מסע בין נשמות: עונה 2 - דודו כהן בשיחה אישית עם הרב אהרון מרגלית HD (כתוביות)

לא אהבתי את עצמי, דימוי עצמי מאוד מאוד משתק כזה. כמו שהרב שלי עושה ככה, אני חושב, חושב, חושב... ואני מתכסה בשמיכה ופורץ בבכי תמרורים. רוצה לראות עם יהודי חי, פועם, אור לגויים. זה מה שאני מאמין בו, מה אני אעשה? זה באמת אני משלמת מחירים אמיתיים. היום אני הולך להיפגש עם הרב אהרון מרגלית, אדם מיוחד עם סיפור חיים נדיר. הוא שכב בהוסטל לילדים משותקים, בהמשך התמודד עם בעיית הגמגום. אחרי שהתחתן איבד שניים מילדיו. אם זה לא מספיק, שלוש פעמים התמודד עם מחלת הסרטן. בואו נפגוש אותו. שלום, הרב. -שלום, דודו. מה שלומכם? -ברוך השם. מה שלומך? -מעולה. הדרך הייתה בסדר? -ארוכה אבל שווה את זה. יאללה, בוא תיכנס.

תשמע, זו זכות גדולה להיות פה, זכות גדולה, אתה יודע, לראיין אותך בכלל. יש אנשים שאני... לפני שאני נפגש איתם אני לא מאמין שבכלל קיים בן אדם כזה, באמת. היו לי בעונה הקודמת של התוכנית הזאת מפגשים עם דניאל מזרחי, בחור משותק, כיסא גלגלים, או אלון פז גם כן, אתה יודע, אלה אנשים שאתה לא מאמין שבכלל קיים כוח כזה, קיימת אנרגיה כזאת, קיימת תודעה כזאת גבוהה לבן אדם. ואני נפגש איתך, אני קראתי את הספרים שלך ותעצומות הנפש זה באמת לא ייאמן בכלל שבן אדם עם כל מה שאתה עברת, ותכף אנחנו נדבר על מה שעברת, לא ייאמן שככה אני יושב עם בן אדם פה, בבית מאוד יפה, בן אדם אופטימי עם הרבה חוש הומור, אתה יודע, ואתה חי ונושם

פה איתנו. אתה יודע, אני לגמרי מבין אותך. גם לי יש רגעים כאלה שאני לא מאמין. שאתה לא מאמין על עצמך. שאני לא מאמין שאני באמת עברתי את כל זה, שאני חי, שאני הולך, שאני מדבר, שאני מסתובב, שזכיתי להקים משפחה, ילדים, נכדים, נינים אפילו, ברוך השם. לא מאמין. אז כל זה בעצם התחיל כשאתה בגיל שלוש... -שנתיים וחצי. שנתיים וחצי במושב תפרח אתה חווה איזושהי טראומה, משם אתה מאבד את כושר הדיבור, משם אתה חולה במחלת ילדים משתקת, פוליו, שוכב כמה שנים ממש כאבן שאין לה הופכין. בהוסטל בירושלים. -בהוסטל בירושלים. לא מבקרים אותך, חוץ מאימא שלך שבאה פעם בשבוע. מרחק של תשע שעות נסיעה מתפרח הרחוקה, בדרכים לא דרכים,

באוטובוסים לא אוטובוסים. -אתם עשרה ילדים באותו חדר, אותם באים לבקר, דודים, דודות, סבים, סבתות, שוקולדים, ממתקים, ואתה ככה זנוח בצד ואתה גם שותק. הילד האחרון... ליד החלון. -ליד החלון. ואתה שותק ומתוך כל זה, גם כשאתה יוצא משם אתה בעצם מגמגם, יש לך ביטחון עצמי ברצפה. אני לא מדבר בעצם, אני מנסה פה ושם לדבר אבל אני תמיד נתקע מחדש. כל פעם אני מנסה לפרוץ את הגמגום, סופג את הבוז, את המבטים, את הקושי ואני מסתגר מחדש בקליפה שלי כמו קיפוד לפעמים לחודשים, לפעמים ליותר. עד גיל 16 שבו אני הולך לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בגמגום. כן, עם איזה מטפל פסיכולוגי לא ברור... -פסיכולוג. שאומר לך לדבר עם בובה. בתחילה,

כן, בובות. -בובות. בוא נדבר קודם כול על החלק הראשון הזה בחיים. אתה יודע, היום אתה כבר בן אדם מבוגר, סבא וכו' וכו' אז יש לך את הכוחות למרות שעדיין נתקלת... עברת דברים שאדם רגיל אני לא יודע איך הוא יכול להתמודד איתם, אבל עדיין בתור ילד, אתה יודע, היום יש לך כלים אז גם את הכלים האלה לא היה לך, אז איך בעצם... איך אתה שוכב ככה, רואה את התקרה כל הזמן או לא יודע מה, ואתה עדיין שורד? -תקרה לבנה. -תקרה לבנה. את האמת לומר, היו לי הרבה כעסים, הרבה תסכולים, הגעגועים אכלו אותי בכל פה, הקנאה בילדים האחרים, באורחים, במתנות, בממתקים, השבתות היו קשות מנשוא, אז באו יותר אנשים לבקר. לא היו שעות ביקור, יכלו לבוא

מתי שרוצים, תמיד היו אנשים בחדר. בחגים היה איום ונורא, אבל חסד גדול עשה איתי בורא עולם. באיזשהו שלב בחיים אני מתחיל לקלוט, או לפחות נתקעת לי השאלה בראש: "אהרון, ואם תבכה, מה זה יעזור?" אני הרביתי לבכות, הרביתי לבכות. בעיקר בשבתות הייתי... הייתי רואה את האורחים, את המבקרים וחלק מהאורחים לפעמים דיברו לא יפה ודיברו לא יפה על ההורים שלי ועליי. מה זאת אומרת? באו, אמרו לך "ילד, למה אתה לבד?" לא. לא אמרו לי, אליי לא התייחסו בכלל, הייתי במיטה האחרונה בקצה החדר. אני לא זוכר את זה, אבל יש להניח שתחילה הם ניסו להיות ידידותיים לסביבה וניגשו, הציעו לי איזה ביייגלה או איזשהו ופלה או משהו כזה. להושיט יד

לקחת לא יכולתי, לאכול לא יכולתי, להגיד "תודה" לא יכולתי, רק הייתי מסתכל בהם ככה עם מבט כזה. אז הם באו פעם-פעמיים, שמונה-שמונה עשרה, והפסיקו לבוא. ולאט לאט אני מוצא את עצמי כחלק מהתפאורה בחדר. בחדר יש פעילות, יש אקשן, יש עוד תשעה ילדים. עכשיו, כולם היו משותקים ברמה כזו או אחרת אבל כולם דיברו וצעקו והעיפו וקיללו ובירכו, אתה יודע, יש מצב, יש חדר. -ילדים. כן, ילדים, יש מצב. ואני לא לוקח חלק בכל מה שקורה בחדר. בצד, שקוע, ממש חלק מהתפאורה. -אבל מה היית חושב? איך היית מעביר את הזמן? מלא מחשבות היו לי. ואז היו מגיעים אורחים בעיקר בשבתות ואנשים היו מדברים ביניהם, ובורא עולם חנן אותי בשמיעה מאוד חדה,

תשאל את אשתי, היא תספר לך. שמיעה מאוד חדה. ולא פעם שמעתי ביקורת ארסית, מרושעת, על ההורים שלי. אמירות... איך הם בכלל הכירו את ההורים שלך? -לא הכירו. הם לא הכירו. אבל הספיק להגיד: "ראית זה הקטן, המסכן שם בסוף החדר? "מה זה? אין לו משפחה בכלל? אף אחד לא בא לבקר אותו?" הם היו מגיעים בעיקר בשבתות, אימא הייתה מגיעה בדרך כלל בימי שלישי. "בטח הוא ילד מאומץ, למה הורים אמיתיים לא יכולים ככה להתנהג לילד שלהם", "מסכן הילד הזה..." זה גרם לך לפתח תחושות טינה כלפי ההורים שלך או ש... אני לא יודע אם זה העצים את תחושות ה... לא טינה אבל כעס, היה לי כעס. היה לי כעס, אני ממש... לא כתבתי את זה בספרים אבל זה מובן

מאליו. ילד קטן, היו לי כעסים. אני זוכר אבל באופן מאוד מוחשי את אותו יום שבו פתאום... פתאום הראש התחיל להסתובב. זה היה היום הראשון של ראש השנה. בן כמה היית? -הייתי בן שבע וחודשיים. בגיל שבע נתנו לי חופשה ראשונה, נסעתי פעם ראשונה הביתה, פגשתי את ההורים, את האחים. את האחים לא ראיתי ארבע שנים. -בעצם לא הכרת אותם כמעט. היה לי אח בן שלוש, אז ראיתי אותו פעם ראשונה. כשהגעתי הביתה אז הוא היה בן שלוש. האח הגדול היה בן שש כשחליתי, עכשיו הוא בן עשר וחצי. האח הקטן ממני היה בן שנה, עכשיו הוא בן חמש וחצי. זו לא המשפחה הזאת. ונותנים לי חופשה לשלושה ימים, לוקחים אותי הביתה. את אימא הייתי רואה כל שבוע פחות או

יותר, את אבא לפעמים כשאימא לא יכלה לבוא או שהוא מאוד התגעגע אז הוא התחלף איתה. שניהם אף פעם לא באו ביחד. ואני חוזר למעון, חודשיים אחרי זה היום הראשון של ראש השנה. ראש השנה זה היום הכי קשה במעון, כולם מגיעים לבקר את הילדים. סבים, סבתות, דודים, דודות, אחים, אחיות, החדר מלא באורחים, מלא במתנות. ואני שוכב לי על המיטה הקטנה, מביט מסביב על כל המיטות, רואה את ההמולה, רואה את השמחה, רואה את המתנות, רואה את הממתקים, רואה את הכול והגעגועים מציפים אותי, והקנאה אוכלת אותי ואני מתכסה בשמיכה ופורץ בבכי תמרורים, בכי שרק ילד קטן מקנא יכול לבכות. שעות אני בוכה, לא יודע כמה זמן. היה חושך מתחת לשמיכות וגם לא

היה לי שעון, למי אז היה שעון? רק העשירים נתנו לילדים שלהם לבר מצווה שעון, מי היה לו שעון? אני בוכה ובוכה ובוכה, ממרר בבכי ואני גם מלא בטענות כלפי בורא עולם, "בורא עולם, למה?" שמה בתוך המקום הכי נמוך הזה ואני בטוח שאין אף אחד במקום יותר נמוך ממני, אין ילד יותר מסכן ממני. אין. לא יכול להיות. ואני כל כך, כל כך טעון ומריר ומקטר ופתאום קופצת לה מחשבה בוסרית, קטנה, לא מגובשת, לא כלום אבל שם היא התחילה. אהרון, ואם תבכה, מה זה יעזור לך? מה זה יעזור? והמחשבה הזו, השאלה הזו לא נתנה לי מנוח שנים. שנים. אבל היא באמת עזרה? -כן. זאת אומרת, הפסקת לבכות? -לא, לא, לא. באותו רגע ככה זה היה מאוד עוצמתי. אולי

הפסקתי לבכות אבל המשכתי עוד לבכות מדי פעם, זה לא שהפסקתי לבכות לגמרי. אבל אני חיפשתי תשובה, חיפשתי תשובה וקיבלתי תשובות. אולי נחזור לזה אחר כך. אני יכול להגיד לך אבל מתי זה נסגר, מתי זה... מתי זה היה הנעילה של הדבר הזה, כמו בקבוק שאתה אוטם אותו ונסגר. כשהייתי בן 23 קניתי את הרכב הראשון שלי, זו הייתה כרמל דוכס משופצת והמקום הראשון שאני נוסע אליו היה לאשדוד. ואיך שאני נוסע אני חולף לי על שער הנמל. שער הנמל היה הרבה יותר קטן מהיום, הכביש לידו היה יותר צר. ואני חולף ליד שער הנמל ופתאום צדה עיני איזו מודעה מבריסטול. לא הספקתי לקרוא אותה ואני טיפוס כזה חופר, משהו שהילדים שלך לא אוהבים. טיפוס כזה

שכל דבר רוצה להבין וזה. ואני בולם. אז עוד לא קראו לזה חופר. -אז עוד לא קראו לזה חופר, נכון. אבל לא זוכר מה היה השם, מה קראו לזה אז. סתם קרצייה, אני יודע... ואני בולם ונוסע אחורה, "מרביץ רוורס", מה שנקרא, ומסתכל על המודעה ואורו עיניי. אורו עיניי. כנראה שימאי או יורד ים נכנס עם חסקה או כלי שיט אחר לים... מה היה כתוב שם? מסקרן אותנו. והתרגשו עליו גלים גבוהים, איימו להטביעו, כשהוא זכה להגיע לחוף מבטחים, הוא כתב את ההגיג שלו עלי בריסטול, מה שכתוב שם זה: "אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים". אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים. ודודו, מאז זה הפך להיות המוטו של

החיים שלי. את גלי הים בורא עולם מכוון, אין לנו על זה שליטה. בורא עולם לא שאל אותי אם אני רוצה את האבא הזה, את האימא הזו. אם היה שואל הייתי רוצה אותם, אבל הוא לא שאל. אם אני רוצה את האחים האלה, חלקם גם הייתי רוצה. אם אני רוצה את החותנת הזו... -הם לא יצפו בזה. כן. לא שאל אותי, על זה אין לי שליטה, זו המציאות שלי. אבל איך להתייחס, איך להתמודד, זה אני. אבל המנטרות האלה, התובנות האלה יכולות להיות נכונות, אבל בסופו של דבר כשמתרגשת על בן אדם צרה, אתה יודע, קשה לו להיאחז ב... אתה יודע, כרגע הוא נמצא בבוץ, מה זה משנה גלים, זה, מפרשים, כרגע אני בבוץ. דודו, מהר מאוד אפשר להרגיל את המוח לדפוס חשיבה

אוטומטי. אנחנו כולנו מכירים את ההלכה בברכת השנים, התחלפה עונת השנה, הגיע קיץ, בן אדם לרגע הסיח דעת בתפילת העמידה, תפילת שמונה עשרה, לא זוכר מה הוא בירך, מה אנחנו אומרים? עברו 30 יום, התפלל 90 פעם, חזקה עליו. כלומר, ברור לגמרי שהוא אמר "ותן ברכה על פני האדמה". השישה-שבעה חודשים קודם הוא אומר "ותן טל ומטר", התחלפה המנגינה. מקודם היינו שואלים אותו בלי הכרה מה הוא אמר, "ותן טל ומטר". עכשיו: "ותן ברכה". כלומר, אפילו במקום שיש כבר קיבעון, יש כבר הרגל אוטומטי, דפוס פעולה אוטומטי של המוח גם כשהוא לא בהכרה, זה משתנה. אפשר להרגיל את המוח. אדם מתרגל לחשוב כך, אדם מתרגל לחשוב תמיד מה אני עושה כעת באופן

מועיל? מה אני. לא אשתי, לא אבא שלי, לא אימא שלי, לא הרופא שלי, לא הרבי שלי, לא רואה החשבון שלי, אף אחד. אני. כעת, לא מחר, לא בעוד שבועיים, עכשיו, ברגע הזה. אז אני קופץ איתך שנייה לגיל 17, למשל כשהפסקת לגמגם, כשעברת את התהליך, איך זה למשל עזר לך בנושא הגמגום? זה עזר לי מאוד. קודם כול, הטיפול בגמגום היה מביש, קשה מנשוא. זה היה אולי אחד האתגרים היותר משמעותיים ששיתפתי פעולה ועשיתי את זה מרצוני. זאת אומרת, יש דברים שבורא עולם מביא עליי, התרגשו עליי גלי ים, זו לא הייתה בחירה שלי. לגמגום יכולתי להגיד "לא הולך, לא נוסע", זה באמת היה מאוד קשה. הנסיעות, אובדן ימי לימוד, שעות לימוד, היו לי בחילות תמיד

בדרכים. היחס ממנו. -היחס ממנו, ההשפלות שספגתי ממנו וזה מאוד קשה. באמת, אני בנקודה ההיא והביטחון העצמי שלי היה מתחת לבלטות, אני כל פעם יצאתי ממנו מרוסק, הוא דרך עליי, הוא ריסק את כל האנושיות שלי. -זה עזר בסופו של דבר או ש... -כן. כן? -כן. אני לא הבנתי למה הוא עשה את זה, הוא רצה להכריח אותי לדבר לבובות. עכשיו, בחור בן 16, אני אדבר לבובות מפלסטיק בלי ידיים, 20 סנטימטר? מה, אני אדבר לבובות? לא אדבר לבובות. אז מה שהוא עשה זה הרס לי את האישיות, ריסק אותי אז התחלתי לדבר לבובות. ואז לאט לאט הפנמתי שאני מסוגל לדבר. עם הבובות לא גמגמתי כי לא פחדתי שהם ילעגו ממני, שהם יצחקו ממני, שהם יבוזו לי, התחלתי

לדבר. זאת אומרת, לימים הבנתי למה הוא עשה את זה, זה לא בא מתוך רוע אבל הוא לא היה יכול לספר לי כי אם הוא היה מספר לי הוא היה מאבד את כל האפקט. אז כן, זה עזר. אבל באותו שלב שאני מרוסק, אני מרוסק. ואני כל פעם חוזר לישיבה ומקיא ובדרכים והרגשתי מאוד לא טוב וזה, והאישיות. ואני אומר לעצמי: לא, אני חייב להיות חזק, אני רוצה להיפטר מזה, אני רוצה להיפטר מזה. מה אני עושה באופן מועיל? מה אני עושה באופן מועיל? אני חייב, זה לטובתי, אני חייב. ולאט לאט זה מתקדם. עכשיו, טיפול בגמגום זה לא כירורגיה, זה כמו ריקוד תימני, צעד קדימה, שניים אחורה. אתה לפעמים רואה משהו מתקדם ואז זה הולך אחורה ונתקע עוד פעם, זה כמו

פיזיותרפיה. בוא נקפוץ עוד קצת בשנים. כשאתה מתחתן, אתה בכלל האמנת שאתה תצליח... תזכה להקים בית, משפחה, אתה יודע, עם כל העבר הזה? לא. זאת אומרת, האמנתי שכן אבל חשבתי עם פיליפינית. מה זאת אומרת? לא יודע מי תתחתן איתי? תראה, אני לא אוהב לספר את זה, אבל אני עדיין סובל מבעיות... ממגבלות פיזיות כאלה ואחרות, הכתפיים משותקות, הידיים חלשות מאוד, שריר הלב לא משהו, שריר הריאות והכליות גם לא משהו. הרגל... אחת לפחות לא משהו. היתר בסדר, ברוך השם. כן? מתוך כל האיברים הרוב בסדר. -הרוב בסדר, בהחלט. הרוב בסדר. וכן, היו לי פה ושם מחשבות, ובעיקר כשאני רואה בחורים מסביבי מתארסים בכיתה וזה, ועוד אחד ועוד אחד ועוד

אחד ואני ככה... כן, היו מחשבות כל מיני כאלה. אבל אתה יודע, אני אספר לך משהו, בתקווה שאשתי לא תצפה בזה, כשהציעו את השידוך הזה... היו לי חשדות גדולות מאוד שפה יש איזה סיפור, למה שהיא תסכים? משפחה מכובדת וטובה, אפילו מצב כלכלי טוב, אריסטוקרטים מבני ברק, משפחה טובה. אנחנו ילד צולע ומגמגם מתפרח, קצה העולם, בלי פרוטה בכיס, בלי שום דבר, מה... אבל התקדמת מאז. -כן, כן. בסדר, אבל כבר ידעתי לדבר, אבל זה לא הביא פרוטה נוספת לכיס של ההורים שלי וזה לא... עדיין היו לי... את הידיים עדיין לא הרמתי למעלה. וגם הטווח של הצוואר... היום, ברוך השם, אני יכול בצד שמאל 45 מעלות, בצד ימין 60 מעלות, עדיין זה לא... עדיין

בנהיגה כשאתה מגיע ל"טי" אתה צריך לסובב חצי גוף בשביל לוודא שאין זה. עדיין יש לי את ה... אם תשים לב, אז פה בבית בכל חדר יש סולם. סולם? -סולם, כן. אם תהיה טיפה ערני אתה תמצא סולם בכל חדר. למה? כי אם אני צריך להוריד ספר ממדף גבוה לעולם אני לא מבקש מאשתי או מהילדים או מהנכדים שיורידו לי ספר. אני קראתי בספר שלך משהו הזוי, שבתחילת שנות השמונים, כשהיו טפטים באופנה... לא טפטים, ציפויי עץ. -ציפויי עץ, נכון. שזה בכלל מזעזע בפני עצמו, אבל זה נושא אחר. אתם רציתם לעשות את ציפוי העץ הזה. -אשתי רצתה. נכון, אשתך. ואתה כמו כל בעל טוב... אני פה בשביל לרצות אותה. לא, אתה גם לא הבאת בעל מקצוע, אמרת "יש אותי".

מה, אני נכה? נכון, "מה, אני נכה?" תבין, אני בכלל לא הייתי חושב לעשות את זה, כן? בוא אני אספר לך תוצאה שיצאה מהסיפור הזה? שנייה אבל רגע, אני רוצה לספר, שזה, אני דמיינתי את זה, זה מחזה הזוי פשוט. העמדת... תקן אותי אם אני טועה, העמדת שולחן על גבי שולחן ואז על השולחן השני... -ספסל. ספסל על שרפרף. -ספסל, ספסל. מבית הכנסת הבאתי ספסל. ואתה שוכב על הספסל... -והאף נוגע בתקרה. כן, ואתה דופק... למרות שלא הבנתי, אתה צריך להסתכל על הקיר, לא? האף צריך לגעת בקיר. -הציפוי היה על התקרה ועל הקירות. הכי קשה זה התקרה, שם אתה צריך להרים את הידיים. -אז אתה עושה ככה... שוכב והאף נוגע בתקרה ואז אתה נמצא במצב כזה

ואתה דופק עם פטישון קטן. וככה אתה מסיים בעצם את כל האזור שרציתם... שלושה ימים זה הכול. ארבעה מטר רבוע. תשמע, אבל זה כבר להעניש את עצמך. כאילו מה? כדי להוכיח שאתה יכול? אני לא... קחי בעל מקצוע. -אבא ז"ל אמר לי: "אהרון, תקשיב..." הייתי ילד, הוא אמר לי את זה עשרות פעמים. "אהרון, תקשיב, מה שכל אחד יכול לעשות גם אתה יכול לעשות, "רק יש דברים שייקח לך טיפה יותר זמן מאחרים, זה הכול". להוריד ספר ממדף גבוה אני יכול. כמה זמן? חמש שניות לעלות על הסולם. זה לא עושה אותך נכה. אם תתחיל לוותר לא תגמור. שם אתה מוותר - ויתרת, אתה נכה. תתמודד, אל תוותר. תעשה הכול לבד. אבל זה מאוד מפתה לוותר. אתה יודע, נוחות,

"תעשה טובה, תביא לי את הספר מלמעלה". -זה מאוד מפתה. יש גם תשומי, יש גם זה. אני מסכן, זה מאוד... יש דיבידנדים בעניין הזה. אבל איזה דיבידנד זה שאתה כובש לבד את האוורסט? אבל בוא אני אספר לך סיפור מדהים מהסיפור הזה, מהסיפור הזה. סיפור שקרה לפני שנתיים, שבועיים אחרי סוכות. נעשה את זה בקיצור. מתקשרת אליי אישה מארה"ב, אומרת לי: הרב מרגלית, אני רוצה לספר לך סיפור. הייתי ילדה בת שבע, הלכתי ברחוב בבורו פארק בניו יורק עם אימא שלי, היא החזיקה לי את היד, מדרכה רחבה. הלכנו ברחוב, משאית נהוגה בידי נהג כושי שיכור עלתה על המדרכה, פגעה בי, העיפה אותי עשרות מטרים קדימה. אימי הייתה מימיני, קיבלה מכה, נפלה על

הצד, לא נפגעה. חוץ ממכה יבשה וטראומה לא נפגעה, אני נפצעתי מאוד קשה. בית חולים אורתופדי, שיקום, כמעט שנתיים בבית חולים. הייתי מלכת הכיתה. חוזרת בחזרה בלי יד ימין ובלי חלק מהכתף. עכשיו, בגלל שגם איבדתי את הכתף אי אפשר היה לחבר לי תותבת. אני מגיעה חזרה לבית הספר עם שרוול מתנדנד. כל הבנות משתדלות להיות נחמדות אליי, אבל אני מרגישה שהן מרחמות עליי. מאוד קשה לי. הייתי מקודם מלכת הכיתה ועכשיו אני מסכנת הכיתה. אני גם הפכתי להיות רודפת צדק, כל דבר כן צודק, לא צודק, כן צודק, לא צודק. למה צודק? ובנות לא אוהבות את זה ואני חשה דחייה חברתית ולאט לאט אני מתרחקת. אני כמובן לא הולכת לבריכה ולא יוצאת איתם

לקאמפים ולא לטיולים ולא משחקת בחבל ובקלאס ו... וכך אני גדלה בחורה מרירה. גם בשידוכים היה לי קשה. בסופו של דבר התחתנתי. יש לי בעל מקסים, נחמד, יש לי כמה ילדים, ברוך השם. אבל אני עצבנית בטירוף, אני כועסת כל היום, אני כל הזמן כועסת על כל העולם ואחותו ואני משתמשת כל הזמן בכדורי הרגעה. לפני שש שנים בת דודתי הביאה לי במתנה את הספר "כל עוד אני חיה", זה "אתהלך" באנגלית. -בגרסה האנגלית. -בגרסה האנגלית. "קראתי, התרגשתי מאוד", אמרה לי: תודה ששיתפת, החשיפה, נתת לי כוחות משהו. מאז הספר לא עוזב אותי, ליד המיטה שלי כל הזמן. היום כשאני כועסת אני ניגשת למיטה, פותחת את הספר, קוראת עמוד או שניים. במקום לקחת

"אסיוול" (כדור הרגעה) לוקחת שני עמודים מהספר, אני נרגעת. למחרת יום כיפור, יום כיפור היה ביום רביעי, חמישי בלילה סיימתי את הספר בפעם השישית. בכיתי שעתיים, מאוד התרגשתי. שישי בבוקר אמרתי לבעלי: בעלי היקר, את הקישוטים בסוכה, בתקרה של הסוכה, השנה אני תולה לבד. בעלי אומר לי: איך את יכולה לחבר את זה לתקרה? הסוכה גבוהה. בארה"ב תולים את זה ברגע האחרון בגלל הגשמים השכיחים. וערב חג היה ביום ראשון, הכוונה הייתה במוצאי שבת לתלות את ה... היא אומרת לו: תקשיב, אני תולה. הוא אומר לי: האני... "האני" זה כנראה היה ביטוי, "האני". הוא אומר לי: האני, אל תדברי שטויות, אני עם הילדים עושה את זה תוך שעה, את לא תגמרי

את זה עד אסרו חג, לא תגמרי את זה. יש לנו יומיים חג, צריכים לבשל, צריכים... אל תדברי שטויות. "תקשיב, אני תולה". אומר לה: מה קרה לך? האני, מה העניין? היא אומרת לו: תקשיב, הרב מרגלית יכול לעשות ציפוי דקורטיבי בתקרה כשהכתפיים שלו משותקות, אני יכולה לתלות את הקישוטים בסוכה. אני תולה. אומרת לי הגברת: הרב מרגלית, אני תליתי לבד, אני הורדתי לבד, אבל זה לא נגמר פה, רק מתחיל שם. עשרים וחמש שנה הייתי נכה ואומללה ומסכנה, היום אני אישה בריאה בלי יד. היום אני אישה בריאה בלי יד. היו עוד סיפורים מזה. זה בעצמות. אם תתחיל לוותר, שם הפסדת את המערכה. תתמודד. אל תוותר. אבל כל הדברים האלה עדיין הם... לא, השאלה שלך

מקודם הייתה שטוב, המשפטים האלה, אין לנו שליטה על גלי הים, זה נכון, זה יפה, אולי זה גם מדויק, אבל באותו רגע שנופל עליך פתאום איזה סלע קטן במצח, פוגע לך בראש, איך אתה לא מאבד את העשתונות? אתה מתרגל לחיות ככה, זה הופך להיות חלק ממך. במושכל ראשון, קורה משהו, אז מה אני עושה כרגע באופן מועיל? זאת אומרת, לאט לאט אתה מתרגל לא ליפול. גם אם אתה נופל, אתה יכול לצאת אבל זה כבר הרבה יותר בעייתי, אתה צריך הרבה מאוד כוחות כדי לצאת. אני אומר לך, דודו, בכנות, בורא עולם, כמו לכל אחד, כל אחד לפי שורש נשמתו, לפי התיקונים שהוא צריך לעבור פה בעולם הזה, בורא עולם מאוד יצירתי, יש לו איזה... איזה מרשמים שיש לו,

איזה... איך הוא מרכיב לאדם... ובורא עולם עשה לי מסלול לא פשוט. אבל אתה לא חושב לפעמים, אוקיי, מסלול לא פשוט, אני מקבל, יש צער לפעמים בחיים אבל למה הכול התרכז בי? כי עוד לא דיברנו על הדברים שעברת בבגרותך. תגיד, היית פעם על שפת הים? -מדי פעם. ראית שני חבר'ה עושים תחרות ריצה בחול? ראית. קורה לפעמים שאחד נופל, נכון? שוקע בחול, נופל. מה הוא עושה? קם. ממוקד מטרה, קם, ממשיך לרוץ. חכה לו בסוף המסלול, שאל אותו: תגיד, ביז'ו, תגיד, כמה פעמים נפלת? הוא יגיד לך: אני נפלתי? מה פתאום? מי נפל? הוא לא זוכר בכלל שהוא נפל. הוא ממוקד מטרה. איך הדברים האלה שאתה אומר עכשיו באים לידי ביטוי כשאתה עובר עוד דברים

טרגיים במהלך החיים? אתה מאבד בת, לא הרבה אחרי שהתחתנתם, אתה מאבד בן שנרצח בנסיבות טרגיות בטעות. אתה יודע, בסדר, היית ילד, כולנו פחות או יותר עוברים דברים, לא ברמות שלך כמובן בנעורים, אבל לאבד שני ילדים, עדיין, אתה יודע... ועוד לא סיימנו, יש עוד דברים בהמשך שאנחנו נדבר עליהם. אני יכול להגיד לך כשחזרנו הביתה מהלוויה של הבן באותו מוצאי שבת קשה, לוויה גדולה ועצומה והייתי מאוד מותש ומאוד עייף גם פיזית, גם רגשית וגם... זה היה לפני 13 שנים, נכון? -כן. נכנסתי הביתה, הבית היה מלא באנשים, שכנים, משפחה, חברים. עוד לא הספיקו אפילו להתארגן ולהסתדר עם סעודת הבראה, היה שתיים בלילה. ואני נכנס הביתה ואני רואה

מול העיניים את אשתי ואת הילדים ואז פתאום פרץ מתוכי כמו לבה רותחת, לא התכוונתי לדבר, מה שרציתי להגיד כבר הספדתי בלוויה. באמת רציתי פשוט להיות עם עצמי לרגע. אבל כשראיתי את אשתי והילדים באותו רגע, יצא מתוכי כמו הר געש. נעמדתי מולם, אולי קצת רחוק אפילו, ואמרתי לאשתי ככה: רבקה, אנחנו היינו בטוחים שלרכבת שלנו יהיו רק תחנות טובות, והנה כזה בור נפער בקרון שלנו, וכוח איתנים מושך אותנו למטה. חיים יענקל'ה נפל והוא נשאר למטה, ואני מרגיש שגם אני נופל. בקושי, בקושי, בקצות האצבעות אני אוחז ברצפת הקרון. אבל רבקה, אני מבטיח לך, אני לא נופל. אני אשנס מותניים, אני אאמץ כוח, אני מטפס מחדש על הקרון, אני ממשיך על

רכבת החיים. רבקה, אני חייב את זה לך, אני חייב את זה לכם, ילדים יקרים, ואני חייב את זה לחיים יענקל'ה. חיים יענקל'ה הלך מן העולם בלי ילדים, תפקיד חדש נכון לנו, לעשות פעולות לעילוי נשמתו של חיים יענקל'ה. אני חייב את זה לבורא עולם, אני חייב את זה לחברה כולה, אני חייב את זה. רבקה, אני מבקש ממך, בואי איתי ביחד נמשיך את החיים, נעלה מחדש על רצפת הקרון. ילדים יקרים, בבקשה אל תישארו פה, בואו איתנו ביחד, נתפלל לבורא עולם שייתן לנו כוחות. לא ליפול פה, חלילה. ילדים יקרים, נתפלל לבורא עולם לחיים שיש בהם. אני מכיר הרבה אנשים שהולכים ברחוב, אוכלים, מתלבשים אבל מזמן הם מתו. לא חיים כאלה אני רוצה. אני רוצה

חיים של עשייה, חיים של שמחה, חיים של חלומות, חיים של תקוות, חיים עם משמעות. על זה נתפלל, לזה נתאמץ. ואני רוצה להגיד לכם עוד משהו, ילדים יקרים, מחר בכל רחובות ידברו מה קרה פה היום בערב, בכל העיר ידברו. אבל תזכרו שברגע הזה יושב בורא עולם וכל פמליא דיליה והם מסתכלים עלינו איך אנחנו מתמודדים. זה רגע של מבחן אדיר לכולנו, כל החיים חונכנו לרגע הזה, חס ושלום שנכזב, חס ושלום שנבעט. נזכור, זה מאוד כואב, זה מאוד קשה, אי אפשר לתאר עד כמה, אבל זה בורא עולם. בורא עולם הטוב והמטיב. אנחנו לא מבינים למה, אנחנו לא יודעים למה, אנחנו לא רוצים לדעת למה, אבל זה בורא עולם. חלילה וחס, בורא עולם בחר בנו לתפקיד הקשה

הזה, חלילה וחס, נגיד לבורא עולם: אבא'לה, בחרת בנו, תן לנו כוח. תן לנו כוח להמשיך לחיות, תן לנו את הכוחות להמשיך לחיות בשמחה, עם משמעות. וזה תמיד עבד? -אני אומר לך, באותו... או שהיו גם נפילות... בסדר, זה, אתה יודע, אחרי הלוויה. ודאי שהיו נפילות. יש שעות של בכי, יש שעות של הספד, יש שעות ש... בשבוע לפני יום הזיכרון, אני למשל לא מסוגל לשמוע רדיו לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. היה לי אח שנהרג בצבא, הוא היה האח הכי קרוב אליי. הוא תמיד היה מרביץ למי שהיה מתחיל איתי, למי שהיה לועג לי והוא הגן עליי, הוא היה האח התאום שלי ממש. והוא נהרג. וכשהוא נהרג חשבתי שהעולם נחרב. ועד היום אני לא מסוגל לשמוע... שבוע

לפני יום הזיכרון אין שום מצב שבבית, בסביבתי, דולק רדיו. לא יכול לשמוע את השיחות האלה. לא יכול לשמוע את זה. וגם ימי הזיכרון הפרטיים, ודאי שיש ימים קשים. אני מרבה ללכת, ברוך השם, אני זוכה ללכת לבקר חולים, לנחם אבלים, בעיקר אנשים שעוברים טרגדיה וכל זה. וזה קורע אותי, זה לא פשוט. זה מציף מחדש, הכול... אתה חווה מחדש הכול. אבל... ואני עושה את זה. אני עושה את זה ואני תמיד אומר לעצמי: אהרון, לא בחינם עברת מה שעברת. לא בחינם. אני מרגיש שבורא עולם הכין אותי, עשה לי טירונות למתקדמים. המגוון של האתגרים שאיתם התמודדתי והעוצמות שלהם, לא בחינם. בורא עולם פשוט הכין אותי לקראת העתיד. וכשאני שומע על טרגדיה,

ובעיקר אם היא טרגדיה קשה וכואבת, אני לא יכול להישאר בבית אז אני מייד הולך ומנסה, ומסתבר שלפעמים אם אתה חווית בעצמך ואם אתה מצליח לתת להם אמפתיה ואתה מצליח להתחבר אליהם, זה מרגיע. אני זוכר את עצמי בתקופות שבהן הייתי חולה ובאו אנשים לדבר איתי, אז אנשים הרבה דיברו ודיברו, דיברו בלי הכרה. זה לא עשה לי שום דבר. אבל כשהגיע מישהו שעבר מחלה ועבר משהו דומה לשלי וזה... יש פה שותפות גורל. זה לא רק שותפות גורל, הוא יודע על מה הוא מדבר. זה לא סתם, הלב נפתח. אוקיי, אז עד כאן הבנו, אבל הדברים... מה זה לא פשוטים ומה זה מורכבים, זה... -טירונות. לא, אתה יודע, זו הגדרה אפילו שהיא לא... אבל זה... עברת משהו אחד,

עברת שניים, עברת שלושה, עברת ארבעה, אבל עדיין איך זה יכול להכין אותך לזה שאתה מקבל בפקס בלילה בשורה שלא נשאר לך יותר מדי זמן לחיות, סרטן בדרגה חמש, שהיא אלימה במיוחד. סוג הסרטן, אנגיוסרקומה בראש, זה סרטן מאוד נדיר בראש. זאת אומרת, לא ידעתי את זה כשקיבלתי את הפקס, אבל תוך שעה וחצי ידעתי. כן, אתה ביררת עם מישהו והוא אומר לך: למי אתה מברר? אז אמרת לו: לחבר. הוא אומר לך: אל תגיד לו אבל זה... כרטיס לכיוון אחד. איך אבל אפשר... האמנת בכלל, אגב, שזה כרטיס לכיוון אחד או שלא האמנת? -לא, לא, כן, האמנתי ברגע הראשון, אני גם דיברתי עם בן דוד של אשתי שהוא תואם הרב פירר באירופה, וגם ממנו ועוד יותר מאשתו, אני

הבנתי שהמצב הוא לא פשוט. הוא אומר לי, זה היה יום חמישי בלילה, שתים עשרה וחצי בלילה, משהו כזה, 2003, ט', אדר ב' תשס"ג זה היה, יום חמישי בלילה. והוא אומר לי: אהרון, תשמע, תעזוב הכול, "אל תתעכב על פחים קטנים", כך הוא אומר לי. "מוצאי שבת, יום ראשון בבוקר תגיע ללונדון, אני רוצה פה להתחיל. "אני מכיר את טובי הרופאים בעולם, טובי בתי החולים, "אתה תקבל טיפול הכי טוב שיש, אבל אל תבזבז זמן. "אבל אל תהיה בלחץ". עכשיו, לא הבנתי איך זה מסתדר "תעזוב הכול" ו"תצא לדרך" ו"אל תהיה בלחץ". אבל אחרי כמה דקות אשתו מתקשרת אליי ואומרת לי: תשמע, "לעולם אל יתייאש אדם מן הרחמים", אנחנו כבר ראינו נסים גלויים וגדולים,

ויוצאים גם ממצבים קשים. ואז כבר הבנתי מה הכוונה שלו "אל תהיה בלחץ". הבנתי שאין לי שום סיבה בעולם להיות בלחץ. אז באותו לילה אני מבין, ובהתחלה היו טלפונים ובירורים וכאלה. ואין מחשבה של: למה ללונדון? כמה זמן נשאר לי לחיות? כמה אמרו לך, שמונה שבועות? -בין שמונה ל-12 שבועות. בוא נהנה פה בארץ הקודש. -זהו, עוגת קצפת. מה, ללכת לטייל? להצטלם? ממה בדיוק נהנה? לא יודע, גם ללמוד תורה אפשר אבל אתה יודע, למה כל הטיסות? לא, מה ש.... ככה, עד שהייתי עסוק הייתי עסוק, אבל כשנהיה שקט וגם בארה"ב כבר סגרו את המשרדים והלכו לישון, ואני לבד, יושב לי במטבח, אשתי ישנה בקומה שמעל, הבת ישנה, הבת עוד הייתה בבית אז, הבת

הקטנה. ופתאום אני מבין: וואו, שמונה שבועות. בין שמונה ל-12 שבועות. ונופל לי האסימון ואני נקרע מבכי. ניסיתי לומר פרק תהילים, לקחתי ספר תהילים, היה מאוד קשה. יושב לי במטבח, מנסה והכול חולף לך בראש ומה כבר עברתי וכל המלחמות והכול ו... זהו. עכשיו, באותו שלב אני בן 54, 53. זו הפעם הראשונה של המחלה? -פעם ראשונה. המחלה הזו, סרטן, פעם ראשונה. אני בן 53 ואני מתחיל לחשוב על מה אני הכי אצטער, כן? הבת הייתה בת 16 אז מי ידאג לה? בת הזקונים. וזה לוקח כמה דקות. לא יודע כמה דקות, ארבע, חמש, שש דקות. ואז פתאום קופצת לה המחשבה: אהרון, מה קרה לך? תמיד אתה אומר... למאות אנשים אמרת כבר, אולי אלפים, "מה אתה יכול

לעשות כעת באופן מועיל?" מה קרה לך, אהרון? מה אתה עושה באופן מועיל? ואתה יודע, אני חי את זה. אני יושב ככה, מנסה לומר תהילים, מתנענע קצת ובוכה, ואז פתאום המחשבה, אתה עוצר... מה אני יכול לחשוב באופן מועיל? מה שייך פה מועיל? ואז אתה מתחבט רגע, אולי מועיל זה להגיד תהילים? אבל אני לא יכול להגיד תהלים, אני בוכה, אני לא יכול. ואז אני אומר: טוב, אני אגמור את המזמור הזה. באמת, צריכים להתחיל לעשות באופן מועיל. זהו. אני גומר את המזמור הזה, סוגר את ספר תהילים, ניגש לברז בכיור, פותח מים קרים, שם את הראש מתחת לברז. לא יודע, חצי דקה. מים קרים, מוזג לי כוס קפה חזק במיוחד, לוקח דף, נייר ועט, אז מה אני עושה

באופן מועיל? מה אני עושה? עוד מעט תזרח השמש. כבר היה שלוש בלילה, שלוש וחצי בלילה, מה אני עושה באופן מועיל? מנסה זה, מנסה זה, מנסה זה... ואני מתחיל לכתוב, לכתוב. רגע, רגע, את כל זה אני אעשה באופן מועיל מחר בבוקר? לא יכול להיות. ומתחיל למחוק ומתחיל למחוק. ולמחוק זה יותר קשה מאשר לכתוב. ואז אתה מתחיל לדרג: לא, זה... ואז אני אומר: צריך שיהיו חמישה דברים, רק חמישה דברים. אם יהיו יותר מדי דברים לא יהיה שום דבר. חמישה. מתחיל לדרג, זה, זה, זה... מה, חמישה דברים הם התרכזו בריפוי המחלה או בפרידה? לא משנה. מה אתה עושה, מה אני, אני יכול לעשות עכשיו באופן מועיל? מה אני יכול לעשות באופן מועיל. יש מחלה, מה

אני עושה באופן מועיל? ברבע לשש בבוקר היו לי שישה דברים, לא הצלחתי להגיע לחמישה, ויתרתי לעצמי, שישה דברים. היה לי פתק עם שישה דברים מדורגים בסדר עדיפויות. אני רוצה להגיד לך, דודו, זה היה בשבילי כמו שולחן ערוך. עם זה יצאתי לדרך. מה היה כתוב שם? אחד, אני לא נוסע מוצאי שבת לאנגליה ולא מספר לאף אחד עד מוצאי שבת. נעבור את השבת בשקט, ננוח. לא מספר כלום לאף אחד חוץ מאשתי. אשתי ידעה כבר בצהריים, בצהריים שלנו, בוקר בארה"ב. התקשרו מארה"ב מ... פרופסור אקרמן, שהוא היה צריך לתת את חוות הדעת, שהיום, בסוף היום בניו יורק ישלחו פקס עם חוות הדעת, לאיפה לשלוח? אז סיפרתי לאשתי, אשתי ידעה, אבל לא ציפינו למשהו

דרמטי, היא הלכה לישון שעה לפני הפקס. אני ישבתי במטבח ודיברתי עם בתי על הבעיות החברתיות בכיתה, מלכת הכיתה וכאלה, על דברים שמעסיקים... קטעים נפלאים, שיחה מרתקת בין אבא לבתו המתבגרת. ואז פתאום מגיע הפקס ואני אומר לה: חני, מצטער, בואי נדחה את זה. והיא נאנחת והולכת לישון. אז הם ישנים למעלה, רק לאשתי אני צריך להגיד לה משהו, אבל ב"לייט" אני אגיד לה, לא כמה זה חמור, שום דבר. ואני אלך לרב פירר בבוקר, אין לי תור, אין לי שום דבר, אבל אני אסע אליו. אני אסע אליו, אני כבר אצליח להסתדר. זו החלטה ראשונה. החלטה שנייה היא: לא אכפת לי כמה סיכויים וכמה זמן, אני הולך להילחם על החיים שלי. כל מה שעברתי עד עכשיו זה

היה הכנה להילחם על החיים. אני הולך להילחם על החיים. גם אם יש שריד של סיכוי בקצה העולם, אני אגיע אליו. לא הולך לוותר. לא הולך לוותר. אני לא הולך לשבת בכיסא נוח לחכות למלאך המוות, אני הולך להילחם על החיים שלי. אני לא מכין קפה למלאך המוות. לא, לא מכין קפה. שזה תכף אנחנו נדבר, זה שם הספר הזה. כן, "לא מכין קפה למלאך המוות". אני הולך להילחם על החיים שלי. הדבר השלישי היה איך אני עוזר לאשתי ולילדים לעבור את התקופה הזאת. עכשיו, באותו שלב בראש יש לי שאני כנראה אצטרך לנסוע לאיזשהו מקום בעולם, ייקח אותי לאיפה שייקח אותי, אני אלך איתו רק לא מוצאי שבת, תן לי להתארגן. לא מוצאי שבת. אז כל השנים אני המשענת,

אני העוגן, אבל אני לא אהיה פה ואני לא יודע מה אני אעבור. מה יעזור לאשתי ולילדים, מה יעזור? ואני חושב, אני צריך לדאוג למצוא שני אנשים לכל אחד מהם שיתמוך בהם. אם אני לא אהיה זמין, שיתמוך בהם. ולכולם אני מוצא חוץ מהבת הקטנה, לא מצאתי לה. ואז פתאום נפל לי רעיון, יש לה בחדר שלה דף קשר. אני עולה לחדר עם גפרור, מדליק את דף הקשר. אחת עלתה לי בראש מייד, החברה הטובה שלה, הבת של האדמו"ר מדז'יקוב היום, אז היה הרב אדלר רק, והן היו חברות מאוד טובות באותה כיתה, ועוד מישהי. ואני רושם לעצמי, אני אדבר איתה וגם עם המחנכת שלה. אני אכין אותה, אני אספר לה. גם לאשתי יש שתי חברות. ואז הסעיף הבא היה: ומה יעזור לי?

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אני אומר לעצמי, אני צריך למצוא אנשים שהמצב הנפשי שלי יהיה באחריות שלהם, צריך למצוא... אני לא צריך לחכות שאשתי והילדים ישלחו אליי אנשים שיחזקו אותי. אני מראש עכשיו אני יודע, אני אמנה אנשים. ועוברת לי בראש החברותא שלי, הוא מצוין אבל מי עוד? אני מנסה למצוא עוד מישהו ולא מצאתי. ואז נזכרתי שיש איזה יהודי אחד שאני מכיר אותו שהוא מצוין. הוא גר בבני ברק, הוא לא במעגל שלי, אבל אני אפנה אליו. אני אגיד לו: שמע, אני הולך לעבור זה וזה, אני מפקיד בידך את האחריות. זהו. מה זאת אומרת מפקיד? שהוא ישמח אותך, שהוא יעזור לך פיזית? -תדאג... לא, לא, לא פיזית, תדאג שאני אהיה בסדר.

ידאג לעודד אותי, לחזק אותי, אתה תדאג... נפשית. -נפשית, בדיוק. ואני לא יודע איפה אני אהיה, איפה שאני לא אהיה, אתה תדאג. תבטיח לי שזה בתחום אחריות שלך. ואז אני מחליט גם כמה החלטות, שבמבט לאחור הן ילדותיות ומטופשות, אבל זה עבד, עבד מצוין. אני נזכר שאני אמרתי להרבה מאוד אנשים שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, מה שאומר החינוך. גם אם אתה לא מאמין במשהו, תעשה פעולות, אחר הפעולות נמשכים הלבבות. ואני באותו ערב מחליט שלא משנה מה אני אעבור, איזה ניתוח, איזה טיפולים, לא משנה מה, אני תמיד נכנס בחיוך ובריקוד. בחיוך וריקוד אני נכנס לכל טיפול. לא אתן לאף אחד להחליש אותי, אני אשמור על הפסון גם כלפי המשפחה וגם כלפי

עצמי פנימה, זה יקרין לי פנימה. אחר הפעולות נמשכים הלבבות. אני רוצה להגיד לך, בסופו של דבר עברתי את כל הניתוחים באיכילוב. לא בלונדון? -לא. בסופו של דבר... טסת ללונדון? -לא, לא טסתי בכלל. הכול עברתי פה. הייתי אצל הרב פירר, הוא כיוון אותי. באיכילוב. איכילוב, עיר הניתוחים זה קומה מינוס שתיים, יש שמה לובי ענק, יותר גדול מכל האזור הזה פה, ושולחן כזה גדול באמצע, שלוש פקידות או ארבע פקידות והן מנווטות אותם. יש שמה עשרות חדרי ניתוח. ויש ניתוחים קטנים, יש ניתוחים גדולים, יש שמה הרבה מאוד אנשים. אני עברתי המון ניתוחים, עברתי בעיקר הרבה מאוד ניתוחים פלסטיים. את העסק הזה לסדר כי זה השתלה מהשכמות, מהגב,

וזה עור עבה יותר היה צריך פה שרירים ובשר ועצם וכל זה. הרבה מאוד ניתוחים פלסטיים. בתקופה... בשנה וחצי עברתי... לא רוצה להגיד את המספר כי זה יישמע גוזמה לגמרי, מטורפת. אבל כמעט אחת לחודש בממוצע. ואני כל פעם מגיע לשם. עכשיו, איך אני נכנס לחדר ניתוח? יורד, יוצאים מהמעלית... "צ'ירי בים, צ'ירי בום, "צ'ירי בים בים בים בים בום. "צ'ירי בירי..." עכשיו, אנשים מגיעים לחדר ניתוח, בדרך כלל שני אנשים מלווים אותם או אחד, הם כולם לחוצים, חיוורים, פעילות מעיים מוגברת, הם לא ישנו בלילה, הם בצום לפעמים צריכים להיות וזה. ופתאום נכנס איזה מישהו כזה, דוס כזה וזה וזה וזה... ותמיד מישהו אומר לפקידה: בוא'נה, תוציאו

אותו החוצה, תקראו לביטחון, מה זה הדבר הזה פה? מה שמה? אז תמיד הפקידות היו אומרות לו: עזוב, הוא בסדר, הוא לא מפריע, תכף ייקחו אותו, הכול בסדר. אבל קרה משהו מדהים, חוץ מזה שאשתי סירבה לבוא איתי במעלית, היא רצתה לבוא במעלית אחת אחריי, אבל קרה דבר מדהים, תוך אפס זמן אנשים הצטרפו לשירה. תוך אפס זמן. לפעמים היו שם עשרות אנשים בהמתנה, פתאום נסחפו בשירה, כולם חייכו והיו כאלה שהיה להם אומץ, הצטרפו לשירה. אחר הפעולות נמשכים הלבבות. אני זוכר בניתוח הגדול והמשמעותי, שהוא היה מאוד מאוד ארוך, הוא היה ניתוח בהרדמה מלאה, רוב הניתוחים היו בהרדמה מקומית אבל היה ניתוח בהרדמה מלאה וכשמוציאים אותי מחדר התאוששות

אז הדלתות החשמליות נפתחות, ואני כולי מלא אינסטלציות, כולי... ואני לא ממש מרגיש את הגוף שלי, אני לא יודע איפה נגמרות הרגליים ואיפה מתחילה המיטה. ואיך שנפתחת הדלת החשמלית אני רואה את אשתי והילדים עומדים מעבר לזה, גם חלק מהאחים שלי היו שמה. ואני לא יכול לדבר, ואז אני עושה להם ככה... ואני שומע את אשתי אומרת עם דמעות בעיניים, היא אומרת לבן שלי: ברוך, אבא בסדר. אחר הפעולות נמשכים הלבבות. וההחלטה, הסעיף האחרון היה, וזה... פה אני מגיע לשאלה ששאלת, הסעיף האחרון היה: מה בורא עולם רוצה ממני עכשיו ברגע זה? מה בורא עולם רוצה ממני? מה התפקיד שלי עכשיו, ברגע הזה? -להילחם? זו התשובה? -לא יודע. מה בורא עולם

רוצה ממני? בסופו של דבר, בורא עולם רוצה שאני אהיה השגריר שלו, שאני אלך לתוך המחלקות הכואבות האלה, שאתה לא יכול להיכנס אליהן סתם. עד היום גם הכרת חולים אבל הכרת אותם בחוץ, בחדר, במסדרון, בבית. עכשיו תלך לתוך המחלקות, תלטף ראש של ילד שהרעל מוזרק לגופו והוא כבר קירח, תגיד מילים טובות, דבר איתם על אמונה, דבר איתם על ביטחון, דבר איתם על תפקידו של האדם עלי אדמות, תפקידם של ייסורים בעולמנו, דבר איתם. תיטע אמונה שם, תחזק שם אנשים. וזה מה שעשיתי. כל טיפול הייתי מגיע, מתחבר, לוקח את שני העמודים שלי, עובר מחולה לחולה. אף אחד לא יצא ממני ריק. לפעמים בדיחה, לפעמים שיחה, לפעמים נזיפה, לפעמים זה, אני

התנהגתי כמו ילד מופרע. אם לא שיתפו פעולה, אוי, איזה תרגילים הייתי עושה להם שמה, חבל על הזמן. אני הרגשתי, אני שגריר של בורא עולם. המחלה היא המדים שלי, בלי זה אי אפשר להיכנס שמה פנימה. זהו. אתה אומר שהוא נתן לך את כל הדברים האלה בתור טירונות והכנה וכו', אבל עדיין, זה לא תיק כבד מדי שאתה יודע, שנפל עליך כדי לחזק אחרים, לעודד אחרים? אתה זוכר את ההם שרצים על שפת הים? -כן. אתה מכיר איזה חייל שהלך להכנה לסיירת, ככה הלך ל... רוצה להתנדב לקומנדו הימי, הוא הולך לגיבוש, והוא מתקלח רק במי ים מלוחים, וכשהוא ביבשה שבועיים הוא לא עושה מקלחות, הוא מגיע הביתה, וואו, והוא מאושר, חביבי, הוא מאושר. למה הוא

מאושר? תלוי מי מאושר, אני ב"שבטה" לא הייתי מאושר אז יצאתי משם. -שבטה... שבטה, נו, מילא. אבל הוא מאושר, למה הוא מאושר? אותו אחד שטיפס על האוורסט, קרע את עצמו, סיכן את החיים שלו, הוא מגיע למעלה, "וואו, איזו הרגשה". לא הייתי אבל אני יכול לדמיין לעצמי. למה הוא מאושר? כי מכולם בחרו בו, הוא הצליח. אתה זוכר את המרד של המח"טים ברביעי ליולי 1977, שיצאו לאנטבה. היית צעיר, אולי אפילו עוד לא היית צעיר. כן. אבל אז התפרסם אחרי שהממשלה החליטה ביום רביעי שיוצאים לפעולה באנטבה להחזיר את הזה. למה אני זוכר רביעי ביולי 77'? זה יום העצמאות האמריקאי, 200 שנה, זו הייתה מתנה מישראל לארה"ב. היה שמה מרד של המח"טים, כל

אחד רצה שהוא יצא. למה רצו שהוא יצא? בצה"ל הנחת העבודה הייתה שיהיו שמה הרבה מאוד נפגעים, למה הם רצו? ומח"טים ביחידות האלה, כל חייל שלהם הם... המסורת שמה שהם הולכים לנחם את המשפחות כל שנה, משתתפים באזכרה. עד שמח"ט כזה מוצא חייל ומלמד אותו להיות חייל, מעביר אותו את כל המסלול, הוא יורק עליו דם. אז למה הוא רוצה ללכת? כי אם בחרו אותך סימן שאתה הכי טוב. לא שולחים את החבר'ה משבטה ולא את נהגי הבוסים ולא את הטבחים, לאנטבה שולחים את הכי טובים. זו תעודת כבוד אם שולחים אותך לאנטבה. אם היו מחזירים אותך אחורה, אבל באמת באמת, בכנות, מחזירים אותך אחורה לגיל, לא יודע, 15, אומרים לך "תשמע, אתה יכול לעבור עוד

פעם את אותו מסלול חיים מפה ואילך "ואתה לא תעבור את כל מה שעברת", מה היית מעדיף? היית מעדיף להיות הכי טוב או וואלה, תנו לי את החיים הפשוטים שלי, הרגילים שלי, בלי דרמות, בלי טרגדיות? טוב, אז אני אגיד לך, את השאלה הזו אני שואל הרבה מאוד בהרצאות שלי. אם היום היו אומרים לי: אהרון, יש לך בחירה, להיות ילד רגיל כמו האחים שלך, רגיל, או לעבור את המסלול הזה, במה היית בוחר? אז אדם ייתן את כל הון ביתו כדי שהוא לא יעבור את זה אבל אחרי שעברתי, בשביל מיליארד, מיליארד דולר, לא מוכר את זה. ואני יודע איך כותבים מיליארד, ואני גם מבין את המשמעות של מיליארד. מיליארד דולר, לא מוכר את זה. כבר עברת את זה. -לא...

השאלה אבל אם היו מעבירים אותך באמת אחורה בזמן, אומרים לך: אתה הולך לעבור את זה. דודו, חשת פעם סיפוק... לא, אני כנראה לא קרבי כמוך פשוט. -לא, לא, אתה יודע... הייתי ג'ובניק בסוף. אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני פוגש יהודים, אני מקבל המון המון תגובות, אלפים של תגובות. ילדים, אנשים, נשים. יותר מפעם ופעמיים, בכנות אמרתי לאנשים: תקשיב, היה לי שווה לעבור את כל מה שעברתי בשביל לשמוע ממך את המילים האלה. כשאני רואה מה זה עושה לאנשים, כמה זה מחזק אותם, מה זה עושה להם, לפעמים בשביל אחד כזה היה שווה לי לעבור את הכול. בשביל אלפים...? אין סוף. אני מניח שגם שם הספר שלך, "לא מכין קפה למלאך המוות", הוא גם

קשור לכל הסיפורים האלה. מה עומד מאחוריו בעצם? באותו יום שישי בבוקר לאחר גילוי המחלה, נסעתי לרב פירר והצלחתי באמת להתקבל אצלו. הוא הסתכל על חוות הדעת, על התשובה שהגיעה מארה"ב, והוא הפנה אותי מייד לאיזשהו רופא באיכילוב. אמר לי: תיסע עכשיו אליו, אני אדאג שיקבלו אותך מייד. זה מתגלגל וקבענו תור לניתוח ביום רביעי אחרי עשרה ימים. אני חוזר לרב פירר ביום שני ואני אומר לו: הרב פירר, בסדר, יעשו ניתוח, יוציאו. אבל מה הלאה? צריכים לחשוב מה הלאה. אז מי אתה מציע? ואז הוא אומר לי: "תשמע, תיגש לפרופסור זה וזה מאיכילוב, "הוא הדיאגנוזיסט הכי טוב שיש במזרח התיכון", כך הוא אומר לי. "לך אליו, תשאל אותו מה הוא

אומר. מה הוא אומר, איזה טיפול ואיפה". טוב, קבעתי פגישה, ואני נוסע אליו והוא הסתכל על החומר, הסתכל על התיק. הוא אומר לי: אתה רוצה פתוח? אני אומר לו: פתוח. לא ידעתי כמה זה כואב, לא ידעתי מה זה "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". אני אומר לו: פתוח. אומר לי: תשמע, כימו לא עוזר, הקרנות צריך לתת בעוצמה כזו שבהקרנה הראשונה אני שורף לך את קליפת המוח, את השמיעה ואת הראייה בצד שמאל. וזה יאריך את החיים שלך חמישה אחוז, אבל זה יפגע מאוד באיכות החיים שלך. למה אתה צריך את זה? להציל את החיים שלך זה לא יציל את החיים שלך. ואנחנו מתחילים לשוחח על זה, ומדברים כאילו אנחנו מדברים על גוף שלישי, לא עליי בכלל. מדברים, שיחה כזאת

מדברים. ואז אני אומר לו: מה, אין שום דבר משהו לעשות? הוא אומר לי: לא שאני מכיר, לא שאני יודע, אני חושב שאין. הוא אומר לי: יש אולי אחוז מאוד קטן אבל זה יהיה סבל גדול מאוד. לא מציע לך. אני אומר לו: שמע, פרופסור, עזוב סבל, סבל אני אדע להתמודד עם זה. יש סיכוי להציל את החיים? הוא אומר לי: לא. להאריך את החיים יש סיכוי? הוא אומר לי: חמישה אחוז כן. חמישה אחוז זה גם הרבה. כמה זמן זה חמישה... הוא אומר לי: כמה זה חמישה אחוז מעשרה שבועות? אני אומר לו: מעשרה שבועות חמישה אחוז זה הרבה מאוד, זה שבועיים. הוא אומר לי: זה עשרים אחוז. אני אומר לו: בסדר, נו, יש כל מיני חוקים מקלים, עזוב. זה הרבה מאוד, אפשר

להספיק הרבה מאוד זמן. הוא אומר לי: תשמע, בוא נהיה רציניים. לך הביתה, תכלכל את עניינך בתבונה, אל תצא למלחמות סתם. זה יהיה סבל גדול, זה כאב גדול, זה לא מצדיק את זה. אני אומר לו: פרופסור, מה אתה מצפה, שאני אלך הביתה, אני אקנה פיג'מה חדשה, אשב בכיסא נוח, אחכה למלאך המוות שיבוא? הוא אומר לי: פחות או יותר. לך תכלכל את ענייניך בתבונה. "תצווה לביתך", ועוד כל מיני מילים כאלה יפות. ונפרדנו בזה שאני אבוא מחר ואני אביא לו עוד מסמכים, הוא רוצה בכל אופן לחקור והוא עוד יתייעץ, אבל לא נראה לו שכדאי, שאין מה לעשות. בגדול האמנת לו? מאוד התקוממתי, זה מאוד הכעיס אותי. אני לא יודע אם האמנתי לו. הגישה שלו הייתה

מאוד פסימית. ויותר מזה, לימים חשבתי הרבה מאוד על התגובה כי אני הגבתי מאוד באגרסיביות. אולי אני אספר את התגובה אחר כך. ואני ככה נפרד ממנו בזה שאני אבוא מחר ואני אביא עוד ניירת. ואני בא לצאת, לשכה גדולה מאוד, בקושי ראו אותו מעל השולחן, הוא אדם כזה נמוך קצת. שולחן ענק. ואיך שאני קם, הוא לוקח תיק של מישהו אחר, מתחיל לעיין בו. לקח לי חצי דקה להגיע לדלת, לשכה ענקית. וכשאני בא לסגור את הדלת הרגשתי איך הכעס מציף אותי. זה ככה ממש הרגשתי את זה. ואז פתאום אני פותח את הדלת, אני אומר לו: פרופסור, אני יכול להגיד לך משהו? אז הוא ככה מסתכל עליי, הוא אומר לי: היי, בטח, בשביל הכסף ששילמת. הוא לקח המון כסף על

אותה פגישת ייעוץ, המון כסף הוא לקח אז. "נו, בטח, בשביל הכסף ששילמת". -אוי ואבוי. ואז אני אומר לו: תקשיב... -טובי הרופאים, אה? -טובי הרופאים. אחר כך הוא שאל אותי: למה זה? אז אמרתי לו מה אומר המהרש"א, הראיתי לו אפילו מה אומר שם המהרש"א, מה זה "טובי הרופאים", למה טוב שברופאים לגיהינום. אז אני אומר לו: תשמע, פרופסור, אני לא יודע בן כמה אתה, אני חושב שאתה בגיל שלי פחות או יותר. אני באמת, מעומק הלב מאחל לך את כל הטוב שבעולם. אבל תזכור, פרופסור, כשיגיע יומך ויישאו אותך עלי קבר, אני אהיה שמה. לאדמה אני אכניס אותך. תזכור מה אמרתי לך. וסגרתי את הדלת. יצאתי החוצה והרגשתי מה זה בעננים, הכנסתי לו. יצאתי

משם לחתונה, הייתה חתונה של בן דוד. אתה היום רואה אותו מדי פעם? -כן! אני כל הטיפולים אני עושה באיכילוב, כל המעקבים. אני במעקבים של שלוש מחלקות שונות: אונקולוגיה, המטולוגיה ועור. כל אחד יש לו את המעקב שלו, בדיקות שלו והוא מנהל המערך ואני עוד רואה אותו לפעמים וכל פעם שאני רואה אותו אני אומר לו: פרופסור, אני לא מפסיק להתפלל על אריכות ימים שלך כי אני רק אחריך הולך, תזכור. כל הזמן אני אומר לו את זה. לי אין ספק שזה יקרה. למחרת הגעתי עם המסמכים להביא לו ואז אני רואה אותו בא מולי, ואי אפשר לפספס אותו, הוא אדם מאוד רחב, הוא היה, היום הוא פחות קצת, אבל הוא תפס חלק גדול מהפרוזדור ולא היה לי מפלט ואני בא

ככה מולו, מסלול התנגשות. ואז איך שהוא רואה אותי הוא אומר לי: כל הלילה לא ישנתי בגללך. אני אומר לו: לא מגיע לך לישון. הוא אומר לי: אתה כועס עליי? אני אומר לו: בטח שאני כועס עליך. הוא אומר לי: למה אתה כועס עליי? אתה ביקשת פתוח. אני אומר לו: פרופסור, תקשיב, אבל לא ידעתי שאתה קצב. מה, אתה קוצב חיים? אמרתי לו: קצב מרגיע את הבהמה לפני שהוא שוחט אותה, לא יכולת להשאיר איזה פתח של תקווה, משהו? הרי אם היה לי אקדח בכיס הייתי יורה שני כדורים. הוא אומר לי: למה שניים? מה זאת אומרת למה שניים? אחד בך ואחד בי. מה זה "למה שניים?" ואז הוא תפס כמה אני כועס עליו. הוא אומר לי: טוב, טוב, אז לא במסדרון, בוא ניכנס

לחדר. נכנסתי איתו לחדר, דיברנו אולי שעתיים. לזכותו ייאמר, הוא ביקש סליחה. איפה איבדתם את האנושיות? אתה פוגש בן אדם, נכון שאמרתי לך "דבר פתוח", אבל מה זה הדבר הזה? ומאיפה הגאווה הזו? הגדלות הזאת? מה, אתה מנכ"ל של בורא עולם? סגן ידעתי שאתם, סגן. אבל מנכ"ל של בורא עולם? מה קרה לכם? עוד לא פגשת אף פעם חולה שבניגוד לתחזיות שלך המשיך לחיות? מאיפה הדבר הזה? מאיפה זה בא לכם הדבר הזה? אני כעסתי עליו כל כך ונכנסתי בו, אני חושב שמאז בית הספר היסודי אולי הוא לא שמע שיחה כזאת. אבל לזכותו, הוא התנצל, הוא אמר: אתה צודק ב-100 אחוז, אני ממש מתבייש. -הוא שינה גם את הערכה שלו באמת? אני חושב שכן. אני שוב, אני

פוגש אותו... אבל הוא כבר... מעל 15 שנים. 15.5 שנים כבר. אני פוגש אותו מדי פעם, אני מגיע לאיכילוב בממוצע נגיד שלוש כפול שתיים, שש פעמים בשנה. כל פעם שאני בא לפעמים לבקר או סיפור אחר או משהו קורה, אבל באופן רוטיני בכל מחלקה פעמיים בשנה ביקורת. אז אני מגיע שש פעמים בשנה לאיכילוב והוא מנהל המערך אז לפעמים הוא מסתובב שמה, אתה פוגש אותו, כן? הוא תמיד מחייך, הוא מאוד... ואני תמיד בחום רב ניגש אליו, לוחץ את ידו, לפעמים נותן לו אפילו צ'פחה. לפעמים אני אומר לו ככה: פרופסור, אריכות ימים. אריכות ימים. והוא מחייך ואני מחייך. אבל משם בא הספר. אמרתי לו... השם הזה, אני לא מכין קפה למלאך המוות, אני לא אשב

בכיסא נוח עם פיג'מה חדשה ואכין קפה למלאך המוות, אני לא מכין קפה למלאך המוות. וכשרציתי להוציא את הספר בגרסת הסיפור הכללי, אז אמרתי זה יהיה השם, זה יהיה השם, "לא מכין קפה למלאך המוות". הספר יצא לפני שנה וקצת בהוצאת "עם עובד", הוא נכנס חזק, הוא הגיע באמת לציבור הכללי. הוא בעצם ספר "אתהלך" שמותאם מבחינת הטרמינולוגיה והשפה קצת יותר קצר ונעשתה פה עבודה מדהימה של "עם עובד" באמת, זה מותג חזק מאוד, איכותי מאוד. הדברים שאני מדבר עליהם הם מאוד אוניברסליים והם מאוד מתאימים לכל אחד. ספר נוסף למבוגרים, "בעקבות אתהלך", שה"אתהלך" הוא הפרומו לספר ההוא. בעזרת השם גם זה יצא בחורף תשע"ט. מה זה מספר בעצם? הוא

מספר... אחת הטענות שכל הזמן מטיחים בי ומאוד מכעיסים אותי היא: אהרון תשמע, לך יש איזה כוחות מיוחדים, זה לא כל אחד יכול לעבור. -לא משקרים. לא, לא, לא, זה ממש... אז הספר הזה בא לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון הזה. אני הייתי ילד רגיל עם כל הקשיים, עם הכול, הכול, הכול. אבל באיזשהו שלב אתה דווקא מהמקום הנמוך הזה, אתה מבין שהכול תלוי בנקודת המבט שלך. שמע, דודו, יש לי סלוגן בן ארבעה חלקים: נקודת המבט שלך משפיעה על המחשבות שלך, המחשבות שלך משפיעות על המעשים שלך והמעשים שלך הם שגורמים, הם שיוצרים את המציאות של החיים שלך. הצורה שבה אתה מסתכל על דברים, משם הכול מתחיל ונגמר. כשאתה מסתכל על זה כעל אתגר, אז

אתגר. אני שומע... מישהו בא אליי, אומר לי: אהרון, יש לי בשבילך צרה צרורה. מה זה עושה לי? מפיל אותי. צרה צרורה מפילה אותי. יש לי קושי, זה מפיל אותי. אבל אם אומר לי: אהרון, יש לי בשבילך אתגר... תביא. תביא אתגר. אתגר הוא אומר לי בעצם: יש לי פה משהו קשה, אבל אני מאמין ביכולת שלך. אני מאמין שאתה מסוגל. כשאני אומר לעצמי "יש לי פה אתגר חדש", אז אני משדר לעצמי פנימה: אני מסוגל להתמודד עם הדבר הזה. זה אתגר. אז "בעקבות אתהלך" זה בעצם סיפורים על אנשים אחרים? -זה מספר סיפורים של אנשים אחרים שהרגישו מאוד מאוד מאוד אומללים ומסכנים ושבורא עולם ברא אותם בררה, סוג ב' והם מסכנים. וכשהם הבינו שהכול תלוי בהם,

בצורה שבה הם יסתכלו על הדברים, הבינו, כל החיים שלהם השתנו בן רגע. -אלה סיפורים אמיתיים או ש... אמיתיים לגמרי. אלה סיפורים שברובם הגדול אני הייתי חלק מהם. למשל, אותו סיפור עם הגברת, עם הסוכה שסיפרתי מקודם. -כן. אני מקבל המון המון תגובות, באמת, מהורים, מילדים, כל מיני, כל מיני. וקיבלתי עכשיו תגובה מילד, ילד שלקה באיזו מחלה מאוד מאוד נדירה שהרופאים אסרו עליו להשתמש ברגליים. הוא מסוגל ללכת, לרוץ, אבל יש לו איזה ריחוק בין המפרקים, והרופאים אמרו שהפתרון הוא שלא יעשה שימוש ברגליים. זה יכול לקחת עד שלוש שנים. לשבת בכיסא גלגלים, לא לדרוך על הרגליים. עכשיו, ילד בן 11, שלוש שנים, כיסא גלגלים, זה לא

פשוט. אז בהתחלה הוא החזיק מעמד, הוא הולך לחיידר וזה, יושב על כיסא גלגלים. אבל כשהוא רואה את הילדים רצים ומשתוללים הוא גם רוצה לשחק וזה. אחרי כמה חודשים הוא התחיל לקטר: לא יכול, ולא פה, ורק קצת, ורק לרוץ, ורק פה ושם... ובאיזשהו שלב האימא שולחת לי מייל והיא כותבת לי, והיא שואלת אם אני יכול לכתוב לו כמה מילים לחיזוק. וכתבתי לו. כתבתי לו. אני משתדל לענות לכל אחד, ואני מקבל הרבה מאוד מיילים כל יום, עשרות מיילים כל יום. משתדל. ומאוד התחברתי לילד הקטן שלא יכול וכתבתי לו שזה הכול עניין של זמן וכדאי להתאפק וכו' וכו'. ואז עשו לו איזו מסיבת יום הולדת כשמלאו לו 12, ושוב האימא שלחה, עושים לו איזו מצגת, אם

אני יכול לכתוב לו משהו, שלחתי, כתבתי לו. עכשיו, לפני כמה ימים היה בר המצווה שלו, סמוך לבר מצווה הוא עשה בדיקות אם-אר-איי, הרופאים אומרים לו: תשמע, אתה יכול לרוץ, להשתולל, ללכת חופשי לגמרי. ועשו לו בר מצווה, וואו, יחד עם סעודת הודיה אדירה והיו שמה ריקודים מפה ועוד אחרי אחר כך, משהו מדהים. והילד קם, נתן דרשה ודיבר. לא הייתי בבר המצווה, האימא הזמינה אותי אבל הייתה לי מחויבות קודמת, לא יכולתי לנסוע. שלחתי לו אבל מכתב לבר מצווה. והילד קם ומדבר, ואז הוא אומר שהוא מודה מאוד להורים שלו, לחברים שלו. והיה אדם אחד בעולם שנתן לו כוח, אהרל'ה. אהרל'ה. והאימא שלחה לי את המצגת, הוא דיבר איזה שלוש דקות על

הקשר עם אהרל'ה ועל המיילים שהוא החליף איתי וכל זה. אני שואל אותך, דודו, לא היה שווה הכול לעבור בשביל לתת כוח לילד כזה? השאלה איזה כוחות יש לך? -אתה יודע כמה זה מרגש? לא, זה ודאי. תודה רבה, זכות לראיין אותך. ומה להגיד? -תודה רבה. באמת לא ייאמן שזה קיים. אגב, פרגון להידברות. אני כל כך מחובר להידברות. אשתי ואני בכל קריאה נענים בהתנדבות מלאה, בשמחה גדולה. אנחנו ויתרנו על שמחות משפחתיות בשביל להיות בשבתות עם הידברות. אנחנו מוותרים על הכול. זו זכות עצומה שבורא עולם גלגל בדור הזה. כל עם ישראל חייב לכם יישר כוח גדול, ואנחנו מודים לכם על האפשרות, על הזכות שאתם נותנים לנו לקחת חלק בזה. אז עם התודה

ההדדית הזאת, המון המון תודה, באמת. יישר כוח. -בריאות ושמחת חיים. בעזרת השם. נשתדל. -כן. לא ברמות שלך, אבל נשתדל. -זה תלוי רק בך. הכול תלוי רק בך. אני צריך לראות שידור חוזר של זה כדי להתחזק. תודה רבה. -תודה. נעמת לי מאוד, דודו. תודה רבה.