"לא הבנתי למה סבא זלמן פורץ בבכי קורע לב בכל ליל סדר" הרבנית רונית לוז דור שלישי לשורדי שואה

אנחנו מעבירים את הלפיד מדור לדור, שלשלת חיים שלמים שבכל דור קמים עלינו לחלותינו ועם ישראל קם מהעפר בכוח האמונה שוב ושוב. מתערכת אצלנו היום הרבנית רונית לוז, יועצת חינוכית ומרצה שמצאה דרך מיוחדת להנכיח את זכרון השואה והגבורה של משפחתה. שלום לרבנית רונית לוז, אבל את לא אוהבת שקוראים לך רבנית, אז אני אקרא לך רונית לוז. רונית, ברוכה הבאה ותודה שהגעת אלינו לאולפן. תודה. א בעצם יום הזיכרון השואה ולגבורה ואת נחדה לניצולי שואה או שומרים היום שורדי שואה. מה זה בשבילך יום השואה? אז יום השואה בעצם בשבילי זה ההמשכיות של סבא וסבתא. אמא שלי היא דור שני לניצולי שואה. היא נולדה מיד לאחר השואה בפולין. היא

נולדה בתוך בית. סבתא שלי פחדה ללדת אותה בבית חולים. עדיין היה חשש שיהיהו אותה. ומיד אחרי זה הם הגיעו לארצות הברית דרך הישיבה של סבא שלי ש בברוך השם ניצל לבדו מכל משפחתו משפחה גדולה הייתה עכשיו זהו הם היו א חמישה אחים ואחיות שישה בעצם הוא השישי אלה הם האחים ואחיות שלושה בנים ושתי בנות שנהרגו שנרצחו בבורות מעייר סטוייפס וזאת התמונה היחידה שבעצם נשארה שאנחנו יכולים ככה ככה לזכור אותם. מי זה סבא? אז סבא שלי לא בתמונה. סבא שלי הגיע לישיבה ברוסיה וההורים שלו שלחו לו את התמונה הזאת והוא שמר תמונה קטנה, שמר אותה בכיס לאורך כל המלחמה ובעצם זה מה שנשאר. לצערנו אין לנו תמונה מאבא ואמא שלו, כולם נהרגו

בבורות, בפולין והוא א סיפור אה סיפור של הצלה שאני אומרת שבזכות התורה, כי בעצם הוא היה ילד בן 14, 15 ואבא שלו הבין כבר, הם התחילו להבין שהנאצים מתקרבים לאזור שלהם, לא היה להם דרך להימלט עם אחים ואחיות קטנים והוא הוא שלח אותו ללמוד בישיבה. א סבא שלי סיפר לי, סבא שלי זכרונו לברכה, זכר צדיק לברכה, שאבא שלו שם אותו על הרכבת, ממש דחף אותו דרך החלון ו ואמר לו, "אתה הקדיש האחרון, אני אני רוצה שאתה תגיד עליי קדיש." סבא שלי נער צעיר לא הבין את זה. הוא בחר, הוא אמר כל הדרך, תאטה מאמ טה, הוא רצה לחזור הביתה לאבא ואמא. ולמעשה זאת הייתה הפרידה מאבא והוא הבין שבזכות זה הוא ניצל. נוסיף שזה בזכות הדוד, דוד

ישעיהו שגם היה לו ילד קטן הוא ואשתו כולם נהרגו. הוא אמר לה בעצם לאבא של סבא שלי לאברהם הילד הזה הוא עילוי תשלח אותו לישיבה וככה הוא ניצל ונשאר לבד איך איך מסובב הסיבות מסובב את ההשגחה הפרטית שדווקא הילד הזה שנקרע מההורים שלו וחושב שהדבר הכי גרוע קרה לו ולמעשה זה מה שמציל אותו ממש ולימים מה עובר עליו בתקופת השואה אז א בעצם הוא הגיע לרוסיה לקחו אותו לעבודות פרך בסיביר הוא עבד מאוד מאוד קשה ונהיה חולה חלה בטיפוס ואז שלחו אותו לבית יתומים באוזבקיסטן ששם הוא מצא את את כלתו את סבתא שלי שזה סיפור בפני עצמו איך בעצם היא ניצלה כי היא בעצם הייתה במשפחה של שני ילדים בעיירה שקראו לה מונוסטרג'יסקה הוא היה

מעייר סטוייפס שזה היה בצפון פולין היא מעיירה מונוסטרג'יסקה בדרום פולין ולמעשה אבא שלה היה אדם מאוד מאוד עשיר ועמיד היה לו מפעל לקטניות והתחילו להגיע שמועות מה קורה במערב פולין היהודים לא כל כך האמינו שזה יגיע אליהם ונשארו כמעט עד הרגע האחרון כשהפליטים הגיעו וסיפרו על האקציות ועל זה שהורגים יהודים ויורים בהם אז הוא החליט קיבל החלטה למכור קור את המפעל שלו, מפעל הקטניות הוא מכר את המפעל ואת הכסף שהוא קיבל במזומן הוא ממש חילק אותו לשקיות קטנות. הוא ידע שהם הצטרכו כסף כדי לשחד בעצם את הפולנים. ואז הייתה החלטה גורלית. הוא לקח את סבתא שלי איתו באמת ברכבות האחרונות לרוסיה שעוד הנאצים עוד לא עוד לא

הפגיזו. וסבתא בעצם הסבתא רבא שלי, אמא של סבתא שלי, שמרה על הבן הקטן על אוז, שדרך אגב היום הוא בן 95,ח הוא חי בארצות הברית א הוא היה חולה אסטמה, הוא היה חלוש וקטן ורזה וסבא ש האבא שלו אמר זה לא אי אפשר יהיה להציל אותו, הוא יישאר עם הסבתא שהיא תשמור עליו ועוד שבועיים שלושה נחזור הם היו בטוחים שזה משהו קצר ר שעוד שבועיים, שלושה הם חוזרים לפולין. אף אחד לא תיאר לעצמו את גודל האירוע שקרה. זאת אומרת, זה המציאות לאט לאט חלחלה ולאט לאט הבינו באיזה באיזה סוג של אירוע מכונן והרי גורל יהדות פולין ובכלל יהדות אירופה לגמריצה. לגמרי. נכון. ובאמת הוא לקח את סבתא שלי ברכבת עם שקית קטנה. א אולי אני אחזור טיפה

אחורה. וסבתא שלי זכרונה לברכה סיפרה לי איך היא בעצם הרגישו שמתחיל משהו. צריך להבין שזה לא היה בבום. האנטישמיות והנאצים היו מאוד מאוד חכמים במרכאות. הם תכננו את הכל לאט לאט בצורה מסודרת. היא למדה בבית ספר פולני ועם פולניות. היו לה חברות פולניות ולאט לאט הם התחילו להרגיש את ה בעצם את השנאה ליהודים. למשל שמו את כל היהודיות קדימה לא לשבת עם הפולניון. עכשיו סבתא שלי עד יום מותה כמעט זה כאב לה. היא נבחרה להיות תפקיד ראשי בהצגת סוף שנה. הייתה שחקנית ומאוד מאוד ככה התאמנה על התפקיד הזה ופשוט יום אחד בעיר המנהלת הפולניה נכנסה לכיתה ואמרה חבלה חנלה ורות אתם לא תוכלו להציג בהצגה בלי הסברים אמנם היא שמעה

כבר לכשושים מאחורה את היהודיות המסריחות היא שמעה את המילים האלה ובבת אחת היא הבינה שאין לה את התפקיד הזה ואחר כך קר כבוא שבוע שבועיים סילקו אותם מבית הספר. אז למעשה הם הרגישו את השנאה הזאת מחלחלת. הם עוד לא הבינו שזה הולך להיות השמדה אבל לאט לאט הבינו ואבא שלהל מרבה תודה להשם התחיל להבין את המצב ופשוט לקח אותה איתו. בתחנת הרכבת לפתע הם רואים את חנה להחברה לבדה. חנה למה את עושה בתחנת הרכבת? אבא ואמא אמרו לי פשוט לברוח ואם אני רואה יהודים ללכת איתם הייתה בת בכורה מלא ילדים קטנים הם לא יכלו לברוח עם הרבה ילדים אז היא פשוט אבא של סבתא שלי היא מצתחנלה למעשה הציל את חייה והם שמרו עליה לאורך כל

המלחמה ולאחר המלחמה מה קורה איך לאן הם מתגלגלים אוקיי אז הם הגיעו לרוסיה ובאמת סבא אבא שלה מיד גוייס לצבא הרוסי להילחם בעל לות הברית נלחמו בגרמנים. היא הגיעה לבית יתומים ופגשה את סבא זלמן השורד היחיד ממשפחתו והם החליטו להתחתן בתוך הבית יתומים. היא אמרה היה מניין של בחורי ישיבה חולים כי כל מי שלא היה חולה היה בצבא והם שמה התחתנו. היא אמרה אני בישלתי את התפוחי אדמה זה היה הסעודה. התחתנה עם אדם שאיבד את כל משפחתו והיא עוד לא ידעה בכלל שאח שלה או'ה וה ובינתיים אמא שלה עוברים ממקום למקום ומתחבאים אצל גויים עם ה עם השוחד שהיה עם הכסף צריך לציין לא כולם היו חסידי אומות עולם היו כאלה שרק תמורת הכסף

הם מאוד תכשיטים וכסף הכל היא נתנה כדי שיחביעו אותם בתוך עורבה אה א הם עברו המון א אני גם מספר סיפור זה מזכיר לי קצת העיגול הזה פה השטיח שהייתה דודה הייתה אחות לאמא של סבתא שלי קראו לה רבקה השם יקום דמה שהיא בגטו בוצ'אץ' היא החביעה את הסבא והסבתא את אוז ואת אמא את אמא שלו את הסבתא אבא שלי הם חפרו מרטף מתחת לאדמה והיא שמה שטיח עגול כדי שלא הנאצים לא ישימו לב ובאמת באמת יום אחד הנאצים הגיעו והיה קשה לרדת. זה היה מרטף נמוך. הם ממש היו צריכים לשכב שם מתחת. אז הסבא והסבתא ואוז'ה והאמא שלו ועוד איזה אורחים שהיו שם, היא מהר מהר החביעה אותם. היא הבינה שהיא לא תספיק להיכנס כי אז הם יראו שהיא מסדרת והיא

ניסתה לברוח. והגרמנים נכנסו והיא התחננה. היא הוציאה את התכשיטים שלה. והם ירו בה, הם שמעו למטה במרתפת הצעקות שלה, ירו בה והם הבינו שהיא הצילה את חייהם. רבקה, השם מקום דמה שכמובן לא לא היית לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים ואנחנו כל פעם מזכירים אותה כי היא הצילה את החיים שבזכותה גם אני חיה פה היום. תספרי לי רגע על ה על ה אחר כך סיפרת שהסבא זלמן א עבר לארצות הברית. זהו היה משהו מאוד מיוחד בליל סדר שלהם במשפחה נכון כן אז באמת סבא וסבתא שלי סבא זלמן וסבתאח ועליהם השלום היו מגיעים אלינו להורים שלי לאל קנה הם גרו לליל סדר פעם בשנתיים הם היו באים לארץ לבקר עוד מעט נדבר שגם בדודה אחת שרדה וגרה בארץ והם

עשו ליל סדר שני של גלויות ואני פתאום ככה שומעת בכי נוראי, נורא נבהלתי. זה היה פעם ראשונה בחיי שראיתי את סבא שלי בוכה. הוא מעולם לא סיפר לנו על ה מה שהיה שם. הוא לא רצה להכאיב לילדים שלו וזה היה מין משהו שלא מדברים עליו כל כך. ואז ניגשתי אליו מאוד בבעלה. סבא, למה אתה בוכה? הוא רעד כולו. היא מספרת את זה ואני וככה עם האצבע מראה לי את הפסוק באגדה ויראו אותנו המצרים והוא אומר לי רוניתקה אני יודע מה זה ויראו אותנו המצרים וכל שנה מאז כשאני מגיעה באגדה לו אותנו המצרים נזכרת בסבא שלי ש ולא יעזתי לשאול מה הכוונה סבא מה עשו לכם שם פחדתי לשאול אולי למה? כי לא רציתי להחיב לו. הוא בחה כל כך ורעד בכל גופו.

אני יודע מה זה ויראו אותנו המצרים שם בפולין הנאצים. הם הראו לנו כמו המצרים במצרים. וזה היה זה היה חוויה מאוד קשה בשבילי בתור מישהי צעירה שידעתי ידעתי שסבא שלי ניצול שואה אבל זה היה משהו כזה שאל תישאלו אל תכעיבו לו כל משפחתו נרצחה ידענו את השמות של האחים האחיות וזהו זה היה משהו שלא לא מדברים עליו כל כך ובעצם אה אתם בית בעצם עד דור שלישי נכון נכון ויש איזה איזה התנהגויות איזה איזה א דברים מסוימים שאת זוכרת שזה היה אופייני לבית של ההורים שלך בתור דור שני לניצולי שואה אני יכולה להגיד שאמא שלי קודם כל באמת היא כל השנים גם מבררת ושואלת ועד היום בקשר עם או'ה הדוד הזה בן 95 בואו נציין שהיא בברוך השם

חיה ובריאה ברוך השם והיא לוקחה לעצמה בדיוק את את המשימה להעביר את הלפיד הלאה לדור לדורות הבאים. ברוך השם אנחנו משפחה גדולה וצאצאים רבים והיא תמיד מספרת וכותבת עכשיו ממש בימים אלה מסיימת לכתוב ספר על כל המשפחה. א כן היא מאוד היא לא זורקת אוכל. היא אומרה שכשהיא הייתה ילדה מה זאת אומרת? היה צריך לגמור את מה שיש בצלחת. ועד היום היא מכבדת כל כך ולא זורקת ולא מזלזלת ובאמת לא חלילה בצורה של קמצנות אלא להעריך כל דבר. היא גם סיפרה לי כי הייתה בת בכורה שלא היה לא היו קונים להם בגדים, לא היה כסף לקנות בגדים חדשים ופעם הייתה מקבלת מבני דודים ופעם אחת קנו להיום הולדת נעליים חדשות, היא שמה אותם במיטה וכל

הלילה הריחה את ריח האור החדש. היום אנחנו בדור של שפע שכל ילד יש לו הכל משין ומאלי אקספרס. כן, יש איזה זוגות נעליים זורקים כמו כל דבר שקונים היה בצורה שמכושבת ו להבין, להעריך ועד היום באמת וזה היא סמל ודוגמה בשביל הנכדים שלי לגם לכבוד וגם לערכה של דברים ולא לזלזל ולהודות כל דבר שיש להודות שהחיים הם במתנה ואני באמת רוצה לציין שהיא זכתה לכבד את סבת שלי שגרה אצלה עד גיל 93 אצלה בתוך הבית ראינו מה זה כיבוד הורים בצורה הכי גבוהה שיכולה להיות כחלק משימור זכרון השואה את בעצם א עושה תיאטרון בובות שעוסק בשואה שזה ממש מאוד מאוד נדיר ובעצם פונה לדור לדור הצעיר שזה הדור כבר החמישי זה כבר לא הדור הרביעי

אפילו ותספרי לי קצת איך זה איך איך זה התגלגל לדבר כזה ולמה את בעצם איך בחרת בתיאטרון בובות אז קודם כל אני מאז שאני ילדה אוהבת בובות תיאטרון ומציגה בכל מקום ואז ראיתי בתור יועצת באולפנה בבית ספר שלאט לאט אין מה לעשות הדור ה כמו שאמרת שלישי רביעי חמישי הנושא הזה של השואה מתחיל ככה לא לא כולם יודעים אפילו מה זה אומרים שואה וישר נבהלים ולא לא רוצים לדבר על זה והחלטתי להנגיש את זה לדור הצעיר והבובות זה כלי פשוט מדהים שהוא כלי רגשי שבעצם משליכים את הרגשות על הבובה ולקחתי את זה במקרה הדמות של אוז שעד היום הוא חי ועם התלה הצהוב והוא א באמת א מסמל שגם ילד שהיה חולה אסמה שהתחבא בתוך עליות גג ועורבות של

סוסים ושל פרות שרה רד עד היום, עוד היום הוא חי. וזה היה מאוד מאוד מרגש וראיתי שהילדים מאוד מתחברים. אני לא מספרת על זבואות ועל הדברים המאוד קשים כדי לא לזעזע את הנפש הרכה. אני רק רוצה לציין שלפני שנה הזמינו אותי להעביר את התיאטרון בובות לניצולי שואה במועדון עמאה ברחובות. רעדתי, אמרתי, איך אנשים בני 90 היו ילדים באושוויץ בזמן השואה והם לקחו את הבובות לידיים אחר כך והיה אחד בן 95 שההורים שלו כולם נרצחו באושוויץ, לקח את הבובה של האבא ופשוט דיבר אליה טה טה טה וממש ככה הם לקחו ממני את הבובות ואני צולע שואה עצמם ראיתי שזה כל כך ריגש אותם של כלי כלי רגשי טיפולי בעצם לחוות את את הקשר בין ה מה שעבד

לבין מה שם היו נכון נכון ו וראיתי שזה כלי לכל גיל הוא לא רק לילדים הוא גם למבוגרים לצעירים לנוער ואנשים מתרגשים וזה דרך דרך להביא את נושא להנגיש את נושא השואה אני רוצה לדבר על סוניה אוקיי אז היא נראית לי דמות וואו אז כן אז סוניה סוניה סוניה טוניק היא בדודה היחידה היו שלושה בני דודים מאותה משפחה שניצלו אייזיק ברקוביץ' סוניה וסבא שלי זלמן הרב זלמן אורי א עליהם השלום ובעצם הבדודה הזאת הוא שמר איתה על קשר היא גם הייתה פרטיזנית אומר שהיא הייתה לוחמית מאוד הייתה ביערות הייתה אישה גיבורה בכל אורך חייה. רצה הקדוש ברוך הוא, השיב לבבות על בנים, שהבן ה הבן של האבנר א חזר בתשובה והקים ישיבה בתפרח. אה אני

לא יודעת יש לו 10 או 12 ילדים, אני לא מדייקת, אבל משפחה לתפארת עם ישראל. משיבה מאוד ידועה בקרב בעלי תשובה. הרב טוניק מטפרח הוא דמות ידוע. הרב אבנר טוניק הוא דמות ידועה בכל עולם של בעלי התשובה וגם בכלל בעולם התורני והוא הצדיק הזה סוניה בסוף ימיה בשנים האחרונות גרה אצלו בתיפרח לפני שנתיים שלוש באנו לבקר אותה אמא שלי ואני ממש לפני שהיא נפטרה בגיל מופלג והבאנו לה את התמונה הזאת של האחים של סבא שלי שהיא מעולם לא ראתה מאז ז השואה היא לקחה את התמונה על הידיים והיא בצעקה ממש אמרה אינוך חיים מיכאל שרלה מירלה והיינו בהלם 70 שנה היא לא ראתה אותם סוניה איך את זוכרת אותם היא אמרה מה זאת אומרת כל יום אני

מדברת עם אלוקים ומדברת וואו ואומרת השמות של כל האחיות שלה שנרצחו ווהבני דודים וכולם. לקחה אותנו לבית מדרש של הבן שלה, תרמה פרוכת עם השמות של כל בני משפחה שנהרגו. א דרך אגב, כל הילדים שלה, כנכדים שלה, הילדים של אבנר טוניק, קרועים אה על שמות האחים והאחיות והמדודים וגם א נספר קצת אקזוטיקה משפחתית שאחת הבנות נשואה לזמר ישי ריבו שהקדיש את השיר. נכון. נכון. אנחנו בעצם שהיינו אצל סוניה היא הראתה לנו את האלבום המשפחתי ואני רואה במלא תמונות את ישי ריבו אז אמרה ידוע סוניה איך הוא קשור היא אומרת לי מה זאת אומרת הוא נשוי לנחדתי האל אז זה ככה גילינו שאנחנו ככה קשורים ובאמת ישארי בו הקדיש לשיר וכל המשפחה

שם של טוניק הם היו קשורים אליה מאוד מאוד ואני אוסיף אספר משהו שמאוד מאוד ריגש אותנו ממש לפני חודשיים סיפור טרי שמראה לנו עם ישראל חי א הנכדש שלי גרה בשווי דרום והם עשו עבודת שורשים על המשפחה אז היא התחילה לברר ושאלה אותי הרבה שאלות ממש ריעינה אותי וסיפרתי לה על סבא זלמן וסבתא חבה ועל סוניה בדודה מגיעה לכיתה ויושבת ילדה בכיתה חברה של האמונה ומתחילה לדבר גם היא עושה עבודת שורשים על הסבתא סוניה שלה הם מתחילות לדבר ומתברר שסבתא של אמונה סבתא סוניה היא בדודה של הסבא רבא של הנכד שלי הנכדה שלי היא דור חמישי והיא הנינה סליחה של סבתא סוניה היא דור רביעי בעצם באותה כיתה יושבות שתי בנות חברות שהיש להם

סבתא וסבא משותפים שם למעלה ולא מזמן נפגשנו גם עם נחמה, האמא של אמונה, שהיא בעצם טיפלה בסוף ימיה בסוניה והיא מראה לי על האצבע של הטבעת שסבא שלי באחד הביכורים נתן לסבתא סוניה שלה והיא קיבלה את הטבעת. אז ככה חיבור החיבור של עם ישראל. עם ישראל חי לסיום אני רוצה לשאול אותך בעצם יש לכם את נשואה לרב א ציון לוז נכון שהוא דיין בבית הדין הגדול נכון ובעצם המשפחה שלכם משפחה מעורבת זאת אומרת אשכנזים וספרדים ואיך איך זה בא לידי ביטוי זכרון השואה במשפחה בצד מה שני הצדדים אז אני ממש ככה אני אספר לך בהתרגשות שדווקא הנישואים האלה של מרוקו והכלה החדשה שלי חצי תימני ניה וכאילו התערובת הזאת זה מבחינתי ההמשכיות של

עם ישראל ואת שואלת על על הנושא של השואה אז הוא באמת מדובר ואני זה אצלי בסלון כל מי שנכנס אני מספרת לו ודווקא הנישואים האלה של כל העדות וה אני רואה בזה את ההמשכיות ממש את ההמשכיות של עם ישראל של צאצעים רבים מכל קצרות הארץ זה הגאולה בעצם של הלראות ככה את הצעים ממשיכים בדרך בדרך של התורה בדרך ובאמת סבא שלי סבא זלמן עליו השלום זכה להיות בבר מצווה של הבן הגדול שלי הבן השני וכשהוא הגיע לבר מצווה הוא רעד מהתרגשות הוא אמר ככה אם לפני 60 שנה זה היה 60 שנה אחרי השואה היו אומרים לי שאני אעמוד בבר מצווה של נין בארץ ישראל במדינת ישראל אני הייתי חושב שהעולם השתגע והיום אני עומד פה ואומר לילד הברמיצה ואתה

שגריר אתה שגריר של פולין של רוסיה של מרוקו אתה שגריר להמשיך את האמונה בהשם בעולם הזה והבן שלי לקח את זה כצבואה ואנחנו מקווים שנהיה ראויים להמשיך את דרכם של את האמונה זה מה שהחזיק אותם בשואה זה האמונה והביטחון בהשם יתברך וזה מה שמחזיק אותנו היום כעם ישראל ממש תודה רבה שבאת רונית לכם ואני מודה לך מאוד תודה תודה רבה มา