די! כמה אפשור לשפוט?? | פתוח עם אפרת ברזל

אין אדם בעולם שלא ירגיש רע מול שיפוטיות הבאה עליו מיחידים, מרבים או מתוך עצמו? ממה היא נובעת? מה היא עושה בתוכנו? מתי כן צריך אותה? ואם כן אז איך? היום נכיר את רוני. הרגשתי ש כאילו אני משהו אחד אבל יש עליי עלישו עליי איזשהיא תחפוסת כזו כאילו כלפי חוץ זה נראה משהו אחר שהוא לא אני ורציתי להיות אני אחריה נחקור את העניין עם פייגי כשאנחנו עוברות לשיפוטיות שזה לנתח ולבקר זה מגיע מרגע של כאב של המבקר השופט של מבקר השופט וואו בואו נדבר פתוח רוני וייס דברי אליי קודם כל מרגש להיות פה א איך הגענו לזה אני גרושה עם מלא ילדים מעצבת פנים במקצוע אומנית רב תחומית ומחפשת את האחד שלי ו מתור אחת שמרגישה קצת

אחרת, קצת שונה אולי, קצת מוזרה, א אני מנסה את ההשתדלות שלי אצל כל מיני אנשים שיכול להיות שהכירו אנשים מעניינים, את המישהו האחד והמיוחד שלי. אה, כי אני קצת מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, לא מוצאת את המקום שלי. ומתוך השיח שלנו, על כל העניין הזה, הגענו לנושא הזה של שיפוטיות. א שזה משהו שהוא מאוד בוער בי, משהו שהוא ממש בנפשי ומלווה אותי ככה כל החיים. אמ משתדלת להקפיד על ההלכה טיפוס רוחני עמוק כזה אומנית בסוף אה מרגישה שאני מחוברת לאלוקים בני ימי נפשי אבל אני גם קצת אחרת קצת מרגישה איפהשהו לא הכי שייכת כי הראש שלי מאוד בטוח ומאוד גדול וכששואלים אותי מה אני מחפשת ת וואלה לא יודעת להגדיר מחפשת בן אדם

פחות משנה לי מה הוא לובש או איזה כיפה יש לו או איך הוא נראה אני מחפשת את הנשמה את הנפש את החיבור או אם שואלים אותי מה אני תגדירי אותך וואלה לא יודעת לא מצאתי את התבית שלי את התבנית לא לא קיימת אני אני מרגישה אחרת ומתוך זה צומח ה הפועל הזה זה או ה אפשר להגדיר כאב שנקרא שיפוטיות חיצונית אלינו. יש שם הרבה כאב במקום הזה. היום בתור אדם בוגר ואחרי שעברתי כל מה שעברתי ועברתי אני יודעת מי אני. עשיתי הרבה עבודה עם עצמי. טוב לי עם המקום שלי. אני בטוחה בעצמי, אבל בתור ילדה ונערה אה לחוות את זה לא תמיד היה לי את הכוח, את הביטחון להיות האני האותנטית, להתנהג בצורה האותנטית שלי. זה איזשהו מין לחץ כזה שיוצר

צורך לרצות את הסביבה, את החברה, להיות כמו להרגיש שייכת. בעצם עכשיו את אישה בוגרת ויכולה בזומינ outט להסתכל על תהליך שעברה הילדה רוני, הנהרה רוני ואני אני אני רוצה לראות שאני מבינה השיפוטיות גורמת יחד עם טוב הלב של הילדה להיות בסדר לרצות והיא עושה את זה הילדה יש לך מהכרונולוגיה של החיים דוגמאות לתח תחושת היום ש שאת גדולה יודעת להגיד איזה שיפוטיות חוץ פנים א קודם כל הילדה הטובה שהזכרת זו בדיוק אני תמיד הייתי הילדה הטובה ירושלים גם בגיל ההתבגרות אף פעם לא היה לי איזה צורך להיות מרדנית כאילו בפנים תמיד בררתי אבל תמיד הייתי הילדה הטובה א דוגמה מסוימת שמאוד השפיעה עליי כשאני הייתי בכיתה ב' ההורים

שלי עברו דירה א והגעתי לכיתה א שכל הילדות שם היו עם שמות של שרה רבקה רחל ולאה וכאלה ואני רוני ואיפה שהצגתי את עצמי אומרים לי רונית לא רוני אבל רוני זה שם של בן או סתם שם שהיה פחות מקובל ולא היה לי נוח עם זה ואז אמרתי לעצמי יש יש לי עוד שם על שם סבתא א טובה אז אמרתי א אוקיי מהיום קוראים לי טובי והחלטתי שזה השם שלי עכשיו כי רצית להיות בסדר כי את הרצון הזה הוא תמיד טוב כדי להשתלב להיות חלק להיות שייכת להיות חלק כן לא להיות אחרת גם ככה הייתי נראית אולי קצת שונה קצת הרגשתי אחרת אמ וניסיתי כל הזמן להיות להיות כמו אז המקום הזה של השם מאוד הבליט לי את זה אז בכלל אז יש כמה שנים שהיו קוראים לי טובי עד

שהבנתי יום אחד שאני כזה רוני אני הרבה יותר אוהבת את השם הזה הרבה יותר מחוברת אליו אה אז כמובן שחזרתי לזה אבל זאת דוגמה למקום הזה לצורך הזה להיות כמו ואחר כך כשהתבגרת יותר עוד א זכרונות של שיפוטי יות שאת זוכרת על עצמך שעשו. אם דיברנו על בית הספר אז א יש לי הפרעת קשב ולא צלחתי ללמוד. יש לי הרבה קישורים שהקדוש ברוך הוא פינק אותי ויצירתיות מטורפת והרבה יכולות בהרבה תחומים. אבל לשבת וללמוד בכיתה בצורה פרונטלית היה לי מאוד קשה והציונים שלי תמיד היו מאוד נמוכים והרגשתי ששופטים אותי, שמגדירים אותי על פי הציונים שלי. הרגשתי מאוד רע וכל הילדות, הנהרות שלי, אני חושבת שכל הביטחון העצמי שלי והדימוי העצמי

שלי מאוד ירדו בגלל המקום הזה של החוסר הצלחה בלימודים שזה מה שהיה חשוב, זה היה הנושא בבית תמיד היה לי טוב ההורים שלי הכי העצימו אותי והכי א נתנו לי לממש את ה את הקישורים שלי ואת היכולות שלי והייתי בכל מיני חוגים וכל מה שרק אפשר אבל בחברה, בחוץ, בבית הספר הרגשתי מאוד נשפטת על המקום הזה של החוסר הצלחה שלי בלימודים. ו אחר כך גם בהמשך בסמינר מה שהיה חשוב זה הציונים והרגשתי מאוד מאוד רעים זה ממש הרגשתי במיוחד בסמינר שמתייחסים אליי כמו לילדה מפגרת כי כי בעצם אנחנו אומרים ככה הכלל שופט את הפרט לפי איזשהם אמות מידה שכנראה אין ברירה כאילו זה זה העולם יש יש אמירה מקסימה שאומרת תנו שיעורים פרטיים לילדים

שלכם במה שהם טובים, לא במה שהם רעים. חזקו אצל הילדים שלכם את החוזקות, לא את החולשות. וזאת הבנה מאוד עמוקה. זאת אומרת אם ילד מתקשה בלימודים אז אנחנו מיד לפעמים כהורים תהיי שנייה ילדה ושנייה אמא אנחנו מיד ממהרים לתת חיזוקים בחשבון או או באנגלית כדי שהם יגיעו לרף השיפוט ה ציוני הכללי אבל בעצם צריך לתת בחינוך ששורשו של א שורשה של אותה מילה היא חוכמה נסתרת חן צריך לתת לילד אחרי שמזהים את החוזקה שלו פוש איפהשהוא טוב. אז אני אספר לך משהו. כשאני הייתי ילדה תלמידה בבית הספר וישבתי שם ושמעתי ממורות כל מיני משפטים כמו א אם היית רוצה, אם את יכולה, אם היית משתדלת יותר, אם היית מנסה, את לא ממשת את

הפוטנציאל שלך, כל מיני משפטים לא נעימים. וישבתי שם בכיתה ואני זוכרת עד היום שכל הזמן דמיינתי לעצמי שיום אחד אני אעמוד מול המורות האלה ואני אספר להם איך מרגישה אותה ילדה אני הייתי ילדה מאוד טובה בהתנהגות אף פעם לא הפרעתי הייתי יכולה לשבת בכיתה בשילוב ידיים לעקוב אחרי המורה והיא בטוחה שאני איתה והראש שלי בכל העולם הראש היצירתי שלי רק לא שם ועשיתי את זה הרשמתי את החלום הזה ויש לי היום הרצאה למורות א שבעצם אני מביאה את הסיפור שלי, את התחושות של אותה ילדה. א המטרה של ההרצאה הזו זה ליצור אמפתיה, לתת למורות להרגיש את הילדה הזו. ו דיברת על התפקיד שלנו כהורים וכמורים לתת לילדים את הלה להאיר להם את

החוזקות שלהם. אני כשאני מרצה אני עולה לבמה עם ארגז כלים. ארגז כלי עבודה ממש ואני מדברת על זה שכל נשמה שיורדת לעולם לפני שהיא יורדת לעולם אלוקים מרכיב לה ארגז כלים עם הכלים המוצמים המיוחדים לתפקיד שלה בעולם הזה בעצם אומרת רוני שרוני או רוני רוני רוני אוקיי כי אני מכירה רוני שאוהבת להיות רוני כן מלא מלרע אמ את בעצם אומרת ככה, אחרי שנים שאדם מרגיש נשפט, נשפט זה אומר יש איזהשהם אמות מידה שכך וכך וכך תהיה. וכשאני ילד או ילדה מרגישה די לי אני לא יכולה יותר אני משהו שונה או אחר בין האני שאני לבין מה שאתם במרחב הזה יש שיפוט אז פתאום אותה ילדה יכולה לדבר ככה אנחנו המקום שהכי סבלנו ממנו את אומרים את זה

בהלל א אבן מעשו הבונים הייתה לראש פינה המקום שבו אנחנו הכי נדרס סות בו וואו שם תהיה הכי הרבה פריחה כן המקום שהיה הכי כאוב מייצר מתוכנו הכי הרבה תובנות והרצון היהודי הוא לתת את זה החוצה אז לעמוד שם ולדבר על ילדה שנשפטה אל תעשו את זה לאחרים את יש אמירה ש שאומרת כולם יכולים לשפוט אותך מבחוץ אבל השאלה איך אתה לוקח את זה אל תוך עצמך במראה האישיות הזאת. באמת אני מרגישה שהנושא הזה של שיפוטיות הוא כאילו דו צדדי. זה איך שאנחנו רואים את הסביבה שלנו ואיך אנחנו משתמשים עם השיפוטיות הזו. אם אנחנו באמת אה אמ לוקחים את זה למקום שאנחנו צריכים לרצות ולשנות מהאותנטיות שלנו בשביל הסביבה, בשביל להיות כמו, או

שאנחנו מספיק חזקים כדי להיות עצמנו אנחנו. זה מין מלחמה כזו. אני חושבת שככל שאדם בוגר הוא מבין יותר מה המקום שלו גם עם כל מה שאנחנו חווים בחיים. אני אישית עשיתי המון עבודה בנושא הזה עם עצמי. אני עברתי דברים לא פשוטים בחיים ואף פעם לא ראו עליי כלום מבחוץ. וזה הביא אותי למקום כזה שכשאני רואה אנשים שאני פוגשת לראשונה מישהו או סתם רואה מישהו ברחוב אפילו אפילו בלי שיש בינינו דוסיח אני פשוט המנתי את עצמי לראות קודם כל טוב לראות לא ישר לשפוט לפי לבוש לפי דברים חיצוניים לפי כל מיני דברים מגדריים לראות בן אדם הרי בכל אחד יש כל כך הרבה הרבה טוב. כל אחד גם יש כל כך הרבה מה לתקן, אבל זה עבודה אישית שלו.

אנחנו כשאנחנו מסתכלים על אחרים ככה אני מרגישה צריך להתמקד בטוב ויש כל כך הרבה מה ללמוד מכל אחד. אז למה אנחנו נתפסים על הדברים השונים, השליליים? זה ענייני רחוב וענייני א מקום שבו אנחנו עובדות או מוסד שבו אנחנו לומדות. יש את את החוץ ששופט ויש את הפנים שמקבל את הכאב של השיפוט. את זוכרת משהו א אחרי הילדות הצעירה של חזרה בתוך הפנימיות שלנו כאב של שיפוט בתוכך. וואו מאוד א בסמינר שהרגשתי שמתייחסים אליי ממש כמו לילדה מפגרת. זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל זו התחושה שאני קיבלתי. עכשיו, אני יודעת מי אני, אני יודעת שיש בתוכי כל כך הרבה, כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה קישורים שקיבלתי ואני יכולה לעשות

כל כך הרבה דברים טובים. אז למה מגדירים אותי לפי ה הציונים שלי? אז מה עשית בסמינר כשהרגשת ככה? אה משו מבחינת השופטים ומבחינת את הצמידו לי חונכת שהיא א היא מבחינה הייתה הייתה מדהימה עשתה את זה בהתנדבות והייתי צריכה לבוא אליה כל יום הייתה שואלת מכינה את שעורי בית אבל הרגשתי כאילו הערכתי אותה מאוד אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת להגיע אני זוכרת את עצמי כל יום עולם המדרגות של הבניין שלה עומדת מול הדלת ולוקח לי זמן ש צריכה לדפוק חוק כי התייחסה עליי כמו לזה לא יודעת חינוך מיוחד שאני מאוד אוהבת חינוך מיוחד אבל אני לא הייתי שם אני לא הייתי כזו הרגשתי שזה לא הוגן הרגשתי ש כאילו אני משהו אחד אבל יש עליי

אלבישו עליי איזשהיא תחפוסת כזו כאילו כלפי חוץ זה נראה משהו אחר שהוא לא אני ורציתי להיות אני ואחרי שנתיים בסמינר עברתי ללמוד בסמינר בחול וזה היה ה אני יכולה להגיד שנתיים הכי יפות בחיים שלי אבר א פשוט פרחתי שם פשוט הגעתי בידיעה שפה לא מכירים אותי ופה לא יודעים עליי כלום ופה לא מעניין את אף אחד הציונים שלי היה שם רק לימודים לימודי קודש והספיק להם שעשיתי את ההשתדלות שלי וניסיתי ולא משנה לאף אחד מה היה הציון שלי אף אחד לא שפט אותי על פי הציון שלי מה שהיה חשוב שם זה פנימיות וערכים ועבודת מידות ופשוט הצלחתי להיות אני פשוט בניתי את עצמי שם זה היה המקום שלי לבנות את עצמי להיות אני פשוט להוריד את כל

הדברים האלה שחיסו אותי וולהיות אני וזה מאוד חידד לי את המקום הזה של התביות האלה אלה שמצמידים לכל אחד. כי גם אחר כך כשחזרתי לארץ הרגשתי איזה סוג של חוצנית. אולי הייתי נראית קצת שונה, מתלבשת קצת שונה ממה שהיה מקובל פה. תמיד בצניעות ותמיד שמורה. אבל כשחזרתי משם שוב, הרגשתי שאני כאילו משפדים אותי במבטים ואבל זה כבר לא אכפת לי. כבר הייתי מספיק חזקה כדי להיות אני. זאת אומרת, אני לוקחת שנייה לזקק את הנקודה הזאתי ששנים רבות, ילדות, נהרות, את מרגישה נשפטת. זה קשה הגפ הזה, ההפרש הזה בין הצורך המאוד אנושי לצעוק את האני שאני והחוסר יכולת הזאת כשיש מערכת שהיא מבקשת משהו אחר, פה את אומרת עברת איזשהו תהליך

טוב שבו את כן מרגישה ו כאילו מה מרגיש האדם שמצליח להתפתח עם ה עם האנושיות פשוט אחרי סבל השיפוט א אני יכולה להגיד לך שהיום במבט לאחור אני כמובן במקום הרבה הרבה יותר טוב גם ממה שהייתי אז אבל אז זה התחיל להבשיל המקום הזה שהיה לי את האפשרות להיות אני להוציא את הבפנוחו שלי שם התחלתי לבנות את עצמי ועם כל מסלולי החיים שלי שעברתי עד היום והמון העבודה שעשיתי עם עצמי. אז את אמרת שאז הרגשתי נשפטת. גם היום אני מרגישה נשפטת. אני חושבת שכל אחד הוא שופט והוא נשפט. ככה זה עובד. משום מה הגענו למצב כזה. כי צורך אנושי לשפוט, את יודעת הוא לעשות ביטחון. המוח באופן אוטומטי על כל מה שהוא רואה ודאי בני אדם מיד אומר

כדי שיהיה לו יותר קל. טוב לי רע לי. מסוכנת לי טובה לי. זה מין צורך הגנתי כזה של האדם להגיד הוא משלי או שהוא לא משלי. ואחר כך אולי יש אפשרות כי האנשים הגדולים בהיסטוריה בעולם הקדוש שלנו אנשים הגדולים באמת יכולים להכיל מורכבות לא בכל גיל ולא בכל שלב אבל ככל שאתה יותר גדול אתה מכיל יותר שוני. זה להכיל שוני והשוני הזה הוא יותר חיצוני. אני חושבת שזה יותר להתמקד בנפש, בנשמה של הבן אדם. אז איפה היום את פוגשת את זה כשאת אישה א בוגרת? א עדיין פוגשת שיפוטיות? אחי. וזו הסיבה שפניתי אלייך כי אני כמו שאמרתי מחבשת את האחד שלי ומרגישה שאני לא אני שונה. סוג של מוזרה. אני מצד אחד באמת מחוברת לאלוקים בנימי

נפשי ואז כששואלים אותי מה את תגדירי את עצמך זמן אני יגיד אני דוסית פנטית יש כאלה שיו יגדירו אותי כדוסית פנטית מצד שני יש כאלה שיסתכלו עליי ויגידו שיקצה אז אני כאילו נתקלת שם במקום הזה ואני מנסה לחשוב אז מי כן מה כן אולי בעל תשובה שאני גדלתי כחרדית, נולדתי לבית חרדי, אבל אולי מישהו שהוא היה שם ועשה תהליך ואני לא יודעת מה אני צת הרבה פעמים נשים א גם צעירות וגם בוגרות יותר שמרגישות את השיפוט הזה ומה יהיה עם השידוך שלי, עם החיים שלי, עם הזוגיות שלי, מה שאני רואה כאדם מאמין ואני רואה את זה לא פעם ולא פעמיים, שהשיפוטיות החיצונית פורסטאט היא מעצבנת אבל כשאת כבר נפגשת עם מישהו גם בחורות צעירות תוך

פגישה או שתיים את פתאום מגלה שגם הצד השני עבר את אותה תחושת שיפוטיות תעשית הוואו הזה יותר חזק וואו וזה מקסים זה מקסים כי אנחנו כאן ישבות ומדברות בנות אבל גם בעולם הגברים זה קורה וכשפתאום אחד מוצא את הזו שלו ואחת מוצאת את הזה שלה ומגלים יחד ששני הצדדים עברו את אותה מערכת שיפוטית שזה בעצם היסוד של הקשר ביניהם כי אפשר לדבר על תחושות דומות מבינה אותי בטח וואו זה מדהים אז אני מאחלת לך למצוא את האדם הזה שאולי גם הוא עבר איזשהו תהליך שיפוטיות מן הסתם ויקבל את המיוחדות, את השונות, את היצירתיות, את ה א האדם נברא יחידי שבך והשיפוטיות תהיה מתנה בסופו של עניין כי היא זאת שגרמה לתבת שכל אחד הוא יצירה

מופלאה ומיוחדת וייחודית של אלוקים נכון וצריך להתמקד בייחודיות הזו בבפנוחה של כל אחד ולא השיפוטיות החיצונית שהיא סוג של עוטפת אותנו באיזשהיא תחפוסת לפעמים נכון זאת אומרת שיפוטיות היא עוד משהו שעושה לנו גבולות שהם טובים במידה מסוימת מול כוח שנצטרך להתמודד מול זה מרתק אין אדם שלא יעבור את זה תודה רבה שפתחת לנו את הלב שלך תודה תודה לך תודה רוני להתראות להתראות פייגי ליברמן שלום פרטי שיפוטיות טוב רע חייב צריך בלי עם אה זה נושא שהוא ממש קרוב ללב שלי כי אני חושבת שכל בן אדם באשר הוא חווה את זה משני הכיוונים גם המקום שהוא יש לו לפעמים שיפוטיות על אחרים וגם את הרגע הזה הכואב ששפטו אותך אז כל אחד יפגש

עם זה באנשהו אז לפעמים ככה אפשר לשפוט את זה ולהגיד שזה דבר רע ובשביל צריך את זה כי כל אחד גם נפגע מזה אי פעם אבל אה באמת נחשוב למה אנשים שופטים כן בשביל מה הם עושים את זה אנשים לא רעים והם לא באמת רוצים לעשות רע לאנשים והם אין להם עניין ממש ככה להכאיב זה אף פעם לא העניין של האנשים בטח לא כשהשיפוטיות מגיעה מאנשים קרובים ברוב האנשים יגידו שהכאב שהם חוו משיפוטיות זה היה מאנשים קרובים זה יכול להיות מהורים זה יכול להיות בחברה קרובה זה יכול להיות מ במערכות יחסים של כמו בן זוג או כמו מילדים זה אף פעם לא משהו מסתם מישהו שרצה להציק לך לפעמים זה קורה אבל בגדול הכאב הגדול שלנו זה כשחווינו את זה מאנשים

קרובים אז הם לא שפטו אותנו כי הם רצו להכאיב לנו הרי נכון אז יש מין כזאת מחשבה כזאתי שכשאנחנו שופטים משהו כשאנחנו מנתחים משהו מבקרים משהו זה דרך לשפר את זה כאילו כשם אם אם נשפוט את זה אז אז נסביר לבן אדם כמה זה לא טוב וככה הוא ידע איך להיות טוב יותר כאילו זה בא מרצון טוב בעיקרון כן בעיקרון כן לעזור לשני לעשות שינוי לפעמים זה מגיע אפילו מאיזשהי מחשבה של אכפטיות של אפילו אפשר לומר א מכוונה אוהבת אמ ואותו דבר אנחנו עושים עם עצמנו מה הכוונה גם אנחנו המון שופטות את עצמנו או שופטים את עצמנו שהמחשבה שלנו שאם אנחנו נס סביר לעצמנו כמה אנחנו לא טובות או כמה זה לא עשינו את זה טוב או כמה טעות זה היה אז

בפעם הבאה פשוט נעשה את זה טוב יותר ואז הכוונה היא כאילו לטובה היא בעצם לטובה זאת אומרת לשפר אבל אם אנחנו ככה א ננסה לבדוק מאיפה מגיעה השיפוטיות שיפוטיות זה ניתוח של המוח כזה כן בקרה כזאתי אמ אפשר לומר שכ כשאנחנו עוברות לשיפוטיות שזה לנתח ולבקר זה מגיע מרגע של כאב של המבקר השופט של המבקר השופט וואו רגע זאת אומרת אנחנו א מבינות כאן שה רצון הטוב כמו שאמרת לשפוט מישהו אחר בא בכלל מעניינים פנימיים של השופט לחלוטין תסבירי כשאנחנו שופטים מישהו אחר זה רגע שחווינו איזשהו כאב, יכול להיות באינטראקציה ואז ה המנגנון המוחי שלנו שנועד להגן עלינו א מאוד מהר מתגייס לנתח את את הסיטואציה וכמו שאמרתי קודם לנסות

לשפר אותה אז אני אסביר לשני או לעצמי איך לעשות את זה טוב יותר למה אני צריכה לעשות את מציאות טוב יותר ולמה אני צריכה לשפר אותה כי משהו שם בעצם לא היה לי נוח ומשהו שם היה לי כואב. מה שקורה זה שאנשים לא מודעים לזה שזה נקודת המוצא. זאת אומרת שבגלל זה הם שופטים. הם חושבים שהם שופטים כי הם מתקנים עולם כי הם עכשיו עושים את העולם טוב יותר. ואז הם לא ירניים לזה לא לנקודת המוצא שלהם ולא מה זה משפיע על הצד הנשפט. הם לא בחוויה לא של עצמם בכל שכן לא בצ בצד השני. כי באמת בן אדם לא יכול לחוות את השני אם הוא לא באמת חווה מה קורה לו בתוכו. אתה לא יכול באמת לתת למישהו משהו שאתה לא באמת ח את זה לעצמך. אני חושבת

שכשחז"ל אמרו ואהבת לרעך כמוך והם עשו את זה כמו משוואה כזאתי נכון ואהבת לרעך כמה אתה יכול לאהוב את השני? אני אומרת זה משוואה כזאת שווה כמוך. כמה שאתה אוהב את עצמך וכמה שאתה בחמלה כלפי עצמך וכמה שאתה בדיבור אוהב עם עצמך ככה תוכל גם לראות מה קורה עם השיני ולהיות בשיח אוהב וגם לשפר דברים עם מקום אוהב אז בשביל לאהוב את השיני אתה צריך לאהוב את עצמך ואתה צריך ללמוד איך לחוות את הדברים בעצמך ומה קורה בפנים אז כשבן אדם כשאנחנו לא מודעים מה נקודת המוצא שנקודת המוצא שלנו זה כאב כשאנחנו שים את השני אז אנחנו גם לא נטפל בעצמנו באותו זמן ואנחנו ננסה לפתור את הבעיה דרך לדבר על זה כביכול או דרך לשפוט או לבקר

את האחרים ואז השני פגע אבל האמת היא שגם אם אני שפטתי גם אני פגועה שם בפנים או כהובה בפנים השני הצדדים יצאו בעצם עם הרגשה לא טובה וגם המצב לא ישתפר וגם אם יהיה איזשהו שינוי מתוך פחד כן כי אם ביקרתי מישהו והוא נורא נבהן ממני ואז הוא ישתנה זה לא באמת ייצור אצלו את המציאות הערכה ואני נוחה שהוא פועל ממקום שהוא באמת ככה מחובר לרצון הפנימי שלו וגם אני לא יענה מהשינוי כי באמת באמת באמת כשאני שופטת יש לי כאב אם לא אטפל בכאב שלי אז שום דבר לא באמת יעזור לי אז אני גם לא יחווה איזשהו תועלת מזה בסופו של דבר זה לוקח אותי פייג על הבנה מאוד עמוקה של הפעם כל ישראל עריבים זה לזה תמיד אנחנו רגילים לחשוב על זה

בלרג' בעניינים גדולים של עם אבל פה כמו השופט א יש לו עסק עם נשפט. זה יכול להיות ילד, בעל, חברה, קולגה בעבודה, אבל יש לו גם א עירוב פנימי של מה שקורה בתוכו כשהוא מבקר את האחר. זאת אומרת, השיפוט הולך ויס ורסה לשני הצדדים, לחלוטין. זה מה שמדהים, שכשאנחנו שופטים אנחנו על הדרך א יוצאים לפסדים. אז אה בואי נראה שנייה את רוני בנקודה הכהובה הזו גם ככה הייתי נראית אולי קצת שונה קצת הרגשתי אחרת א וניסיתי כל הזמן להיות כמו אז המקום הזה של השם מאוד הבליט לי את זה אז בכלל אז יש כמה שנים שהיו קוראים לי טובי עד שהבנתי יום אחד שאני כזה רוני אני הרבה יותר אוהבת את השם הזה זה הרבה יותר דבר מחוברת אליו. אה אז

כמובן שחזרתי לזה, אבל זו דוגמה למקום הזה, לצורך הזה להיות כמו פיגי, אני רוצה שנתעכב שנייה לנקודה הזאת של הסבל של הנשפט. זה יכול להיות באמת ילד קטן או נערה מתבגרת או נער כי יש שם איזה משהו בנפש האדם מתוק מצד אחד. אני רוצה להיות בסדר עם העולם סביבי. מצד שני אני מרגיש שמשהו מתפספס בתוכיות שלי והשיפוט לא עוזר לזה. כן. זה אפילו מכבה את מי שאני. נכון? אז א השאלה מאיזה צעד אנחנו מדברים? מה הכוונה? אם אנחנו פונים להורים אז אנחנו רוצים להגיד להם פחות לשפוט. אבל אני חושבת שאנחנו מדברים פה הרבה על עצמנו. בסופו של דבר אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו כעל כמו רוני כמו על אותם ילדים שחווינו את השיפוט הזה ואם

נבין בעומק זה גם שההורים שלנו שפטו אותנו מרגע של כאב של עצמם וזאת האמת אם הם לא היו כהובים או אני אגיד את זה אפילו יותר חזק אם לא היה הפחד מנהל אותם באותו רגע הם היו פונים אלינו עם אותו תוכן אותו מסר בצורה אחרת ולא היינו מרגישים נקטלים לא היינו מרגישים א פגועים מזה או שאם היו מוותרים על העניין כי הם היו שמים לב שזה רק איזשהו עניין של פחד שלהם וזה לא משהו כזה עקרוני וכזה חשוב. אז אנחנו יכולים ללכת לכיוון של ההורים, אבל גם אם נדבר עכשיו על ההורים, איך לא לעשות את זה, אנחנו לא יכולים לא לעשות את זה לילדים שלנו אם אנחנו רגילים לעשות את זה לעצמנו. זאת אומרת, בסופו של דבר אנחנו צריכות ללמוד איך

אנחנו פחות שיפוטיות כלפי אחרים ובעצם כלפי עצמנו. ואז גם הילדים שלנו יכלו ללכוות מרחב יותר א מכיל ומקבל ווגם אנחנו נרוויח את החיים שלנו. אז אני חושב שאני מדבר על על הל כמו שרוני עשתה עם עוצמת את התהליך המדהים הזה, כן? ש שזה היופי, שזה זה לא בלתי הפיך, זה אולי מאוד כואב, אבל אפשר לצאת מזה ואפשר כל כך הרבה א א לשפר את החיים כשאנחנו בעצם א עושים את המסע שלנו ואנחנו בעצם רואים את החלק הזה הפגוע בתוכנו שכל כך כואב. ומה שבאמת יאפשר לנו להפסיק לשפוט זה כשאנחנו נזהה שגם השיפוטיות נסתכל על זה שנייה בחמלה. מה הכוונה? הרי מתי מתי אנחנו שופטים ומנתחים? כשחווינו איזשהו כאב. בדרך כלל זה יהיה כאב של איזשהו

חוסר מסוים בצורך רגשי. בסדר? רצינו להרגיש אהובים, רצינו להרגיש טובים, רצינו להרגיש שאנחנו בסדר, רצינו להרגיש שרואים אותנו וכשלא חווינו את זה חבים חוסר הערכה, אוקיי? אז הנטייה הייתה א א כמו להשיר מישהו אחר או להוריד מישהו אחר. אז ובסופו של דבר באמת לא זה לא ריפה אותנו. אז אם אנחנו נשים לב שכשבא לנו להגיד משהו שלילי על מישהו אחר וזה יכול להיות על מישהו קרוב, זה יכול להיות על בעל, זה יכול להיות על ילד, זה יכול להתורים שלנו, שנייה נשים לב שזה פשוט היה רגע של כאב, רגע שחווינו אנחנו איזשהו חוסר מסוים ובגלל שכל כך לא הורגלנו להתחבר למה שאנחנו מרגישים ולהתמסר לרגשות שלנו וזה די אפילו מפחיד אותנו כי

זה נראה לנו שאם אנחנו ממש נתמסר לרגשות שלנו בטח נשקע שמה ואנחנו נהיה נהיה כאלה מדווקאים או לא יודעת מהשועים שם בתוך האבל שלנו אזזה מפחיד אותנו חוץ מזה שגם לא לימדו אותנו ממש איך להכיל רגשות כי די נבלו מהרגשות זה היה נראה משהו נורא כואב כזה או או בלתי ניתן לשחרור אז אז התרגלנו להתנהל דרך המוח ולפתור את כל הבעיות דרך המוח וזה השיפוט כן לנתח את הדברים וליצור מצבים חדשים דרך המוח ו ולא לימדו אותנו ש חוסר רגשי לא פותרים עם דיבור שכלי כי זאת שופה אחת לגמרי הלב לא נרגע מזה שאני מבינה שזה משהו לא טוב או שאם לא בסדר או שהוא ככה לא אסור לו להתנהג הלב שלי לא נרגע מזה לא באמת מרפא אותי אז כשאנחנו רוצות

ככה לשחרר את השיפוטיות אז אנחנו נבין שסך הכל אם עולה לי רגע של שיפוט על מישהו זה היה הרגע הזה שאני חוויתי כאב ואני חוויתי חוסר וה המוח התגייס כדי לשמור עליי שבמקום שאני יחווה את הכאב הוא אמר לי זה סך הכל הוא לא בסדר סך הכל פעם בתעשי אחרת והכל יהיה טוב ואני אומרת למוח אוקיי תודה על מה שהיית איתי עד היום זה עזר לי לשרוד זה עזר לי כאילו לא לא לפגוש את הכאבים שלי כי לא ידעתי מה לעשות איתם אבל אם אני אגיד אוקיי עכשיו אני בוגרת וזה החיים שלי ואני כן רוצה להתרפא ואני כן רוצה לחיות חיים יותר ננוחים ולא להתצט כל הזמן עם אחרים וכל הזמן אחרים לא בסדר וגם לא להתרחק לרפא אותי אז אני כן אסכים רגע להיות שמה

להרגיש מה כואב לי וכמו לתת לעצמי את החיבוק הזה שהייתי צריכה שם בזמן הכאב כי להגיד לעצמי שזה באמת כואב שכש זה עושה לי עכשיו רגע כזה שברגע שבו האדם שופט מישהו אחר אני הופכת שנייה את האותיות בספונטניות ואומרת יש איזשהו רגע של טיפשות אני שופט מישהו אחר כי אני א בטיפשות שלטם לא יכול להיכנס פנימה על עצמי ולשאול את עצמי בזמן השיפוט מה אני לא מאפשרת לעצמי כרגע לראות בתוך עצמי גם אם זה טוב וגם אם זה פחות טוב כאילו אנחנו עושים לעצמנו גזלייטינג פנימי כל הזמן כשאנחנו שופטים אחרים באיזשהו מקום אני גם לא רוצה לשפוט את זה כי אז אנחנו כאילו נגיע בשיפוטיות גם על זה וזה גם זה לא יהיה פייר כי בסוף משחררים

שיפוטיות ההפך של שיפוטיות הרי זה אהבה וחמלה נכון נכון אז בוא נהיה גם מחמלה כלפי זה. ההרגל שלנו הוא כשמשהו כואב לי זה להוריד מישהו או אותי. אוקיי? וזה לא כי אנחנו רעים ולא כי רצינו לעשות רע. וגם אלה שעשו לנו את זה לא עשו את זה ממקום שהם רוצים להיות רעים. אלא זה נטו. כי זה היה מגנון הגנה. שמגנון הגנה הוא לא רע. הוא נצרך כל עוד הוא נצרך. כל עוד אין לי את הביטחון הפנימי שאני יכולה להיות שם עבור עצמי. להקשיב למה שכואב לי, לתת לגיטימציה לחלומות העצמיים שלי ולהגיד לעצמי שזה בסדר, גם אם זה לא מוצאכם בעיניים מישהו, לפגוש את הפחדים שלי ולראות רגע מה אני כל כך מפחדת ואולי בכל אופן זה בסדר. אז כשאני

במקום בוגר ואני אומרת כן אני יכולה להיות שם בשביל עצמי אז יהיה לי יותר ביטחון א במקום לשפוט את השני או להוריד את השני לראות מה כואב לי ולראות מה אני רוצה אחרת או מה אני רוצה א להתקדם אז אז זה לא דבר רע שאנחנו שופטים זאת אומרת זה אולי לא נעים לאף אחד אבל זה לא משהו שאנחנו יכולים לקטול את זה גם לא ברגע אחד וזה גם לא ישתחרר לנו ביום אחד כן זה מסע חיים אני חושבת שזה מאזן ש אדם וחווה אכלו מעץ הדעת והרעיון הזה היה שהנחש אמר לחווה ש למה את חושבת שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שאתם תאכלו זה סתם כי הוא מפחד שתהיו כאלוקים ידי טוב ורע כאילו תהיו כאלה מנתחים זה דווקא דבר נורא טוב תאכלי את זה אז באותו רגע הפכנו

להיות כאלה מנתחים טוב ורק כל הזמן במקום לאכול מעץ החיים שזה אומר לחיות את החיים זה לחוות את החיים עצמם את מי אני באמת מה אני מרגישה מה אני רוצה מהחלומות שלי? את אומרת בעצם אני רוצה שאני אראה את רוני א מדקקת את את הכאב הזה א שני דברים אני רוצה להגיד אחד את אומרת אנחנו מפספסים את החיים של עצמנו כשאנחנו כל הזמן שופטים אחרים כי אנחנו משליחים עליהם קושי שאנחנו יכולים לגדול ממנו ממש והתוצר לוואי של השיפוט הוא הכאבה צביטה של אחרים שיעשו בדיוק בדיוק אחרת את מה שאנחנו רצינו להביא דרך השיפוט הזה. כן. בואי נראה שנייה את רוני. הצמינו לי חונכת שהיא א היא ממכן הייתה הייתה מדהימה, עשתה את זה בהתנדבות והייתי

צריכה לבוא אלי כל יום הייתה שואלת מחינת שיעורי בית אבל הרגשתי כאילו הערכתי אותה מאוד אבל הרגשתי שאני מסוגלת להגיע. אני זוכרת את עצמי כל יום עולם המדרגות של הבניין שלה עובדת מדלת ולוקח לי זמן שהיא צריכה לדפוק כי היא התייחסה עליי כמו איזה לא יודעת חינוך מיוחד שאני מאוד אוהבת חינוך מיוחד אבל אני לא הייתי שם אני לא הייתי כזו וואו זאת אומרת ילד במקרה הזה התיאור של הילדות או כשאנחנו נשפטים כשאין לנו עוד כוח או ידע להבין את זה. הפגיעה היא היא איזשהיא דריסה אישיות שאחר כך צריך לקום מעפר. ממש ממש זה נורא נורא כואב. זה נורא כואב. אמ שהיה מדהים זה כשהיא עושה את היא עשתה את התהליך המדהים שלה שהיא הסכימה

להתאבל עם הילדה הזאתי שדפוקה בדלת. כן. שחותה את הרגע שלה, של הקטילה, של הכיבוי, של זה שאין מקום למי שהיא. והיא בתור בן אדם בוגר הסכימה בחוויה שלה להרגיש את הילדה, להיות איתה ולספר לה סיפור חדש שהיא מהממת והיא רחוקה מלהיות חינוך מיוחד. ו שם היה תהליך הריפוי. כלומר, שם בעצם היא היא ראתה את היופי של רוני והיא ראתה את היופי שבה והיא משם יכלה להתפתח ולקדם את כל מי שהיא ולהביא יצירות ענקיות לעולם. זאת אומרת שזה נכון שזה נורא נורא פוגע כשמישהו מסתכל עליך במבט כביכול מלמעלה מלמטה ואין מקום ואין לגיטימציה לזה. אז אנחנו יכולים הרבה לדבר על הכאב וכמה שזה כוטל. א ואז אנחנו בעצם א א נצא מתוך מקום שיש הרבה

אנשים נורא פגועים מתהלכים אבל אנחנו בעצם רוצים להגיד אכן אתם פגועים מה שיאפשר לכם א לא לשפוט לא אתכם ולא את האחרים זה דווקא כשתסכימו לראות את המקומות שנפגעתם ולהיות הבוגר המכיל הזה שהיה חסר לילד באותו זמן כי באותו זמן באמת הילד לא יכול היה לתת את זה לעצמו. אנחנו כילדות לא יכולנו לראות את הדברים אחרת ממה שראו את זה בחוץ כי אנחנו ממש מושפעים ממה שה מבוגרים איתנו חיים. זה מה שאנחנו אמורים לעשות בילדות, להיות מושפעים מהמבוגר האחראי ששומר עלינו. ממש ממש לחלוטין. זאת אומרת הסיפור פה את אומרת הסיפור האנושי א אל תיבעלו אם שפטו אותכם.כן כ זאת אופציה של בור שנפאר בתוך הסיפור האישי שלכם למלא אותו בעצמך

הנפלאה והבונה הזאת לגמרי ואז מה שיקרה זה שאנחנו גם נרפא את הכאבים האלה וגם ברגע שאנחנו מתחילים לרפא את הכאבים האלה מה שקורה זה שאני מתחילה להגיד לעצמי את כן ראויה את כן טובה את כן אהובה כי עצם זה שמה שקורה בתוכך ראוי להתייחסות זאת אומרת אני לא קונה קונה איזה שאם מישהו שפט אותי אני באמת לא בסדר ואני קונה את הדעה הזאתי אלא אני אומרת אוקיי הוא אמר ככה ואני מוכנה אפילו להכיר בזה שאם נפגעתי בן אדם פוגע או שופט כשהוא כהוב ופגוע אין אופציה שלו אז הוא היה אז ברגע של פחדים של כאבים מה שהוא אמר אם ירשה לי לומר אין לזה תוקף זה לא באמת משהו לא משהו ערכי שצריך להתייחס לזה וגם אם יש בזה ערך זה לא היה נקודת

המוצא באותו זמן אז הרבה יותר מרפא אותנו יהיה להקשיב למה שבאמת קב לנו כי באמת כאב לנו בדרך כלל זה ממש פגע בנו במקומות הכי פנימיים זה כאילו גרם לנו להרגיש לא טובים ולא בסדר ושאנחנו מיותר ושאנחנו ממש לא יודעים איך להתנהל וזה זאת התוקסמיה של השיפוט לחלוטין זה ממש ממש כאילו א סירס אותנו באיזשהו מקום כן רצינו להיות מישהו אחר וגם היינו צריכים לשחק כל הזמן משח משחק של מישהו אחר כדי שסוף סוף אולי יאהבו אותנו ואולי יגידו שאנחנו כן טובים והלכנו והתרחקנו בכלל מלהקשיב למה שאנחנו רוצים למה שעושה לנו טוב לתנועה החיה הפנימית שיש בתוכנו בעצם זה שאנחנו נשמות אלוקיות שבאנו כל אחת להיות את עצמנו לא באנו להיות

מישהו אחר בסוף כן אז כשאנחנו בעצם מבינים את זה שבעצם אנחנו טובות אנחנו טובות מאוד טובים מאוד ואנחנו אלוקיות יותר ממה שאי פעם מישהו היה יכול לראות את זה ואנחנו והדרך שלנו לראות את זה זה שזה אני מוכנה להתמסר למה שהרגשתי, למה שאני מרגישה עכשיו ולהקשיב לחלומות שלי וללמוד איך אני נותנת להם הכל ואיך אני א מתייחסת להם באהבה ובחמלה ואיך אני מגשימה עוד את החלומות שלי ואני נותנת להם לגיטימציה. אז מה שיקרה זה באופן טבעי שאני אתרפא ושכל המבט שלי על העולם יהיה כזה. זאת אומרת אני אראה בן אדם שפתאום יש לו איזה רעיון אז אני אגיד וואלה זה מה שיוצא ממנו איזה יופי כי זה שלו. זאת אומרת שזה איזשהו קול פנימי שלו

וזה מה שהוא בא לעשות בעולם הזה להופיע את עצמו. זאת אומרת השיפוט קשור אליו לא דווקא בכניסה אליי כשאני בוגר ועושה תהליך. כן. כן. וה היופי הוא שלכל אחת מאיתנו יש את האפשרות הזאת לעשות את התהליך הזה. זה אפילו די מתבקש כי אחרת אנחנו ניתן לך כקורבנות כי כולנו חווינו שיפוט. אנחנו בעולם הזה שאח בגות שאכלנו מעץ הדעת ויש פה את השיפוטיות וזה ההתרחקות מהלחוות אז כולנו התרחקנו מלחוות אז כולנו חווינו שיפוט והעולם מאוד הולך על זה ועוד יש לזה אידיאולוגיות שככה מתקנים עולם וככה משברים את העולם אז כולנו חווינו ולכולנו נורא כואב המקומות האלה אז הבשורה היא שברגע שאני כן יכולה להיות שם עבור עצמי וכמו לתת לילדה

שבי כמו חיים חדשים אז גם אני יהיה לי חיים חדשים וגם אנשים שגם כשאנשים שופטים אותי אני לא אתפרק מזה ואני אוכל אפילו לתת להם חמלה במידה מסוימת אני איוכולה להבין אני רואה היום כשאנשים שופטים אותי נגיד על כל מיני דברים זה רגע כזה שפתאום אני מבינה שהם ברגע כואב מאוד של עצמם לא תמיד אני יכולה לעזור להם שם אבל אני לפחות יודעת שזה באמת לא באמת קשור אליי ואם משהו כן פגע בי זה כן הזמנה בשבילי לתת חיבוק לעצמי וכן לראות מה אני יכולה לרפא בתוך עצמי ואיפה עוד אני אתן לגיטימציה לעצמי כי בסוף הכוח שלנו זה שכשאני נותנת את המקום את הלגיטימציה לעצמי וכן זה לפעמים נראה קצת מפחיד מה אני אהיה שם כל הזמן בשביל עצמי

ואנשים אפילו קוראים לזה באיזשהו שם של מה אני אהיה אגואיסטית אני כל הזמן אהיה מרוכזת בעצמי ואני כל הזמן אחשוב רק על עצמי ואני כל הזמן אתעסק עם עצמי ואני אומרת וואי זה יהיה עולם טוב כשכל אחד יהיה מרוכז בחיים שלו ואיך לרפא את עצמו ואיך להגשים שים את החלומות שלו ואיך להביא את עצמו קדובים ואז ממש ואהבתה לרערכה כמוך אנחנו נאהב את עצמנו יהיה לנו כל כך הרבה אהבה טבעית כזאתי שיזרום לכולם וזה יהיה כל כך נפלא זאת אומרת הדבר הכי מדהים זה אם נקרא לזה אגואיסטיות אני לא יודעת זה כמו נאמנות עצמית כזאתי זה יהיה הדבר הכי נפלא הלוואי וכל אחד יעשה את זה אני מרגישה שבמקום הזה כל אחד יוכל לחיות את הטוב שלו לממש את

השפע שהוא נועד כי הוא נועד להיות באמת ענק כל אחד נועד להיות ענק ולהופיע המון טוב של עצמו עצמו ולהשפיע מהטוב שלו על האחרים כי בסוף כן כל אחד הוא אינדיבידואל וכל אחד יש לו את הייחודיות שלו ונועדנו להיות מאוד שונים אז יהיה מקסים תודה רבה שנזכה להיכנס פנימה ברגעים שהכי קל להתגל שלהם הלוואי החוצה תודה רבה תודה היה לי ממש א מרגש ככה להיות פה ולהביא את האפשרות הזאתי לעולם תודה איזה כיף תודה רבה פייגילי בן תודה אז אם עולה בנו והוא בדרך כלל לא מודיע קודם הרגע הזה. אם עולה בנו צורך לבקר או לשפוט את האחר, להתעסק בהשלכה חיצונית, זהו עוד שנייה פנימה. מה גורם לכם לרצות לעשות את זה? ואם מישהו שופט אותכם, שוב חיזרו הביתה ותראו מה זה עושה אצלכם. להתראות. ‏M.