תשעה באב שחל בשבת - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

נעבור כעת קצת להלכות של תשעה באב. יום ראשון. אומנם השנה יום ראשון שצמים בו הוא י' באב, לא ט' באב. אבל ט' באב חל בשבת ולא מקדימים ליום חמישי. יש צומות שמקדימים אותם ליום חמישי. למשל, תענית אסתר, אם חל בשבת מקדימים ליום חמישי. למה תשעה באב דוחים ליום ראשון ולא מקדימים ליום חמישי? אומרת הגמרא: "אקדומי פורענותא לא מקדמינן". תענית אסתר זה צום של שמחה על הגאולה שהייתה, אבל תשעה באב זה צום של אבלות. לא מקדימים פורענות. למה? נתאר לעצמנו מה היה קורה אם היו מקדימים את הצום במקום ט' באב, מקדימים אותו ליום חמישי, שזה ז' באב, במקום שבת. צמו כל ישראל, פתאום בא משיח. מה יוצא? כולם צמו לחינם. לפני שהגיע

התאריך הם צמו, והטרחת אותם בלי צורך. לכן מאחרים. אם נראה שמשיח לא בא עד מוצאי שבת אז נתחיל את הצום של תשעה באב. כשצמים בתשעה באב, הצום הזה שונה משאר הצומות בכך שהוא דומה במשהו ליום הכיפורים. לא לגמרי, יש הבדל בהלכות בין תשעה באב ליום כיפור. יום כיפור, מי מותר לו לאכול? רק חולה שיש בו סכנה. כלומר, אם הרופא אומר לו או שהוא מרגיש בעצמו, אפילו נגד דברי הרופא, אם הרופא אומר לאדם לפני כיפור: אתה יכול לצום. נכון שאתה לא מרגיש טוב, אבל אתה יכול לצום, אין שום סכנה, אבל הוא מרגיש לבד: אם אני אצום, אני נכנס לסכנת חיים. כתוב בפסוק: לב יודע מרת נפשו. אז או שהרופא אומר לו שהוא צריך לאכול ואם לא, הוא עלול

לבוא לידי סכנה או שהוא מרגיש לבד - אדם כזה חייב לאכול ביום כיפור. ואם הוא צם - עשה דבר שהוא לא בסדר כי הוא מסכן את החיים. אסור לסכן את החיים. אבל תשעה באב, אפילו חולה שאין בו סכנה פטור מהצום. אדם קיבל חום, דלקת בגרון, והרופא אומר לו: אתה יכול לצום. נכון שזה לא נעים, זה לא נוח לצום במצב הזה אבל אתה בחור צעיר, לא יקרה לך כלום, אתה יכול לצום עד הערב, שכב במיטה, אתה יכול לצום. תשעה באב - פטור מהצום. אפילו חולה שאין בו סכנה, עצם העובדה שהוא מוגדר חולה, צריך לשכב במיטה, פטור מצום תשעה באב, אפילו אם חל בזמנו. קל וחומר כשהוא דחוי, כמו השנה, שזה דחוי ליום ראשון. אבל אדם בריא חייב לצום, בין אם בזמנו,

בין דחוי, חייב לצום. וכתוב: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. אדם שאוכל ושותה בתשעה באב, כשבא משיח, עם ישראל בתפארתו, בגאולתו, המשיח לא רוצה להסתכל עליו. הוא לא רואה בשמחת ירושלים. כשהיו צרות, הוא הלך לאכול. עכשיו כשטוב לכולם, פתאום הוא נזכר לבוא? לכן, אומר הפסוק, יש פסוק בתנ"ך: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". אומרים חז"ל: מי ישוש איתה משוש? מי ישמח בשמחת ירושלים? כל המתאבלים עליה. מי שידע בזמן הצרות להתאבל, לצום ביום תשעה באב, כי הוא היה בריא אז למה לא צם? תהיה כמו כולם, כמו כל אלה שיודעים את ההלכה ויודעים את המשמעות של חורבן ירושלים וצמים ביום

הזה, לעתיד לבוא: "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". במה כן תשעה באב דומה ליום הכיפורים? בכך שהצום מתחיל מלפני השקיעה. כל הצומות האחרים: שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, צום גדליה, תענית אסתר - אלה הצומות האחרים שיש לנו, הצום מתחיל מעלות השחר. כלומר, בלילה, כל הלילה אפשר לאכול, מעלות השחר צריך לצום. אם היה ער כל הלילה, יכול לאכול כל הלילה. אם הלך לישון ורוצה לקום באמצע הלילה - בצומות האחרים, לא בתשעה באב, יכול לעשות תנאי לפני השינה: אני הולך לישון, אבל כשאני אקום, אני רוצה לאכול - אז הוא יכול לקום ולאכול עד עלות השחר. אבל תשעה באב, מלפני השקיעה מפסיקים לאכול. לכן השבת הקרובה, אם משיח לא יבוא...

ידוע, הרב לוי יצחק מברדיצ'ב היה תמיד מכניס את התנאי הזה: אם המשיח לא יבוא. ככה היה לו כלל. כשהבן שלו התחתן אז הוא הביא לו את הנוסח של ההזמנה שהוא רוצה לשכפל ולחלק. לקח את ההזמנה, קרע אותה, אמר לו: ככה לא כותבים הזמנה. הוא לא הבין מה לא בסדר. לקח, כתב בעצמו את הנוסח של ההתחלה שמזמינים ואז הוא כתב כך: "החתונה תתקיים בעזרת השם בתאריך כך וכך בירושלים עיר הקודש. "מסדר קידושין: המלך המשיח. "ואם לא יבוא משיח עד התאריך של החתונה, אז החתונה תתקיים בברדיצ'ב ברחוב זה וזה". כך כתב בהזמנה. מרגיש תמיד את הגאולה, את המשיח. כך היה הרב לוי יצחק מברדיצ'ב. אז גם אנחנו צריכים לומר: אם משיח לא יבוא עד מוצאי שבת,

לפני צאת השבת, בסעודה שלישית, שזו בעצם הסעודה המפסקת, צריך שיכין את עצמו לקראת הצום. תשעה באב רגיל שחל ביום חול, בסעודה המפסקת אסור לאכול שני תבשילים. בוודאי שלא אוכלים בשר, לא שותים יין, אבל בשבת אין מנהגי אבלות, לכן כתוב שבסעודה שלישית של שבת, שהיא הסעודה המפסקת שלפני הצום, יכול לאכול בשר ולשתות יין ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בעת מלכותו. אתה רוצה לאכול סעודה כמו שלמה המלך, תאכל. זו לא כמו סעודה המפסקת של כל שנה שיושבים על הרצפה בסעודה המפסקת ואוכלים רק תבשיל אחד עם לחם. ירקות מותר גם בשאר השנים, אבל תבשילים - רק תבשיל אחד. מה שאין כן כאן - כסעודת שלמה בעת מלכותו. למה כתוב "בעת מלכותו"?

שלמה המלך, היו לו זמנים שהוא לא היה מלך. כשהוא רצה לדעת איפה נמצאת תולעת השמיר, הביא את אשמדאי מלך השדים והמלך הזה עשה לו תרגיל, העיף אותו מהארמון. היו לו כמה שנים שהוא לא היה מלך, לא היה בארמון. ואחרי שחזר, שם הגמרא מספרת את הסיפור איך שבסוף חזר למלכותו, היה סובל מחרדות מהפחד הזה שהעיפו אותו מהארמון. דרך האוויר העיף אותו למרחקים, נפל במקום נידח עד שהצליח לחזור. אז היה מפחד. זה מה שכתוב בשיר השירים: "הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה "מגיבורי ישראל, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". מה זה "פחד בלילות?" זה מהסיפור הזה שהעיפו אותו מהארמון עד שחזר למלוכה אז היו לו פחדים. מאז לא יכול היה לישון

טוב בלילות. אני מוסיף את זה כי יש אנשים שיש להם חרדות ואומרים: משהו לא בסדר אצלי, כנראה שאני לא נורמאלי. אפשר להירגע, גם שלמה המלך, שהיה החכם באדם והיה ודאי נורמאלי, אדם עובר משבר בחיים אז קורה שיש דברים כאלה, אחר כך חוזרים לעצמם בעזרת השם. לכן כתוב שם שמעלה על שולחנו כסעודת שלמה בעת מלכותו. לא בזמן שהוא היה בגלות. מה הוא אכל אז כשהיה בגלות? בעת מלכותו היה לו שולחן מפואר, סעודה שלישית יכול לאכול מה שרוצה. רק כל אדם חכם צריך שיחשוב מראש מה לאכול. קודם כול, תשעה באב חל בקיץ. צריך לשתות הרבה במשך היום, להכין את עצמו לקראת הצום. בסעודה עצמה גם לא יאכל דברים מתובלים, דברים מלוחים. רוצה לאכול בשר,

עוף - יכול מה שהוא רוצה, או בקר או עוף. אבל לא יאכל דברים מתובלים או מלוחים שאחר כך יגרמו לו לקושי בצום. גם המומחים ממליצים לא לאכול הרבה ירקות כי הירקות תופסים מקום במערכת העיכול והם מתעכלים מהר. אז פתאום ירגיש רעב במהירות. יאכל דברים שהם משביעים, דברים שגם לא מתעכלים מהר אז ככה יחזיק מעמד יותר זמן בלי תחושה של רעב. ממליצים גם בתוך זה לאכול דברים שהם קצת שמנוניים, כמו אבוקדו, טחינה וכדומה. יכין את עצמו טוב לקראת הצום. לפני השקיעה צריך להפסיק לאכול. כל עיר צריכים לבדוק בלוח שנה מתי שקיעת החמה. לפני שהשמש שוקעת צריך להפסיק לאכול. בתשעה באב עצמו אסור לנעול נעלי עור, רק נעלי בד, נעלי גומי,

ספורט. אם זה ספורט שהוא מעור - אסור, אבל אם הוא עשוי מגומי, מבד - מותר. גם מעץ מותר. מה נעשה בשבת? כשזה יום חול אז אין שום בעיה, לפני השקיעה כבר נועלים נעליים של תשעה באב. אבל כאן זה שבת, בשבת אסור לנהוג מנהגי אבלות. חולץ את הנעליים היפות של שבת ויעבור עכשיו לנעליים של תשעה באב? לא עושים את זה בשבת. אז מה יעשה? לפני השקיעה יחלוץ את נעליו, הוא נמצא בבית, ינעל נעלי בית כמו שהוא רגיל לנעול או שילך יחף וימתין עד צאת השבת. כשיוצאת שבת אז יעבור ל... יש זמן בין השקיעה לבין צאת השבת. אז הזמן הזה, או שישב ליד השולחן בלי נעליים, יקרא ספר או שאם צריך לסדר דברים, יסדר, מה שמותר לעשות אבל לא יהיה עם

הנעליים של העור עד צאת השבת. אז יעבור לנעליים של תשעה באב. ואחר כך יוצא לבית הכנסת. לא עושים הבדלה במוצאי שבת כי אסור לאכול, אסור לשתות. מתי עושים את ההבדלה השבת הזו? רק ביום ראשון בערב, אחרי הצום. מי שחולה וצריך לאכול בצום עצמו, מותר לו, צריך לעשות הבדלה. לפני שהוא אוכל צריך לעשות הבדלה. אבל איזו הבדלה עושים ביום ראשון בלילה? בבית כנסת או בבית, כשעושים הבדלה, לא עושים הבדלה רגילה כמו במוצאי שבת. במוצאי שבת עצמו, שלא עושים הבדלה, רק מברכים "בורא מאורי האש". בבית כנסת, לפני שמתחילים את הקינות, מדליקים נר, מברכים "בורא מאורי האש" וכולם יוצאים ידי חובה. לא "הגפן" ולא "המבדיל" ולא "בשמים". אישה

שנמצאת בבית והיא לא הולכת לבית הכנסת, היא בביתה תדליק נר ותברך "בורא מאורי האש" אחרי צאת השבת, אז היא תדליק את הנר ותברך "בורא מאורי האש". ולמוחרת בלילה עושים הבדלה. מה ההבדלה שעושים ביום ראשון בלילה? "בורא פרי הגפן". נר כבר עשינו אתמול, בשמים לא צריך לעשות, אז רק מברכים "ברוך אתה ה'" וכו', "בורא פרי הגפן" ואחר כך "ברוך אתה ה'" וכו' "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" עד "ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול". ואז מותר לאכול. אחרי ההבדלה כבר מותר לאכול. אישה נמצאת בבית, עד שבעלה יחזור מבית הכנסת או שאין לה בעל שיבוא, היא יכולה לעשות הבדלה לעצמה. מחכה, רואה לפי לוח השנה מתי כתוב שהצום יוצא,

יכולה מיד לעשות הבדלה ולאכול. נשים הרות ונשים מניקות, בתשעה באב רגיל מעיקר הדין צריכות לצום. רק שואלות רב לפי המצב שלהן כי ייתכן שבמקרה שלהן כן מותר להן לאכול ולשתות. אז אם רוצות לאכול, צריכות שאלה. אבל תשעה באב השנה, שהוא דחוי ליום ראשון, כל אישה הרה וכל אישה מניקה אפילו לא צריכה לשאול רב, פטורה מהצום. כי תשעה באב שנדחה ליום ראשון, נשים מעוברות ומניקות פטורות מהצום. אז בלילה שהיא תשתדל עדיין לא לאכול. אכלה סעודה שלישית, שתשתדל בלילה לא לאכול. אבל בבוקר כשהיא קמה, היא יכולה מיד לאכול ולשתות כי זה תשעה באב שנדחה ליום ראשון. אז צריך לפרסם את זה. נשים הרות שיודעות: כל שנה, הריונות קודמים בתשעה

באב היא שאלה ולפעמים במקרה שלה אמרו לה שאסור לאכול, לפעמים אומרים לה שכן מותר. אבל השנה פטורה מהצום, יכולה לאכול מהבוקר. כך גם שלושת בעלי הברית, שהם הסנדק, המוהל ואבי הבן. נולד תינוק וברית המילה בתשעה באב, שלושת בעלי הברית הם המוהל, הסנדק ואבי הבן, הם מתחילים את הצום, עד תשעה באב בצוהריים צריכים לצום, אבל כשמגיע זמן תפילת מנחה מתפללים מנחה, אחר כך הולכים ואוכלים ושותים ומתקלחים. זה יום טוב שלהם הוא. אבל זה רק בגלל שתשעה באב נדחה. תשעה באב שהוא בזמנו, גם בעלי הברית חייבים לצום עד הערב. זה הכלל של תשעה באב. עוד כמה הלכות שקשורות לתשעה באב. חמישה דברים אסור לנו לעשות בתשעה באב, שזה בכל שנה, בין

אם זה נדחה, בין לא נדחה: אכילה ושתייה - זה דבר אחד, רחיצה - אסור להתרחץ ביום תשעה באב, סיכה, סיכה פירושו של דבר לסוך את עצמו בשמן. בזמנם היו הולכים למרחצאות ציבוריים, לא הייתה אמבטיה בבית. אחר כך נכנסים לחדר של אדים, מזיעים, כל הנקבוביות נפתחות. כשהיו יוצאים משם היו סכים את כל הגוף בשמן. כך היה מקובל בזמנם. היום לא כל כך עושים, לא מקובל לעשות את זה. אבל יש היום סיכה של קרם ידיים. בתשעה באב לא שמים קרם ידיים. אלא אם כן יש לאדם פצעים, אדם שצריך משחה בשביל הפצעים שלו צריך לסוך בשמן או קרמים, יש אנשים עם יובש, כל היד נסדקת, מתחיל דם, זה מותר לו לסוך בתשעה באב כי זה לא לתענוג. מה שאסור - לתענוג.

כך גם רחיצה, איזו רחיצה אסורה בתשעה באב? לתענוג. אבל מי שהתלכלך במשהו, החליק בבוץ, כל היד התמלאה בבוץ, מותר לו לרחוץ את כל היד כי זו רחיצה של ניקיון, לא רחיצה של תענוג. מה שאסור זו רק רחיצה של תענוג. אז אמרנו: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, כלומר לא נועלים נעלי עור אלא נעלי בד, גומי וכדומה. ותשמיש המיטה, שאסור לאדם להיות עם אשתו, בליל תשעה באב אסורים לבוא במגע. לימוד תורה, בתשעה באב אסור ללמוד תורה רגילה כמו כל השנה, אלא רק דברים שקשורים לאבלות ולתשעה באב. אבל מי שרוצה ללמוד הלכות שבת, רוצה ללמוד גמרא, מסכת בבא קמא, בבא בתרא - אסור ללמוד ביום תשעה באב כי על התורה כתוב "פיקודי ה'

ישרים משמחי לב". אדם לומד תורה, מקבל שמחה, בפרט כשלומד בעיון קושיות, תירוצים, מהלכים, פתאום מקבל התפעלות, לומד גמרא, לומד הלכה, מביא לאדם שמחה. בתשעה באב אסור לשמוח, לכן בתשעה באב אסור ללמוד את הדברים הרגילים. מה כן מותר ללמוד? רק דברים שקשורים או לחורבן בית המקדש, יש במסכת גיטין כמה דפים: דף נה, נו, נז יש שם על עניינים של החורבן של בית המקדש. זו גמרא שמותר ללמוד, או הלכות אבלות בין בגמרא, בין בהלכה, מותר ללמוד הלכות אבלות. אין לאנשים הזדמנות כל השנה ללמוד הלכות אבלות, שאף אחד לא יצטרך, אבל כל אדם צריך לדעת את כל התורה, אז יכול בתשעה באב ללמוד הלכות אבלות. או דברים מעציבים, רוצה לקרוא עכשיו

ספר על השואה, מותר לקרוא ספר על השואה ביום תשעה באב, זה לא דבר שמביא אותו לשמחה, למצב רוח. אלה דברים שמותרים. מדרש איכה שמספר על חורבן בית המקדש - גם מותר. אבל כשמגיע לסיפורים במדרש איכה שגורמים לו לחייך - שידלג עליהם. למשל, במדרש מסופר על חוכמתם של ילדי ירושלים. היו פיקחים מאוד. אנשי ירושלים היו פיקחים. חז"ל מספרים שהיו באים מהעולם פרופסורים, מדענים כדי להתפעל מהפקחות של ילדי ירושלים. ארץ ישראל, כתוב: אווירה דארץ ישראל מחכים. האוויר של ארץ ישראל עושה את האדם פיקח, וירושלים עוד יותר. ובית המקדש כשהיה קיים, האור שהיה בוקע ממנו היה עושה אותם חריפים, גם יפים, היו יפי תואר. רבי יוחנן, כשכולם

התפעלו מהיופי שלו, אמר: אני נשארתי מאנשי ירושלים, מהשרידים לכן אני... הוא היה עוד בזמן בית המקדש לכן היה לו יופי כזה נדיר. בית המקדש היה משפיע בעוצמות על כל התחומים של עם ישראל. היו באים חכמי אתונה. חכמי אתונה היו נחשבים הכי פיקחים מכל חכמי העולם. הם היו באים לירושלים ועושים תרגילים לילדי ירושלים כדי לבחון את חוכמתם. אז שם המדרש מספר כמה סיפורים כדי שנבין מה איבדנו. כשנחרב בית המקדש, גם הפיקחות ירדה, ילדי ירושלים החכמים נרצחו על ידם. אז למשל, דוגמא של סיפור שמופיע שם, חז"ל מספרים שאחד מחכמי אתונה בא כמו שהם לבושים עם הסדין הזה שהיו כורכים את עצמם, תפס ילד בירושלים ואמר לו: אני באתי ממרחקים

ואני מבקש שתקנה לי ארוחת צוהריים. אתה מוכן לעשות לי טובה? אני לא מכיר פה חנויות. הילד אמר לו: בשמחה, בבקשה, תביא כסף, אני אקנה לך. אמר לו: אבל אני רוצה... רצה להכשיל אותו, את הילד, אמר לו: אבל אני רוצה שתקנה לי אוכל שאני אספיק לאכול ממנו עכשיו עד שאני אשבע ויישאר לי עודף כדי שאני אוכל לקחת לדרך. הילד אמר לו: בסדר, תביא כסף, אני אקנה לך. הביא לו, נניח במושגים של היום 10 אגורות. אם זה היה ילד אחר, מה היה אמור לענות לו? אדוני, אתה רוצה ארוחה לשבוע וגם לקחת לדרך? תביא 100 שקלים, מה אתה מביא 10 אגורות? אבל הוא רצה לבדוק אם הילד קולט אותו שהוא עושה לו פה איזה מבחן, לבדוק את הפיקחות שלו. הילד העיף

בו מבט, קלט עליו שהוא רוצה ככה לבחון אותו, אמר לו: שום בעיה. אני אביא לך אוכל שתאכל, תשבע ותהיה לך צידה לדרך. לקח את ה-10 אגורות, והחכם האתונאי הזה משתומם, מה הוא כבר יביא לי? אחרי 10 דקות חזר הילד, הלך לחנות, אז היו מוכרים במשקל קמח, כל מה שהיו מוכרים במשקל. הביא לו מלח שעולה 10 אגורות. אמר לו: תאכל עד שתשבע ויישאר לך לדרך. היו פיקחים. גם חז"ל מספרים שאחד מאנשי ירושלים יצא לחוץ לארץ לעסקים שלו להביא סחורה. אז את כל הכסף המזומנים שהיו לו, פעם בכמה שנים היה יוצא, מביא סחורה, מוכר כמה שנים. לקח את כל המזומנים שלו, יצא לחוץ לארץ ושם חלה. והבין שיש לו עוד כמה ימים שהוא הולך לעולמו. הרגיש על עצמו

שהמצב מתדרדר, שעוד מעט הוא הולך לעולמו. ויש לו בן, נער צעיר בירושלים, בן יחיד, תיאר לעצמו שהבן יבוא כשישמע שהוא נפטר. ישלחו מכתב שהוא נפטר, הוא יבוא כדי לקחת את כל הכסף. אבל הוא פחד, אולי יבוא איזה מתחזה, פתאום מישהו ישמע איזה אחד מהעיר פה, איזה שכנים בדרך. המכתב, אולי הדוור יראה במכתב שההוא נפטר והכסף שם, יבוא ייקח. אמר לבעל הבית שהוא התארח בביתו, חבר טוב שלו, היה גם עשיר גדול. אמר לו: אני מפקיד בידך את כל הכסף עד שהבן יבוא. אבל איך תדע שזה הבן? אז לא הייתה תעודת זהות. איך תדע שזה הבן שלי? כל אחד יגיד לך שהוא הבן. הבן שלי הוא מילדי ירושלים, הוא פיקח. רק כשהוא יעשה שלושה דברים חכמים ופיקחים

אז תיתן לו את הכסף. אם לא יעשה שלושה דברי פיקחות, אפילו תשאיר אותו חודש, חצי שנה, אל תיתן לו עד שתתפעל משלושה דברים חכמים. הבטיח לו. הפקיד את הכסף בידו. הבן הזה, נודע לו שהאבא נפטר, ישב שבעה, יצא למסע, כל הכסף שם. הגיע לאותה העיר, שאל אנשים ברחוב: איפה גר פלוני? הוא יודע את המשפחה שלו, הוא לא יודע את הכתובת המדויקת. ושם זו הייתה שכונת יוקרה שהם פחדו משודדים, מליסטים שיבואו אליהם אז היה חוק בשכונה שלהם, מי ששואל "איפה גר פלוני", אף אחד לא מגלה. אם אני רוצה, אני אזמין אותו, אני אגיד לו איפה אני גר. אבל מי ששואל, אף אחד לא מגלה לו. הנער הזה מגיע, שואל אנשים ברחוב איפה גר, מתחמקים. שואל את ההוא,

כולם מתחמקים. עשה את כל הדרך, יחזור כך? ראה מוכר עצים, אז היו מסיקים בעצים, יש לידו חבילות של עצים, זרדים כאלה. שאל אותו: כמה עולה חבילה? אמר לו: 20 שקל. כולל הובלה? -הובלה עוד חמישה שקלים. אמר לו: קח 25 שקל ותביא את זה לבית של פלוני. אמר לו: אין בעיה. שם את החבילה, יצא לדרך, והוא הולך אחריו. זה הגיע, דופק בדלת, בעל הבית פותח: הבאתי את העצים שהזמנתם. לא הזמנו עצים. הוא אומר לו: אתה לא, אבל זה שמאחוריי הזמין. אמר לו: בסדר, לך לשלום, אני צריך לדבר איתך. שלח אותו, אמר לבעל הבית: אף אחד לא גילה לי איפה אתה גר, אני הבן של פלוני, לא ידעתי איך לבוא, אז לקחתי עצים. זה בסדר, תשאיר לך את העצים, אני

פשוט הגעתי לקחת את הכסף, אם תוכל לתת לי. חשב שייתן לו וילך. אמר לו: עד שבאת, תתארח קצת. לא סיפר לו שצריך לחכות, אבל אמר לו: פיקחות אחת, חוכמה אחת ראיתי שעשה. בלי כתובת יודע להגיע. אמר לאשתו למוחרת, אחרי שהוא נח שם: תכיני ארוחת צוהריים. אבל אני אומר לך מה להכין: תכיני חמש פרגיות ממולאות. עופות קטנים כאלה ממולאים. אמרה לו: אבל למה חמש? אני ואתה שניים, יש לנו שני בנים ושתי בנות והאורח. אנחנו שבעה. אני אכין שבע פרגיות. אמר לה: לא, אני רוצה לבדוק את החוכמה שלו, תכיני חמש. טוב, הכינה חמש. ארוחת צוהריים, מגישה. בעל הבית אומר לו, לאורח: אצלנו נהוג שהאורח מחלק את האוכל לכולם. תחלק. עכשיו נראה מה הוא

יעשה. שבעה אנשים, חמש פרגיות. אמר לו: טוב, אם זה המנהג, מה שאומר לך בעל הבעל - עשה. לקח פרגית אחת, שם ליד בעל הבית ואשתו, אמר: זה לכם. עוד פרגית נתן לשני הבנים: זה לכם. עוד פרגית - שתי הבנות, נשארו שתי פרגיות - אכל אותן בעצמו. בעל הבית מסתכל עליו, משתומם: זה פיקח זה? איך הוא עושה דבר...? טוב, אבל לא נעים, שתק. למוחרת אמר לאשתו: תכיני עוף גדול ממולא, אבל עוף שלם. הגישה לשולחן עם הראש, עם הכנפיים, הכול. אמר לו: אצלנו נוהגים שהאורח מחלק. תחלק. עכשיו, הוא כבר כועס, הוא רוצה לחזור לבית, מה מעכבים אותי פה? כמה פעמים רמז לו, ביקש, והוא לא נותן לו. טוב, לחלק, בבקשה: תלש את הראש של העוף, נתן אותו לבעל

הבית. מה יש לאכול בראש? נתן לו שזו ארוחת הצוהריים שלו. היה שם את הכבד ובני המעיים, הוציא את זה מבפנים, במקום לחלק לכולם, שם בצלחת של האישה. תלש את הכנפיים, כל בת קיבלה כנף אחת. תלש את השוקיים, כל בן קיבל שוק. והשאיר לעצמו את כל העוף הגדול ואכל ושבע ודשן. פה בעל הבית לא התאפק, אמר לו: תגיד, אתה, יש לך דרך ארץ? ככה נוהגים בירושלים לחלק? איפה התרבות שלכם? אמר לו: אני אסביר לך. אני מגיע לכאן אורח, אתה מביא לי חמש פרגיות, אתה רואה שיש פה שבעה. הבאתם חמש, אמרתי: כנראה אתה רוצה לעשות חלוקה מיוחדת. עשיתי חלוקה אמיתית ושוויונית לחלוטין, שכולנו נהיה שווים. אתה ואשתך שניים, עם הפרגית - נהייתם שלושה. שתי

הבנות עם הפרגית - שלושה, שני הבנים עם הפרגית - שלושה, אני בודד, שתי פרגיות - נהיינו שלושה. זה שוויוני. אמר לו: טוב, זה אתמול, ומה היום? אמר לו: פשוט, הכול לפי דרך ארץ, אתה ראש המשפחה - מגיע לך הראש, האישה היא היולדת, המעיים, קיבלה את המעיים. הבנים שלך עמודי הבית - הם השוקיים, הבנות יתחתנו, יעופו מהבית - הן הכנפיים. אני באתי באונייה, צריך לחזור באונייה, לקחתי את האונייה בשבילי. ואז אמר לו: זו האונייה שאני באתי לקחת את הכסף, תביא לי את הכסף, אני רוצה לחזור לבית. נתן לו את כספו, שלח אותו לחיים טובים ולשלום. אדם קורא סיפור כזה בתשעה באב, מחייך. לכן כשמגיע, כתוב שכשמגיע לסיפורים מהסוג הזה ידלג

עליהם. גם במדרש איכה, ככה גם בספר ירמיה, כשמגיע לפסוקים של נחמה, מדלג. ויהי רצון שנזכה כולנו במהרה לגאולה שלמה בחסד, ברחמים. אמן ואמן.