פורים: עד דלא ידע - הרב אבנר קוואס HD (עם כתוביות בעברית)

צופים יקרים, אנחנו נמצאים ממש סמוך ונראה לחג הפורים, וננסה ללמוד באמת, מה טומן בחובו החג הזה, אף על פי שהוא לא מן התורה, הוא רק מדברי חכמים, איזה עומק הוא טומן בחובו? ולמה "משנכנס אדם מרבין בשמחה?" למה לא משנכנס סיון - קיבלנו את התורה? או משנכנס ניסן - חודש הניסים? למה "משנכנס אדר מרבין בשמחה?" מה השמחה הזאת? ולמה היא משפיעה לנו על כל השנה כולה? את זה אנחנו נבדוק כעת, תחת הכותרת: 'פורים - הסרת המסיכות.' "אההה... הרב, אנחנו יודעים שבפורים שמים מסיכות, מה אתה אומר הסרת המסיכות"? הסכיתו ושמעו. אנחנו רגילים לומר את המשפט המפורסם: "לא כל יום פורים", נכון? "לא כל יום פורים", "פורים זה פעם בשנה."

אני אגיד לכם סוד? כל יום פורים, חוץ מפורים. "מה??" - כן! כל השנה אתה בפורים - חוץ מפורים. "כבוד הרב יסביר את דבריו." נסביר ונאמר: שימו לב לדבר מאוד מעניין, באף חג חז"ל לא ציוו עלינו להתבסם או להשתכר. כל היהדות לעולם, היא מחשבה, ריכוז, רצינות, אין צחוקים, אין הוללות, בוא נתפרע, בוא נשתולל, אין את זה ביהדות. ביהדות אין הוללות, יש שמחה, שמחה פנימית. וצריכים לדעת, רבותיי, ששמחה פנימית לא צריכה להתבטא בצחוקים, אדם יכול לשבת בשיא הרצינות, והוא אדם הכי שמח בעולם. חושבים ששמח זה צריך לצחוק וזה, אתה יכול לשבת גם רציני, אתה לא צוחק, אתה יכול גם טיפה לחייך אבל אתה אדם שמח, אתה כולך מלא שמחה. מה יש? איך

מגיעים לדרגות האלה של שמחה? אז בואו נבדיל, רבותיי, קודם כל, נעשה סדר: יש שמחה, ויש הוללות. הוללות זה מין פריצת כל הגדרים, פריצת כל המחסומים: שותים, מתפרעים, מקיאים, לא יודע, זה נקרא הוללות. לא לזה כיוונה תורת ישראל. אין אף מצווה בתורה להתהולל. אדרבה, מצווה עלינו היהדות להיות מרוכזים. אין הוללות ביהדות. אז מה זה שמחת פורים? מה כל כך שמח בפורים? אומרת הגמרא, שימו לב: "חייב איניש לבסומי בפוריא" - חייב אדם להתבסם בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן, "לברוך מרדכי". כמה שיעור הביסום? עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. תשאל אותו: "מי ארור?" - "זו שאלה גדולה." "מי ברוך"? "וואלה, שאלה יותר קשה ממה ששאלת

מקודם." אדם שהגיע למדרגה הזאת - קיים את המצווה. שימו לב לדייק: "חייב איניש לבסומי בפוריא", לא כתוב 'לשכורא' - להשתכר, להתבסם. מה ההבדל? שיכור מאבד את דעתו, מתחיל לדבר שטויות, מתגלגל על הרצפה, מחבק את הפחי זבל, שר עם החתולים - זה שיכור. אבל מבוסם - הוא יודע מה קורה איתו, הוא מפוכס קצת, יש לו שני שושנים על הלחיים, עיניים אדומות, מחייך, כל מי שעובר עושה לו שלום, זה נקרא להיות מבוסם. הוא לא שיכור, הוא מאוזן יחסית. אז מה העניין פה? שימו לב: אומרים חז"ל, כשאדם שותה יין, נכנס יין יצא סוד. יין - י + י, זה 20. נ - 50. ביחד: 70. גימטריה של יין - 70. סוד - ס, ו, ד, גימטריה - 70. אותו ערך. נכנס יין יצא

סוד. שתית יין, מתחילים לצאת הסודות. מה הקונץ הזה? מה ההוקוס פוקוס הזה? בואו נבין, כל השנה אנחנו נמצאים עם מסכות: יש מסכה שנקראת 'עבודה,' יש מסכה שנקראת - 'אני בבית כנסת,' יש מסכה שנקראת - 'אני באוטובוס,' יש מסכה - 'לא נעים', 'מה יגידו,' 'מה יעשו.' איזה דבר יכול להפיל את המסכות, ולגלות מי אני באמת? נכנס יין יצא סוד. כשאדם מתבסם, הוא מפיל את המסכות של מנגנוני ההגנה שעוטפים אותו, ומוציא מבפנים את האני שבו. נכנס יין יצא סוד. ה'לא נעים' - קרס, 'מה יגידו' - לא איכפת לי, 'מה יחשבו עליי' - לא מעניין אותי, ואז כשאדם שותה, הוא מפיל את המסכות והרעשנים, ואז כשהוא מתחיל לדבר, אתה רואה באמת מה יש בפנים.

יוצא ששתיית היין עד כדי ביסום גורמת לאדם להוציא את הפנימיות שבו, לגלות את האמת שבו. לגלות את האמת. יפה. אבל למה עד - בין ארור המן לברוך מרדכי? עד שהוא יגיע שהוא לא מבדיל, מה... למה לא אמרו 'עד שלא יבדיל בין תרנגול לחמור'? 'עד שלא יבדיל בין סוס לפרה,' אני יודע מה? חסר דברים שהם?... לא, "עד דלא ידע בין ארור המן, "לברוך מרדכי". מה העניין? למה לא אמרו 'עד דלא ידע בין זרש לושתי?' יופי. מה יש פה? 'בין ושתי לבין אסתר המלכה.' לא יודע. למה חז"ל תפסו דווקא את "ארור המן וברוך מרדכי?" מה העניין בזה? כדי להבין את זה, נכנס יותר לעומק. אנחנו קוראים בפורים את מגילת אסתר. למה לא כתוב 'מגילת המן?' או 'מגילת

אחשוורוש?' או 'ספר אסתר' או 'ספר המן,' או 'ספר מרדכי?' למה מגילה? מי ששם לב למילים - מגילה מלשון גילוי. מגילה מגלים, אסתר מלשון הסתר. אסתר נקראה אסתר, לא כי שמה המקורי נקרא אסתר, שמה היה הדסה. כשנולדה אסתר, מרדכי - דוד שלה קרא לה הדסה. למה נקראה אסתר? שכן בלשון פרסי, אומרים ללבנה אסתהר. הלבנה נקראת אסתהר והלבנה נסתרת, והלבנה נעלמת, "ואין אסתר מגדת את מולדתה "ואת עמה", אף אחד לא ידע מי היא, "כי כן ציווה לה מרדכי אשר לא תגיד," ואסתר - מה שמרדכי אומר לה, היא עושה, אף אחד לא ידע מי היא, עד שהיא לא גילתה, "איש צר ואויב המן הרע הזה" אז ידעו שהיא יהודיה, כי הוא רצה להרוג את העם שלה ואותה. יוצא,

שאסתר מלשון הסתרה. מגילת אסתר - גילוי ההסתר. פירושו של דבר - אני מגלה את ההסתר. זה כל המגילת אסתר. עכשיו, מה התגלה? מה התגלה? מה ההסתר הגדול שהתגלה במגילה? אני אשאל אתכם, צופים יקרים: לפי דעתכם, אחרי שקראתם את המגילה, מי החזיר אותנו בתשובה וגרם לנו לשים שק ואפר על הראש, מרדכי או המן? אה? מי גרם לנו את השינוי המהותי הזה ששק ואפר יוצע לרבים, מי גרם את זה, מרדכי או המן? המן. לא נעים, אבל המן. מרדכי - כמה דרש, שיעורים בבית כנסת, עצרת התעוררות, "גדולה הסרת טבעת שהעביר אחשוורוש להמן, "יותר מ - 48 נביאים ו - 7 נביאות שקמו לעם ישראל". ארבעים ושמונה נביאים, שבע נביאות, כתבו ספרים, הוכיחו אותנו, כלום!

רק המן הצטלם עם הטבעת בעיתון ככה, בעיתון השבועי ככה... רק היהודים ראו אותו עם הטבעת, אמרו: "קוקו, איפה הכיפה"? "צביקה, יש לך תפילין בשבילי"? מה קרה? ראו את המן עומד ככה, פתאום כולם נהיו דתיים. מעניין, אה? יוצא שמי עורר אותם לתשובה? לא מרדכי, לא הנביאים, המן עורר אותנו לתשובה. יוצא שהמן גרם למהפכה בתוך עם ישראל לעשות תשובה, עשו תשובה, התאחדו, הכל קרס, הכל נפל, המן נתלה על העץ. יוצא שבסיכומו של מגילה, המן היה טוב או היה רע? מה אתם אומרים? המן טוב או רע? - "אה"... הוא נראה רע, אבל באמת, מה יצא ממנו? טוב. יוצא שגם הרע, הוא טוב. השאלה מאיזה מבט אתה מסתכל. יוצא שמציאותו של המן הייתה טובה לעם ישראל

כי רק הוא עורר אותנו. הוא בא עם מסכה של רע, בסוף המגילה, תוציא לו את המסכה, אתה רואה שזה היה טוב כי משמיים לא יוצא דבר רע. אלוקים לא מוריד רע לעולם, "מאת השם לא יצא הרעות והטוב," אין רע יורד מהשמיים, הוא יורד במסכה של רע, כדי להעמיד אותנו בדילמה אבל בתכל'ס הוא טוב. גם היצר הרע הוא טוב. חבר'ה, בלי יצר הרע, אתה תזכה לגן עדן? אם לא תהיה לך התלבטות, לא תהיה לך התמודדות, לא יהיו לך שאיפות, לא יהיו לך דחפים, אין לך חיים. רבותיי, בלי יצר הרע, מה זה יצר הרע? דחפים. אדם בלי דחפים - מת מדכאון. אוי ואבוי אם לא יהיו לאדם דחפים, מי שאין לו למה לקום בבוקר, תראו - הוא מת מדכאון או מצער. לא יכול לחיות.

דחפים, זה מה שמקים אותנו, זה היצר הרע. היצר הרע הוא הדחפים. אז הוא טוב. אבל לפעמים הוא דוחף אותנו למקומות לא טובים. אז לדעת איפה לשים את הברקסים, את המינונים. איך למנן, זו החוכמה. נכון. אבל לדעת שגם הרע הוא טוב. אין רע יוצא מן השמיים סתם, גם רע הוא טוב. גם אדם שהולך לעשות ניתוח, אז המנתח חותך בבשר החי, נכון שזה לא נראה טוב, אבל זה טוב כי הוא יחיה. זאת אומרת, התכלית היא טובה אבל המנתח בא עם מסכה של רע. הוא הולך לעשות פה פעולה, אבל זהו, זאת המטרה שלו, המטרה שלו היא טובה. יוצא, רבותיי, שאנשים באים עם מסכות של רע, ולמעשה בפנים, הכל טוב. המן בא עם מסכה של רע, אבל למעשה, הוא החזיר אותנו בתשובה.

יוצא, שאין הרבה הבדל בין ארור המן וברוך מרדכי. לכן, כמה צריך לשתות יין? עד דלא ידע. מה התברר? נכנס יין יצא סוד, מה הסוד של המגילה? מה התגלה בהסתר? גילוי ההסתר? התגלה שגם הרע הוא טוב. גם המן, בסוף היה טוב לנו, כי בגללו חזרנו בתשובה. יוצא שגם הרע הוא טוב, ציבור יקר. אז זו הכוונה "עד דלא ידע בין ארור המן "לברוך מרדכי". ארור המן וברוך מרדכי, זו אותה גימטריה, אותו הערך של מספרים. אותו דבר. אותו ערך מספרי - ארור המן, ברוך מרדכי - זה מדוייק. לכן השוו בין המן למרדכי. למה? כי שניהם ברוכים. שניהם ברוכים, אין ארור וברוך. לכן, נכנס יין יצא סוד, שהוא יראה פתאום שגם הרע הוא טוב. אז מה הסוד של מגילת אסתר?

מה התגלה? גילוי ההסתר? התגלה שגם הרע הוא טוב. אם אדם יבין שהטוב הוא טוב, וגם הרע הוא טוב, הוא יהיה שמח כל ימיו. לכן, משנכנס אדר מרבים בשמחה. יוצא, שלמעשה באמת באמת בפורים, בשתיית היין אנחנו מגלים את ההסתר, מוציאים את המסכה, מתבסמים, ואז אפשר לראות בפנים בדיוק מה יש לאדם בפנים. התברר דבר נפלא - שגם את המציאות האמיתית של האדם הוא מוציא החוצה, יוצאת הפנימיות שלו החוצה, ואז מגלים באמת מי הוא ומה הוא. עכשיו, לפעמים קורה, שהפנימיות היא לא כל כך טובה. האדם לא כל כך... אז הוא מוציא מילים לא יפות, אז מרוב בושה הוא שם מסכה מפלסטיק. לכן שמים מסכות מפלסטיק, כשבאמת הכול יוצא החוצה. עכשיו, לא נעים לי שכולם

יראו בדיוק מי אני ומה אני, שם מסכה מפלסטיק. אבל באמת של האמת, פורים זה הסרת המסכות. לסיכומם של דברים: האם כל יום פורים, ציבור יקר? כל יום פורים. כל יום אנחנו מסכות, רעשנים, זמירות וריקודים. פעם אחת בשנה, בפורים, מסירים את המסכות, נכנס יין יצא סוד, מתגלה שגם הרע הוא טוב, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי," ואז אנחנו מסתכלים כלפי שמיים ואומרים: "ריבונו של עולם, 'כל מאן דעביד "רחמנא לטב עביד", אדם מתמלא שמחה אין קץ, לא רק בפורים, אלא בכל השנה כולה.