מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 4 - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו נמצאים בפרקי אבות, פרק ראשון, משנה ו'. החלק הראשון של המשנה, ראינו בשיעור הקודם: "עשה לך רב וקנה לך חבר". החשיבות של שני התומכים האלה במהלך החיים, רב שבעצם הוא שלך, יש לאדם דירה, יש לאדם רכב, צריך שיהיה לו רב, שעם הרב הזה הוא מתייעץ, שואל אותו בענייני הלכה, שומע שיעורים, מתחזק, מקבל הדרכה, מקבל דרך חיים. וצריך שיהיה לך רב, רב שמכיר אותך, כי אז כשאתה שואל שאלה, הוא מכיר את המכלול, גם של העבר, על פי זה יכול להנחות אותך לגבי העתיד, ככה אתה גם לא מתבלבל בין דעות שונות, יש דעות שונות גם בין תלמידי חכמים, יש שסבורים אחרת, וכל אדם צריך שיהיה לו את ה"עשה לך רב, וקנה לך

חבר", אפשר לקנות חבר בחנות? מה זה קנה לך חבר? הכוונה, תשקיע בו. אתה מזהה אדם שאתה יודע שיהיה לך טוב בחברתו, אדם שיש לו מידות טובות, שהוא דוגמה טובה, אדם שיש לו יראת שמיים, אתה רואה אותו שיש לו כבר ידע מהניסיון של העבר שלו, שהוא רכש חוכמה, אם תהיה איתו חבר, אתה תקבל ממנו הכוונה טובה לחיים, עצה טובה, חבר שתומך בך. גם כשלמדנו בקהלת כאן בשיעור, ראינו כמה הוא נותן דגש על "טובים השניים מן האחד", שכאשר זה ייפול, השני יעזור לו, כשיש את התומך, יש את המסייע, אז "וקנה לך חבר". כלומר, אל תצפה שאם זה בא לבד, אז יש לי חבר, ואם לא - שלא יהיה. תשקיע בו, "וקנה לך חבר". כשאדם משקיע בחבר, ורואה שבאמת החבר הזה

עומד לצידו, חבר אמיתי שבעת צרה הוא נמצא איתו, לא רק כשהוא יכול לקבל ממנו הוא איתו וכשהוא צריך הפוך הוא נעלם לחלוטין, אלא מי שבאמת אוהב אותך, חבר כזה - "קנה לך חבר". היום יש נטייה בהרבה חברות, שאנשים מסתגרים בתוך עצמם, פחות תקשורת כפי שהיה בעבר. יש היום בתים ששכנים לא מכירים זה את זה, גרים באותה כניסה אבל נכנסים לבניין, עולה, נכנס למעלית, מגיע לבית, יורד, הולך. אתה לא יודע אפילו מי השכנים שלך. בדורות הקודמים שהיו גרים בחצרות, כולם מכירים את כולם ומדברים יחד וצוחקים יחד ושמחים יחד, אישה צריכה ללדת, אז הילדים נמצאים אצל השכנה שמטפלת בהם אפילו באמצע הלילה באהבה ובשמחה. היא זקוקה לעזרה אז היא

עוזרת לה. היום זה דור שיותר מדי אנשים מתכנסים בתוך עצמם, וחבל. צריך לברור את החבר, לא כל אחד ראוי שיהיה חבר. בהמשך, במשנה הבאה, נתאי הארבלי אומר: "הרחק משכן רע". כלומר, אפילו כשאתה קונה דירה, תבדוק מי השכנים, לא קונים דירה רק לפי המראה של הדירה, תראה, תבדוק מי השכנים עם מי הילדים שלך יתחברו, אבל זה במשנה הבאה. בדורות הקודמים, התקשורת הבין-אישית הייתה בקומה הרבה יותר גבוהה, באיכויות הרבה יותר, לאנשים גם הייתה יותר שמחת חיים, היום אנשים חיים יותר עם המכשירים שלהם, ולא מרגישים שהמכשיר, עם כל החוכמה והטכנולוגיה וכוח המשיכה שיש לו, שהוא מושך את האדם, אבל מבחינת שמחת חיים, הוא מזיק לאדם. הוא נותן

לאדם להרגיש בודד אף על פי... יש לו פייסבוק, הוא אומר: איזה בודד? כל העולם איתי. אבל הפייסבוק משעבד אותך או שאתה משועבד לו? איך בדיוק זה הולך שם? בפועל, רואים שאנשים מרגישים שכאן יש כל כל הרבה חברים, דרך הכלי הזה, אבל אתה הפכת להיות עבד של המכשיר. תמיד אתה צריך לפייס את כולם ולרצות את כולם ולהראות לכולם איפה היית ומה עשית, ואם ההוא עקף אותך, אז אתה עכשיו נכנס לדיכאון. ואם עושים איזה חרם חברתי, כמה נערים היום, נערות, ילדים, אפילו בבית ספר, מספרים, מגיעים לחרם חברתי דרך הכלים האלה, כמה התאבדו. ילדים בגיל 12, 14 שלחו יד בנפשם בגלל חרם חברתי כשההורים אפילו לא היו מודעים. כמה צריך להיזהר להשתמש

בטכנולוגיה רק לטובה. וכל מקום שרואים שהחלק הזה שבטכנולוגיה הוא מזיק - מייד לחסום לעצמנו, לא צריכים להיות משועבדים לחברה. אנשים היום משועבדים, אם לכולם יש פייסבוק, גם הוא צריך שיהיה לו, אם כולם... תעזוב את כולם, תחיה אתה את החיים שלך, תצא ממצרים. ממש לצאת מהמצר, לצאת מהשעבוד הזה. ואותם שהיו שם ויצאו, מספרים כמה הם מרגישים משוחררים. הייתי בכמה הרצאות באזור הצפון, בטבריה והסביבה שם, ובשעת הצוהריים חיפשנו שם תפילת מנחה, אז אמרו שיש כאן דייגים שנאספים במקום אחד בשעת הצוהריים, בשעה שתיים, והם מתפללים. אז מצוין, בשתיים יש מנחה כי אחר כך בזמן מנחה יש רצף של הרצאות, לא נספיק. נכנסתי להתפלל איתם, נכנס

אחד מהם, שם את הכיפה על הראש, ניגש לקחת סידור, מתפללים באיזה משרד שם, ותוך כדי שהוא לוקח את הסידור הוא פולט אנחה של רווחה. איזה יופי, איזה תענוג. מה אתה מצפה לשמוע ממנו? על מה הוא כל כך שמח? שהטלפון שלו התקלקל מהבוקר, וחצי יום יש לו יישוב הדעת. יש לו מנוחה. הוא מאושר שהטלפון התקלקל, שיש לו חצי יום של מנוחה. אחרי מנחה אמרו לי: "תגיד קצת דברי תורה". אז אמרתי להם שלמדתי מוסר השכל גדול מהיהודי היקר הזה. כי הטלפון התקלקל חצי יום, הוא מרגיש מנוחה, מצד שני, הוא יודע שהוא הפסיד לקוחות, מי יודע כמה התקשרו. אבל שווה לו להפסיד לקוחות, העיקר שיהיה לו חצי יום מנוחה מהמכשיר הזה. מה עשה הקב"ה? הוא אומר לנו:

יום בשבוע, בלי להפסיד לקוחות, מנוחה מהמכשיר. כולם יודעים שאתה, בשבת, הטלפון שלך סגור. אף אחד לא מנסה ליצור קשר, יש לך שלווה, רוגע, מנוחה, מוצאי שבת תחזור לכל המהומה של השבוע. אבל ה-24 שעות האלה של רוגע, של שלווה. ה"קנה לך חבר", פירושו חבר אמיתי. לא חבר שאתה משועבד. וצריך תמיד להראות את עצמך ולספר מה עשית ואיזה מותגים אתה לובש ומה קנית. זה שעבוד חברתי. קנה לך חבר שהוא עומד לצידך. שכשאתה זקוק לעזרה, הוא עוזר לך, גם הפוך, הוא זקוק לעזרה - אתה עוזר לו. זה קניין אמיתי של חברות. על כך כבר דיברנו בקצרה בשיעור הקודם, כעת נרחיב יותר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות". משפט כל כך יסודי, כל כך חשוב לחיים,

שאדם שיאמץ אותו לעצמו יכול לגלות תפנית בחיים לטובה ולברכה. חיים של אושר, של שמחה, שהעולם פתאום נראה באור אחר. אדם שמרכיב משקפיים שחורים רואה את כל העולם שחור. מחליף למשקפיים ירוקים, רואה את כל העולם ירוק. מחליף לוורודים, רואה את כל העולם ורוד. אדם שלוקח את המשפט הזה לעצמו כסיסמת חיים: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". זה משנה את כל החיים לטובה. נסביר את הדברים. מה המקור של "הוי דן את כל האדם לכף זכות"? איפה זה כתוב בתורה? יש פסוק בתורה: "בצדק תשפוט עמיתך". הפסוק הזה לא נאמר על השופט בבית המשפט, על השופט כתוב: "צדק צדק תרדוף". יש כבר הוראה אחרת לשופטים, איך הם צריכים להתנהל בבתי משפט. שופטים,

בלשון התורה, זה שופטים על פי דין תורה. לא שופטים שיש היום שדנים על פי חוקים שממציאים. שופט צריך ללכת על פי דין תורה. היום עשו חלוקה מוזרה: לבתי משפט שלא הולכים על פי התורה, קראו בתי משפט, בתי משפט שהולכים על פי התורה, קראו לזה בתי דין. דיין בארמית, זה שופט בעברית. אז כשהקימו את המדינה עשו חלוקה, את המילה העברית נתנו לאלה שדנים על פי חוקי הבני אדם, ואת המילה בארמית נתנו לאלה שדנים על פי החוקים של בורא עולם. זה בכלל, המדיניות של המדינה להקטין את בתי הדין, ולרומם את בתי המשפט, זה עיוות. בית דין הוא דין תורה, אתה יהודי, יש לך מערכת משפטית של אלפי שנים, מאז מתן תורה. הקימו את המדינה, אימצו את החוק

המנדטורי ואת החוק הטורקי שהיו פה בארץ, ועל זה הוסיפו עוד חוקים לפי הצבעות שעושים בכנסת. זה עיוות של האמת. כל עם צריך להיות גאה במורשת שלו, צריך להיות גאה במסורת, יש לנו משפט עברי שכל העולם משתמש בו. אבל על כל פנים, בתורה נאמר: "צדק צדק תרדוף", זה נאמר על בתי המשפט. אז מה זה: "בצדק תשפוט עמיתך"? "עמיתך" זה החבר שלך. תשפוט אותו לצד הצדק. כלומר, כשאתה רואה אותו עושה מעשה שנתון לפרשנויות, אתה יכול לדון את המעשה הזה לכף זכות, לומר שהוא עשה דבר שהוא בסדר, אתה יכול לדון אותו לכף חובה, לומר שהוא לא בסדר במה שהוא עשה. אומרת התורה: "בצדק תשפוט עמיתך", תשפוט אותו לצד הצדק, לצד של הזכות. "הוי דן את כל

האדם לכף זכות". למה כתוב "את כל האדם"? "הוי דן כל אדם לכף זכות". מה זה "את כל האדם"? כאילו מדברים על כל הגוף שלו? יש כאן עצה נפלאה איך לדון לכף זכות. לפעמים זה מאוד קשה. אדם שרואה את חברו עושה מעשה שבמבט הכללי, כפי שזה נראה, מעשה חמור מאוד. לא שלט בעצמו, התפרץ, התנהל בצורה לא נכונה, עבר עבירה מהתורה, האדם מרגיש באותה שעה: מה יש פה לדון לכף זכות? הרי הוא כל כך לא בסדר, האדם הזה. אבל יש דרגות-דרגות בלדון לכף זכות. ואדם שמרגיל את עצמו בכך, גם מקיים מצווה, גם הוא עצמו מקבל שמחת חיים, כי אנשים שמסתכלים על כל העולם שהעולם רע, העולם בעייתי, יש אנשים גם שתמיד מדברים כך, שכולם רמאים, כולם נוכלים, כולם

גנבים, הממשלה ככה, ובתי המשפט ככה, והשוטרים ככה, והעירייה ככה, והשכנים לא בסדר, והבוס לא בסדר, בקיצור, כל העולם שחור בעיניו. אדם שחי בצורה כזו, יש לו שמחת חיים? הוא מרגיש שהעולם מאיים עליו. הוא מרגיש שהעולם כל כך רע. אדם שדן לכף זכות, הוא רואה את העולם במבט אחר. אז הוא לא טיפש, הוא יודע שיש גם מעשים רעים בעולם. אבל סך הכול, הוא מרגיש שהוא חי באקלים חברתי מאוד נעים. שכיף לחיות בו, תענוג לחיות בו. אז יש גם כאלה לא כל כך בסדר, אבל סך הכול, העולם יפה. החברים שלי טובים, המשפחה שלי טובה, אשתי טובה, בעלי טוב, הילדים שלי טובים, כי דנים לכף זכות. השאלה היא, איך עושים את זה? איך מגיעים לכף זכות? אדם

שנקלע לאזור תעשייה שומם לחלוטין, אין שם אוטובוסים, אין מכוניות, הלך לקנות משהו, אזור תעשייה, השמיים היו בהירים, אבל לפתע עננים כבדים כשהוא נכנס לקנות, בינתיים עננים כבדים כיסו את השמיים, יצא - גשם עז ניתך. אין סככות, אין לו היכן להסתתר, הוא באמצע הרחוב, נרטב כולו, והוא מקווה שרק יעבור כאן מישהו, ו"יוציא אותי מכאן. "אין לי שום דרך להיחלץ". והגשם חזק ושוטף, כבר כולו רטוב. לפתע הוא רואה מכונית מתקרבת, מקום שומם, מכוניות לא עוברות שם. אבל הנה מכונית מתקרבת, שמח שמחה גדולה, "אולי הוא ייקח אותי", מסתכל, "אולי אני מזהה". מזהה. "זה רכב של אדם שאני עזרתי לו בכל פעם שפנה אליי. "אדם שלא היה מצב שהוא

ביקש ממני עזרה ולא עזרתי לו, והיו המון מצבים כאלה". כך הוא מכיר, ומזהה. מאוד שמח. מייד מנופף ביד ורומז לו שיעצור כדי לאסוף אותו, הוא אומר לעצמו: נכון, אני איכנס, אני ארטיב לו את הריפוד של הרכב, כי כולי רטוב, אבל אחרי מה שעשיתי למענו, לפחות את זה שיעשה בשבילי. להפתעתו, לא רק שהרכב לא עצר, עוד עבר לידו במהירות, והתיז עליו סילון של מים. מה הוא אומר לעצמו באותה שעה? באופן טבעי, מה אדם אומר לעצמו באותה שעה? ברגע של מבחן התגלה הפרצוף האמיתי של החבר הזה. "בכלל לא חבר, רק כשהוא צריך אותי הוא חבר שלי, "כשאני פעם צריך עזרה, לא יכל פעם..." ובליבו הוא גומר בדעתו: אני יותר לא עוזר לבן אדם הזה לעולם. והוא

רותח כולו. עד כאן טבעי. אומר לו התנא: תעצור לרגע, תדון לכף זכות. מה כף זכות? זה לא בסדר מה שהוא עשה. תאמץ את המחשבה. ראשית, תאמר לעצמך: אולי הרכב הזה דומה לרכב של החבר. מי אמר לך שזה הרכב שלו? נכון שהוא מאוד דומה אבל יש עוד רכבים. תשובתו: אין לי ספק שזה הרכב שלו. לפי המדבקה שנתתי לו אתמול והוא הדביק מקדימה, ובדיוק השבר שיש בצד, והשריטה מכאן. הרכב שלו. צריך לומר לעצמו: בסדר, זה הרכב שלו, אבל אולי לא הוא היה הנהג, אולי הוא השאיל את הרכב למישהו אחר, ואתה לא שמת לב מי הנהג. אבל מה יהיה אם הוא אומר: אבל ראיתי שהוא היה הנהג. אין לי ספק שהוא היה הנהג. צריך לומר לעצמו: אולי הוא לא ראה אותי. מה פירוש

לא ראה אותו, "הוא הסתכל עליי. איך אפשר להגיד שהוא לא ראה אותי?" צריך להמשיך ולומר לעצמו: אולי הוא לא שם לב שאתה כאן? לפעמים אדם שקוע, כולנו יודעים על עצמנו, אדם לפעמים שקוע במחשבות, המבט שלו נעוץ קדימה, אבל הוא לא שם לב את מי הוא רואה שם. הוא טרוד אז הוא מרוכז בנסיעה, ראה דמות בצד, הסתכל עליך, לא ראה שזה אתה. אבל מה יהיה אם הוא אומר: אבל הוא נופף לי לשלום. זאת אומרת שהוא ראה אותי, והוא ראה שאני מסמן לו לעצור. מה הכף זכות? צריך לומר לעצמו: אולי הרכב היה מלא באנשים, ולא היה לו מקום בשבילי. אבל הוא אומר: רגע, דווקא בדקתי מהחלונות, ראיתי שהרכב היה ריק. צריך להמשיך ולומר לעצמו: אולי היו ארגזים על

המושב ומבחוץ אתה לא רואה מה שיש בפנים. הוא לא יכל להכניס אותך. אבל הוא אומר: לא יכול להיות, הכנסתי את הראש מהחלון, ראיתי שהמושבים היו ריקים. מה עכשיו? צריך להמשיך ולומר לעצמו: אולי ברחוב הסמוך אשתו והילדים, גם הם נתקעו בגשם, אשתו צלצלה ואמרה לו: בוא דחוף תאסוף אותנו, ואם לא יאסוף אותם, יאסוף אותך, יהיו בעיות של שלום בית. אז טוב, מה יכול לענות על זה? מתחיל להירגע, כף זכות. רוב הסיכויים, כשהוא יפגוש אותו אחרי שבועיים ויאמר לו: תגיד לי, באותו יום, למה לא עצרת לי? רוב הסיכויים שהוא יענה לו תשובה שתניח את דעתו. או אחת מהתשובות האלה, או תשובה אחרת, "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כעת, בואו נשאל את

עצמנו: אדם כזה שהוא דן לכף זכות, מי המרוויח הגדול, החבר שלו, שהוא לא יכעס עליו וימשיך לעזור לו? או שהוא ירוויח הרבה יותר ממנו? הוא ירוויח הרבה יותר ממנו. יש מחקרים שאדם שנושא בליבו כעסים בלתי נסלחים, אדם שטעון במרירות על אחרים, זאת כועסת על חמותה, וזה כועס על חמיו, וזאת על השכנה, והוא על השכן, על הבוס. אדם שהוא נושא בליבו כעסים בלתי נסלחים, שהוא מריר על כולם, יש לו תלונות וטענות כלפי כולם, הוא הופך להיות אדם עצוב, אדם מדוכא וגם חולה פיזית. הגוף עצמו מושפע לרעה כשאדם נושא בליבו כעסים בלתי נסלחים. לעומת זאת, אדם שמשחרר, מוציא מהלב, דן לכף זכות, לא נוקם ולא נוטר, התורה אומרת: "לא תיקום ולא תיטור

את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". "לא תיקום", מה זה "לא תיקום"? אל תתנקם, אל תאמר: אם הוא לא הלווה לי כשביקשתי, עכשיו כשהוא מבקש הלוואה, אני לא מלווה לו. כשהוא לא רצה להשאיל לי את הפטיש כשהייתי זקוק, אני כעת לא מלווה לו את המסור כשהוא זקוק. זה נקרא "לא תיקום". איסור מהתורה. כלומר כך, אם היית מלווה לו, אילולא הסיפור של אז, אם גם ככה לא היית מלווה לו... הוא מבקש ממך מאה אלף דולר, אתה לא היית מלווה לו. בכל מקרה לא היית מלווה. בזה אין איסור. אבל אם אתה יודע שאתה כן היית מלווה לו את הכסף הזה, כן היית נותן לו את המסור, רק בגלל שהוא לא נתן, אתה לא נותן? זה כבר איסור מהתורה. "לא תיקום ולא תיטור". נטירה

זו שמירה, אדם שהוא נוטר או שומר. אל תשמור בלב את מה שההוא עשה לך. כל זמן שאתה צריך להגן על עצמך, אז ודאי שתגן על עצמך. התורה לא אומרת לאדם: תן שירמסו אותך כולם. אתה רואה שיש אדם שרומס אותך, תגן על עצמך, תתקומם, תשמור על עצמך. התורה לא בגישה של הנצרות שאומרת, אם הכה אותך אדם על הלחי הימנית, הושט לו גם את הלחי השמאלית, זה בנצרות, בהוראות שהוא נתן לתלמידיו, מייסד הנצרות. אמר להם: אם כפה אותך האדם ללכת איתו מיל, קילומטר, לך איתו שני מיל. והוא לא נרגע, ממשיך ואומר: אם לקח לך האדם את הבגד העליון, תן לו גם את הכותונת. אתה הולך ברחוב, בא אדם, גנב לך את החולצה, תגיד לו: שנייה, קח גם את הגופייה. איזה

הוראות עקומות ומעוותות אלה. בתורה שלנו אין דברים כאלה. אני רוצה לראות אם מישהו ילך לאפיפיור, ייקח לו את הגלימה שלו, יגיד לו: שנייה, בוא תיקח גם את ה... אלה דברים שהם לא הגיוניים, בעם ישראל אין דרישות מהסוג הזה. אדרבה, אצלנו: "הבא להורגך, השכם להורגו". תגן על עצמך. מה שהתורה אומרת "לא תיקום ולא תיטור", הכוונה סיפורים שהיו, נגמר. לא שאתה עכשיו צריך להגן על עצמך, היה בעבר, מישהו העליב אותך, ביקשת ולא נתן לך, אל תשמור את זה בלב. תסלק את זה מהלב, אתה תהיה יותר בריא, אתה תהיה יותר מאושר, ואתה תהיה גם יותר אהוב. אנשים שדנים לכף זכות, הם גם מקרינים את זה לכולם כי הם רואים את העולם באור יפה, אז אם כל

אדם שהם מדברים איתו, אפילו שפעם קרה איתו משהו, הוא בכלל לא זוכר, הוא הוציא את זה, הוא לא נוקם, לא נוטר, יכל לפרש לכאן או לשם - מפרש לכף זכות. יש אנשים בדיוק הפוך. גם מה שנראה בסדר הוא מפרש את זה לא בסדר. הוא הופך להיות אדם מריר, אדם מתוסכל. כולם מתרחקים ממנו. יש אדם, יושב בעבודה. נניח, פקיד בבנק, יושב, רואה שני פקידים או המנהל והסגן מתלחשים שם, ובמקרה, אחד מהם העיף עליו מבט. הוא כבר בטוח שדיברו עליו. וכבר הוא דן עם עצמו: בטח אמרו כך כי אתמול היה כך. מגיע לפלפולים גדולים. מי חשב עליך? מי דיבר עליך? את מי אתה מעניין בכלל? אבל הוא כך לחוץ, חי בחרדות, בלחצים. אדם כזה הוא מסכן. תדון לכף זכות,

תשחרר, תסתכל על העולם במבט ורוד, במבט טוב. אתה תהיה מאושר. לפעמים זה לא קל, בדוגמה שהזכרתי קודם, עם קצת מחשבה, בסדר, אז הוא אומר, אולי הרכב הזה, אולי ככה... אבל לפעמים זה לא קל, לפעמים מדובר בדפוסי התנהגות שאתה אומר: איך הבן אדם הזה עשה את זה? אני לא מוצא שום כף זכות. אומר התנא: "הוי דן את כל האדם". הוא לא אומר, "הוי דן אדם" או "כל אדם". מה זה "כל האדם"? היה מספיק לומר: "הוי דן כל אדם לכף זכות". מה זה "כל האדם"? "את כל האדם"? פירושו של דבר, כשאתה דן את האדם ושופט אותו בעיני עצמך, תדון את כל האדם, את כל המכלול שבו. בדרך כלל, על מה האדם דן את השני לכף חובה? שהוא אומר: זה לא בסדר מה שהוא עשה, כי

הוא משווה את עצמו. "אם אני הייתי במקומו, ודאי שהייתי מתנהג אחרת, תראו איך הוא מתנהג עכשיו". אז בעיניו הוא הופך להיות אדם שלילי. אתה רוצה לדון אותו? תדון את כל האדם. מה זה "את כל האדם"? היכן הוא נולד, מה החוויות שהוא עבר בילדות, מה האופי המולד שהוא בא איתו, כל אדם בא עם אופי אחר, אתה קיבלת אופי כזה, הוא קיבל אופי אחר, יש לו התמודדויות אחרות. הוא עבר קשיים בחיים שאתה בכלל לא עברת. הסבל שיש לו נכון להיום, אם זה כלכלית, אם זה במשפחה, אז איך אתה יכול לדון אותו, למה הוא השתולל עכשיו, למה הוא התפרע? אתה יכול לומר: אם אני הייתי במקומו, הייתי מתנהג אחרת? מה זה אם היית במקומו? להיות במקומו, זה אומר

שהיית עובר את כל מה שהוא עבר. היית נולד עם האופי שהוא נולד איתו, עובר את המסלול חיים הקשים שהוא עבר, את כל ההתמודדויות, ייתכן שאתה היית מתנהג עכשיו הרבה יותר גרוע ממנו. וכל הכבוד לו שעם כל מה שהוא עבר, עוד הוא שם לעצמו גבולות ולא השתולל הרבה יותר. "הוי דן את כל האדם". תסתכל על הכול, על המכלול. ואז תגלה שקל לך לדון אותו לכף זכות. כף זכות, זה נכון גם בזוגיות. לפעמים אנשים מרגישים, כף זכות זה עם השכנים, עם הבוס בעבודה, עם הפקיד, עם העובד, אבל גם בזוגיות, לדון לכף זכות. אישה כועסת על בעלה, למה הוא מתנהג בצורה כזאת? בעל כועס על אשתו, אבל להיכנס למסלול חיים של האדם הזה, עם ההתמודדויות, עם הקשיים,

הבוס צעק עליו בעבודה, נכנס לבית, את עוד יש לך טענות על הילדים, אין לו כוח לשמוע, אז הוא התפרץ. לא שזה צריך להצדיק את מה שהוא עשה, אבל לדון לכף זכות מקטין את ההתמודדויות. נותן יותר שלום, יותר אחדות ויותר אהבה בין אנשים. "בצדק תשפוט עמיתך", תדון אותו לצד הצדק. סיפר אחד מרבותיי בישיבה, למדתי ב"פורת יוסף", בעיר העתיקה, אז רוב הרבנים היו גרים ברובע היהודי. אחד הרבנים שגר שם סיפר מעשה שהשכנה שלו סיפרה לאשתו. מעשה שהיה איתה עם מוסר השכל גדול. היא נולדה בארצות הברית, עלתה לארץ, התחתנה כאן אבל הוריה שם, פה יש לה משפחת ברוכת ילדים, פעם בשנה לפחות היא מקפידה לטוס לארצות הברית לבקר את הוריה הזקנים. נמצאת

איתם קצת זמן, חוזרת לארץ. באחת הטיסות האלה הגיעה לשדה התעופה, בדרך כלל מקדימים כדי לא לאחר את הטיסה, ישבה שם בלובי של שדה התעופה, יש שם חנויות, אז היא רכשה לעצמה חפיסת ופלים, ישבה ליד השולחן, התיקים לידה, ואכלה ופלה אחד אחרי שבירכה "בורא מיני מזונות", ופתאום שומעת שקוראים לה ברמקול, בכריזה. מזכירים את שמה שהיא צריכה... פתאום שמה לב שהיא צריכה לסדר משהו, היא ידעה, זה עניין של שתי דקות, השאירה את התיקים שם, רצה מהר, וחזרה. בשתי דקות האלה שהיא חזרה, היא רואה שקרה משהו. התיקים שלה עדיין ליד השולחן, תיקי היד, חבילת הוופלים שלה במרכז השולחן כמו שהיא הניחה, יושב שם גבר שנראה אדם מכובד אבל הספיק

להתיישב שם עם ספר פתוח לפניו, מושיט את היד ואוכל. אמרה לעצמה: איזו חוסר תרבות. דקה אחת הלכתי, כבר הוא יושב ואוכל. נעמדה לידו, נעצה בו מבט נוקב, כדי שיבין ש... לא נעים לה לפנות אליו: "אדוני, הוופלים שלי", היא לא בגן. אבל אמרה: אני ארמוז לו, עמדה לידו עם מבט נוקב כדי שיבין. הוא שם לב שאיזו דמות עומדת כאן, הרים את העיניים, הסתכל בעיניים בוהות, ראה שהיא רק מסתכלת עליו, החזיר את העיניים לספר, הושיט את היד ואכל. אמרה: הבן אדם הזה לא מבין רמזים, צריך לרמוז לו יותר ברור. הרימה את אחד התיקים, והניחה אותו על השולחן. תבין, אני פה, התיקים כאן, הוופלים, תפנה את המקום. מעיף מבט, מושיט את היד ואוכל. אמרה:

אדם חצוף, כל הרמזים, שום דבר לא מבין, התיישבה ממול. לא עזר. כתוב: "עם עיקש תתעקש", הושיטה את היד, לקחה ופלה אחד ואכלה. כעת הייתה בטוחה: אתה מבין, אם אני אוכלת, זה אומר - זה שלי. מעיף בה מבט, לוקח אחד ואוכל. הוא אחד והיא אחד, הוא אחד והיא אחד, עד שהחפיסה הסתיימה. ואז היא לקחה את האריזה ככה בזעם, בהפגנתיות, לקחה לידו, קימטה את הזה... ככה... וזרקה לאשפה. לקחה את התיקים והלכה למטוס, אמרה: יש אנשים לא שפויים בעולם, מה אפשר לעשות? במהלך הטיסה פתחה את תיק היד שלה להוציא ממחטה, חשכו עיניה... היא רואה את חבילת הוופלים שלה בתוך התיק. ואז היא נזכרה: כשקראו לה, היא הכניסה את זה מייד לתיק ורצה. וגם הוא

קנה בחנות וישב, ואז התברר, לא רק שהוא לא אכל משלה, עוד היא אכלה משלו. והוא האדם האציל שרואה אישה בלתי שפויה יושבת לפניו, אוכלת מהוופלים שלו והוא לא אומר לה שום דבר. אמר אותו רב: תאר לך מה היה קורה אם תיק היד שלה היה הולך לאיבוד, והיא לעולם לא הייתה יודעת שהיא אכלה משלו? יום אחד הייתה הולכת ברחוב עם חברה, רואה אותו צועד ממול, אז אם היא אחת שנזהרת בלשון הרע, היא בכל זאת תשתוק, אבל אם היא לא נזהרת בלשון הרע, היא יכולה לומר לה: את רואה את האדם הזה, נראה כזה מכובד? אדם שפל, בזוי. כל המילים שבעולם היא תטיח בו. ולאמיתו של דבר, הוא האדם האציל שלא הבין מה היא רוצה ולא העיר לה שום דבר. עד כמה צריך לדון

לכף זכות גם בזמנים שהדבר נראה הזוי לחלוטין. אבל צריך להפעיל את החשיבה. החפץ חיים, זכר צדיק לברכה, אמר פעם: למה הקב"ה ברא במוח האדם אפשרות לחשוב מחשבה עקומה? לא תמיד האדם חושב ישר, לפעמים המחשבה קצת... אחר כך הוא פתאום קולט איזו טעות הוא עשה. לכל דבר יש סיבה. דוד המלך שאל את הקב"ה: למה בראת עכביש? למה בראת יתוש? אמר לו הקב"ה: יבוא יום שאתה תצטרך. כשהיה במערה ושאול היה רודף אחריו להורגו, והוא ראה את הצבא אחריו, ובין הרים מסתתר בתוך אחד הנקיקים, היו שם הרבה מערות כאלה קטנות, והוא דחף את עצמו, אבל ידע, זה עניין של דקות, הם יבואו יחפשו במערות, היו בולשים מערה מערה, יהרגו אותו, אין לו איפה לברוח.

שלח הקב"ה עכביש שטווה במהירות קורים על הפתח, פתח קטן כזה, שהוא תחב את עצמו בפנים, טווה העכביש קורים. אחרי שהגיע, אחרי שעה הגיע שאול לשם, והחיילים שלו מחפשים במערות, הגיעו למערה הזאת, ראו קורי עכביש, אמרו: אם הוא היה נכנס, היה קורע אותם. ודאי שפה ריק. המשיכו הלאה. אמר לו הקב"ה: אתה מבין למה צריך עכביש בעולם? בלי זה היו הורגים אותך. וכששאול עצמו ישן באחת המערות, גם באחד המרדפים האלה, עם החיילים שלו, ונכנס דוד וגזר לו חלק מהבגד כדי שיוכל אחר כך להראות לו וככה הוא מרחוק צעק לו אחר כך: את רואה? יכולתי להרוג אותך. הייתי לידך. למה את רודף אחריי? אין לי כלום נגדך. הרי הוא היה החתן שלו. בהתחלה נתן לו

את בתו מיכל, לדוד. רק אחר כך, כשקלט שהוא עתיד להיות במקומו מלך, היה רודף אחריו להורגו. ראה בו בתור מורד במלכות שחייב מיתה. ודוד הראה לו את הבגד שהוא חתך כשהיה ישן במערה: אתה רואה, הייתי לידך, יכולתי להרוג אותך. אני לא שונא אותך. אבל כשהיה איתו במערה, התקרב אליו כדי... היה ישן שאול, התקרב אליו כדי לחתוך את הבגד, שאול היה מאוד גבוה, מהרחש הוא התהפך, והרגל שלו לפתה את דוד. כל תזוזה, שאול היה מתעורר, צועק, היו הורגים אותו. אבל הרי הוא לכוד בתוך הרגל, מה הוא יעשה עכשיו? התפלל לקב"ה: ריבונו של עולם, תציל אותי. זו סכנת חיים. עשיתי טעות שנכנסתי לכאן בכלל. שלח הקב"ה יתוש, עקץ את שאול, הזיז את הרגל,

דוד ברח. אתה רואה? יתוש יכול להציל לך את החיים. אין דבר שהקב"ה ברא אותו לחינם. כך בכל דבר ודבר, אומר החפץ חיים: למה הקב"ה ברא סברה עקומה? לפעמים החשיבה חושבת בצורה לא הגיונית. השיב החפץ חיים: כדי שתוכל להשתמש בכל סוגי ההיגיונות כדי לדון את השני לכף זכות. לפעמים אתה צריך לעקם את המחשבה, לחשוב מזווית, היום קוראים לזה מחוץ לקופסה, כדי לדון לכף זכות. אבל תדע שזה שווה. אתה תרוויח מזה, גם מקיים מצווה, גם חי חיים יותר נכונים, יותר טובים. היה מעשה בישיבה בבני ברק שסיפרו הבחורים שהיו שם, היו שלושה חברים בחדר, חברים בלב ונפש, שנים מכירים אחד את השני, והנה הגיע בחור חדש לישיבה, והבחור הזה נכנס לישון

באותו חדר, מקבלים אותו יפה, מנסים לשלב אותו בחברה. והנה, אחד מהשלושה האלה היה לפני חתונה, יום שישי הוא נכנס לחדר עם הרבה כסף מזומן שהיה צריך לשלם אחר כך, וכל החברים נמצאים שם. השניים הוותיקים שהוא מכיר אותם עד הסוף, וחבר חדש שלא מכירים אותו כל כך. אבל הוא סומך על כולם. בחורי ישיבות. שאל אותם: איפה אפשר להחביא את הכסף הזה, יש לכם רעיון? הרבה כסף, שטרות, איפה נחביא את זה עד מוצאי שבת? שטרות של דולרים, מאות דולר. אז דנו איפה להחביא, בסוף הרעיון שעלה: הוא לקח גרב, הכניס את כל השטרות לתוך הגרב, ויש בארון, ארון בגדים, יש כביסה מקופלת, תחב את זה בסוף, אחרי... את הגרב הזו עם הכסף תחב אחרי הכביסה,

מוצאי שבת, אחרי ההבדלה, הם כולם בחדר, הכניס את היד כדי להוציא, אין גרב, אין כלום. הוציא את כל הכביסה החוצה, כל הבגדים המקופלים שם, כלום. אולי נפל למדפים למטה, הוציאו בדקו, כלום. אין, הגרב נעלם עם הכסף. מי ידע? רק הם. הם מכירים אחד את השני שהם כולם חברים טובים, ישרים, נאמנים, אין מצב. באופן טבעי, החדש נופל על הבחור החדש, והוא החוויר, הוא הבין שאם הוא חדש, הגיע רק השבוע לישיבה, מן הסתם יחשדו בו. לחרדתו, הוא רואה את אחד הבחורים ניגש לבעל הכסף, לוחש לו משהו באוזן, והדמיון שלו כבר רץ קדימה: "בטח הוא אומר לו שצריך לבדוק אצלי", ו"מה יהיה?" לאחר שלחש לו את זה באוזן, הוא עצמו, הלוחש, פתח שוב את הדלת

של הארון, ארון רחב, גדול, השחיל את עצמו לתוך המדף התחתון של הארון, ממש דחף את כולו פנימה, היה כזה זה... אבל התאמץ להיכנס, הכניס את היד שם, ויצא עם הגרב. מה התברר? המדף לא היה עד הסוף, עד הדיקט, ולמטה הדיקט לא היה דבוק לארון, כשהכניסו אותו, הוא השתחל עד למטה, ונפל מתחת הארון. על זה הם לא חשבו - שנפל מתחת הארון. הוא נרגע: ברוך השם, עכשיו לא חושדים בי. ואז הוא אמר בחיוך: אתם יודעים מה אמרתי לו באוזן? אמרתי לו: תיזהר שלא תחשוד באף אחד כאן, כי הוא מייד הבין שהוא יחשוד בו, הוא עלול עוד להגיד לו משהו, לבחור החדש, ילבין את פניו. החפץ חיים אמר שסברה עקומה נבראה כדי לדון לכף זכות. בוא ננסה להפעיל סברה

עקומה, איפה יכול להיות שהכסף הלך. ואז עלה בדעתו אחרי שהוא התאמץ כמה דקות, עלה בדעתו שאולי הדיקט שבסוף הארון שמחובר למדפים, אולי הוא קצת נפתח והגרב עם הכסף נפל למטה, וכך היה. נפל... הכניס את עצמו לארון, הושיט את היד, הוציא את זה משם. עד כמה צריך לדון לכף זכות. היו כאלה אנשים שחשדו בהם לחינם, וחייהם נהרסו לחלוטין. יש אנשים שפרסמו עליהם בתקשורת. היה פעם איש ציבור בכיר פה במדינה, מי שזוכר, פרסמו עליו דבר שבסוף התברר שלא היה נכון, אבל בין לבין הוא הספיק להתאבד. הרגיש שכולם מדברים עליו, הוא יודע שהוא ישר, אבל איך כולם...? איבד טעם בחיים. והסיפור בכלל לא היה נכון. אבל אם העיתונאי היה יותר זהיר, אם

במשטרה היו יותר זהירים, המשטרה, התפקיד שלהם זה לחקור, בסדר גמור, אבל אחרי הכול, אסור לחרוץ משפט על אף אדם, ומבחינתנו, גם אם שומעים איזה פרסום, אבל תמיד צריך לזכור לדון לכף זכות. הבריאות שהאדם מקבל, וגם הסייעתא דשמיא, כשאדם דן לכף זכות, גם משמיים דנים אותו לכף זכות. יש כלל של מידה כנגד מידה: כמו שאדם מתנהג עם בני אדם, גם משמיים מתנהגים איתו. כתוב: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו". אדם דן לכף זכות, גם משמיים דנים לכף זכות. על רבי יהושע בן לוי כתוב שכשהוא נכנס לגן עדן כשהיה עם הגוף שלו, בא מלאך המוות. מלאך המוות היה חבר שלו, היו מדברים, במשך... הוא לא היה מפחד ממנו, הוא היה פוגש את

אליהו הנביא, פוגש את מלאך המוות, יש עליו סיפורים מפליאים, על רבי יהושע בן לוי, היה קדוש עליון. ולפני שנפטר, מלאך המוות אמר לו: חברים חברים, אבל יש עבודה. צריך עכשיו לקחת את נשמתו. אמר לו: בסדר, אין בעיה, אבל תראה לי לפחות איפה אני אהיה אחרי שאני אלך לשם, כדי שאני לפחות אמות בהרגשה טובה. לקח אותו איתו כדי להראות לו את המקום שלו בגן עדן העליון. אמר לו: אבל אני מפחד ממך שתהרוג אותי בדרך. תן לי את החרב שלך. חרב זה לא חרב מברזל, הכוונה, את הכוח הזה, הסגולי, שאתה מסוגל לקחת נשמות "תפקיד את זה אצלי". נתן לו. כשהגיע לשם, הראה לו את גן עדן העליון, אמר לו: כאן אתה צריך להיות. קפץ ונכנס, ונשבע שהוא לא

יוצא משם. עם הגוף שלו נכנס לגן עדן, ונשבע שהוא לא יוצא משם. כך כתוב בגמרא. היה דיון בבית דין של מעלה מה יעשו איתו עכשיו. אבל אפשר לעשות התרה, אדם נדר נדר, נשבע שבועה, אפשר לעשות לו התרה. בבית דין של מעלה היה דיון והחליטו כך: אם פעם במהלך החיים שלו הוא נשבע ועשה התרה, גם אנחנו נעשה לו התרה ונוציא אותו משם. אבל אם בחיים שלו הוא לא עשה התרה על שבועה שהוא נשבע, או שהוא לא נשבע כל ימיו, אז אנחנו לא יכולים לעשות לו דבר שהוא עצמו היה נזהר שלא לעשות. התברר שהוא כל חייו לא נשבע. נשאר שם עם הגוף שלו. עד היום רבי יהושע בן לוי נמצא עם הגוף, כמו אליהו הנביא שעלה עם הגוף שלו, גם הוא נמצא עם הגוף. יש כמה

צדיקים שנמצאים שם עם הגוף שלהם. ביניהם ישי, אביו של דוד המלך, סרח בת אשר, היו כמה שזכו לדבר הזה. רק אמרו לו: מרשים לך להישאר פה, אבל לפחות תן לו את החרב שלו. יש לו תפקיד בעולם. טוב, אז החזיר לו את החרב שיוכל להמשיך בתפקיד, אבל הוא עצמו נשאר. רואים, בשמיים הולכים עם האדם מידה כנגד מידה. ככל שהאדם יותר מרומם את עצמו בהתנהלות שלו, אז מרוויח גם את העולם הזה של השמחת חיים שהוא אהוב בחברה, גם כולם יודעים עליו שהוא תמיד דן לכף זכות. אדם שחי בחברה ומכיר, כל אחד יכול לבדוק על עצמו, אם יש בעבודה אדם שתמיד מדבר רע על כולם, עליך הוא לא דיבר אף פעם רע, כן? זאת אומרת, לא שמעת ממנו שהוא דיבר עליך. אבל על

כולם הוא מדבר. מה ברור לך? שאחרי הגב, הוא מדבר גם עליי, רק לידי הוא לא מדבר כמו שלידו הוא לא מדבר, אבל מסתכלים... יש לך אהבה כלפיו? אפילו שלא שמעת אותו שהוא דיבר עליך, אבל אתה יודע שמאחורי הגב, ודאי ידבר, למה אתה יודע? כי הוא מדבר על כולם. אבל אם אתה יודע שהאדם הזה, הוא תמיד דן לכף זכות, אפילו כששומעים איזה... מספרים לו: ההוא עשה ככה, הוא אומר: אל תחשוב, אל תהיה בטוח, יכול להיות דווקא כך, אולי הוא כן בסדר, לא צריך לחרוץ משפט, אז אתה יודע גם על עצמך שאם מישהו פעם ידבר עליך, הוא מייד יתקן אותו ויגיד לו. מי לא יאהב אדם כזה? אדם כזה שיודעים שהוא תמיד מדבר טוב על אחרים, כולם אוהבים אותו. אז הוא

מרוויח שלום בית, מרוויח ילדים שהם שמחים באבא, באימא, בהורים האלה, מרוויח בעבודה, בכל מקום, וגם משמיים מסייעים בידו בכל דבר. ומכאן, נעלה לקומה נוספת, בקל וחומר. אם האדם מחויב לדון את חברו לכף זכות, כמה הוא מחויב לדון את הקב"ה לכף זכות בהתנהגות שלו איתו. יש אנשים שיש להם הרבה טענות, למה הוא קיבל כך, ואני כך. למה אלוקים עשה לי כך, למה נולדתי כך, לפעמים זה אופי, לפעמים... למה יש לי ילדים כאלה? למה המראה שלי כזה? למה קיבלתי בית כזה? למה אחרים אחרת? תלונות. איוב היה האדם שסבל הכי הרבה צרות בעולם, לא היה בהיסטוריה אדם שסבל כמו איוב. מתו בניו ובנותיו ביום אחד, התקרה נפלה עליהם באמצע מסיבה, כולם

נהרגו. כל המשפחה שלו. כל עדרי הצאן והבקר, באו אנשים רעים, לקחו את הכול, שדדו לו את הכול, הרגו את הרועה צאן שלו, הוא עצמו התמלא בצרעת, אחרי שאיבד את כל הרכוש, גם כל גופו התמלא בצרעת. כתוב שהיה יושב בתוך האפר, ולוקח חרס ומגרד את עצמו מרוב שלא יכל לסבול את הייסורים שהיו לו מהמחלת עור שהוא סבל ממנה. ישב באפר, אפר של עצים שרופים כי זה היה קצת מקל מעליו. עד שאשתו אמרה לו: "ברך אלוהים ומות". אשתו אוהבת אותו, אמרה לו: כמה אתה סובל? "ברך", הכוונה תקלל, רק לא יפה להגיד לקלל, אומרים ברך. בלשון הפוכה, סגי נהור. אמרה לו: "ברך אלוהים, ומות". תגיד משהו כלפי מעלה, איזה משהו שייקח לך את הנשמה כבר, עדיף לך

למות, תראה כמה אתה סובל. ענה לה איוב: רק מה שאלוקים נותן דברים טובים נקבל, מה שרע לא נקבל? "השם נתן, והשם לקח, יהי שם השם מבורך". הפסוק המפורסם הזה, מקורו בספר איוב, שהוא אמר לאשתו. כלומר, הגישה שלו הייתה: אני נותן אמון בקב"ה. אני לא יודע מה החשבונות שלו, אני עשיתי כל כך טוב, באמת איוב היה אדם טוב, כשבאו חבריו לנחם אותו, ישבו איתו כמה ימים, לא יכלו לפצות פה, שלושת חבריו הטובים ששמעו כמה הוא סובל, באו ממרחקים, ישבו איתו. לא היה להם מה לומר לו, ואיוב היה שבור ורצוץ. והוא שופך את ליבו בפניהם: למה הקב"ה עושה לי את זה? יש שם שאלות פילוסופיות עמוקות מאוד בספר איוב. והם עונים לו: כנראה שיש סיבות,

והוא אומר: אבל אין סיבה. עד שהקב"ה התערב ואמר לו שזה על הגלגול הקודם שהוא היה הגלגול של תרח, תרח היה אביו של אברהם אבינו והיה מוכר פסילים לעבודה זרה מכשיל את הרבים, אז אמר לו: נשאר לך מה לתקן אז האיסורים האלה, לתקן אותך מהכתמים של הגלגול הקודם, כשתסיים את זה, אתה תחזור לגדולתך, כמו שבאמת היה בסוף, מסופר שם באיוב. אבל רואים שהגדולה של איוב, הוא אומר: אני לא מתלונן, לא מדבר נגד הקב"ה. הוא מנסה להבין, שואל את החברים שלו, אולי הם יכולים לתת לו איזה כיוון. אבל אין לו תלונות, כי הוא יודע שאם הקב"ה עשה: "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". הוא אוהב אותי, ודאי שיצא לי מזה רק טוב. אדם כזה יכול להיות

עם כל הסבל שבעולם, אבל הוא מלא שמחת חיים יותר מאנשים שיש להם כסף ובריאות, הוא תמיד שמח כי הוא יודע, זה טוב, מה שהשם עושה, זה טוב. אני עושה את ההשתדלות שלי, אבל מה שהשם עושה - הכול לטובה. כך רואים תמיד אצל גדולי ישראל. אברהם אבינו, הקב"ה אומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך "אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, ואהיה ברכה "ואברכה מברכיך ומקללך אאור". בקיצור, אומר לו: תעזוב את המשפחה, לך לארץ כנען, ארץ ישראל, ותשמע, שם אתה תהיה עשיר, פה אין לך ילדים, שם יהיו לך ילדים, מבשר לו בשורות טובות. אברהם מתנתק, אפילו היום, זה לא פשוט לאדם לקחת מטוס, לעזוב את המשפחה למדינה אחרת. בזמנם, יכול

להיות שהוא לא יפגוש אותם בחיים, אין טלפונים, אין תקשורת, מה היה בזמנם? זה אומר שהוא עוזב אותם, לא יראה אותם לעולם. סיכוי גבוה. והוא עולה לארץ ישראל, מגיע לארץ ישראל, מה ההרגשה? אלוקים אמר: "ואברכך ואגדלה שמך", אבל בתורה מסופר, הגיע לארץ ישראל, מה הוא פוגש בארץ? "ויהי רעב בארץ". אין מה לאכול. "וירד אברהם מצרימה". אין מה לאכול - ירד למצרים. הגיע למצרים, בא להיכנס, במכס ראו את היופי של שרה, "ויהללו אותה אל פרעה", סיפרו לפרעה שהגיעה לכאן אישה יפת תואר ביותר, "ותוקח האישה בית פרעה". גנבו לו את אשתו. מה היה צריך לומר? ריבונו של עולם, אני לא מבין אותך, אמרת לי: "ואגדלה שמך", יהיו לי ילדים. אני בא

לכאן, אין מה לאכול, הולך לשם, לקחו לי את אשתי. מה אתה רוצה? אברהם אבינו, לא רק שהוא לא התלונן בפה, גם במחשבה לא עלתה לו שאלה. אדם שיש לו אמונה בקב"ה, אמונה זה לתת אמון, לא רק יש אלוקים. יש פסוק: "ותקעתיו יתד במקום נאמן". יתד אתה תוקע במקום נאמן, כלומר, מקום שהוא חזק, היתד יציבה שם. זה הפירוש נאמן. כשאדם אומר "שהכול נהיה בדברו", השני עונה "אמן". מה זה "אמן"? אמת, מה שאמרת - אמת מוחלטת. דבר שהוא אמין לחלוטין, זה הפירוש אמן, שאני מאשר לגמרי את מה שאמרת. כשאדם אומר "אני מאמין באלוקים", פירושו שאני נותן בו אמון מוחלט. ואברהם אבינו חי עם אמונה כזו גדולה עד שלא מתעוררת שאלה. הוא אומר: אם אבא עושה,

הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. אבל איך - הוא לא שואל איך. אחר כך התברר לו שאלה היו כמה מתוך עשרת הניסיונות שהתנסה, עד הפסגה של עקדת יצחק ואז... זכה שכל עם ישראל והייצוג של בורא עולם בעולם יהיה מזרעו של אברהם אבינו בגלל העמידה שלו בעשרת הניסיונות. כך גם יוסף, כל גדולי האומה, מי שיבחן את ההיסטוריה שלהם, יוסף הצדיק, האבא אומר לו: "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", עשרת השבטים הלכו לרעות את הצאן ויוסף נמצא עם האבא אז אמר: לך תראה מה שלומם. מקיים מצוות כיבוד אב, מצוות חסד, הולך לשם: "ויפשיטו את כותנתו", רצו להרוג אותו, אמר להם יהודה: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו", "לכו ונשליחהו לאחד

הבורות", זרקו אותו לאחד הבורות שם, העצה של ראובן, רצו להרוג, ראובן נתן עצה, רצה להציל אותו, עברו אורחת ישמעאלים, הוציאו אותו, מכרו אותו לישמעאלים, לקחו אותו למצרים. רגע, אני באתי לעשות מצווה כיבוד אב, זה מה שמגיע לי? יוסף לא שואל שאלות, סומך על הקב"ה. מגיע למצרים, מכרו אותו לפוטיפר, "יפה תואר ויפה מראה". הוא אשם שהוא יפה תואר? הקב"ה ברא אותו יפה תואר, וזאת, אשתו של פוטיפר, שמה עיניה עליו, כל יום: "ויהי כדברה אליו יום יום", יום יום הייתה משגעת אותו שיחטא איתה, וחז"ל אומרים שגם היא הייתה יפת תואר ביותר, זה לא היה ניסיון פשוט ליוסף, ובלי משפחה, בלי כלום, נמצא במצרים, נער בן 17, מכרו אותו לעבד,

כל היצרים, כל הניסיונות, ומצרים הייתה המקום הכי מזוהם מבחינה תרבותית של עריות וכל העניינים האלה, שם הכול היה הפקרות. כמה קל היה לו ליפול. עמד בניסיון, כשאף אחד לא היה בבית, תפסה אותו בבגד, "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה". העלילה עליו שהוא בא אליה, השליכו אותו לכלא. מה הוא היה צריך לומר באותה שעה? ריבונו של עולם, אני לא מבין, עמדתי בניסיון, כיבדתי הורים - מכרו אותי, עמדתי בניסיון עם אשת פוטיפר, זרקו אותי לכלא, וכמה זמן היה בכלא? 12 שנה היה בכלא, וכלא של אז, זה לא כלא של היום. היום לוקחים מחבלים שלא יודעים כלום, שמים אותם בכלא, מוציאים אותם עם תואר של דוקטור, ולומדים עוד שיטות איך להילחם

נגד ישראל, זה דברים מוזרים שיש פה היום בכלא הישראלי. במקום שיענישו, שיראו מי שאכזר, מי שרוצח, צריך ללכת איתו ביד קשה, לא לתת להם פינוקים, אבל אז לא היה כך, כלא היה כלא אמיתי. ואין בג"ץ, יכל להישאר שם עד סוף ימיו, אם לא הסיפור של שר המשקים, ואחר כך החלומות של פרעה שיצא. ויוסף לא מתלונן שום מילה, שום מילה הוא לא מתלונן על הקב"ה, "למה עשית". הכול הוא אומר לעצמו: אני סומך על בורא עולם, אין לי ספק שהוא יודע מה שהוא עושה. זה גם סוג של לדון לכף זכות, לא שהקב"ה צריך שאנחנו נדון אותו לכף זכות, אבל לעצמנו, האדם צריך לומר לעצמו: אם את החבר שלי הצטוויתי לדון לכף זכות, ודאי שאת ההנהגה האלוקית של הקב"ה

איתנו, ודאי שצריך לקחת את זה רק לטוב. מה זכה יוסף בסופו של דבר? נהיה מלך מצרים, המשנה למלך, עלה לגדולה דווקא מתוך הקושי הזה. והציל עם רב על ידי שפתר את החלומות של פרעה על השבע שנות שבע, שבע שנות רעב, וקיבץ בר, כמה אנשים הוא הציל. וכשהאחים שלו באו, אחי יוסף, והתגלה: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי למצרים", נבהלו כולם, לא יכלו לעמוד לידו. ראו אותו פתאום מלך, כל החלומות שחלם שהם השתחוו אליו - הכול התקיים. היו בטוחים שעכשיו הוא יתנקם בהם. הרי הוא מלך, הם בידיים שלו, הוא יכול להרוג אותם. במקום שהם יבקשו ממנו סליחה, שם כתוב: "ולא יוכלו אחיו לענות אותו "כי נבהלו מפניו". נעתק הדיבור מפיהם. קפאו על

מקומם. הוא מפייס אותם: "ועתה אל ירא בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, "כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם, וישימני לאב לפרעה, לאדון לכל מצרים". הוא עוד מפייס אותם, מנחם אותם, הכול בסדר, תהיו רגועים, זה משמיים, הכול לטובה. יעקב אבינו נפטר, הם היו בטוחים שכל זה היה משחק של יוסף, הוא לא באמת רצה לשמור עליהם, רק הוא לא רצה לצער את האבא יעקב. כשיעקב נפטר היו בטוחים שעכשיו הוא כן יהרוג אותנו. מי יודע מה יעשה לנו עכשיו? הם לא האמינו לו שהוא באמת סלח להם. אז הם שלחו להגיד לו: "אביך ציווה לפני מותו לאמור..." המציאו סיפור, זה לא נכון, יעקב לא אמר כלום. אבל הם אמרו שהאבא ציווה לפני שהוא מת, שאתה תסלח לנו: "שא נא פשע

אחיך וחטאתם". "ויבך יוסף בדברם איתו". בכה. למה בכה? אתם חושדים בי שאני עד היום הייתי במשחק? אני אמיתי, באמת, אני רואה את זה כאמיתי שכל מה שהקב"ה עשה זה לטובה. הוא בכה בכלל שחשדו בו, לא יכל... אמר: הייתי בטוח שאתם יודעים את האמת, שאני אמיתי איתכם. זו גדולה של אדם שהוא חי את האמונה בקב"ה, ויודע שכל דעביד רחמנא לטב עביד, גם מה שנראה עכשיו קשה, אין ספק שיצא מזה דבר טוב. נחזור על המשנה: חשוב לציין, כמה חשוב בבית גם לחנך את הילדים לדון את האחרים לכף זכות. זה שההורה דן בליבו את העולם לכף זכות זה לא מספיק. חשוב גם לדבר על כך עם הילדים. כל ערך, יש היום המון בתים שההורים עצמם יש להם ערכים מאוד גבוהים,

גדלו על הערכים האלה, ומרוב שזה מובן להם, הם מבינים - מה יש לדבר עם הילד? זה מובן מאליו. וזה לא נכון. היום ההורים עסוקים יותר מהדורות הקודמים, לכן מתרצים תירוצים שכאילו הכול מובן. הוא ראה את זה בבית, הוא יבין, הוא יקלוט. צריך לדבר, לדבר עם הילדים, להעביר מסר, ילד חוזר, שמים אותו ליד מסך שזה כמו בייביסיטר, העיקר שישמור על הילד, וההורים... לשבת עם הילד, לדבר איתו, לשחק איתו, טרודים כל השבוע, לנצל את השבת. לשבת עם הילדים, להעביר מסרים, שולחן השבת, סיפור לפני השינה לספר לילד עם מסרים של מוסר, של יראת שמיים, של הנהגה, של אמונה, ביטחון, שמחה. יש המון סיפורים על גדולי ישראל, על צדיקים שחשוב שההורים

עצמם יקראו, ישמעו הרצאות, יעשירו את הידיעות, יעבירו לילדים שלהם. כך הילד גדל עם כלים שיש לו מה שילווה אותו במהלך החיים. סיפר לי אדם, בגיל מבוגר הוא התחיל להניח תפילין, לשמור שבת, להתחזק. והיה נראה משהו מוזר בסיפור שלו, ושאלתי אותו: מה גרם לך להתעורר? אז הוא אומר: הבן שלי. שומעים דבר כזה, מה מבינים? הבן חזר בתשובה אז האבא התחזק בעקבותיו, "והשיב לב אבות על בנים". זה אחד הדברים שנאמרו על לפני ביאת המשיח. כל הדורות, האבא לימד את הילד להניח תפילין, האימא לימדה את הבת את הלכות כשרות המטבח. לפני ביאת המשיח כתוב: "והשיב לב אבות על בנים". השיב לב אבות לאביהם שבשמיים על ידי בנים. הילדים יתחזקו ויחזקו

את ההורים. זה דור מאוד... מי שיבדוק - מאז שעם ישראל יצא לגלות לפני 2,000 שנה עד הדור שלנו, כל דור העביר לדור הבא. אף פעם לא הבינו, מה זה שהאבות יתחזקו על ידי הבנים? אבל עכשיו בדור שלנו היה איזה נתק של דור או שניים, שפה עם הבלבול שבאו לארץ, ועכשיו שוב, ברוך השם, הצעירים חוזרים למקורות, וגם ההורים מתחזקים בעקבותיהם. אז זה "והשיב לב אבות על בנים". אז כך הבנתי שאם הבן שלו החזיר אותו בתשובה, אז זה אומר שהבן שלו חזר בתשובה. למרבה הפלא, הוא המשיך שהבן הזה מנותק לחלוטין מהיהדות וחי עם גויה בארצות הברית, ויש לו כבר ילדים ממנה, אז איך הוא החזיר אותך בתשובה? אם הוא חי עם גויה, אז אתה חזרת בתשובה ממנו?

והוא מספר כך: הוא ניהל אורח חיים חילוני והיה בארצות הברית, יום אחד הבן מגיע: אבא, תכיר את אשתי לעתיד, ואמר את שמה. הוא לא אמר כלום לידה, אבל אחרי שהיא יצאה, הוא אומר: אמרתי לבן שלי, אבל היא גויה. הוא הסתכל עליי, ואומר לי: אף פעם לא שמעתי ממך שיש עם זה בעיה. היא בן אדם. והוא אומר: אבל ברור לי שאתה לא תתחתן עם גויה. הוא לא הבין מה הוא רוצה. פתאום הוא שם לב שבאמת מה שאצלו ברור שלהתחתן עם גויה זה לא נושא בכלל, הילד מימיו לא שמע את זה בבית. הנושא הזה לא עלה. אז הוא גדל, מכיר, הוא אומר, הוא לא ידע. הסיפור הזה גרם לו לזעזוע, ומזה הוא התחיל לחזור למקורות, עד שהוא חזר בתשובה שלמה, האבא, בעקבות העניין

הזה. וגם לאחרונה, התפרסם כאן בתקשורת הודעה שכתב אב שבתו הכירה מוסלמי שהיא לא ידעה שהוא מוסלמי, היו באיזו תוכנית טלוויזיה ביחד והכירו שם, והיא לא ידעה שהוא מוסלמי, וכמעט התחתנה איתו, וגם בזה, האבא כותב שם, מה שהוא פרסם בתקשורת, שהוא חושב שבאמת יש כאן טעות גדולה שלא מדברים עם הצעירים על ערכים שבדור הקודם היו פשוטים לכולם, מובנים מאליהם. אם רוצים שהילדים יתחנכו, צריך לדבר איתם. להעביר מסרים, דוגמה אישית. אבא ואימא מדברים בינם לבין עצמם על לא תיקום ולא תיטור, על לדון לכף זכות. ילד מתמודד עם קושי, נשבר לו משהו, עשה מלאכה יפה כדי להציג בכיתה, המלאכה התנפצה. והילד בוכה, ילד בכיתה ג', ילדה, בוכים.

הורים תומכים, מעודדים, אבל גם מוסיפים את המילים: הכול לטובה. אימא, מה לטובה? זה נשבר. רציתי להציג, כעת לא אקבל את הפרס. אנחנו לא רצינו שזה יישבר, אבל אם משמיים נשבר, כנראה התבטלה גזרה. מי יודע איזו סכנה הייתה צריכה להיות, והקב"ה שבר את זה, שהכסף ילך במקום... שהעמל ילך, במקום חס ושלום, בעיה בריאותית. ייתכן שעכשיו בכיתה ג' הילד לא יפנים את הכול, אבל הוא שמע את... לפחות הוא שמע, זה ילווה אותו במשך החיים. פעם ועוד פעם, הוא בעצמו יגיע למצב שאם איבד כסף בחיים, פתח עסק והכול קרס, יש לו כלים להתמודד, כי הוא ראה דוגמה אצל ההורים של אמונה, של ביטחון, של איזהו גיבור - הכובש את יצרו, של איזהו חכם - הלומד

מכל אדם, איזהו עשיר - השמח בחלקו, שומע את המשפטים האלה. ואגב, נציין כמה חשוב לשלוח את הילדים לבתי ספר שמלמדים את היסודות האלה. יש היום בתי ספר, שנה שלמה לא מדברים עם הילדים על כיבוד הורים, על דחיית סיפוקים, על התגברות על יצרים, על שמירת עיניים, על קדושה, זה נושא שלא עולה בכלל כל השנה. אז מה יעשה הבן ולא יחטא? ילד גדל. כשמראש שולחים את הילד למוסד חינוך תורני, שנותנים לו את היסודות, את ההכוונה הנכונה, גם אם ההורים לא הכי דתיים, יש בתי ספר תורניים שמיועדים להורים שהם לא הכי דתיים, אבל הילד מקבל את ההכוונה הנכונה. ואלה יסודות שיכולים ללוות אותו, אפילו להציל אותו במהלך החיים. נסיים בברכה שהדברי

תורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן, כל הנמצאים, הצופים בכל מקום שהם, שהשם יברך את כולם לבריאות איתנה, פרנסה טובה, נחת מהילדים, זיווגים הגונים, שנזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.