תשעה באב | מסע לירושלים של פעם: המאבק על המקוואות

פה אנחנו יורדות עוד שכבה בזמן בעצם ליסודות המים של ירושלים לפני חורבן בית שני בית ראשון המצור הבבלי נבוכד נצר לחץ בירושלים מכל צד והעם פשוט מנסה להחזיק מעמד אחד הדברים הקריטיים שהיו לנו זה היה המים בעצם אם אין מים אין עיר אם אין מים אין חיים

אז המאבק היה בעצם על מקורות המים מה זה בכלל

בדיוק מקבואות ובורות מים מים בעצם בזמן מצור המים הוא לא רק צורך פיזי הוא גם צורך רוחני והוא סמל למהות החיים עצמם בעצם גם במגילת היחה אנחנו יכולות לשמוע שממש זעקו מרוב רעב מרוב צימאון ממש שמעו משפחות שלמות נשברות וואו אני רק חושבת מה זה אמא שעומדת בסיטואציה הזאת שהילדים שלה רעבים וצמעים ומפחדים

מה היא עושה מה היא עושה? אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה התחושה

לגמרי. אני גם חושבת שזה באמת החורבן הפנימי שדיברנו עליו כל הזמן, שזה התחיל הרבה לפני, זה התחיל באמת בתוכנו,

בתוך הלב

בתחושות האלו שאי אפשר להתמודד איתן.

וואו. בתחוש

זה כאב אחר ממה שהיה בחורבן בית שני?

בית ראשון אנחנו ממש יכולות להרגיש את הכאב של עם שלא שמה מספיק לנביאים. ירמיהו קורא לעם ישראל תשובה ומזהיר אותו לשנות דרך אבל כשהלב אטום אז קשה גם לנבואה שהיא מספיק ברורה להיכנס ואם כבר דיברנו על עיר מצורה אז בואי נסתכל ונדמיין מה באמת היה שם ירושלים בעיצומו של המצור מעל הקרקע נשמעים קולות מלחמה הלגיונות הרומאים מקיפים את העיר אבל בזמן שהעיניים נשואות אל החומות, קרב אחר מתרחש מתחת לפני האדמה, חשוך, שקט ומסוכן הרבה יותר. בתוך תעלת שרה, באוויר כבד ובריח של אדמה לחה, מתקדמים לוחמים יהודים לאור לפידים חלשים. פניהם מחוסות אבק, בגידיהם ספוגים זאה, ובידיהם מקושים וכלי חפירה פשוטים. הם אינם חופרים כדי

לברוח, הם חופרים כדי להילחם. מעל ראשיהם משמעים קולות עמומים, פטישים, קורות עץ, אבנים נגררות, פקודות בשפה זרה.

אחד הלוחמים קוריאה מצמיד את אוזנו אל דופן הסלע ומקשיב. הוא אינו רואה את האויב, אבל הוא שומע אותו. הרומאים ממש מעליהם. החפירה מתחדשת במהירות, האדמה מתפוררת, אבנים קטנות נושרות מן התקרה, כל רגע עלול להפוך את המעבר הצר לקבר. אבל אישינו עוצר, הם יודעים שכל שעה שבה יעקבו את הסוללה הרומית היא שעה נוספת שבה ירושלים עדיין עומדת. ואז האדמה מתחילה לרעוד, תחילה רעד קל, אחר כך סדק. קורת עץ נוטה הצידה חלק מן הסוללה שוקע בבת אחת וגל אבק עצום פורעץ כלפי מעלה מעל הקרקע נשמעות קריאות בהלה ופקודות נסיגה ומתחת לאדמה אין צהלות ניצחון רק נשימות כבדות פנים מאובקות ומבט שקט בין הלוחמים הם הצליחו לעכב את האויב אבל יודעים שהוא ישוב האויב מותט את החומות, אבל היסודות נסדקו עוד קודם לכן. כי גבורה

יכולה להציל עיר ליום אחד, אבל אחתות, ענווה ואהבת ישראל הן שבונות ומלא דורות.

את יודעת באמת בורות המים ומקבעות האבן מלמדים אותי פה משהו ממש עמוק, שכמו שגוף לא יכול לחיות בלי מים, אז גם נשמה לא יכולה לחיות בלי תורה. ואומרים אין מים אל התורה ובעצם שעם מתנתק מהמקור שלו אז הוא מתייבש מבפנים גם אם מבחוץ זה נראה אחרת אז יום תשעה באב בעצם מזכיר לנו לחזור למקורות לפני שהלב מתייבש

אז בעצם הצימאון של אז מזכיר את הצימאון הרוחני שיש לנו היום

בדיוק וגם ככל שיש היום יותר שפע עצום יש היום יותר צימאון לרוחניות לאמת ודווקא כאן במקום של המקורות מים והמקבעות אני מרגישה שזה נכון לקחת איזשהיא הנהגה טובה נוספת, לברך בכוונה כשהכל נהיה בדברו על שתייה ולזכור לעצור שנייה לפני שאנחנו שות ולזכור שבאמת הכל מגיע מבורא עולם וכלום לא מובן מאליו. את יודעת, אני מסתכלת על המקום הזה כאן סביבי ואני מבינה שעם ישראל, למרות כל הקושי שהוא עבר ולמרות כל הכאב והמצור והחורבן, הוא מעולם לא ויטר על הטהרה שלו ועל הרוחניות שלו. והנה כל המקבעות כאן זה סימן לטהרת המשפחה.

נכון? ותמיד שמרנו על הערכים שלנו, לא משנה איפה, מתי, באיזה מצב, תמיד אני אומרת יהודי נאמן לעצמו בכל מקום.

את יודעת, זה מחייב אותנו? אם אז הם שמרו על זה ככה? אז על אחת כמה וכמה שהיום אנחנו צריכים לשמור. אנחנו צריכים לשמור ולהתקדש וכל אחד צריך לקחת על עצמו איזשהיא קבלה למען הבניין השלישי, למען המטרה המשותפת של כל עם ישראל. ואני באמת מאמינה שאם כל אחד יקח על עצמו קבלה הכי קטנה שיש דווקא איפה שקשה, כולנו נהיה חלק מהבניין השלישי למען המטרה המשותפת של עם ישראל. אז כל הנהגה הטובה של כל אחד ואחד מאיתנו באמת חלק מהבניין המחודש. בעזרת השם שנזכה בקרוב אמן