיים, ואין משהו יותר... אני יותר מתקשר דרך רוח המציאות שהיא כולה אחת, מאשר אהבה. הבן שלי הוא לא היה בדיוק שיבוט, ועד היום. והיה שלב ש... -בסדר, אפשר שהוא לא ינגן בקלרינט. אבל היה עוד יותר מזה. נפלא, הוא נפלא. אבל היה המון מתח. היה שלב שהוא היה בהודו, שאני אמרתי לעצמי: די, די, די, די. מתפלל, מברך, הכול. אבל

יש דבר אחד שאולי אני לא עושה, זה להיכנס למקום שבו אני פשוט מקרין אליו אהבה. לא משנה איך הוא מתנהג, מה הוא בחר, אני פשוט מקרין אליו אהבה. וביליתי חצי לילה בזה, צבי, ממש, פשוט עם זה שאני אוהב אותו, אוהב אותו, אוהב אותו בגופו, אוהב אותו בנפשו, אוהב אותו במציאותו, ונשאר עם זה. למוחרת בבוקר הוא מתקשר אליי מהודו, הוא אומר לי דבר שהיה מאוד נדיר לשמוע ממנו. "אבא"? "-כן? אתה מתקשר מהודו"? "כן." "-למה"? "האמת, התקשרתי... "האמת שרק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך." מקסים. העוצמה של האהבה שיכולה להתעורר בליבנו לתת לילד מקום זאת עוצמה אלוקית שהיא עוברת מפני שהמציאות היא אחת. אתה יודע, הוא... הבורא הוא האבא

של כולנו והוא אוהב אותנו במהות, ונכון שצריך לכוון אותנו, נכון שצריך לפעמים לדרבן אותנו, אבל היסוד של הכול זה שהוא אבינו. יש ניגון נפלא שהוא באמת שייך אל האזורים האלו: "כי אנו בניך", אנחנו אומרים אל השם, "ואתה אבינו "אנו עמך ואתה אלוקינו." מקסים. בוא נצא לשיר. -בוא נשמע. אני רציתי להמשיך לנושא אחד, אבל השיר הזה העלה בי משהו שאתה לא מכיר, סיפור שאתה לא מכיר עליי. אנחנו גדלנו בבית שאבא אמר באיזשהו שלב: אני חבר. תקראו לי בשם, לא צריך לקרוא לי אבא. כיף. חבר, שמחה. ואז... אתה יודע, התגלגלו החיים והבנתי שצריך רעש בסוף שבוע ואני רוצה ילדים ורוצה להתחתן וחזרתי בתשובה. ואני יושב שם על איזה ספסל קק"ל,

איפה שהתחתנתי, באיזו פינת יער ביום שישי בבוקר, עם 30 מוזמנים, והרב אומר לי: בוא תקרא לאבא. אז אני קורא לו: דוד. אז הרב אומר: למי קראת? אז אמרתי: לאבא שלי, אנחנו קוראים לו "דוד", הוא חבר. אז הוא אומר לי שאם אין אבא פה, אז לא יהיה לי אבא למעלה. אם אין לי אבא כאן, את המילה "אבא", את הדמות, אז לא יהיה לי אבא למעלה. אז החזרה בתשובה חייבת לעבור דרך העניין הזה. באותו רגע קיבלתי לקרוא לאבא "אבא." עכשיו, הייתי בטוח שהוא יגיד לי: נו, די, הרשיתי לך לא. ואבא שלי כל כך התרגש. הוא דמע, הוא בכה. זאת אומרת, הוא היה צריך את זה, אבל בשביל הסחבקיות הוא נתן את זה, של: תקראו לי דוד. אבל אבא הוא אבא. כי זו מערכת

של השתקפויות, זה כמו שאני אהיה אבא והוא אבא שלי ויש לנו אבא למעלה, זה הכול השתלשלויות ואי אפשר להתחמק מזה, לא בשם חברות ולא בשם סחבקיות. אז השיר הזה, ככה הוא נגע לי. לעניין הילדים, אז התמונה מסתבכת כי כל ילד הוא ילד שונה. נכון, דיברנו ילד ילד ילד, אבל רגע, יש כמה. וכל אחד יש לו את הייעוד שלו ואני לא יודע מאיזה שורש נשמה, אם זה באחד או שהם אחים. לפעמים אחים יכולים להיות כל כך שונים. לנו יש ילדים, שכל אחד הוא סיפור עצום בפני עצמו. -כן. האחרון עוקף את השניים מקדימה, והראשון הוא בכלל שונה... יש ממש דמויות אחרות ממחזות אחרים. אני חייב להגיד שאני יודע את זה, כי אני רואה אותך בגן המשחקים איתם. -אה,

כן? וזה ממש אתגר, אתגר, באמת, להיות עם הסבלנות הנדרשת וההכלה והיצירת מקום, שכל אחד ימצא את מקומו. אתה יודע שהשלום זה לא כאשר הכול זה בשלווה. אצלנו שלווה ושלום הם שני דברים שונים. שלווה זה... -רוגע כזה. רוגע, זה הכול פשוט על המקום שלו. -לא... אבל שלום זה כאשר יש הרבה חלקים והם יודעים להשתלב ביחד. אבל תדע לך, אתה יודע שזה... ממש הסיפור הזה שלך הוא כל כך נוגע גם בנקודה הזאת שבעשרת הדיברות... הרי "כבד את אביך ואת אימך" הוא הסוף של החמישייה שכולם מדברים על השם: "אנוכי", "לא יהיה לך," "לא תישא את שמי לשווא," "זכור את יום השבת" ו"כבד את אביך ואת אימך." כי בעיקר היחסים שלנו כילדים אל ההורים וכהורים

אל הילדים, אם זה דבקות עם המקור, אז אנחנו יודעים שבאנו פשוט להעניק חיים, אבל גם שיש לנו מקום כמשפיע שהוא מעביר את האור אליו. זה נורא חשוב שהורה כל הזמן יחזיק את העמדה הזאת והכבוד הזה. אבל הנה, אני אגלה לך סוד גדול, שכתוב בתורה משהו כל כך נפלא בסיפור מעשה בראשית. אז יש סיפור שם שהקב"ה, ביום השלישי הוא עושה את העצים ועושה את העשבים. אז את העצים... הוא אומר שכל אחד יעשה את הפרי שלו... -פרי למינו. בדיוק, "זרעו למינו." על הדשאים הוא רק אומר שכל אחד יעשה "זרעו בו," בלי "מינו." אבל כשזה קורה, אז הדשאים עושים כל אחד "זרעו למינו." כאילו, מורד נגד הקב"ה, עושה לא כמו שהוא ציווה. כי באמת הבריאה היא סוג

של התהוות והתרחשות עצמאית מתוך עצמה. הקב"ה ראה את זה, והיית מצפה שיגיד: מה פתאום? איפה ה"ויהי חן" שלי? אבל בסוף כתוב "ויהי חן," כאילו שזה מה שהוא רצה. אז המפרשים אומרים: רגע, מה קרה פה? הם לא עשו מה שהוא ביקש. וכאן... תדע לך, זה נדיר... זה קצת עצוב אולי, אבל זה נדיר שכתוב בתנ"ך שהקב"ה שמח. דווקא מזה הוא היה שמח? -רק זה. התלמוד אומר במסכת חולין שהפסוק שאומר "ישמח ה' במעשיו," הוא נאמר והוא קרה כאשר השם ראה שהדשאים הם שמרו על הייחודיות שלהם. למרות שהם הכי נראים אותו דבר. -בדיוק. אז באמת מה שכתוב שם הוא שהם ראו... אם על האילנות, שכל אחד מן האילנות הוא ניכר לעצמו, הוא בכל זאת אמר שכל אחד ישמור על

הייחודיות שלו, אז כל שכן אנחנו, שאנחנו גדלים בערבוביה, שאנחנו צריכים לשמור על הייחודיות שלנו. עכשיו, הם היו יכולים להסיק מסקנה הפוכה. אבל הם הלכו לגמרי... כן, הם היו יכולים להגיד: טוב, כנראה שרק אכפת לו מהאילנות. אולי כי לא היה להם כבר יכולת להתאמץ להיראות שונים, פשוט אמרו, בואו ניכנס פנימה ונבין את הסיפור של כל אחד מאיתנו. אוקיי, אבל זו הנקודה, זאת אומרת שהאדם יכול להסתכל על העולם ולהגיד: כנראה רק אכפת לו מהם. והוא יכול להסתכל על האחים שלו ולהגיד: כנראה שרק אכפת לו מהם. אבל מה שהוא מגלה, אם יש לו תעצומות נפש, וזה מה שדרוש מכולנו - להסיק את המסקנה הזאת, להגיד "לא, לא, הוא רוצה אותי" זה

להידמות אל הדשאים, וזאת שמחת הבורא בנו וזאת שמחת אבא בנו. ונכון, כמו שאמרת, ריבוי הגוונים של הילדים והאופנים השונים שלהם, וואי, איך אני נותן בדיוק מה שאני נותן לו? כולם צריכים להיות שווים. לא, יש לאבא אהבות מיוחדות. יש לו דברים שבמיוחד מושכים אותו לילד הזה, יש דברים שאולי, באמת, בכנות, דוחים אותו מהילד הזה, אבל משהו אחר שהוא מגלה שכן, אבל יש לו את הצד הזה. הוא בכל אחד מוצא אהבה מיוחדת, כמו שהבורא מוצא אהבה מיוחדת. -וואי, זה מקסים. אני אגיד לך שתחילת הפסוק הזה, שבאמת הפסוק הוא על שמחת החיים, ששם בכלל אנחנו יכולים למצוא את שמחת החיים כשאנחנו יודעים את ערך עצמנו בעיני הבורא ואת הייחודיות שלנו

בתוך המכלול של האחדות הגדולה הזאת, ההתחלה של הפסוק היא "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו." הכבוד שלו זה דווקא כאשר כל אחד באמת יודע שהוא רוצה אותו בייחודיות ובסיפור שלו. וואו, זה נפקא מינה עצום להורים. תכף נדבר על זה, אבל עכשיו אני רק בא לנהג את העניין הזה. אז קודם כול, כשילד אומר לי "לא פייר," אני לא צריך להתרגש מזה. לגמרי. אתה יודע, עצם זה שאתה צריך להגיד את זה באנגלית... -בדיוק. סליחה שאני מזהה את זה, כי באתי משם... לא, אבל יש את הילדים: לא פייר, הוא... לא פייר, ואתה יודע מה? הוא צודק. כי "פייר" זאת לא מילה בעברית, "צדק" זה אצלנו. וצדק אין בעיה. אני נתתי לזה את מה שהוא צריך ובצדק. -נכון,

לגמרי. כן. באמת באמת העומק של הדבר, וזה מה שהילד, בכל אחד, גם אנחנו כילדים צריכים לדעת, לאבא יש אהבות מיוחדות ודווקא אם אתה פונה אליו עם ההעצמה שלו באהבה המיוחדת שיש לך אליו... -הוא לא יצטרך... זה לא אותו הדבר. נכון, זה לא אמור להיות אותו הדבר. המסר של שלווה, כאילו שבבית כולם יהיו אותו הדבר, הוא מסר... -הוא לא מחשבה של עשבים. ממש לא. מקסים. אז בוא נעמיד רגע את זה ככה, באמת, אני עכשיו רוצה להבנות את זה. אז יש לנו כל ילד שהוא עשב וסיפור מיוחד משלו, ויש לנו אותנו, שאנחנו צריכים להעצים אהבה לכל אחד. "לא פייר" זו לא מילה בעברית, אנחנו הולכים על צדק ועל העצמה. אבל... ויש את המבנה של: יש אבא למעלה,

יש אבא למטה, וכמו שכתוב בגמרא, להם יש אותי ולי יש את מי שאמר "והיה העולם" והכול במדרגות. אבל רגע, נכנס פה עוד משהו. עכשיו נכנס העניין של מה הילד מביא לי? זאת אומרת, נכון שהוא לא שיבוט, הוא בכל זאת אבל בשר שלי. הוא מראה לי דברים שלפעמים, בדרך כלל גם מכעיסים אותי כשהם מתנגדים אליי. אני רואה צד של מרידה, אני רואה צד של דווקא, ואז... אז אני... איפה אני פה מול השלום ומול הדין, מול החסד? אתה יודע איפה אתה נמצא, צבי? בהתנגדות הזאת, בקושי הזה שאתה חווה, הנקודה הראשונה היא לבדוק בעצמך איפה הנקודה הזאת קיימת בי. המורד? או ה... המורד. -מה זה המורד? אם לא הייתי מורד, לא הייתי כאן. אוקיי, אז הנה... אני

היום מי שאני כתוצאה מהמון המון מרידות ורצונות לבדוק בעצמי. יופי, אז אתה בעצמך ידעת הרי סיפור... אבל אני רוצה לשמור עליו. -כן. אתה חייב לשמור עליו ואין ספק שאתה צריך ליצור לו את גבולות הגזרה, זה אין ספק, להציל אותו מסכנה, גם להנחות אותו, להדריך אותו, אבל הכול ממבט של... אתה יודע מה, של "ברכנו אבינו כולנו כאחד "באור פניך "כי באור פניך נתת לנו" את החיים האלה. כלומר, ששלום הוא כאשר אתה באמת מתייחד אל הראייה הזאת שהוא בא ומגלה חלקים שבי, לא רק המרד, צבי, הדברים שמכעיסים אותך בדרך כלל הכי הרבה, הם דברים שקיימים בך שאתה עדיין לא השלמת בהם. כשאתה יוצר שלום בתוך עצמך, אתה רואה: אוקיי, אוקיי, אני מכיר

את זה. אני יצרתי את האינטגרציה, את השלמות של זה בתוכי, אני יכול גם להקרין אליו אהבה. אבל מצד שני, כמו שאתה אומר, אני צריך ליצור לו גבולות ולהנחות אותו. התורה, נאמר עליה "דרכיה דרכי נועם "וכל נתיבותיה שלום." יש לה נתיבות... -ומה עם גבולותיה? אוקיי... -איך אני שם את הגבול בשלום, אני שם את הגבול בלי להשפיל, אני שם את הגבול שיהיה טוב לנו, לשנינו? אתה שם את הגבול כאשר אתה יכול לדבר את זה בקול, כמו שאמרנו פעם ביחד, שכשאני אומר "לא" בקול של אהבה, אז הילד ישמע את ה"כן." בוא ניכנס עכשיו לשיר שמתקשר אל הנקודה הזאת של הייחוד שבתוך השלום הזה בברכה, ואז נחזור לראות איך אנחנו יכולים להמחיש את זה ולממש את

זה בחיים. בוא נשמע. אוי, כמה כוח יש לנקודה טובה. להסתכל וממנה להתחיל. גם בילד. זה באמת הביטוי של השלום, היכולת לראות את הנקודה הבולטת בו כמשהו יקר. החיבה שאתה יכול לעורר דרך זה זה ממש משם, ממש משם, כן. אתה יודע, צבי, עכשיו שראינו עד כמה שהשלום זה משהו שהוא מכיל, אני רוצה לספר לך עוד משהו שהוא סוד גדול של החכמים. הם אומרים שכדי לכוון את הלב, אדם צריך ליצור מקום. המקום הזה הוא מקום מקבל, מקום מכיל, הראייה הטובה. והראייה הטובה היא גם חלק מהאופן שבו אנחנו מבטאים את האלוקות במציאות שלנו. הרי דבר אחרי דבר הקב"ה הסתכל עליו, "וירא אלוקים כי טוב." "וירא אלוקים כי טוב," תדע לך שראייה היא יוצרת מציאות.

וכשאדם לומד לראות ממקום עמוק מתוך עצמו, אני פשוט רואה את הטוב שלך. מפני שאתה יצור אלוקי, אני לא מחפש עכשיו מה אתה עושה ומי אתה, אלא עצם זה שאתה יצור אלוקי, את הטוב הזה אני עכשיו בא להגדיל. יש שתי דרכים, אפשר לעשות את זה כאילו בשכל, אבל זה לא כזה עובד. אני עכשיו בסדנה שהעברתי ראיתי שמישהו סיפר לי כמה פעמים הוא חשב על דברים טובים עם הילד שלו. אבל פה אנחנו נעלה למקום גבוה, אני מזמין אותך פשוט לשחרר גם את המקום השכלי, לעורר את הלב, ועוד יותר, להידבק במקום הגבוה שלך ומשם לצפות על ילד אחד שיש לך, שיש לך עכשיו מערכת יחסים שאתה רוצה להשביח. משם תברך ועל זה אתה תודה. אוקיי, בעזרת השם. קדימה. תעצום

עיניים ולתת לצלילים להדהד בך ולחוש, כמו שהאוויר עובר דרך הכלי ומוציא צליל, איך שהשם יתברך הוא מעביר דרכנו אור שמוציא צלילים שונים ונפלאים. אני רוצה להזמין אתכם עכשיו להזדמנות, להתבונן על אחד מהילדים שלכם, אחד שאתה בוחר שאתה רוצה להגדיל אליו את מקום האהבה, מקום הברכה והתפילה, לא זה שאתה מסוכסך איתו אבל גם לא זה שהכול זורם איתו, אחד שזאת ההזדמנות עכשיו להתחבר אליו ממקום חדש ולראות אותו מהמקום של השלמות שלו. קודם לבחור איזה, לחוש אותו בלב, לדמיין אותו מול העיניים, להנכיח אותו בנפש ומשם נעלה בסולם מהנפש אל האהבה ומעבר. להיות איתו עם התמונה מול עיני הלב, להיפתח אליו מתוך חיבה אל נקודה אחת יקרה בו,

משהו שאפשר להתחבר מתוך ראיית הטוב של הילד הזה. בטוח שיש לו מקום כזה. ולחבר את הלב לשם. אני מזמין אותך לראות את הילד הזה בשלמות שלו. לשחרר את הציפיות, לשחרר את הדרישות, להתחבר לנקודה היקרה הזאת ולראות את הילד ממש עם פנים קורנות, עיניים זוהרות בטוב. לדמיין אותו כאשר באמת האור האלוקי זורח עליו. אתה מביט אליו והוא מביט אליך. מה הרגשת כשעברנו למקום הגבוה? עם כל המצלמות וכל מה שקורה פה, הרגשתי שזה אפשרי. כי... שני שלבים, קודם כול שחררתי, והעלייה היא פונקציה של עוד זמן, אתה יודע, וזה כבר היה קורה, וזה קורה, אבל נקודת המפתח היא... מה שאתה קורא לשחרר אז לשחרר שכל, אצלי זה לשחרר רשימת דברים על הילד

ופשוט לעזוב את זה ולהסתכל. לבוא ממקום של: תודה, יש פה משהו. וכבר כשאתה אומר תודה, אתה משנה את ההתייחסות. אז זה גם מה שאני לוקח מפה, אם אנחנו כבר ככה מנסים לאסוף פה מה שקרה. קודם כול להגיד תודה, ואז אני מכיר בשרשרת ההמשכיות, באור שעובר לילד. הדבר השני זה לא שיבוט ולא שיפוט. זו לא טעות בערבית, זה לא המשך שלי ולא שיפוטיות. ואז את הדבר שהם מראים לי. וגם בתוכי יש ילד. אתה יודע, אני אומנם מבוגר, אבל יש בי צד של ילד. ילד שהוא עדיין חי, ילד שחי איתי מאז שסופר דברים, שאוגר דברים ואיתו אני גם מדבר כל הזמן, אז יש לי עוד ילד, נוסף לכל הילדים המיוחדים והעשבים. ממש. -ושם אני באמת רואה את האתגר. באמת להתחיל

להפריד את המערכות כדי ליצור את אותו שלום, כי שלווה אפשר להשיג. בין אם במסכים, כדורים, אוכל, במבה, מתוקים - לא. אני רוצה את השלום. ואני חושב שזה שאני כבר יודע מה אני רוצה ויש דרך ויש אבא, ויש אבא למעלה ויש אבא למטה, אז יש התבהרות. אז בעזרת השם אתה גם תחוש את השמחה הזאת שהקב"ה שמח בנו, כלפי הילדים שלך וכלפי הילדים של כולנו ונזכה באמת שנתברך בהרבה הרבה ריבויים של טוב. אמן. טוב, בפעם הבאה שתראה אותי בגן השעשועים בבת עין, אז אתה יכול לתקן אותי. אני קצת אעודד אותך. לא קל, אבל נפלא. תודה רבה.