אחת אחת - אפרת שטרן נפגשת עם אתי אנקרי (עם כתוביות בעברית)

גם אחרי שהיא חזרה בתשובה, היא נחשבת לזמרת מיוחדת ומובילה. היא שומרת על אמת פנימית מאוד מאוד גדולה, אז מהי בשבילה מוזיקה? מה היא למדה מימימה אביטל? ואיך שומרים על איזון פנימי עם כל כך הרבה רעש מבחוץ? בואו נפגוש את אתי אנקרי. שלום, אתי. -שלום, אפרת. אנחנו נפגשות לא הרבה זמן אחרי שאת מוציאה את הדיסק העשירי, הדיסק התוניסאי שלך. עשרה דיסקים, זה מספר מעניין, לא? כן, בעצם שניים מתוכם... אחד זה אלבום שעשיתי עם דוד ד'אור ואחד אלבום אוסף. כך שזה בעצם הדיסק השמיני שהוא ממש עבודה כזאת מההתחלה עד הסוף, דיסק שלם. שממש הולדת אותו. בסיעתא דשמייא. ויצא במקרה שדווקא הדיסק התוניסאי, שהוא אחר, עוד נדבר עליו גם

בהמשך, אבל הוא קצת גם למיטיבי לכת, הוא הדיסק העשירי. זה במקרה כזה לא במקרה? אני לא יורדת לפרטים האלה. זו באמת השגחה. יש הרבה דברים ביצירה, בכלל בחיים, אבל ביצירה בפרט יש הרבה מאוד דברים שאם פוקחים עין להשגחה, רואים את ההשגחה. שדברים ככה מאוד... שכמו אם בן אדם מסכים שכשמלווים אותו בחיים, אז הוא גם פוקח עין מלווה על עצמו בחיים ועל ההשגחה שמלווה אותו, ואז הוא רואה את כל הדברים נרקמים. לא הכול, כמובן, אבל מה שהשם ככה מסיט את הווילון ומראה לו: תראה, הנה התזמון הזה והנה התזמון הזה והנה זה נפגש. ולמה את מחליטה לעשות את הדיסק התוניסאי? היום זה כבר קצת מקובל, אפשר להגיד. זאת אומרת, יש הרבה אומנים

שחוזרים לשורשים ומוציאים דיסקים, אבל מה הביא אותך להוציא את הדיסק הזה? אני גדלתי בבית ששני ההורים שלי הגיעו מתוניס. והעניין הזה של השירה המזרחית, הסולם המזרחי הזה, הוא משהו שליווה אותי תמיד מבית. אני גם דוברת את השפה. דיברתי עם סבתא שלי בערבית ואימא שלי דיברה. סבתא שלי לא דיברה עברית. אימא שלי דיברה עם סבתא שלי בערבית. ההורים ביניהם לא דיברו כל כך בערבית, יותר בצרפתית, כשפה שנייה. והעניין של השירה והניגון הערבי הזה, זה משהו שהוא זורם לי בדם. ונגעתי בזה בעבר. עשיתי בעבר. וגם הרבה פעמים באו ככה פניות מאנשים שעבדתי איתם שכדאי לי לעשות את זה, כי זה משהו... גם כמשהו של מחשבה אפילו לעשייה מעבר לים.

אבל תמיד המתנתי עם זה. אני הרגשתי שזה מסוג הדברים שברוך השם, באמת, בסיעתא דשמייא, יש איזה קשב פתוח האם זה מתאים, האם זה לא מתאים. והרגשתי שזה עדיין לא מתאים. והפעם, כשפנו אליי לפני... לדעתי כבר שבע שנים. זאת אומרת, פנו אלייך, זה לא בא ממך. את לא קמת בבוקר ואמרת: בואו נעשה דיסק תוניסאי. זה משהו שהמתין אצלי. אני רציתי לעשות את זה וזה עדיין עוד לא היה הזמן. ויום אחד פנה אליי אפי בניה מפסטיבל העוד בירושלים ושאל אותי אם אני רוצה לעשות ערב שכולו שירים תוניסאים. ו... -אוי, איזו הצעה מאתגרת. -כן. ואז אמרתי כן, הרגשתי שהגיע הזמן. וברגע שאמרתי כן, התחלתי את המסע. והמסע היה בעצם מסע של חיפוש לתוך

השורשים שלי. ובדיעבד, מאוד שמחתי שלא עשיתי את זה אז. זה באמת היה מתאים. כי אם הייתי עושה את זה אז, הייתי שמה דגש יותר על המוזיקה ופחות על התכנים. והיום, כשעשיתי את זה, אני... מאוד עניינו אותי התכנים והמוזיקה. וגם, על הדרך, עוד קודם לכן, גיליתי, נחשפה בפניי שירה תוניסאית מהעיר ג'רבה, שעברה מאם לבת במשך מאות שנים ואני לא ידעתי עליה. אומנם סבתא שלי נולדה בג'רבה, אבל בגיל חמש היא עברה לתוניס ולא ידעתי על השירה הזאת. יום אחד הופעתי בפסטיבל, איזשהו פסטיבל פיוט, אחר, לא ההוא של אפי בניה, עם שירים של רבי יהודה הלוי... שונה, לא אחר. שזה אחד ה-דיסקים שלך. -כן. שכבר הוצאת אותו. זאת אומרת, החיבור לשורשים

כבר עשית אותו פעם. -כן. עכשיו זה היה משהו אחר קצת. -כן. ופנתה אליי אישה, מאחורי הקלעים פנתה אליי אישה בשם דפנה בצלאל חורב, ואמרה לי שהיא מאוד נהנתה מהמופע של רבי יהודה הלוי. אבל היא אמרה שמבחינתה, גאולת הפיוט עדיין לא הגיעה ליישומה עד שלא יתגלה גם הפיוט התוניסאי היהודי שנקרא "שירת הנביאים," שזאת שירת נשים. והיא הזמינה אותי להכיר את זה. נדמה לי שראיתי את השם שלה אפילו בתודות, אם אני לא טועה. כן, ברור, ברור. והיא הזמינה אותי, נסענו ביחד למושב שרשרת. פגשנו... -בדרום? כן. פגשנו... -בכלל אני מבינה שהדיסק הזה, המסע שלך היה לדרום. זאת אומרת... -נכון. בהרבה מקומות בדרום. באמת מסע לתוך שירת נשים מאוד

מיוחדת. -נכון. הכרתי שם נשים בסביבות גיל ה-90 שלהן, נשים שעלו מג'רבה. ביניהן אישה ששמה רבקה בוכריס. הקלטתי את השירה שלהן. במהלך האלבום הן נפטרו, הנשים. ומה שהיה בעצם, השם זיכה אותי באלבום הזה להנציח את השירה הזאת, שהיא שירה שעברה מאם לבת וכל התכנים שלה, לפחות התכנים שעניינו אותי, הם תכנים של תורה, של סיפורי התורה, מדרשים. ובשבילי זו הייתה השלמה, כמו העמקה של האלבום של רבי יהודה הלוי. כן. -זו עוד העמקה. אחרי זה גם גיליתי שמצד אבא שלי יש שורשים בספרד. בעצם זה בשבילי, זה... העבודה על האלבום הזה היא ממש הייתה העמקה למצוא את החיבורים שלי, היהודיים, שכמו להעלות ניצוצות מהגלות. מה זה באמת בשבילך

שירת נשים? מה זה אומר? אני לא יודעת. זו רק העובדה שאם שרה לבתה ואותה בת שרה לבת שלה וכולי, זאת אומרת, זה ה?... אני חושבת שזה אולי קצת מעלה לי את הפסוק הזה, "כה תאמר לבית יעקב." "ותגיד לבני ישראל." -כן. הנשים והגברים. -כן. שה"כה תאמר לבית יעקב" זה מיוחס לנשים, ו"תאמר" זה לשון רכה. ומה שסיפרה לי דפנה, משהו מאוד מעניין, כי היא גדלה שם במושב שרשרת והיא... השירה הזאת הייתה... סבבה אותה מילדותה. היא סיפרה לי שהיא הייתה רואה את הנשים האלה שרות על יוסף הצדיק. יש שיר באמת על יוסף הצדיק באלבום. והיא אמרה שמה שמיוחד זה שהיא הייתה... היא חוותה אותן שרות ובוכות על יוסף. על יוסף הצדיק? -על יוסף הצדיק. הן

שרו... השיר מדבר על הסיפור, על כל ה... על כל התלאות שיוסף עבר בדרך. והן שרו עליו ממקום של כאב של אימא, לא ממקום רחוק שאנחנו לומדות על יוסף, ההוא, הדמות התנ"כית הרחוקה הזאת, אלא הן הרגישו את הסבל שלו ובכו את הסבל שלו. וגם בקינות, יש שם קינות של תשעה באב על חנה ושבעת בניה. הן היו שרות את זה ובוכות, ממרות בבכי. ובאמת, בתשעה באב הזה, כשצמתי, פעם ראשונה לקחתי את הספר, ספר שכתבה מרים גז, זה ספר שהיא... היא עשתה דוקטורט על השירה הזאת. והיא כתבה שם... זה ספר מומלץ למי שמעוניין. היא כתבה שם את השירים ופירשה את הכתובים. בדרך כלל בתשעה באב, בדרך כלל מאז שאני בתשובה, ככה כל פעם אני נכנסת עוד קצת לתוך

הדבר הזה ואני לוקחת את הסיפורים של החורבן וחווה אותם מאוד מאוד קשה. זו מין עצבות שאי אפשר לשאת אותה, שצריך לשים לה גבול, אחרת אי אפשר לקום ממנה. בתשעה באב הזה לקחתי את הספר של מרים גז, פתחתי את אחת הקינות, ישבתי לי בפינה על הרצפה ופשוט שרתי את זה בערבית תוניסאית יהודית. והרגשתי שאני חווה את החורבן, אבל כיוון שזה בניגון וכיוון שזה בשפה השורשית שלי, הגלותית השורשית, זה מחבר אותי לאיזו נחמה. כשאני בוכה ואני שרה את זה ובוכה ולא רק קוראת את הסיפורים באיזו מרירות כזאת שאי אפשר לקום ממנה, אלא זה מחובר לתפילה נעימה ונוגה של אימא יהודייה, בעצם של רחל אימנו שמחכה לבנים לבוא. וזה מתחבר לגאולה, זה לא

רק... הגלות חייבת, כאב הגלות חייב להתחבר לניגון של גאולה, אחרת אין לזה תקומה. נשארים בכאב. -כן. ולא באמת צומחים ממנו. אנחנו מדברות הרבה על שורשים. באיזה מין בית גדלת? גדלתי בבית ישראלי רגיל. ש... -בית מסורתי? בית מסורתי, שהרדיו והטלוויזיה היו פתוחים. הדלקתי נרות שבת ולא נסעתי בשבת לתקופה מסוימת. וראיתי בטלוויזיה סרט ערבי ביום שישי. איך שהדלקתי את הנרות הלכתי לראות סרט ערבי וזו הייתה השבת שלי. בהרבה בתים בישראל. זאת הייתה השבת שלי. קידשנו. וזה היה מין ערבוב כזה גם של קודש וגם של חול. בית ש... -גדלת בלוד. -בלוד. בת אמצעית מתוך חמישה ילדים, ככה באמצע. -כן. ילדה שובבה? שמחה? מכונסת? ביישנית? איזה

סוג היית? בואי נאמר ש... שידעתי גם גאולה וגם גלות. בתור ילדה. -בתור ילדה. אני מכירה את שני המקומות האלה, גם של סינדרלה וגם של לכלוכית. ומגיל קטן ביותר את זוכרת את עצמך שרה? אולי אפילו כותבת? כן. -ממש מגיל צעיר? כן. -באיזה גיל כתבת פעם ראשונה? את זוכרת? -תמיד כתבתי. אני זוכרת... -מילים? או אפילו יותר מזה? מילים ולחנים. אני זוכרת את עצמי תמיד רוקדת ושרה. לא תמיד מנגנת. לניגון הגעתי רק בגיל 16 כשקניתי גיטרה והתחלתי לפרוט לראשונה. לא הלכת לחוג נגינה בתור ילדה, לא... -לא. הלכתי למקהלה. -אה. מקהלה של מנשה לב-רן. -וואו. -כן. ההורים שלי מאוד עודדו את השירה. שניהם מאוד אוהבים שירה. הם ידעו שאת גם

כותבת? זה היה פשוט חלק מהחיים שלי, לא... זה לא היה בית שעודד, נגיד, ללכת לחוג של נגינה וכתיבה. אבל זה בית שהשירה הייתה מתחת לפני הקרקע כל הזמן. אימא שלי שרה, אבא שלי שר. אבא שלי מאוד אהב שירה. הוא כל הזמן שמע שירה, לא רק שירה תוניסאית, הוא שמע גם שירה ספרדית וצרפתית ואיטלקית. כי זה, אלה הדברים שהוא שמע בילדותו כי הוא גדל ברובע האיטלקי בתוניס. אימא שלי שמעה שירה תוניסאית, גם שירה מצרית. מאימא שלי זה יותר הסולמות הערביים, מאבא שלי זה יותר הסולמות המערביים. ובאיזה גיל את יודעת שאת והמוזיקה זה... כמעט אי אפשר להפריד? אצלי השאלה היא אחרת, "מאיזה גיל לא ידעת"? זאת אומרת, מגיל קטן את יודעת שהמוזיקה

היא... זה פשוט משהו שתמיד... אני תמיד הייתי שומעת אנשים ששואלים את עצמם מה הם יעשו כשהם יהיו גדולים ולי לא הייתה אף פעם שאלה כזאת. כי חשבת שמה תהיי? אני ידעתי תמיד שאני שרה. אני גם הייתי שחקנית. זאת אומרת, יש לי את כל הנטיות האלה של האומנות, של כתיבה, של שירה, של ריקוד, של ציור, כל מה שנוגע באומנות. מה שכן, כשהייתי קטנה היה לי חלום לשלוח שירים לרדיו ושלא ידעו מי זאת. וואו, יפה. -זה היה החלום שלי. אבל עם הזמן זה השתנה. עם הזמן עברתי כל מיני דברים, ואז היה בי רצון שמאוד ידעו מי אני ומאוד ישמעו אותי. ואחרי זה, עם התהליך של התשובה, לאט לאט הדברים האלה גם משתנים. התאזנו. -כן. הפאזל ככה הורכב טיפה

אחרת. כל הזמן זה עובר תהליכים, זה לא עומד במקום. -כן. ומה את אוהבת יותר - לשיר? לכתוב? להופיע? מה את ככה... מה את הכי אוהבת מהכול? שאלה מאוד גדולה. אני לא ממש יודעת. אבל אני רק אגיד לך שאני שמה מעל הראש שלי את מה שהקב"ה אמר לדוד המלך כשהוא ניסה אותו, כשדוד אמר שהניגון זה העונג הכי גדול בעולם והשם ככה... זה לא מצא חן בעיניו. כי התורה זה העונג הכי גדול בעולם. אז אני שמה מעל ראשי את ההבנה שזאת מטרה להגיע אליה, למצוא את העונג שטמון בתורה, שהוא טומן בתוכו את כל העונגים שבעולם. אז מה שאני מרגישה זה זמני ואני מקווה להגיע לאמת. אתם גרים ביישוב מאוד פסטורלי. אני מניחה שלא בחרתם את זה סתם, זה לא במקרה

קרה. תראי, אני לא לבד, לאיש שלי... לאישי היקר... -דורון. כן. יש לו את ה... הוא בן אדם של עיצוב, הוא גם עוסק בנגרות והוא עוסק בעיצוב פנים. זאת אומרת, זאת המחשבה שלו ו... אוי, זה כזה יפה שאת עוסקת המון בפנים, בעיצוב הפנים... הוא גם נגן, הוא לא... -והוא עוסק בעיצוב הפנים של חפצים. כן, זהו. כן. הוא גם נגן, הוא גם מנגן. הוא לא עשה מזה קריירה לעת עתה, אבל הוא גם מנגן. בעברו הוא היה שחקן. אז כל העניין של ה... כמובן שזה גם הטעם שלי. אבל... -אני מניחה שיש פה קצת ממך איכשהו. אבל האמת שיש הרבה דברים בעניין החיצוני, באיך שהדברים נראים, שאם זה היה תלוי בי, אולי זה לא היה. באמת? מעניין. שדווקא זה יותר

המקום שלו. כן. המקום שלי בזה שאני מסכימה. ואת יודעת, קראתי עלייך הרבה לקראת הריאיון ושמעתי אותך שרה. ושאלתי את עצמי שאלה שאני לא בטוחה שתאהבי אותה, אבל ניסיתי לפצח, להגיד מה גורם למישהי להיות כזאת מוצלחת? עד היום משמיעים אותך המון. גם לפני החזרה בתשובה, גם אחרי. ממש לא... כאילו לא התייחסו לנקודה הזאת וממשיכים לאהוב את המוזיקה שלך. יש לך תשובה לשאלה הזאת? כאילו, מה זה, זה הקול המיוחד? קול ב-ק' כמובן. או זה הטקסטים המיוחדים שכתבת? כי הדיסקים המפורסמים שלך, "קראת לי אסתר" והדיסק שלפניו, זה טקסטים מיוחדים, לא כתבו אותם קודם. כל מיני שירים שנמצאים בשניהם. אז זה הטקסטים המיוחדים? זה הקול המיוחד? זו

ההשגחה הפרטית מהקב"ה? מה עושה אותך לכזאת זמרת מוצלחת? אני מאוד שמחה שאת שואלת את השאלה הזאת. למה? כי את שואלת אותי מה עושה אותי לכל כך מוצלחת ואני... -ואת לא בטוחה שאת מוצלחת. אני לא תמיד מרגישה שאני כל כך מוצלחת. ומצליחה, זה את כן מרגישה? שאת מצליחה? זה כן, נכון? משמיעים אותך כל הזמן, מזמינים אותך להופעות, מראיינים אותך. השאלה על הצלחה היא שאלה מאוד גדולה מה זה הצלחה. כשאומרים למישהו "דרך צלחה," אז בעצם מבחינה עמוקה, פנימית, זה שהוא יצליח לצלוח את החיים האלה נכון, שהוא יצליח לקלוע לתכלית של החיים. כתוב בסידור ששבת היא תכלית הבריאה. והעניין שבעולם הזה אנחנו כל הזמן מתנדנדים בין הנצחי לבין

הזמני, ובזמני יש לנו כל מיני אחיזות של רצונות, שאני רוצה להצליח במוזיקה ואני רוצה להצליח כשחקנית ואני רוצה להצליח כאימא ואני רוצה להצליח בשירים, וכל אחת עם כל הדימיונות שלה מה היא רוצה להצליח. מה קורה כשהדברים לא מתקבלים ממול? אז היא יכולה, חס ושלום, לרדת למקום של רגש שהיא לא מוצלחת. וכאן מתחילה התלות. כאן היא מתחילה להישען על הסביבה. על המדדים החיצוניים. -כן. ולא על האמת הפנימית. -ועל מה שנדמה לה... כמוצלח או לא מוצלח. -שמוצלח או לא מוצלח. אבל בכל זאת, אתי, סליחה שאני מתעקשת, אבל מה עושה זמר לזמר מצליח? אני חושבת שזו דווקא שאלה של עומק קצת שמנסה... מה זה, זה הקול? הקול המיוחד? זו האמת

הפנימית שבוקעת ממנו? מה?... תראי, אני זכיתי בחיים שלי באמת... אומנם אני שרה מאז שאני מכירה את עצמי, אבל ממש להתחיל בתעשייה של המוזיקה, ממש להיות עטופה באנשי מקצוע שקובעים תדמית ומנסים ככה בתחילת הדרך לבדוק... ומצלמים ואיזו תמונה תשקף יותר ובאיזה בגד נכון עכשיו להלביש אותה ואיזה שיר נשלח ראשון לרדיו ומה יגרום לתדמית הזאת... -השאלות זה מה ימכור יותר. מה ימכור יותר, כמובן. הכול זה כדי למכור יותר. את עוד די בשאלות היותר טובות. נכון, הכול זה כדי למכור יותר, אבל, באמת, האמת שגם זכיתי לעבוד בתחילת הדרך עם אנשים שרצו למכור יותר, אבל הם גם היו איכותיים, הם גם חשבו על האיכות ולא רק על הכמות. אני חייבת

להודות שבהשגחה פרטית עבדתי, לרוב, ואולי... אולי לרוב, אני לא יודעת, בשביל הצניעות אני אגיד לרוב, כי אני לא יודעת, עם אנשים שגם... שהסתכלו על האיכות הפנימית ועניין אותם הדבר, ולא רק ה... -איזה כיף. כן, באמת זכיתי לזה. אבל מה עושה את הדבר מצליח, זה מה שרציתי לומר, שכשנכחתי בכל הפגישות ה... -בטח הזדעזעת. היח"צניות האלה והמחשבות האלה, ראיתי שאף אחד לא יודע. אה, מעניין מה שאת אומרת. ראיתי שאין איש יודע מה גורם לדבר להצליח, אלא שאנשים עושים את המקסימום שלהם, וראיתי את ההשגחה. ראיתי שכשיש... כשהקב"ה רוצה שדבר מסוים יישא פרי ויגיע רחוק, הוא פשוט מנשק את הדבר וכולם באים לעזור. גם אם יש כסף, גם אם אין

כסף, גם אם יש... גם אם מישהו חשב על זה בכלל, מישהו לא חשב על זה, אני רואה איך כולם... איך ההשגחה מסובבת וכולם מדברים על זה ועיתונים באים לכתוב על זה, ולא עשית כלום, עשית את אותו דבר. וגם ראיתי הפוך, שמשקיעים הרבה כסף ובטוחים שזה יצליח ומשקיעים את כל האמצעים והקב"ה שם חומה ואומר: זה יגיע למעט מאוד אנשים הפעם. וזהו. וזה לא אומר שזו לא הצלחה, אבל... -זאת ההשגחה של הדבר הזה. זאת ההשגחה. -והאמירה היא בתוך הדבר הזה. ראיתי את זה. -זה גם מושגח. זה גם מבורך. -כן. רק צריך לראות את הברכה שבתוך הדבר הזה. -כן, ראיתי את זה. דיברת קודם על כל תחומי האומנות שאת כל כך מחוברת אליהם, ואני תוהה, בחיי האומנות שלך,

מה את מרגישה, מאיפה היצירה שלך נובעת? מהמקומות הכואבים? מהמקומות הקשים? מהמקומות המתמודדים? או דווקא הפוך, הרגע הזה שנוצר משהו הוא דווקא רגע מבורך, דווקא רגע של נחת, רגע של טוב פנימי אולי שבוקע מבפנים. את יודעת להגיד על עצמך אם את יוצרת מהמקום הכואב או מהמקום הבריא יותר, החזק יותר? אני חושבת ששלמה המלך אמר, דיבר על יתרון האור העולה מן החושך. ובספר התניא, בעל התניא מדבר על זה שיש את האור הגלוי ויש את האור שהוא מוסתר בתוך החושך. ושמעתי גם את הרב גינזבורג, שהוא מעצים את זה ואומר שבן אדם יסתכל על החושך שבתוכו וידע שזה כל הפוטנציאל של האור הגלום בו. כגדול החושך כך גודל האור... -כן. -שיאיר מתוכו.

גודל האור מתוך הקליפות. -כן. העניין הוא כזה... אבל את מרגישה שאת יוצרת מהאור? או דווקא ברגעי משבר, קושי? -זאת הנקודה, זאת הנקודה, שתקופה מאוד ארוכה בחיי... בואי נאמר ככה, שכשהייתי מאוד קטנה ושרתי, הרגשתי שאני שרה מתוך אור, שזו שירה של הודיה ושמחה והייתי מפזזת ושרה ומאוד נהנית. אחר כך עברתי כל מיני דברים בחיים, עברתי מה שנקרא, את הגלות קצת, נגעתי בגלות. ואז היצירה, הניגון היה לי כמו האור שמאיר את החושך. זאת אומרת, יכולתי לכתוב מתוך מקום של כאב, אבל לא כתבתי על הכאב, אלא כתבתי מתוך הפנס שמאיר את החושך. וזה נתן לי המון שמחה. והיום אני... אני לא יודעת. כי אני כבר, זה... הכול זה בערבוביה אצלך בכל

מקרה. אני לא יודעת. היום אני באמת לא יודעת כי היום אני כותבת הרבה שירים ואני כותבת אותם הרבה פעמים ביני לבין השם, ברגע של דיבור עם השם. ולצערי, אני לא יודעת אם זה לצערי או לשמחתי, אני נותנת להם לחלוף, אני אפילו לא רושמת אותם. לפעמים אני כן כותבת אותם ומקליטה אותם, אבל אני שמה לב שמה שקורה כשאני מתחילה לשיר שיר ביני לבין עצמי, ויש שם רגע מקסים ו... מקסים זו לא מילה נכונה כי זה קסם ואין אצלנו קסמים. זה רגע מאיר ונפלא. וכשאני עוברת למחשבה: תקליטי את השיר הזה כי זה שיר טוב - נגמר הרגע הזה ביני לבינו. -אז הוא בורח. זה נגמר, ואז אני... זו שאלה: עכשיו אני אעזוב את הרגע האינטימי הזה כי אני הולכת

להקליט אותו? או שאני אמשיך ו... אני כל הזמן בדיאלוג הזה. וכשהתחלת את תהליך התשובה, שעוד מעט נדבר עליו, היה לך ברור שהמוזיקה תמיד תישאר? או שהיו רגעים שאמרת: אולי המוזיקה לא תמשיך איתי, אולי לא עכשיו, אולי היא תחכה קצת? או שזה היה ברור כל הזמן שהתשובה היא בתוך החיים שלך כמו שהם היום, רק עם הקומה הנוספת, עם העומק הנוסף? א', אני לא יודעת. ו-ב,' זה העניין, שיש ב... התשובה היא, כפי שאני רואה אותה, היא התקרבות של האדם לעצמו. וזאת התפתחות. התפתחות היא באה מהמילה "פתח," שכל פעם, מה שנקרא... אומרים "כל כבודה בת מלך פנימה," אז אין סוף לפנימה. כל פעם נפתח עוד שער פנימה, וזה אומר שנסגר החוצה. עכשיו, גם

בעניין של ההתפתחות יש עניין שכדי באמת לעבור ממדרגה למדרגה, צריך להיות ויתור אמיתי על המדרגה הקודמת. בוויתור אמיתי יש רגעים, כמו של הזרע שנרקב לגמרי, רגעים מאוד חשוכים. ואני הרבה פעמים מרגישה אותם. אלה רגעים של הרגשה שמה שנתן לי כוח ואור, אני צריכה לוותר עליו. זה ממש... לפעמים אני מרגישה מוות. זה מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. אבל זה מתוך רצון לעלות למדרגה הבאה. זאת אומרת, אתה זוכר שאתה עושה את זה בשביל משהו גדול אחר? זה מתוך הבנה שיש מסירות נפש על התהליך. זה מאוד מאוד קשה, ולפעמים אחרי הקושי באה תחושת חירות מתוקה מאוד שאין לה תחליף. אבל גם אז אני יודעת שלא לעולם ואני צריכה לעבור עוד תהליך, אז אני

לא יודעת להגיד. מהי בשבילך האימהות? בשבילי האימהות... -יש לכם ארבעה ילדים, נכון? כן. בשבילי האימהות היא "אל תקרי בנייך אלא בונייך." -באמת? -כן. הם בונים אותך? הם מלמדים אותך? ככה אני... -על עצמך? כל... כל ילד הוא מראה לי כיוון איפה אני צריכה להשלים. ככה אני רואה. -וואו. -כן. והם באים איתך להופעות? איך הם עם הקריירה של אימא? איך הם? הם בצד או שהם ככה מעורבים? הם... חלק מהם עוסקים במוזיקה גם. יש לך בת שמופיעה איתך. -כן, גם בן. הם עוסקים גם חלק מהם במוזיקה. איך אפשר שלא? גם אבא, גם אימא. כן. -קצת קשה לחמוק. כן. הם עושים את הדרך שלהם. זאת אומרת, יש להם גם את הדרך הפנימית שלהם ביצירה ואנחנו גם

נפגשים. באלבום הזה אנחנו מופיעים ביחד. ויש להם את שלהם, הם בונים את עצמם. אני מראיינת אותך ואני תוהה, את בן אדם של המון עומק ופנימיות, איך זה מסתדר עם ההופעות הגדולות, בבמות, עם התאורה וה... איך זה הולך ביחד? לפעמים זה מרגיש שזה לא הולך ביחד. אני חושבת שאדם צריך להקשיב גם לרצונות הגשמיים שלו בגלל שבסופו של דבר הם יביאו אותו גם לרצונות הרוחניים. ומה שלא מתאים נושר, ומה שמתאים נשאר. ומה הביא אותך לחזור בתשובה? מה היה שם ש... שהתחיל תהליך של חזרה בתשובה? אני הייתי, ברוך השם, מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי בקשר עם השם. כאילו הקב"ה חנן אותי באמת שהוא שם לי איזה צ'יפ כזה במוח שאני לא אשכח מי ברא

את העולם. מעולם לא הייתה לי שאלה אם יש בורא לעולם. אולי בגלל שנולדתי בבית שתמיד דיברו על השם, ואולי בגלל שככה השם רצה, שאני אדע שיש בורא לעולם. ואמרתי לך שבילדותי שמרתי שבת, זו הייתה השבת שלי. שמרתי אותה ככה, הדלקתי נרות והלכתי לראות סרט ערבי. ואז, כשהייתי בגיל העשרה, התעוררו אצלי הרבה שאלות. רציתי להעמיק. אני זוכרת שנסעתי עם חברה לכפר חב"ד וחוויתי שם שבת. ואני זוכרת, כנערה, שהסתכלתי על השבת שלהם והשבת שלי החווירה לעומת השבת שלהם. וכל כך רציתי את השבת שלהם. כשהגעתי הביתה, ראיתי את השבת שלי כל כך חיוורת, ואת השבת שלהם כל כך מוארת. והתחלתי לחשוב שאני צריכה לבחור בין השבת שלי לשבת שלהם או לעזוב

את הכול. זאת אומרת, נכנס בי ספק. אמרתי לעצמי שמה שאני שומרת זה לא מספיק. אני צריכה או את השבת הגדולה הזאת שראיתי שם או לעזוב הכול. אי אפשר להחזיק... להדליק נרות ולראות סרט ערבי. ואת בוחרת לעזוב הכול, לכאורה. ולא יכולתי להחזיק בשבת שלהם. לא היו את הכלים. -לא היו לי את הכלים האלה. והסתכלתי על אימא שלי, לא שיתפתי אף אחד בהתלבטות שלי. הייתי בוכה בלילות. והסתכלתי על אימא שלי וראיתי שאם אני בוחרת בשבת שלהם, אני עוזבת את אימא שלי. ולא רצית. אני לא יודעת, גם... גם היו עוד דברים פנימיים. אני חושבת שהיה שם משהו שאני לא ידעתי שזה היה אחד הדברים שהרחיקו אותי. אני לא יודעת אם נכון לומר את זה, אבל בדיעבד

התמונה הזאת עולה לי, ואני חושבת שזו הייתה אחת התמונות שגרמה לי אולי לברוח. ואני לא ידעתי שהיא שם, התמונה הזאת. עזרת הנשים הייתה סגורה לגמרי. וזה הרתיע אותך. -אני הרגשתי... זה התחבר לי עם איזה דיכוי נשי שהיה לי בנפש. הרגשתי שיכול להיות... אני לא ידעתי שזה גם אחד הדברים שגרמו לי אולי להחליט, אני לא ידעתי. בדיעבד, אני חושבת שזה היה שם. הרגשתי דיכוי נשי שהזדהה עם דיכוי שהרגשתי שם בעזרת נשים. זה כמובן לא אמת, אבל זאת... זאת התמונה שהתחברה למקום הפנימי. -זה פגש אותי שם בפנים. -כן. אני חושבת שזה היה אחד הדברים ששברו אותי. אני חושבת. ואז, מה שנקרא, ביום או בלילה מריר אחד החלטתי לגנוז את אהבתי לשבת

ואמרתי לעצמי ככה, אמרתי לעצמי, זאת תשובה מתחכמת מאוד, זה הכול היה ביני לבין עצמי, אני לא שיתפתי אף אחד, לפחות אני לא זוכרת ששיתפתי מישהו. אמרתי לעצמי: תשמעי, את לא מספיק גדולה להחליט החלטות כאלה לבד. בואי תעשי את עצמך חילונית בחוץ. גם אני האשמתי את שמירת השבת, חוויתי איזשהו סוג של דחייה חברתית וחשבתי שבגלל זה. אמרתי לעצמי: תראי איך זה מרחיק אותך, כולם יוצאים ביום שישי בערב ואת לבד, את לא יוצאת עם החבר'ה. אולי בגלל זה את מרגישה לבד. בואי תעשי את עצמך חילונית ובפנים תשמרי על אהבת השבת שלך. וכשתגדלי, תשאלי את השאלה הזאת עוד פעם. והדלקתי אור בשבת. ולא הרגשתי שכשאני מדליקה אור בשבת, נכבה לי אור

פנימי. כי זה בדיוק העניין של הקונפליקט. כשבן אדם מדליק אור בשבת בפעם הראשונה, הוא אומר: אוי, לא קרה כלום, השמיים לא נפלו. אבל זה בדיוק העניין, שהוא לא הרגיש את זה שהשמיים לא נפלו. זה האור שנכבה לו בפנים. וזה מה שקרה. וכשאתה פורץ גדר, נפרצת עוד גדר ועוד גדר ועוד גדר. ואז כל הדת שלי הייתה אומנות. אני הלכתי על כל הקופה על העניין של השירה והמשחק. וכל ה... -וגם מאוד מהר הצלחת. זאת אומרת, אחרי הצבא, לימודים בבית ספר רימון... -לא כל כך מהר. ואת מוציאה אחר כך דיסק. בשבילי זה היה נצח. -ומצליח מאוד, "רואה לך בעיניים." אה, כן? -בשבילי זאת הייתה הרגשה של נצח. אני לא הרגשתי שזה קורה לי מהר. זה קרה לי בגיל

28. קצת לפני, כי שיחקתי בסרט שמאוד הצליח. אבל הדיסק הראשון שלך, כבר הראשון שאת מוציאה הוא מאוד מצליח. מאוד ברור שיש כאן מישהי מאוד מוכשרת שגם כותבת וגם מלחינה וגם שרה מאוד יפה. תראי, החוויה הפנימית שלי הייתה שונה. בחוויה הפנימית שלי אני הלכתי על כל הקופה. אני לא הייתי אדם שיכול לעשות עוד משהו. אני הייתי... חוויתי חוויה כזאת שאם מה שאני עושה לא יצליח, אין כלום. אני לא הייתי בן אדם שגם לומד באוניברסיטה וגם מתעניין בעוד דברים. שום דבר לא עניין אותי. זה היה הדבר היחיד שנתן לי אור בחיים, חוץ מהאמונה הקטנה בלב ששמרתי עליה עם איזה אור של... אור של נר שקט כזה. זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים. לא

היה לי שום דבר שמעניין אותי. זה היה שאם זה לא יצליח לי, אני לא יודעת איך אני אחיה. וברוך השם שזה הצליח. ברוך השם. -והייתה לידה... הולדת משהו מאוד מאוד גדול. -ברוך השם. ואז אחרי... את אחרי הלימודים ברימון ואת מוציאה דיסק ראשון ודיסק שני ו... איך את חוזרת למקום הזה של השאלות על התשובה ועל הספק ההוא שפעם פעם נכנס לך באותה שבת בכפר חב"ד, ואיך כל זה מתחיל להוליד תהליך של תשובה, מתי זה קורה? אז אחרי שהאלבום הראשון מאוד מאוד הצליח, קיבלתי אור מאוד מאוד גדול מבחוץ. אור שהייתי צריכה כלים בשבילו. אני זוכרת, אחד האנשים שבאמת ליוו אותי זה יהודה עדר, שהיה מורה שלי ברימון, והוא היה אחד האנשים היחידים שבאמת

נצנצו לי איזה אור פנימי. ואני זוכרת שקיבלתי המון המון תשומת לב, וצריך להבין שזה מין מצב שהייתי הרבה מאוד לבד. אני גם חושבת על הנערה... את הגדרת את עצמך דחויה קצת אולי חברתית, שמדברת המון עם עצמה. -כן, בחלק מהזמן. ומחליטה עם עצמה החלטות. -כן. הכול באמת נורא עם עצמה. -נכון. ופתאום ההצלחה המטורפת הזאת בחוץ. -נכון. וגם כל החוץ, חוויתי אותו... ודווקא הוא האיר לך, הוא לא דחה אותך. הוא חיבק אותך. -החוץ? -כן. כן. -והצלחת עם האלבום. כן, אבל לא היו לי כלים בפנים. ואני זוכרת שיהודה עדר התקשר אליי ואמר לי... הוא היה אחד האנשים היחידים שהסתכל... לפחות אני ראיתי את זה, שהוא מסתכל פנימה. הוא הרים לי טלפון

והוא לא אמר לי: איזה יופי שאת מצליחה. הוא אמר "איזה יופי," אבל הוא אמר: יש לי טלפון של פסיכולוגית. וואו. -אולי את צריכה? יואו, מדהים. -וזה היה נכון, הייתי צריכה. כי לא ידעתי להתמודד עם הגודל הזה. אז זה היה דבר אחד. דבר שני, הייתי מופיעה על במות מאוד מאוד גדולות ובפנים קונן בי עצב. הרגשתי שזה לא משמח אותי. זה כאילו כמו לשמוע המונים צוהלים ואני שומעת שקט ולא מבינה איך זה מתחבר אליי הדבר הזה, מה הקשר בין זה לבין השמחה הפנימית שלי. זה משהו שאני מאוד רציתי, אבל הוא לא מתחבר לי לשמחה שלי. אז איך זה יכול להיות? ואז התחילו לחזור השאלות. ואחר כך ילדתי את בני בכורי. הסתכלתי על התינוק הקטן הזה ואמרתי

לעצמי: יש לך אימא עצובה שלא יודעת מה לתת לך. אני אלך ללמוד בשבילך. והיה לך ברור שהלימוד הזה יהיה בתוך היהדות? היה לי ברור שאני צריכה... את יכולת פשוט להתקשר לאותה פסיכולוגית. לא, הפסיכולוגיה זה היה שלב קטן בחיים. והגעתי עם הפסיכולוגית לאיזושהי נקודה, אני זוכרת, ומבפנים עלתה לי איזו מחשבה שאני צריכה למצוא משהו יותר עמוק מבן אדם. אני צריכה... אני לא רוצה... עד כאן זה היה נחמד, אבל יש לי שאלות מהותיות והנפש שלי צריכה נגיעה לא של אדם, משהו יותר עמוק. -חיפשת אמת גדולה אולי. הרגשתי שיש מקומות בנפש של האדם שאסור לתת לבן אדם לגעת שם. זה מאוד מאוד... צריך לשמור שם. ככה הרגשתי. אמרתי לה תודה, היא חיבקה

אותי. אמרתי לה: ממש תודה. ואחרי שבועיים בערך שמעתי את השם ימימה. ואני זוכרת שהבן אדם שאמר לי את השם הזה ניסה להסביר לי מה זה, הוא בעצמו לא ידע. אבל אני ידעתי שאני צריכה את זה. ימימה אביטל. -כן. וכשהגעתי לשיעורים האלה... שיעורים על חשיבה הכרתית. כן, שיעורי חשיבה הכרתית, זה בעצם לימוד יהודי מאוד עמוק, זה בעצם חסידות, שמאפשרת לכל אדם יהודי לקרוא את הכתוב ולקבל ממנו לפי היכולת שלו. זו הזנה פנימית שמרפאה את הלב ומחזירה אותו הביתה. ואני שמעתי את הקול שלה ושמעתי את המילים האלה וידעתי... ירדו לי דמעות והודיתי שהגעתי הביתה. ואז התחלתי בעצם תהליך שלקח הרבה מאוד זמן. רק אחרי שהיא נפטרה, אחרי כשבע שנים,

התחלתי לשמור שבת, חזרתי. זאת אומרת, למדת אצלה שבע שנים, פחות או יותר. בין שש לשבע שנים. ואז היא נפטרה, זה היה באמת... הרגשתי... כשהיא נפטרה, הגיע אליי לראשונה ספר של הבעל שם טוב. פעם ראשונה, אני לא הכרתי לפני כן. וגם ספר של רבי נחמן הגיע אליי, "סיפורי מעשיות" וספר "ליקוטי עצות." ואחרי שקראתי את הסיפורים של הבעל שם טוב, הבנתי מה היה שם אצל ימימה. בעצם היה שם עניין של חסיד והתלמידים שלו. ממש, כשקראתי סיפורים של הבעל שם טוב הבנתי שימימה הייתה הבעל שם טוב שלי, של הדור הזה. ו... וזהו, אחרי שהיא נפטרה... התחלת לשמור שבת. -הרגשתי צורך לשמור שבת. וגם הייתי עקשנית לא קטנה. זה לא בא לי בקלות כמו שבא לי

בקלות להתכסות. זה כן בא בקלות? יש דברים שבאו לי מהלימוד ממש בקלות. כמו למשל, כשהחזקתי כוס ובאתי לשתות, ראיתי שעולה משהו ביני לבין הכוס, שזאת הייתה ברכה. אני לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל ידעתי שלא יכול להיות שאני אשתה, כי יש פה משהו בינינו שאני צריכה להגיד, אבל לא ידעתי מה. למשל, הייתי הולכת עם בגדים חשופים והרגשתי שאני צריכה להתכסות, הרגשתי את זה. השבת - הרגשתי שאני צריכה לשמור שבת, אבל נורא פחדתי מה יגידו עליי. ואז קרו לי כל מיני דברים לא נעימים בחיים. והלכתי לאיזה רב ומה שהוא אמר לי הפחיד אותי יותר ממה יגידו עליי. שמה? -לא משנה. אני התחלתי... לא, הוא אמר לי: את לא שומרת שבת. את עובדת גם בשבת.

מה, את רוצה... את... הוא אמר דברים שהבהילו אותי. הוא אמר: את מתעייפת, את עובדת נורא קשה. ואז זה הפחיד אותי יותר ממה יגידו עליי והתחלתי לשמור שבת. וזה תמיד ציער אותי, שהכול בא לי כל כך בהדרגה ובאהבה ובסוף שמרתי שבת כי פחדתי. אבל אז השם עשה לי טובה גדולה והיה... את, זאת שאהבה את השבת מגיל כל כך קטן, שהשבת היא זאת שהשאירה לך את הנר הקטן, בסוף... כן, בסוף שמרתי אותה מתוך פחד. אולי הפחד חשף משהו גדול בפנים. -כן. אבל אז השם עשה לי טובה מאוד גדולה ונתן לי איזו מתיקות בקשר לשירת נשים. שירת נשים, כל הזמן ידעתי שזה מחכה לי שם, ואמרתי, זה עוד לא הזמן ועוד לא הזמן והופעתי ככה עם כיסוי ראש מול קהל מעורב

וזה היה לי נכון וזה היה לי מדויק. למרות שכל הזמן היה לי שם: את יודעת שזו עדיין לא המידה הנכונה. אמרתי: עוד לא, עוד לא, עוד לא. כמו שמחפשים מישהו שהוא הולך בחושך והוא אומר: עוד לא, עוד לא, עוד לא. ויום אחד הייתי בהופעה מול קהל מעורב על במה כזו גדולה. סיפרתי סיפור, סיפרתי סיפור על גבר ואישה שעומדים להשתדך. והיא שואלת אותו... אני בסיפור ממציאה כל מיני דברים. בסיפור אני אומרת להם שאני... הסיפור אמיתי, אבל אני כל פעם מקשטת אותו במילים כי אני גם רוצה למצוא את עצמי בסיפור כל פעם. אני אוהבת להתחדש על הבמה גם. זה שיעור שלי גם. ואז אני מספרת סיפור ואז מתפתחת ביניהם שיחה. הוא שואל אותה: איך את רואה את

הבית היהודי? והיא אומרת לו: אתה יודע, אצלנו בבית אבא מאוד מכבד את אימא ואימא מאוד מכבדת את אבא. וכל הילדים יודעים שגם אבא וגם אימא, יש להם מקום ממש קדוש. ככה אני רואה את הבית היהודי. והיא שואלת אותו: ואיך אתה רואה את הבית היהודי? אז הוא אומר לה: אשתו היא ביתו. ואז קורית תפנית בסיפור. ואני מסתכלת על הסיפור והסיפור משתנה לי מול העיניים והקהל מולי ואני שותקת. ואז אני רואה שהוא מסתובב אליי, מסתכל עליי. והוא אומר לי בקול דממה דקה: "כל כבודה בת מלך פנימה." ואני לא צריכה יותר מזה כלום. ואני שותקת ומסתכלת על הקהל ואומרת לו: אנחנו צריכים להיפרד. ואני מבינה את זה, והכול קורה בתוכי. ואני מסכימה. ואני

יודעת שזה ייקח זמן, אבל אני מסכימה. וככה זה היה. וזה היה בשבילי איזו מתנה מתוקה מהשם. כי כל הזמן כל כך הצטערתי לשמור שבת כי איזה רב... -הפחיד אותך. אבל זה היה רב צדיק. -כן, ברור. והוא ידע שמדובר בעקשנית, שאין ברירה, שאם היא לא תגיד "כן" עכשיו, מה יהיה איתה. אני מודה לו על זה. -בטח. אבל זה תמיד ישב לי שם. כי רציתי גם שבת לשמור בצורה של הסכמה פנימית ולא בצורה... אז השם נתן לי מתנה ואת הדבר שהיה הכי קשה לי, יותר היה קשה לי מלשמור שבת. בא מהסכמה פנימית ממש נעימה. -הוא נתן לי את זה ממקום של הסכמה. כן, כן. -מדהים. והזכרת קודם את הפחד ממה יגידו, שאפילו מנע ממך לשמור שבת. ובאמת, איך הסביבה שלך מגיבה

לזה שאת חוזרת בתשובה? איך קיבלו את זה? תראי, סביבה עושה רעש כשיש רעש בפנים. אבל כשהרעש בפנים נסוג ועולה שקט והסכמה, פתאום הסביבה מסכימה. וזה מה שקרה במקרה שלך? -קרה וקורה. היה שקט פנימי? -זה כל הזמן משתנה. אם יש רעש בסביבה על משהו שאני רוצה להוסיף בקדושה, זאת אומרת שאני... -את בודקת את הרעש בפנים. זאת אומרת שיש לי רעש בפנים. את כל הזמן מדברת, וממש שומעים בדיבור שלך את ימימה, את לימודי ימימה, את החלקים שהיא מוסרת, את ה... את הביטויים שלה אפילו, הייתי אומרת. את הצורה שהיא מדברת, היא, בגוף שלישי. זה נשמע שזה... לימודי ימימה ממש חלק מאוד מרכזי מהחיים שלך, זה נכון? זה נכון. אני עוסקת בזה כל הזמן.

את גם מלמדת ימימה. -אני גם מלמדת. ואת גם לומדת, אם אני מבינה נכון. אני לומדת כשאני מלמדת. -אה, אוקיי. אולי זה מקום... אולי זה מקום לדייק אותו. אבל הלימודי ימימה זה באמת... זה משהו שהוא איזשהו חוד חנית בשבילי. אני הולכת איתו, וכשאני מלמדת, אז אני בעצם באה לשולחן כלומדת. כמובן, לוקחת את ההבנה שאני עכשיו מעבירה חומר, אז אני באחריות מסוימת, אבל אני גם לומדת. וגם אני לומדת תורה. אני מאוד אוהבת ללמוד. המון, המון דברים. אני מאוד אוהבת ללמוד תורה. וביהדות, ובמילא גם בלימודי ימימה, שכמו שאת אמרת, שזה חסידות או סוג של המילים של ימימה מתוך היהדות - לא מוחקים את העבר, צריך לדעת איך לגשת אליו, צריך לדעת

איך להכיל אותו, אבל לא מוחקים אותו. את מרגישה שלמה עם כל היצירה שלך לפני שחזרת בתשובה? אפילו הייתי ככה נתפסת אולי בדברים קצת קטנים, אבל עם כל התמונות שלך שפורסמו, עם כל השירים, עם כל המשפטים, או שאת מרגישה שלמה, שאת אומרת: כן, זאת אתי של אז, שככה היא הבינה וככה היא חוותה את הדברים, או שיש לך קצת קווץ' בלב על חלק מהדברים? תראי, אני לא שלמה. ויש בסידור משהו מאוד יפה שם עם פיטום הקטורת, אני חושבת. כתוב "אם כמידתה שלמה לחצאין." אין דבר יותר שלם מלב שבור. אז... כל זמן שאנחנו פה, אין מה לדבר על בן אדם כדבר שלם. אנחנו תמיד חסרים. אני יודעת שזאת שאיפה להסתכל אחורה ולהודות להשם גם על העקוב וגם על

המישור. זאת מטרה יפה. אבל את לא תמיד שם. אני לא תמיד שם. יש דברים שאני מתביישת ומצטערת. אבל כיתרון האור העולה מן החושך, רק השם יודע. יכול להיות שדברים שאני מתביישת ומצטערת עליהם, התפקיד שלי הוא להצטער ולהתבייש, אבל יכול להיות שהשם יעשה לו מזה שעשועים, אני לא יודעת. יש איזה דיסק שאת אוהבת במיוחד, דיסק שלך, אלבום? או שזה כמו ילדים, שלכל אחד יש את המקום שלו, כל אחד מרחיב לך את הלב במה שהוא. כשאני מקשיבה לאלבומים קודמים שלי... את מקשיבה, אגב? -כן. את יכולה... אפשר למצוא אותך מכניסה דיסק ישן שלך ומקשיבה? אני לפעמים מתגעגעת לעצמי. וואו. -כן. אני מקשיבה. אז אני... עולה משם תמונת נפש של הזמן, של

הכיסופים, של התשוקה, של המקום שהייתי שם. הקול אפילו, כל פעם הוא שונה. אני יכולה לקבל משם החזרים, כן, חיבורים כאלה של מה שהייתי ושגם עוד יש לי מה להוציא משם. אבל אני חושבת שהאלבום שאני הכי אוהבת זה האלבום של רבי יהודה הלוי. וואו. הייתה לי הרגשה שתגידי את זה, אני חייבת להגיד, אבל זה מעניין. כן, זה אלבום שאני... -שדווקא אותו לא כתבת. את המילים, כמובן. -לא כתבתי את המילים. מעניין. -זה אלבום ש... זו גם התקופה שעסקתי באלבום הזה. ה... תמיד אני מסתכלת על זה בתור... יש רגעים בחיים שאת רוצה, את רוצה לעטוף אותם ולהחזיק אותם שיישארו תמיד. אז זה היה אחד הרגעים האלה. מבחינת האלבום, לא מבחינת ההתרחשויות

הפנימיות. אוקיי. זה דיוק חשוב. -כן, כן. וימימה זה דיוק, קודם כול דיוק. -כן. במה את עסוקה עכשיו? לפחות מבחינת הקריירה, את יכולה לשתף גם בדברים אחרים, אבל מבחינת המוזיקה, יש איזה משהו בקנה? מבחינת המוזיקה, אז יש את האלבום הזה "יא-אמנה," שאני מלווה את... שולחת אותו לפניי. את מופיעה איתו? או שאת משלבת אותו בתוך ההופעות? אני מופיעה איתו, אני משלבת אותו בתוך הופעות. זה מדהים אותי גם שכשעשיתי אותו לראשונה, זה היה מופע, אז כל המופע היה מתחילתו עד סופו כל האלבום. אני חושבת היום, זה באמת... הקהל בא עם כלי גדול, יכול היה להכיל את זה. היום אני נותנת ממנו חלקים ומשלבת גם עוד דברים במופע. אני מרגישה שעדיין

לא... הוא עדיין לא מיצה, זאת אומרת, את שליחותו, בעניין של לשלוח אותו לאן שהוא צריך להגיע. כי באמת יש בו... יש שם עומקים ושורשים שעושים את מלאכתם, מה שנקרא, וצריכים לפעול את פעולתם גם בחוץ. ואם לקח שבע שנים לעשות אותו, אז בטוח ייקח הרבה זמן כדי להוציא אותו לפועל, זה בטוח. כן. -כגודל ההשקעה, אולי גם ככה ייקח זמן כדי להוציא אותו לאוויר. הוא יצא כבר, אבל הכוונה להכניס אותו לתוך כל מיני מקומות. -נכון. הוא גם אלבום שמטבעו קשה מאוד להשמיע אותו ברדיו. אלה שירים... שכל שיר שלו זה אורך של איזה שמונה דקות. כן. -וגם ה... הרבה נגינה יש בחלק מהשירים. -הרבה נגינה, הרבה נגינה. וגם זה בשפה ערבית. -כן. למרות

שעשיתי שם גם כל מיני חיבורים ל"אשת חיל" ול"עוד יישמע בהרי יהודה," כל מיני דברים, עשיתי שם חיבורים בין גלות לגאולה, כל מיני דברים. זהו, ואני מרגישה איך צומח לו לאיטו האלבום הבא, בסייעתא דשמיא. זה הולך לפי נושאים, לפי איפה ההכרה שלי מסתובבת, איפה ה... כן. אז אנחנו מחכים לראות איפה ההכרה שלך מסתובבת בימים אלו ממש. -גם אני מחכה. לראות מה ייוולד. זהו, רציתי לדבר איתך על כל כך הרבה דברים, על אימהות ועל המשחק ועל עוד כמה דברים מעניינים, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. -בעזרת השם. אתי אנקרי, תודה רבה. תודה רבה לך.