"הנהג נכנס בנו במהירות של 174 קמ"ש. אשתי ובתי נהרגו במקום": אפרים רימל על הרגע המכונן בחייו

עמדתי ברמזור האדום בצומת גיבעת זאב, צומת מחנה עופר ונהג נכנס בנו מאחורה במהירות של 174 ק"מ"ש. אשתי ציפי והבת שלי בת שלושה שבועות נועם נרגו במקום. קוראים לי אפרים, אני בן 41, יש לי שישה ילדים ואני גר בישוב נבצוף. לפני כמעט שש שנים עברנו תאונת דרכים, נסענו הביתה מירושלים, עמדתי ברמזור האדום בצומת גבעת זאב, צומת מחנה עופר ונהג נכנס בנו מאחורה במהירות של 174 ק"מ"ש. אשתי ציפי והבת שלי בת שלושה שבועות נועם נרגו במקום. הבן שלי בן 12 איתיי נפצע אנושות ואני נפצעתי קשה מאוד. שנינו היינו מאושפזים בבית החולים שערי צדק. איתי היה בטיפול נמרץ כמעט חצי שנה, עוד חודש אחר כך במחלקה החיוגית של ילדים ורק אחר כך

הוא עבר לשיקום בבית החולים עלין ואני נפצעתי קשה מאוד משותק בפלא גוף תחתון מאמצע הבטן ומטה מרגע התאונה אני לא זוכר שום דבר במשך שבועיים שבועיים הייתי מורדם ומונשם בבית החולים א אחר כך סיפרו לי גועמולנצים ודיברתי עם החובשים ואמרתי להם מה מספר טלפון של אבא שלי שהתקשרו וככה בעצם אבא שלי נודע לו על מה שקרה והתחילו לנהל את כל מערך השיקום כי בעצם היה צריך גם להתקשר להורים של ציפי אשתי היה צריך אחר כך הרבה מאוד התארגנויות בעצם במשך שבועיים א שבהם אני הייתי מורדם ממונשם הסבים והספתות היו צריכים לקבל את כל החלטות לבד קבורה שבעה טיפול בילדים האחרים שנשארו בבית טיפול בי טיפול באיתיי שהיה פצוע באמת המון

המון המון המון א החלטות גורליות וקשות שהיו צריכים לקבל אותם בעצם בנפרד. כשאני מתעורר לוקח לי קצת זמן להבין איפה אני נמצא בכלל להפנים שאני בבית חולים מה קורה סביבי. א הרופא מגיע ומתחיל לדבר איתי להבין מה אני מבין, מה אני זוכר, מה אני לא זוכר. אני באמת לא זוכרתי שום דבר. ובעצם רק למחורת אחרי שאני כמעט תאר 24 שעות הוא מבשר לי. אני מתחיל בפציעה שלי, עובר לפציעה של איתיי ובעצם מסיים עם ה עם העובדן של ציפי ונועם. ובעצם ברגע הזה אני צריך להבין מה עושים, איך ממשיכים מכאן הלאה, איך מתמודדים עם נחות ועם מוגבלות שהיא משהו שצריך בעצם ללמוד איך לחיות מחדש א איך להתנהל רק עם הידיים א להתלבש, להתיישב, לעבור

ממיטה על הכיסא, שירותים, מקלחת. בעצם ממש צריך ללמוד לעשות הכל מחדש. להתמודד כמובן עם פציעה קשה מאוד של איתי שבמשך חודשים ארוכים לא ידענו מה יהיה איתו ואם יהיה מה יהיה ומה הוא יאכל ומה הוא לא יאכל א כמובן נתמודד גם עם שלושה ילדים בריאים שלא היו איתנו באוטו שנשארו בבית שצריכים להתמודד גם עם עובדן של אמא ואחות ועם אבא שנמצא בבתי חולים ויכול לעשות פחות עם אח שנמצא במקום אחר סבא וסבתא מטפלים בהם ודואגים להם. זה באמת שינוי דרסטי מאוד של צורת החיים שלהם. וכמובן מעל כולם העובדן של ציפי ונועם זה עובדן שעד היום בעצם אני א מתמודד איתו ומנסה לראות איך א איך מתארגנים על חיים בצורה אחרת. ברגע שביסרו לי

לוקח זמן בעצם לקלוט את הדבר הזה כי שום דבר בעולם לא מכין אותך לאפשרות שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בחיים קרה לך. כמובן שאינסטינקטיבית הייתה בוכה, אבל ממש להפנים, להבין מה קרה והעומק של השבר והעומק של השינוי של מה שקרה לך ומה עוד יקרה לך בהמשך, זה משהו שלוקח זמן בעצם להפנים אותו ולהבין אותו וככל שהזמן עובר אני בעצם מבין שאני לא מבין ואני יודע שאני אני לא יודע כי אני לא יודע למה זה קרה אני לא חושב שאני זה צדיק שמגיע לי ניסיון כזה או רושה שמגיע לי עונש אני באמת לא יודע ואני לא מבין למה זה קרה או למי זה קרה או לטובת מה ומה אמורים לעשות עם זה הלאה אבל אני מבין שאני לא מבין ואני יודע שאני לא יודע

א והפסוק כי לא מחשבותיי מחשבותיכם לא דרכיכם דרכי מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה שעם כל זה שהיא לא מקלה על הכאב ביום יום היא כן מכניסה את הדברים לזה סוג של א מסגרת עם תובנה עמוקה של יש תוכנית לקדוש ברוך הוא שאנחנו באמת לא מבינים אותה הרגע המכונן של חיי היה הרגע שבו הבנתי שאין תשובה למה קרה או למה זה קרה. אני מאמין שיש שיגיון בתוך השיגעון הזה וזה לא קרה סתם בגלל שזה נהג החליט להשתולל בכביש והוא החליט איך החיים שלי יראו. אני חושב שההתמודדות עם הנחות ועם המוגבלות היא תלויה בבחירה שלנו. ההתמודדות עם העובדן היא התמודדות שהיא היא לא מסתיימת. אוהבים להגיד שהזמן עושה את שלו. הזמן גורם לזה שאתה מתגעגע

בדרכים אחרות. א בהתחלה זה כאב שאי אפשר לפעמים לנשום ועם הזמן אפשר לנשום אבל זה גורם לך להתמודד עם זה בהרבה דרכים אחרות.

כל חג, כל שבת, נקודת ציון, נקודת שמחה, הרבה דברים ש מזכירים לנו את מי שהיה פה ואינינו א וזה לא נעלם. א אבל זה זה לא אומר שצריך להדחיק או להקחיש. ציפי ונועם לא נמצאות וזה כאב שנמצא בו כל הזמן. צריך לבחור מה עושים עם הכאב הזה ואיך מתמודדים עם הדבר הזה. אבל אנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו בצורה המשמעותית והטובה ביותר כ כי אנחנו כאן ואם אנחנו כאן אז כדאי שלפחות הקדוש ברוך הוא חשב שיש לנו מה לעשות אנחנו צריכים לעשות את אותו ביותר שאנחנו מסוגלים על אף הכאב על מנת ליטיב שיהיה כמה שיותר טוב ‏Ah.