"לא רציתי להיות במשפחות אומנה. רציתי את אמא": אביגיל אקוקה משתפת במסע חייה המטלטל

אני לא רוצה לחזור למשפחת אומנה, תעבירו אותי. וכל פעם הם היו מעבירים אותי ואז הם ראו שזה כבר אביגי לקה, מה שלומך?

ברוך השם איך את

ברוך השם איזה נעים לי לארח אותך כאן אצלנו על הספות. אה הייתי יכולה לעשות איזה פתיח כזה מסכם ומעניין ומפוצץ על ילדות קשה וכל מה שעברת, אבל מה זה לא בא לי? אני רוצה שתציגי את עצמך.

האמת שקצת קשה לי עם השאלה הזאת כי כאילו ההצגה עצמית זה מרגיש לי קצת לצמצם אותי ו ופשוט אני לא משהו אחד. יש בי המון גוונים, המון חלקים אז אני לא יכולה להכניס את זה לאני אביגיל עושה ככה וככה פשוט עולם הומלו.

איזה מעניין שאת אומרת את זה על עצמך. צריך המון א תהליכים פנימיים בנפש כדי להגיד את מה שאמרת עכשיו.

כן. לא נקדים אותו מאוחר.

א ההורים שלי התגרשו שאני הייתי בת שנה.

וואו.

א אחרי זה אמא שלי התגרשה, הייתה כמה שנים לבד ואז היא התחתנה שוב.

אה, זאת אומרת אמא נשואה בנישואים שניים.

כן.

אה, נישואים שניים. ואז א הכל היה טוב ויפה ואז א מישהו פגע בי. זה היה ממש א 10 שנים סך הכל שבתוכם גם יצאנו למשפחות אומנה שהרוחה. רגע שנייה שנייה שנייה שנייה יצאנו למשפחות אומנם זה כבר עוד צד ואני שנייה רוצה להקל מה שאמרת את חווה בעצם אחרי שאבא ואמא מתגרשים האבא הביולוגי איזשהיא חוויה של 10 שנים לא פשוטה של פגיעה מתמשכת אפשר להגיד ש שלא נגמרת זה לא א מה שנקרא oneס in aסט time זה לא היה פעם אחת את את חווית פגיעה מתמשכת שזה היה בלופ חוזר שפשוט פשוט לא היה לך איך לצאת מזה, אני מבינה, נכון?

כן. כן.

אוקיי. ואת בגילאים

א כל התחיל מגיל שש. אה, יצאתי, חוויתי פגיעה פיזית בגוף שלי בגיל 10 א ואז משם יצאתי למשפחות אומנה ולא הסתדרתי באף משפחה. בסופו השם של דבר חזרתי שוב.

את מבינה מה זה משפחת אומנן?

לא, אני לא מבינה. בהתחלה לא כל כך הסבירו לי אבל הוציאו אותי למשפחת אומנה זמנית ששם הייתי שבועיים

כן

ושם ממש כאילו אפתי ממש הסתדרתי ואהבתי אותם

ושאמרו לי שאני צריכה לעזוב כי זה זמני אז כאילו בכיתי כי כל כך נקשרתי אליהם

וואו בשבועיים

בשבועיים כן כאילו ממש ראו אותי דאגו לי אכפתיות ממש

את בקשר עם המשפחה הזו

לא אני לא זוכרת אף אחד

את לא זוכרת אף אחת ממשפחות העולם יש אחת שאני זוכרת שהיה לי איתה ממש קושי אז היא סקורה לי אנחנו לרוב זוכרים את הכאב אז אני זוכרת אותה אבל אני אני לא זוכרת את כולם

ואיפה האחים בסיפור הזה את רואה אותם את מתקשרת אליהם מה עובר לך בראש

כל אחד במשפחת אומנה אחרת אחים שלי דווקא החזיקו במשפחות אומנה יפה מאוד כאילו החליפו משפחה אחת אני החלפתי איזה 10

כי לא הסתדרתי באף אחד

מצוקת שאת צוחקת על זה זה בטח לא היה כל כך מצחיק שעברתי

בסדר אבל כאילו זה פשוט הייתי עקשנית התנגדתי לא רציתי

זאת אומרת את יודעת להגיד על עצמך שהיית כזה

כן הייתי

היית במקום הזה ולכן לא הסתדרת א ולא בגלל שכל המשפחות היו לא טובות

גם שם הבריחה שלי הייתה מאוד לאוכל אני זוכרת ש יום אחד במרכז קשר כאילו אמרו לי ולאמא שלי שאנחנו צריכות להיפגש ולא ראיתי אותה

רק תסבירי לצופים מה זה מרכז קשר כי לא כולם מבינים הרווחה קובעת שעה ויום שבה אמא פגישה אותי ואת אמא שלי

זה בעצם מרכז מרכז של הורים וילדיםכ

ואז א ראיתי אותה היא אמרה לי אני זוכרת אותך שממש התנפחת והתנפחתי כי הייתי במצב רגשי לא ידעתי מה לעשות עם כל מה שאני חובה אז פשוט דחפתי אוכל אוכל אוכל אוכל משפחה תומנה

אה ואת משמינה

והשמנתי והשמנתי כן

זאת אז בנוסף לעובדה שעובר עלייך מה שעובר עלייך בבית המקורי הגרעיני שלך. את עוברת למשפחות אומנה ומסתובבת מתגלגלת ממשפחה למשפחה שזה לבד תיק לנושא שלם לסדרה. אה ואת אומרת שבנוסף את גם משמינה המון המון המון.

כן עולה מלא במשקל.

את ממשיכה ללכת לבית ספר?

אה במקביל למשפחות אומנה הכניסו אותי לפנימיה.

וואו. א אני לא זוכרת מתי זה היה אבל רצו להכניס אותי למוסד סגור בהתחלה שאין יציאות

למה בעצם לא היית מסוכנת או משהו

אני לא בטוחה אם זה היה ישר שנכנסתי למשפחה תומנה או שזה היה קצת לפני אבל אמרו לי כאילו זה מוסד סגור

אה סגור מצד זה שאין לך יציעות לבית כי א פשוט אין לאן ללכת

אבל אני פחדתי אני הגעתי לשם ומשהו בנשמה שלי הרגיש גיש כאילו אמא'לה אני לא קשורה לפה פחד כאילו מין קולים אותי הרגשתי שזה ממש בתקנה והתנגדתי אמרתי אתם לא מכניסים אותי לוס סגור אני לא רוצה

כי מה כי הילדים היו שם בעייתים החוויה של ההנהלה הייתה שם קשה

היה ממש מלא ילדים ו ואסור לצאת לשום מקום וזה זה לא לא הייתי מסוגלת להכין את זה שאני לא יוצאת לשום מקום שאין לי את המרחב שלי את החדרור כן, זה כאילו מחליטים עלייך. וואו. וואו, מה קורה איתך בשלב הזה?

אז התנגדתי ואמרו לי סבבה, בוא ננסה נחפש פנימיות אחרות. ואז הגעתי לפנימיה דתיה כזאת שיוצאים פעם בשבועיים הביתה.

ולאן את יוצאת בעצם?

למשפחות אומנה.

למשפחות אומנה.

כן.

אה

א וגם שם שנכנסתי היה לי כשהיה הסתגלות ועשו עליי חרם. באומנה או בפנימיה?

בפנימיה.

אה

כן

וככה את שורדת את שנות הפנימיה? כן,

את מסיימת את ה

א באיזשהו שלב קצת התחלתי להתחבר לכמה בנות וגם הם בסופו של דבר גם עשו עליי חרם אז עברתי לבנות שהם גדולות ממני באיזה שש שנים תמיד הסתדרתי עם א

עם הגדולים יותר

הגדולים יותר כן כי מה היה שם

כי אני תמיד ידעתי שאני בוגרת לא כאילו הרגשתי שהם מבינות אותי שיש בינינו אותו שיח

מעניין

כן

בשנים האלה אלה תקני אותי אם אני טועה. את חווה בדידות? את חווה הרבה לבד?

בטח בדידות, בושה. כאילו בושה לציום שלי, רצון כזה להעלה מהעולם כי מהנדות קיבלתי תמיד מסרים שמי שאני זה לא טוב. לא טוב.

אז לקחתי את את זה על הזהות שלי.

ובושה זה אני לא מתביישת על משהו שעשיתי. אשמ על משהו שעשיתי. בושה זה על עצם הקיום שלי בכלל בעולם הזה. שהקיום שלי הוא טעות ואז אני ככה מתהלכת בעולם ותמיד לשים מסכות ולא להראות את מי שאני כי זה מבחינתי היה פחד מוות כי שהראיתי מי אני נפגעתי

גם כשהראת מי את אמרו לך לשתוק

גם שתיקו גם נפגעתי זה המסרים שקיבלתי לאורך השנים שמי שאני לא טוב

אז אז תספרי לי מה זה אומר למדתי לשים שריון ומסכה אני חוזרת על המילים שלך ככה זה תפס אותי לקלות את הסביבה, לראות מה קורה, איך משתלבים, נשים איזשהו מין שריון כזה של כדי להיות חלק מקבוצה

כדי לשרוד.

כן, לשרוד.

יכולת גם להגיד שזה סוג של כלים. למדתי להתמודד, קיבלתי כלים לחיים. זאת אומרת ששריון ממסכה זה ממש שהיית צריכה להיות כל הזמן במין גיבשת לעצמך אור של פיל כדי להמשיך אה

לשרוד

לשרוד שם. זה זה נורא קשה. אז אז איפה את כן יכולה רגע להיות שנייה עם עצמך אביגיל עם עצמה? היה רגע כזה בשירותים ב ב מול הכרית, היה רגע כזה שלך יבצבך או ש

א כן הרגעים שאני עם עצמי זה היה נסתגר פשוט בחדר בין אם זה בבית גם בפנימיה פשוט רגע להעלה מהעולם ושנייה להיות בתוך עצמי ולבכות את יודעת א להביד את מה שאני חובה

וואי אז בעצם חברות לא ממש לאט לאט כןו אבל זה זה תמיד היה כזה בתנאי לא היה

תנאי ש

תנאי שאני עושה מה שהם רוצות כאילו הולכת לפי מה שהם כאילו אומרות רוצות

מתאימה את עצמי אליהם את שייכת על תנאי זאת התחושה

כן וזה ועל בחוץ זה נראה כאילו וואו איזה חברות טובות אבל זה לא אני הרגשתי בתוכי שאני תמיד באיזשהו רף שאני צריכה לעמוד בו

לעמוד בציפיות

ואם לא בפ שבו אותי אם לא אני בחוץ.

וואי, תחושה קשה א להיות איתה. וכשאת מסיימת ללמוד, שזה בכלל נפלא שהצלחת ללמוד, כן?

אז בכיתה ט עשיתי מלא בעיות במשפחות אומנם כי לא רציתי להיות שם.

תני לי דוגמה לבעיה.

פשוט התנגדתי. לא רציתי

לקבל אותם.

לא רציתי להיות שם. רציתי איתימה. אז עשיתי כל דרך אפשרית כדי לצאת. והייתי באה לפנימיה והייתי אומרת להם אני לא רוצה לחזור למשפחת אומנה תעבירו אותי וכל פעם הם היו מעבירים אותי ואז הם ראו שזה כבר עוקף את הרף הסיפור שלך תופס אותי אה א מאוד כ אני פותחת סוגריים כי זה לא הוגן שאני ככה דוחפת את הסיפור האישי שלי אנחנו בימים האלה ממש נפרדים מילדת אומנה שהייתה אצלנו כן

קרוב לשנתיים וזה מעניין אותי ככה לפגוש את ה כביכול את ילדי האומנה שנים אחרי ולשמוע את הסיפור מכלי מכלי אחר אני מכירה את הסיפור של האומנה מצד משפחת

כן זו שלא ככה

ו אני באמת עוברת לבית מטיב יותר וזה באמת שערת רגשות אז זה ממש ככה מורכב לי לשמוע מה שאת אומרת כי זה בעצם נראה לי תקני אותי אם אני טועה זה עם כל הניסיונות של כולם להועיל בסוף ילדי אמנם מרגישים שהם אה ילדים של אף אחד.

כן, לבד בעולם.

וואי, אני מצמררת עכשיו אה כן אפשר להקל על התחושה. כאילו אחים שלי נגיד א

תעזרי לי להבין איך כן

אחים שלי דווקא במשפחות שלהם מאוד אהבו אותם מאוד

וואו זה חשוב מה שאת אומרת

והם היו מחוברים אליהם אני אפילו הייתי מתערכת אצלהם

וואו

ברמה כזאת

זאת אומרת שיש יש גם סופים טובים בנושא של משפחות אומנה ויש משפחות אומנה שקולטות יפה וטוב וזה הולך וזה עובד

בעצם מה שאת אומרת את לא רוצה להחפיש את כל הסיפור של העונה אלא את אומרת זה שלי שלי זה שלי אני הייתי מרדנית אני עשיתי התנגדתי בדיוק

וואו זה זה כל כך יפה מה שאת אומרת יפה בוגר ו ומאובד מעובד בעין כי כי ניכר שעשית עבודה את לא בהשמה שהם היו לא בסדר והם שנו אותי והם פשאו בי את במקום אחר את במקום שלהגיד חבר'ה אני הייתי טראבל מייקרית ברור שאף אחד לא החזיק מהמ לי קשה בדיוק וזה גם א חוויתי קושי מהצד שלהם

וואו קודם אמרת זה משפט שתפס פס אותי שרצית להעלם

מהעולם

זה נשאר ברמת המחשבות או שממש

לא זה גם הוביל אותי לחשוב על זה המון פעמים

מה מחשבות אובדניות

עובדניות ממש

באיזה גיל מדובר

זה התחיל עוד מהפנימיה וכל פעם כזה נותנת צ'אנס לחיים אבל כזה

זאת אומרת לא היום אוקיי לא היום

אני זוכרת שפעם אחת חזרתי מהצבא וכל כך היה לי קשה שם שממש התחלתי לחפש פס וכאילו לקחתי את זה כאופציה ממש לקחתי את זה כאופציה כאילו כאילו הכאב היה כל כך חזק שאמרתי עדיף כבר כזה לסיים את זה

בכל אופן הייתי יושבת כאן

נכון כי תמיד הייתה בי לא משנה כמה כאב חוויתי תמיד נשארה בתקווה אמונה שמשהו בסוף טוב יקרה שלא סתם א עברתי את כל מה שעברתי

וואו זאת אומרת היה כאב ואת לא מתכחשת לו והיה הרבה כאב אומרת אבל החיים חזקים יותר מהכל

כן ומה שהחזיק אותי זה האמונה זה תמיד לחפש משהו אחר

האמונה שמה שהשם

נחפש טוב לחפש א שמשהו בסוף ישתנה יסתדר אני לא יודעת איך אין לי מושג אני בתאום אבל מרגיש יש לי את התקווה הזאת אוי

ו זה מה שהחזיק אותי ו הלכתי לוודקה ולברוח כאילו לא רציתי להרגיש את כל הכאב הזה

שתייה חריפה זה היה ברמה של פה ושם א זה היה מה ש

סופש עם כל סופש חוזרת מהצבא נגיד שותה שותה שותה מסיבות מסיבות רק לשכוח כזה כל הזמן א מחפשת אהבה מבחוץ וצומת לבך זה חשוב מה שאת אומרת כי בעצם א הדיבורים האלה זה דיבורים שאת מבינה היום אז אז הבנת שבעצם זהו אני היום הרבה נערות

אה צות לפעמים לצבע נורא נורא נורא ככה צועק או שמות כל מיני דברים על עצמם בדיוק זה לגמרי תראו אותי אני רוצה שיראו אותי זה זה בואי כולם רוצים שיראו אותם גם אני רוצה שיראו אותי זה לא נגמר עד עד 120

נכון זה לא נגמר אבל השאלה אם זה מנהל אותי או שאני מנהלת את זה

ופעם זה ניל אותי פעם זה מנהל אותי התדמית הזאת של הייתי מריבה את עצמי כדי להיות רזה הכי יפה שיש יש מושלמת תמיד כזה מתוקתקת הולכת למסיבה

כן על תנ

מביאה כזה את יודע את רוקדת וזה רק כזה תמיד בתדמית הזאת שתראו אותי

מביאה את עצמך בטוב

ו

זאת אומרת אם בטוב לא רואים אותי מה יראו אותי כשאני לא בטוב

אז אני אז אני אשתמש ביופי שלי בגוף שלי כדי שיראו אותי

איך באמת את עוברת מהפנימיה לצבא איך המעבר הזה

אז עשיתי מכינה דם צבאית

א

והייתי בעוד פנימיה א מכיתה ייב גם שם היה לי קשה בהתחלה עד שהתחלתי להתעסק בעצמי היה לי מאוד קשה ולא הסתדרתי חברתית ואז אמרתי טוב מה האופציה היחידה הזה לכי תחרישי למבחנים זה יעשיק אותך

אוקיי

ובחיים לא הייתי לומדת כאילו זה הדבר האחרון שזה אבל זה היה נחמה היחידה שלי אמרתי טוב כיתה יא גם ככה בגרויות נצלי את זה

לא נחש

להתעסק בעצמך בדיוק והייתי רה ללות חורשת ואני זה היה הכי הכי קשה ללמוד אבל פתאום עצם זה שהתמקדעתי בעצמי התמגנתו אליי שאני כל הזמן בחוסר ובהשתוקקות לדבר זה בורח ממני אבל שאני בטוחה בעצמי ואני יודעת שזה יגיע אז זה פשוט מגיע

אם אני מבינה אותך נכון תקני אותי אם אני טועה אם פירשתי את זה לא נכון בעצם היית סוכה שנים רבות בצדק רב שיראו אותך שיראו אותך שיראו אותך

בשלב מסוים אני לא יודעת באיזהו סיעתא דשמיא וגילוי אליהו שהיה לך את מחליטה לראות את עצמך וברגע שאת רואה את עצמך ומשקיעה בעצמך ומשקיעה בלימודים וכולי בעצם גם יש איזשהו שיקוף בחברה שרואים אותך בעצם עשית לעצמך טובה גדולה בזה שהפסקת לבקש שיראו אותך אלא להתחנן כי חברה שלי הפסקתי פשוט כבר כאב וכן פשוט ולא ידעתי שזה מה שאני עושה לא הייתי מודעת לזה פשוט אמרתי טוב אני אכין ללימודים והייתי הולכת כאילו בהפסקות במקום להיות עם חברות הייתי הולכת חדר מורים צמודה על המורה שלי

וואו שם הרגשת

כאילו חברה שלי כזה

וואי זה לימוד גדול מה שאת אומרת פה כי זה כל עבודת המידות שלנו בעצם אנחנו הרבה פעמים רואים שמעליבים אותנו ומי שהיא לא מרגישה נעלבת ועלובה מבפנים אז היא לא תראה את זה בחוץ ומי שהיא לא מרגישה שהיא מבקרת כל הזמן את עצמה היא לא תראה שמבקרים אותה אז בעצם

הלא ראו אותי זה זה בעצם את לא ראית את עצמך

לא בטח כי לא ידעתי לא ידעתי איך לראות את עצמי. לא היה לא היה לי כלים מהמסרים שקיבלתי מהסביבה זה שאת לא ראויה שיראו אותך. אז עשיתי לעצמי לא במודע מה שעשו לי. המשכתי להתעלם מהילדה שבתוכי ולחפש את זה בחוץ עד המשבר שקרה ששם מאוד כאב לי והתחלתי לחפש תשובות. לא הגיוני שאני כל כך טובה ופוגים בי. כאילו זו השאלה שאני חייתי ואז הבנתי שזה לא קשור לטוב לב שלי כמו על המה שאני באמת מאמינה על עצמי ואת מודה האמונות שלי אם אני מאמינה שאני לא ראויה לאהבה שלא מגיע לי אהבה שלא מגיע לי שירו אותי אז אני אקבל את זה

זה מה שאת תמשכי כי דומה נמשך לי דומה איך את בעצם משנה את זה זה הכי זה הכי כיף לדבר ככה על הספה ולהגיד בוא נשנה אבל אותך אני מזה לשאול את עברת את זה ממש

אז מלא קודם כל נכנסתי לעולם של ההתפתחות האישית והלכתי פתאום לקורסים והרצאות של אנשים שכאילו כבר אחרי זה או עברו את זה אחרי צבא

אה כן אני אחרי צבא

לא כל ההתפתחות הזאת האישית וכולי זה זה שכל שמקבלים קצת אחרי צבא או שכבר אחרי הפנימיה את כבר מתחילה להיות בתהליך

אחרי המשבר הזה בערך בגיל 19 20 התחלתי

אז אולי גם קצת פיק של סוף גיל ההתבגרות כזה שאת כבר יותר מיושבת לא, אני חושבת שזה המשבר א

מראש דווקא מתוך השבר

מתוך השבר הלכתי לחפש תשובות

ומה קורה עם האחים אתם בקשר

היום

אמ כן ולא מורכב קצת כאילו היו היה עוד השתנשלות

את רוצה לדבר עליה

א שסיפרתי כבר במה שברגע המכונן שאח שלי התאבד ולפני זה את יודעת היינו ביחד הייתי כי אני יצאתי מהבית כבר גרתי לבד אבל הייתי בשבתות וזה כאילו ועל פני השטח תמיד הייתה מרוב שהייתה אהבה גדולה בינינו כך גם הכאב גדול

ושאח שלי התאבד פתאום זה הציף לי המון דברים כאילו

שנייה בואי נדבר על זה א איך איך בעצם את מבינה שהוא מתאבד והאם היו לך איזשהם סימנים מקדימים איפה את בעצם ברגע שמודיעים לך תכניסי אותנו לתמונה

אמ אח שלי הוא תמיד היה כזה הוא היה במערכת הצבאית היה קצודין בעזה בגולני היה מאוד בתפקידים האלה

והוא גם לקח המון על עצמו א ממה שאני יודעת זה שתמיד זה הוא דומה לי מאוד שהיה לו קשה לבקש עזרה ואת יודעת והוא הלך ככה לצבא וגם בצבא הוא לקח מלא אחריות על עצמו והוא הדחיק את מה שהוא מרגיש הוא לא ביקש עזרה תמיד בשביל האחר תמיד רואה את אחר

את זה את יודעת להגיד היום או שכבר ידעת אז שהוא יותר מדי לוקח על עצמו והוא באובר ואמרת לו אל תעשה את זה ותוריד קצת לא היה על זה שיח

אה לא היה לנו שיחות עמוקות א כן היה שיח לפני שהוא נפטר בטח אבל שהוא נפטר זה נתן לי ממש תמונה ברורה גם לחוויה שלי א שזה היה שקט מאוד מה שהוא חווה כי הוא כאילו אמר טוב הכל טוב אני אסתדר אני אסתדר אני אסתדר אני תמיד כל מישהו שצריך עזרה הוא שם הוא שם מאיר מאיר מאיר אבל הוא לא מקבל עזרה לא בתמונה ואת יודעת בסוף א אם אני לא מבקשת עזרה אני קורסת בסוף כמה אני יכולה להחזיק הנפש קורסת א ואז את יודעת הוא השתחרר מהצבא והוא סקרן הלכנו עולם העסקים וכזה היה שם ואז הרגיש שיש שם יותר מדי תאווה וכזה המון רדיפה ולא באמת רואים אחד את השני

לא בשבילו אז הוא הרגיש שהנשמה שלו לא רצתה להיות הזה ואז הוא חזר בתשובה נהיה חרדי הלך ללמוד בישיבה

כן

כאילו קיצון מצבא הכל כאילו היה צריך לטום מכל העולמות

כדי להבין אני כאילו הוא חיפש איזשהיא אמת עכשיו אני תמיד אמרתי לו חיים שלי האמת לא נמצאת בחוץ אבל אני לא בהכרח יודעת אם הוא הבין אותי או לא אבל הייתי מסבירה לו זה לא בחור זה לא באיזה ספר, זה לא באיזה מקום, זה זה פה, זה מה האמת שלי. זה לחיות בשלום עם עצמי, עם החלקים שלי, לאהוב אותם, לקבל

וזה עבודה.

א וגם ושהתפרץ שביעי באוקטובר, אז הוא כאילו לא הכין את זה, הוא אמר, אני לא מצליח להבין למה יש רוע כזה בעולם. ואז הוא מחליט

ואז משם הוא נכנס כזה לדריחות כזה כזה שמעתי שאני לא הייתי בבית אבל שמעתי במשפחה שהוא כזה תתכוננו אם יהיה משהו כך וכך כאילו הוא במסדר כאילו הוא בצבא ממש היה דרוך

א הוא גם פחד שיחטפו אותו בגלל שיש לו מלא מידע מודיאיני

ואת בעצם איפה נמצאת בימים האלה

אמ אני לא גרה בבית

אבל אני בקשר איתו

בשיחות מקבלת את הבשורה.

זה היה בהפתעה. זה לא היה מתוכנן. הוא אף פעם לא דיבר על זה. א שלושה חודשים לפני שזה קרה אז הוא חווה פתאום התקף פסיכותטי וזה היה אחרי חודשיים שלא הייתי בבית ופתאום עשינו כל האחים שבת כזאת.

כן. את ראית אותו בהתכף או שאת

ראיתי אותו והתחלתי לבכות כי כאילו תמיד הייתה לי מין אהבה כזאת וגם

וגם כזה פחד עליו כאילו רצון לשמור על העדינות שלו כאילו כזה ו

איך הבנת שזה התקף פסיכותטיות סך הכל נערה

לא הבנת לא זה היה עכשיו זה היה לפני שנה וחצי אני כבר אחרי ההתפתחות אני כאילו

אז את מבינה מיד שזה התכף

כן אני מבינה שזה התכף ואחותי טיפלה בו ואני ממש כאילו התחלתי לבכות, היה לי קשה לראות את זה.

מה זה טיפלה בו? בזמן שבן אדם בהתקף צ איך זה ספרי לי מה בעצם את רואה ואיך היא עוזרת לו

הוא ממש רועד כזה

רועד

רועד וכזה כן רועד כזה ואתה יודעת אני מסתכלת כזה מהצד ולא מעקלת כזה כיכאון ברגעים האלה כן קשה להכין את זה

שנייה מנסה להבין מה הולך עם האח האהוב שלך כן

והאחות דווקא כן

ואחותי ממש טיפלה והוא ממש אה כאילו החזיקה אותו, החזיקה על אותו ראש, ידע כאילו היא למדה את זה,

היא ידעה מה לעשות,

ידעה להחזיק את זה מאוד. וואי, נשמע שיש ביניכם איזשהיא אחדות

אהבה מטורפת, כי דווקא בשבר זה גרם לנו להתאחד, כי זה היה כמו פנוגה בצוות כזה שאם משהו קורה מי יוצא ראשון כזה

כאילו אם יש משהו בבית שקורה אז מי יוצא ראשון

אה אז ההתקף הפסיכוטי הזה נרגע והוא היה בעצם ה ה ממש שנייה לפני ה שהוא שם את הסוף לחייו

ואז הוא יצא מזה זה בהתחלה הכניסי אותו לאשפוז מוסד סגור והוא נשמה כל כך טובה ואין לי קשה עם העולם הזה של הכדורים שפשוט דוחפים לנשמות טהורות כדורים במקום לראות מה עובר עליהם מה הוביל את זה מה השורש של זה הוא לא צריך כדור צריך שיראו אותו שישמעו אותו והיה לי קשה עם זה שמה הקשר עכשיו הוא במוסד סגור וגם הוא באיזשהו מקום לא הבין מה הוא עושה שם

והוא עשה הכל כדי לצאת משם ובדרך כלל לא מוציאים משם שם מהר והוא הצליח לצאת.

אוקיי? אז הוא יוצא.

הוא יוצא ופתאום א חודש לפני הוא בא ואת רואה אותו מואר. נראה טוב, נראה שאתה עובר שינוי. ואז הוא אומר לו כן כן. וגם באשפוז שעשיתי איתו שיחת וידאו אמר לי אביגיל אני הבנתי זהו אני בוחר בחיים יוצא מזה. כאילו כל הזמן הוא חיפש תקווה. הוא כל הזמן הוא לא היה בן אדם עובדני. זה לא שתגידי ראו סימנים לא. הוא כל הזמן ניסה להיות בחיים ולהוציא מהם את הטור ואת יודעת בסוף הנפש קורסת א אם לא מטפלים בה

וואו תספרי לי על הרגע הזה שמבשרים לך ושבת א שבת אחרונה א לפני שזה קרה אז היינו כל האחים ביחד שבת גם אחרי תקופה עשינו שבת ביחד

כן

ופתאום אמא שלי כאילו זה משהו נשמתי בדיעבד אבל היא פתאום מכין חמין ודק טונה וזה זה מה שהיינו אוכלים בענדות ופתאום בשבת הזאת היא הכינה את האוכל הזה

ובשבת הזאת א אח שלי שאל מלא שאלות כאילו משהו מוזר הוא פשוט שאל אותי את אותה שאלה 20 א000 פעם

מה הוא שאל

מה משמעות החיים וולמה אני לא בזוגיות אני והוא תמיד כאילו הוא רצה זוגיות ותמיד מלא רצו אותו אבל הוא תמיד אמר אני מפחד להיות נתן עכשיו על מישהי עם כל המה שאני עובר והפוסט טראומה אני לא רוצה להחביד ואמרתי לו אתה לא מחביד מי ש מי שתבחר בך כי זה מה שהיא אוהבת זה מה שהיא רואה היא רוצה דווקא את זה אותך ככה

הרגיש שהוא מחביד על העולם

בדיוק

שעדיף לעולם בלד

כן שהוא נטל

אוקיי

ובשבת הזאת פתאום הוא אומר לי כזה בדרך כלל זה לא קורה הוא עושה לי אויגיל בואי נצא להליכה זה טוב פתאום הוא עושה איתי סיבוב כל המושב ואנחנו שואלים את אותם שאלות ואני מנסה לעזור לו ולתת פתרונות. היום אני מבינה שבן אדם לא תמיד צריך פתרונות. לפעמים הוא צריך רק חיבוק להגיד לו שרואים אותו שהוא צודק שאני איתך בתוך הכאב. ואת יודעת זה הכלים שהיו לי. אז הכלים שהיו לי זה כדי לא לחוות כאב. אז בוא פתרון.

נכון. וזו הייתה בעצם בדיעבד השיחה האחרונה שלכם.

א כן. א ואז הגיע מוצש והוא היה בחדר שלו הוא חזר לגור בתקופה האחרונה הוא היה גר לבד ואז בחודשיים האחרונים אצל ה אצל אמא ואז כזה אמרתי כאילו באתי ללכת אמרתי טוב אני כבר אדבר איתו בטלפון

כן

וכאילו משהו בנשמה שלי אמר לכי חבקי אותו עכשיו לכי והלכתי לחבק אותו והוא כאילו הוא ממש הזיע את החיים חיים וכאילו הרגשתי שם משהו לא טוב קורה וכאילו חיבקתי אותו איזה שתי דקות כזה ממש כאילו עטפתי אותו וכזה פשוט היה לי קשה הכאב שהוא חווה ולא ידעתי איך לעזור לא ידעתי מה לעשות ובאמת כאילו ובדרך כלל קשה לי היה לי קשה מאוד עם קרבה ואת יודעת היה לי קשה להראות אהבה וכאילו זה היה סיגינס אצלי נחבק כאילו אותו שתיים שלוש דקות זה לא היה כאילו זה לא היה אני אבל הרגשתי שאני לא שאני הוא צריך שנייה את החיבוק שלי

וואו הרגשת שאת חייבת להיות שם

כן ואז הלכתי זה היה מוצש ויום שני אני הולכת לעבודה לא סיפרתי ש שעברתי כזה התפתחות א אישית ורחנית והרגשתי שטוב לי כאילו לא היה לי משהו שאני אוהבת לעשות. עבדתי בעבודות שאני לא אוהבת. ואמרתי מה קורה? הלכת למלא טיפולים, עשית מלא תהליכים, התפתחת רוחנית

אישית. אז אז על מה זה יושב? מה קורה פה?

ואז אמרתי טוב תעשי כזה עצירה. כאילו דיברתי עם חברה ואמרתי טוב בוא נטוס לתאילנד. ואני לא חשבתי שזה בא מהמקום הזה של של בריחה. אמרתי מה יש לי לברוח? אני מכירה את הנפשטוב,

עברתי ריפויים, לאן יש לי לברוח?

טוב, הלכתי לשם.

זה היה לפני כל הסיפור עם ה

זה היה חודש לפני שהוא נפטר. אני לא אני מספרת את זה סתם כי זה קשור לפטירה שלו. א ואז הלכתי לתאילנד ובאיזשהו מקום א המשכתי לטייל לבד ואז פתאום עלה לי כל הרגשות הקשים

דווקא שם.

דווקא שם כי זה מדינה זרה. אז פתאום הרגשתי את הבדיטות הזאת. כן.

והיה לי קשה פתאום א בחברה מסוימת. כאילו תמיד ה האסטרטגיה שלי הייתה זה להיות לבד.

זה היה ברירת המדל שלך לכתחילה?

שי גם שהייתי ביחד עם אנשים הייתי בתחושה לבד

לבד. ואז באיזשהו מקום כזה כל היום הייתי במסאז'ז עם מסעדות וזה ואז בסופו של דבר אמרתי לעצמי אביגה טוב עשית מסאז' אכלת הכל כאילו את כל החומר

מצית

מצית

מה חסר לך משמעות

ואז היה לי מין כזה תשוקה ואנרגיה כזאת אמרתי טוב אני חוזרת לארץ לוקח את עצמי בידיים בונה לי את החיים שאני רוצה

אוקיי

טוב חוזרת לארץ חושבת שזה מה שאני הולך צ לעשות אבל הנפש משביטה אותי.

וואו.

למה היא משביטה אותי? כי כל ההתפתחות שעשיתי לא במודע, אבל גם הייתה מין שחזור של הענדות. גם לעולם הרוחני וגם להתפתחות האישית. נכנסתי עם איזשהיא גלימה של מושלמת שאסור לך להראות טעויות, שאסור להראות החלקים שבך. אז גם שם תמיד הייתי החכמה, המייעצת, הטובה, המושיעה. זאת אומרת גם התהליך שעברת את אומרת הוא לא היה עד הסוף היה צריך שם עוד בירור משהו יותר אמיץ יותר בפני עד המקום שבו הייתי מוכנה להיכנס אבל כל הכריסה הנפשית זה לא סתם זה כי עדיין פחדתי לשחרר שליטה פחדתי לבקש עזרה להישאן

מובן

אז קרסתי קרסתי כי גם שם הייתי דמות

גם שם החזקת

גם שם החזקתי כל הזמן לעצמך

כאילו אם אני עכשיו א בדמות של העוזרת אז אני תמיד צריכה להגיד דברים נאורים ונכונים ואסור לי להגיד טעויות ומה התובנה שלי ואסור לי להראות שאני כועסת כי מה זה אומר עליי אני לא רוחנית ומלא מלא פחדים ואמונות כאלה שגם זה מה שחוויתי בעולם הרוחני של כל ה מדיטציה וכזה והכל קשור אליי ועולם פנימי

עכשיו זה נכון אבל יש איזה מין מעקף בעולם הזה של כזה אומר טוב טוב, נפגעת, תסלחי לפוגע, תסלחי למה שקרה וזה מה שיעזור לך להמשיך הלאה. עכשיו, על הנייר זה סבבה, אבל הגוף עוגר זכרונות והגוף לא משקר. אם אני לא מקשיבה לו, הוא ינקום בי והגוף ממש התחיל, את יודעת, הוא קרס. ככה הוא התחיל לדבר איתי

שלא הכנתי.

אז בעצם את אומרת שזה לא נכון? או מה שאמרת עכשיו שאם נפגעת צריך לסלוח לפוגע והגוף אומר משהו אחר אז בעצם את מסכימה עם האמרה הזאת שצריך לסלוח רק רגע שנייה צריך לעשות איזשהו עיבוד תנו לי שנייה להניח את הפיל על השולחן להוציא מעצמי את כל הפסולת לאבד שנייה את כל הרגשות להחזיר את זה לסדר את זה בלב עכשיו אולי לסח ממקום נקי ואיך אני עושה את זה יש עבודה גופנית ממש ממש שעוזרת לי לשחרר מלא כאבים ומקומות שבהם קפתי או לא ביטתי את עצמי. לתת לילדה הזאת לבטא את זה דרך כל תנועה כאילו לא בדיבור לא בשיחה עכשיו אחד על אחד שמישהיא אומרת לי כך וכך

כי נפגעת עם הגוף אז היא צריכה לעשות עבודה של ריפוי עם הגוף איזה מעניין מה שאת אומרת

זה מרתק שנייה רגע אני רוצה לסגור את הסיפור עם האח

כן כן אז מה הוביל אותי לשם

כי שחזרתי לארץ חשבתי שאני הולכת לעשות שינוי

כן

הנפש אמרה לי נשמה תקשיבי לי כאילו תקשיבי לגוף שלך. אין לא היה לי את הכוחות בכלל לעשות שינוי.

ואז עוד יותר חוויתי בושה.

חוויתי בושה איך? עם כל התהליכים שלך, עם כל ההבנות, התובנות שלך, הטיפולים שלך. איזה בושה עכשיו שאת לא מסוגלת לעשות כלום. התביישתי בזה. כאילו מה זה אומר עליי? על הזהות שלי. ואז נכנסתי שם למחשבות עובדניות וממש כבר אמרתי די די. כאילו חשבתי על למות ממש כאילו כבר

מציתי ואכלתי הרבה ובאמת זה זה היה לי כל שנייה במחשבה אמרתי טוב את לא תקשיימי את היעוד שלך לך זה יהיה קשה כאילו זה תמיד היה נראה שלכולם קל ואצ משהו ורק לי משהו תקוע

ובאמת חשבתי ושהוא נפטר שהוא נפטר אז א ושהוא התאבד זה פתאום כאילו ראיתי אותו שקוברים אותו ואז פתאום הסתכלתי ואמרתי זה יכולה להיות אני זה כאילו כאילו זה היה לי הזיה כאילו זה בא עדהמשפחתי שלי

ובא להגיד לי כאילו קחי את החיים שלך במתנה את לא יודעת איך אבל תסכי מפה את א כן

בעצם את אמרת עכשיו זה יכל להיות אני בעצם את את ראית איזשהיא תמונה שבקלות זה יכל להיות את אם באמת היית ממשת את המחשבות העובדניות נכון ופתאום קלטת רגע אני לא רוצה את זה

אני לא

ומהמקום הזה את החלטת

כן מהשבר הזה כן

מהשבר הזה גם המוות שלו הסכים לי לשחרר שליטה ולבקש עזרה ולהישאן כי על הנייר יש מישהו מת יש לך את הלגיטימציה

אז ממי את מבקשת עזרה איך את איך את פועלת משם

אז את יודעת יש מקומות שהייתי בהם הייתי חינת בודדה ופתאום נעזרתי בכל מיני תמיכה כזאת ויתם את יוצאת ת לעוד סשן של חוויה טיפולית. תקני אותי אם אני טועה, אבל הפעם עוד יותר מעמיקה ועוד יותר לשורש הדברים והפעם בירור הרבה יותר אמיץ שנוגע ברבדים שלא הסכמת לפתוח.

כן. הפעם מקום אחר. הפעם א

כי גם בעולם הרוחני יש את המילה תיקון. עכשיו הפר אני לקחתי את זה כאילו משהו מקולקל בי אז תתקני משהו לא טוב וזה זה התמכרות ההתפתחות האישית. זה כל הזמן טוב, יש עוד התפתחות כאילו מה שאני זה לא טוב ומה השינוי שלי פה זה ה להסכים לקבל את כל החלקים שלי שאני מתביישת בהם להסכים לעשות שלום בתוכי

שגם הם חלק ממך ו

הם חלק ממני וכל עוד אני בורחת מהם זה כמו שאני עכשיו אברח הצל הולך איתי אם אני עומדת במקום אין אין צן נכון כי אני מסכימה להיות עם הכאב ועם מי שאני ועם החלקים שלי מסכימה לשהות בדיוק וכל עוד אני אברח מזה הוא ילך איתי הוא לא הוא חלק ממני צל

וואו היום את מרגישה שאם את מסתכלת על אויגי לקטנה ככה במבט של 10 שנים אחורה אולי יותר אמית אומרת לה

כפרה עליה שהיא תגיע לגדולות ואני אוהבת אותה והיא לא סתם נבחרה לחוות את מה שהיא חובה וכן

את אומרת היא לא סתם נבחרה מעניין אותי ככה לשאול אותך איפה היה השם בכל התמונה הזאת

קצת אחרי השביעי באוקטובר התחלתי להתחבר לבורא ממקום פנימי ולא חיצוני

חדש

כן לא ממקום של חוקים וייסורים ומה נכון ומה לא נכון וככה הוא אוהב אותך וככה לא

את מרגישה שהשם אוהב אותך

שהוא איתי הוא חלק ממני

שעם כל הקשיים שהיו לך והיו לך אי אפשר להרחר להר רער על כך בעצם הוא היה שם

תמיד אבל רק שיש חושך אני יכולה לראות תור

מדהים

זה רק אני הייתי צריכה להסכים לראות את זה ולא להילחם במי שאני ובמציאות שלי קנה

אני יודעת שזה אולי ככה קשוח לשאול ובאמת עבר דברים לא פשוטים אבל א במבט לאחור ועם כל האמונה הענקית שיש לך ויש לך את יכולה אולי לראות ככה אני מרשה לעצמי לשאול משהו טוב אמ שצמך מכל המהלך הזה, כל המסע הזה שלך.

בטח אמ אני בונה לי עכשיו את החיים שאני רוצה. אני מסכימה לעצמי להיות אני. אני מסכימה לעצמי להוציא את האמת שלי. א המון שנים חוויתי אשמע ואמרתי די זה הכנס שלי. אני לא רוצה אני לא פוגעת באף אחד. אני מספרת את החוויה האישית שלי את מה שאני חוויתי. זה לא קשור לאף אחד. ועצם זה שאני מספרת את זה, גם אם זה כואב לאנשים שקרובים אליי, בסוף זה גם עבורם, כי זה פתח עבורם לחוות שינוי. ונסתכל במקום לטא את זה ונגיד כאילו להעביר את זה כאילו גם המוות של אח שלי אני לא אעביר את זה. כאילו יש סיבה ללמה שזה קרה. זה לא פתאום הכל מושלם והכל זה. יש דברים שלא מדוברים ותמיד כאילו הדחקתי את זה, את הביטוי שלי, את האמת שלי, פחדתי שוב ניטש אמרתי גם ככה אני כאילו לבד.

וואו.

אז בוא בוא בואי תהיי נאמנה לעצמך, תהיי נאמנה לאמת שלך.

את עצמך תמיד היה לך. זאת אומרת

א את מצאת את זה היום אבל בסוף א שניים שתמיד נשארו איתך זה את עם עצמך.

כן.

כי את עצמך לא איבדת. נכון

וברא עולם שתמיד היה איתך על אף כל משפחות האומנה וכל מה שעבר

נכון ועכשיו אני גם לומדת א לסמוך על העולם מחדש לתת אמון

יש סוף טוב את אומרת יש ריפוי בסוף זה מה שאת אומרת יש בשורה של ריפוי למרות עקב

תמיד וגם זה האופן ההסתכלות זה לא שזה נגמר זה לא שהקשיים יגמרו זה איך אני עומדת מולם איך אני יציבה מול זה איך אני נה כמו גלים בים אמ עם הדבר הזה ולא מנסה להתנגד לזה.

היום בעצם את מסכימה לקבל את אביגיל עם כל החלקים הטובים והטובים יותר.

כן.

וואלה שאוליינרים טובים פחות.

זה אני עדיין במסע. זה לא ש אני לא חושבת שזה מתי שהוא נגמר. זה כל הזמן מסע. זה לא שיש פעמים שאני גם בחוסר ביטחון, אבל אני כל הזמן עושה עבודה על לראות אותי ואת החלקים שבי ולתת מענה ולראות את העמדה הזאת במקום לעשות דברים ששנחשבים עבורה כסכנה, לתת לה מקום לבטא את כל מה שהיא לא ותעה עד היום כי שנים שתקתי שתקתי שתקתי ומין עתימות כזאת ופעם אחת עשיתי תרגין עם המטפלת שלי של ממש נוציא על כרית את כל מי שפגע בי במילים בקולות בצרחות הכל להוציא את זה מהגוף

ואני זוכרת שאמרתי לה אין מצב אמאלה אני היא אמרה לי לא אכפת לי שיצא לך נזלת שיצא לך זה לא אכפת לי את עושה את זה ואמרתי זה זה הפתח שלך לעשות את זה עבור עצמך ולהוציא כבר את האלימות הזאת מתוכך את הכאב הזה שחי בך את כל מה שחווית לקחתי את זה על עצמי כאילו משהו לא טוב בי ואני מחזירה את השליטה זה לא שלי

לא שלך והיום את מעריכה ואוהבת את א הילדה שבתוכך

כן

אתה דברים נפלאים בעצם יש נשים בנות 60 ו70 ו80 שמעולם לא עברו את העיבוד הזה בעין של ריפוי הילדה שבתוך בתוכן אני חושבת שזה מתנה שכל אחד צריך לתת לעצמו גם אם הוא לא עובר כאלה אתגרים

נכון נכון טראומה לא חייבת להיות גדולה מן חוויתי דחייה חוויתי כאב זה נשמר לי בתאים בגוף וכל עוד אני לא מבטע את זה עם עצמי אז אני מבטע את זה בחוץ ואני במלחמה אני אני מקללת ואני יוצאת החוצה ואני נוקמת ומלא אנרגיה ש

מבוזבזת לכיוון הלא נכון כן לא באה לטובתי בסוף

וואו את אמרת משהו מאוד יפה שאת למדת לראות את עצמך אני חושבת שזה ממש מסר גדול לעולם וגם שאמרת שאם מישהו נפגע בגוף אז הריפוי שלו הוא דווקא בתנועה ובכל ודווקא לעבוד עם הגוף זה ממש מעניין

ממש

א מעניין אותי מה עוד את יכולה ככה לתת לנערות נערים א שאולי צופים ואולי גם מתמודדים עם משהו א ואולי גם מסתובבים בין משפחות אומנה ואולי גם עברו חרם ואולי עברו גם פנימיות עברת המון המון דברים אה מה את יכולה להגיד להם מה מהמסע שלך ממש מהלב ה הפרטי שלך יש איזה משהו ש שאת יכולה ללמד אותם וכל אחד אחר לא כי הוא לא עבר את זה. א אני חושבת שהיום אני מבינה שהשונות זה דווקא המיוחדות שבי

אז אולי אם קשה להם חברתית או קשה להם להסתדר זה לא אומר משהו עליהם על הזהות שלהם זה דווקא אומר על הייחודיות שבהם שהם לא מתאימים לכל אחד הם מיוחדים הם לא מתאים לכל אחד כמו מסדת יוקרה לא כל אחד ילך לשם

וואי זה אני מצטמררת עכשיו מה שאת אומרת את אומרת אם הכל טוב בחברה הכל בסדר בסדר אז אתה רגיל כמו כולם אבל אם מתנקלים לך או יש אתגרים אחרים שהשם ככה זורק מלמעלה וקצת פה צפוף לך ופה כואב לך אז בעצם את אומרת רגע השם מזמין אותך פה לעבודה בדיוק בוא תראה רגע מה מיוחד בך מה הייחודיות שלך מה אתה יכול להעולם בזכות ה

המיוחדות הזאת כן

כן כן

וואו

גם זה וגם א לאפשר לקב להחיק אותו לא להגיד זה עבר כבר לא, אני כבר שלחתי להם, כבר הטראומה לא מניינת אותי, כבר החרדה לא מני אותי. זה חי כל יום. השאלה איך אני מסתכנת על זה זה קלו בי בגוף ויש המון מעקף כזה שרק לדבר על זה נו, זה לא מספיק. זה לא מספיק.

זה לא מספיק רק לדבר על זה.

לא מספיק. המון עבודה עם הגוף, המון לשחרר, לבטא את מה שלא אמרתי. לחזור לסיטואציה שבה נפגעתי וקפעתי מול הבן אדם שפגע בי ולהגיד את מה שלא אמרתי לא מולו פיזית מול עצמי מול כרית

וואו

כמו אני ממש מסתכלת כאילו יש לי ילדה קטנה שאומרת אמא עצבנו אותי אמא זה ואני אומרת לה יפה שלי את צודקת בואי מה מה בא לך נעשה עכשיו אנחנו לא נלך לבן אדם ונפגע בו אני אתן לה את המרחב לבטא את כל קשת הרגשות הזאת במקום מקום להגיד לה טוב, זה בסדר, זה עבר.

זאת אומרת לא לקסתח ולא לטייר ולא לטאם מתחת לשטיח. מצד שני את אומרת העבודה שעשיתי עם עצמי זה לא נגד הכיבוד הורים, זה לא נגד שום מצווה אחרת, זה לא רכילות וזה לא לשון הרע. אני עשיתי איזשהו משאי אישי עם עצמי כדי לסדר בתוכי את המחשבות, הרגשות, כדי להיות אדם טוב יותר ולהתנהל בעולם. נכון.

זה מה שאת אומרת.

כן.

וואו. איפה אני אראה אותך עוד 10 שנים, 20 שנים?

וואי. א עכשיו אני רוצה לעשות הרצאות על הסיפור האישי שלי.

את כבר עושה?

כן. א סוג של התחלתי ועובדת על זה. א את יודעת יש לי מלא כיוונים. גם א אני מלמדת את עצמי ש

שפה חדשה שבמקום לחוות רק חיים של כאב וסבל, שזה מה שאני מכירה, לחוות גם חיים של שפע ועונג ואהבה. אמ ושאני יכולה לחוות את זה. זה פשוט קודם כל לעשות עבודה עם עצמי ואז ועבודה על התודעה שלי ואז המציאות שלי משתנה כי מה שאני רואה בחוץ זה השתקפות של התודעה שלי ככל שאני משנה את התודעה שלי וחוזרת להיות מי שאני באמת במקור אז העולם שלי משתנה אנשים משתנים סביבי אני חווה יותר שאיפ העונג אין באמת הגבלות ההגבלות זה פה זה התפיסות שלנו

נכן נכון נכון וואו זה כזה חשוב מה שאת אומרת אני בטוחה שנתנו הרבה ככה כלים וובנות לנערות שצופות בנו. אמ, את יודעת עכשיו אח שלך נמצא קרוב לכיסא הכבוד.

כן. הנה הוא.

אה זהו

השרשרת. כן. הוא תמיד אצלך בלב.

כן.

מאמינה שהוא שומר עלייך גם מלמעלה. אולי אפילו יותר טוב מלמעלה. ככה שם עם א בצבתא עם ה עם הסבים והסבתות שלך. יש איזה משהו שאת רוצה א להגיד לו? שאני אוהבת אותו והוא המתנה שלי. א הוא נתן לי את החיים במתנה דרך המוות שלו.

וואו.

ממש הוא ממש היה

במצוות ציווה לך את החיים.

אנחנו מאוד דומים והיה לנו שיחות עומק וחווינו את אותם דברים דומים ואותם עומקים ואותם קשיים ואני מרגישה שאני מתקנת גם עבורו.

וואו זה חשוב. מה אביגיל האמא בעוד כמה שנים? תספר לילדים שלה על בורא עולם. שהוא אהבה ללא תנאי. ש שהוא ש שהוא אוהב אותי. לא משנה מה אני עושה. ש מה שנכון לי זה מה שנכון לא. זה לא כאילו אומרים אבא שבשמיים. ואז יש תפיסה אנושית של אם זה אבא שבשמיים אז זה כמו אבא אנושי של יש אהבה בתנאי

ואין אהבה בתנאי זה אם עלה בי רעיון זה רעיון שלו זה פשוט ירד אליי אם עלה בי משהו לעשות

לא משנה כמה זה נראה בחוץ וכמה יש תפיסות בחוץ שזה פוגע זה ירד אליי מאיפה זה בא מאיפה זה בא אם לא ממנו אז אני צינור שלו ואני תמיד מזכירה את זה לעצמי שאני אני פוחדת להביא את עצמי או את יודעת לעשות כל מיני דברים שמפחידים אבל מפתחים אותי אני מזכירה על עצמי שאני צינור שלו ולא סתם באתי לפה ויש לי משהו להעביר ולתת

יש לך משהו להעביר ולתת משהו גדול מאוד

אני אקח את המילים שלך ככה איתי שאלוקות מבחינתך זה אהבה ללא תנאי ואני חושבת שזה אולי הבסר הכי גדול של השיחה שלנו ככה על רגל אחת

כן

אה שכל שכל אחד א אפילו לפני שהוא מקבל את הילדים שלו, הוא מקבל את השכנים שלו, מקבל את ההורים שלו, שיקבל את עצמו ללא תנאי. ממש לוקחת את זה איתי. לוקחת את זה איתי ממש הביתה.

איזה כיף.

תודה לך על השיחה.

כי גם בסוף אני אגיד משהו קטן, המלחמות בעולם אנחנו מנסים לשנות את הבחוץ וכל אחד מנסה. אבל למה יש מלחמה בחוץ? זה כי בתוכנו יש מלחמה פנימית בין החלקים.

אני לא זה אסור. זה לא נכון. לא. אל תהיה ככה, לא, אל תהיה ככה. המון השתקה, המון מלחמה בין הקולות בראש וזה משתכף ואז זה קולקטיבי והעבודה היא לא בחוץ. זה שכל אחד יעשה את העבודת המידות שלו על עצמו וההתכנסות פנימה והשלום בתוך עצמו ללא תנאי. גם עם החלק הזה הכי יפל בתוכי, אני עדיין אוהב אותו. גם אם הוא הכי שונה ממני, אני עדיין אוהב אותו. וזה לא קודם לאהוב בחוץ, זה קודם לאהוב אותי. כי שאני אוהב אותי אני לא אכולה לראות סינה בחוץ. זה כל הזמן לחזור פנימה. אני רואה שינאה, משהו שקשה לי לחזור פנימה. אני שואלת את עצמי למה, למה למה? וזה הגאולה מבחינתי.

וואו, את מחזקת. אני חושבת שזה היה יותר טוב אפילו משיעור תורה.

שיעור תורה

לגמרי. את שיעור תורה מעליך. ככה אני רוצה לסכם אותך. לא סיכמתי אותך בהתחלה. עכשיו אני מרשה לעצמי.

את שיעור תורה

מעלך.זהכיף.

את מסע חייך. איך שאת רואה את החיים ואיך שאת מעבירה אותם הלאה.