הרב אהרון מרגלית בסיפור אישי (עם כתוביות בעברית)

הרב אהרון מרגלית נולד במושב תפרח שבנגב הצפוני, בגיל שנתיים וחצי עבר טראומה ובעקבותיה איבד את כושר הדיבור שלו ובהמשך יכולת הדיבור חזרה, אולם הוא נותר מגמגם באופן מאוד קשה. מייד לאחר מכן חלה קשות במחלת שיתוק ילדים ובמשך שנים שהה בדד במעון לנכים קשים וחווה שם בדידות, קשיים רגשיים ובלי סוף קנאה וגעגועים למשפחתו, שאותם כמעט ולא ראה. לאחר שנים ואין-סוף טיפולים וניתוחים, למד הרב אהרון לעמוד על רגליו, אולם נותר עם נכות פיזית קשה לכל ימי חייו וגם בהמשך חייו נדרש להרבה טיפולים וניתוחים. בגיל 17 עבר הרב טיפול פסיכולוגי ממושך שריפא את הגמגום שלו. דווקא מתוך הקשיים שחווה, התחזקה מאוד אמונתו וביטחונו בבורא

עולם, ובהמשך הגיע הרב לתובנות שמהתבוססות במסכנות ורחמים עצמיים הוא לא יגיע לשום מקום, הוא הבין שהוא צריך לקחת אחריות, לא רק על מה שהוא עושה, אלא גם על מה שהוא מרגיש וחושב ומאותו רגע התחיל תהליך צמיחה אישית מדהימה. בגיל 20 הרב התחתן עם הרבנית רבקה, והם חוו אובדן של בת ושנים לאחר מכן איבדו בן שנה לאחר חתונתו, שנהרג בנסיבות טרגיות. הוא התמודד פעמיים עם מחלת הסרטן. פרופסור בכיר קבע לו 12 שבועות לחיות, אבל הרב אהרון נאבק והצליח גם הפעם. כוחות הנפש שהיו בו שימשו אותו לנצח את המחלה הממאירה גם בפעם השלישית. לפני 25 שנים הרב אהרון יזם והקים את מפעל החפץ חיים העולמי והרב נטל על עצמו משימת חיים להוכיח

שאין אדם מסכן בעולם, אלא אם כן הוא בוחר להיות כזה, שתמיד ובכל מצב יכול האדם לעשות משהו מועיל כדי להיטיב את מצבו ושהכול תלוי בנקודת המבט של האדם עצמו. לפני כעשור הוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי, "אתהלך," שהפך לרב מכר ואף תורגם לכמה שפות. לפני כשנתיים הוציא ספר נוסף המותאם יותר לציבור הכללי, "לא מכין קפה למלאך המוות." ולאחרונה יצר לאור ספרו הנוסף, "בעקבות אתהלך." בנוסף לכך הרב פרסם סדרת ספרי קומיקס, "אהר'לה", עם אותם התכנים בדיוק המותאמים לילדים וכן סרט נשים "מי את"? ובעזרת השם עוד היד נטויה. כיום הרב אהרון הינו סופר ומרצה מבוקש ובעל טור קבוע באחד השבועונים. וואו, אז איך יוצאים מזה? איך יוצאים

באמת ממצב של ילד שגדל שנים רחוק מהבית, לבד, בודד, גלמוד, מאוד מתגעגע, מאוד מקנא בילדים אחרים. איתו בחדר עוד תשעה ילדים. כולם מדברים. כולם משותקים ברמה כזו או אחרת, אבל כולם מדברים. הרבה זמן, הרבה שנים, הרבה קנאה בילדים אחרים. להם יש מתנות, ממתקים, משחקים, חברים שבאים לבקר. הוא אין לו משפחה. הוריי ניצולי שואה, היה לנו דוד יחיד ששירת בבסיס מאוד רחוק, בשבטה. האח היחיד של אימא, זה מה שהיה לנו בני משפחה. וילד כזה עובר מה שעובר. איך מצליחים לצאת ולגדול ולהיות אדם נורמאלי? בואו נגיד נורמאלי. רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שאני נורמאלי. לא כולם, אבל רוב האנשים שמכירים אותי, וזה בסדר. גם מרדכי היהודי

היה רצוי רק לרוב אחיו, לא לכולם. אז אני רוצה לספר לכם באמת חסדי שמיים גדולים. היו לי המון כעסים על ההורים שלי, המון כעסים. אני זוכר בגיל 12, 13, 14 אי אפשר לתאר. יש הרבה ילדים שיש להם כעסים, אבל לי היו המון המון כעסים, בעיקר על אבא, אבא לא בא לבקר כמעט אף פעם. אימא הייתה מגיעה כל שבוע, אבל אבא לא בא לבקר. אבא נשאר בבית עם הילדים. היו בבית ארבעה ילדים, אחר כך חמישה ילדים. ואז קורה משהו מדהים, שאני נוהג לומר שבורא עולם נותן לנו לא פעם הזדמנויות, מציב לנו סולמות בחיים. בכל מיני מקומות בחיים אנחנו עוברים ויש שם איזה סולם. לפעמים אנחנו שמים לב ואנחנו עולים עליו. לפעמים אנחנו מחמיצים ולא שמים לב.

לשמחתי ולאושרי, אחד הסולמות שבורא עולם הציב לי היה בגיל 14 וחצי. מעשה שהיה כך היה, אני סיימתי את בית הספר היסודי בתפרח, נסעתי ללמוד בישיבה ברחובות, ושם היה יהודי נחמד שהיה מגיע ביום שישי לבית הכנסת. שעה לפני התפילה היה יושב ולומד. מעביר את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. היה יושב ולומד. יום אחד הוא ככה פונה אליי ולעוד שני בחורים בגיל שלי, הוא אומר לנו: תגידו, אולי אתם רוצים ללמוד "חפץ חיים?" אני אתן לכם ממתק. באותם ימים מי ידע מה זה "חפץ חיים?" ידענו שיש קיבוץ חפץ חיים, אבל חפץ חיים כשמירת הלשון? זה לא היה בלקסיקון, זה לא היה בשיח, זה לא היה... ברוך השם, היום. אני בשביל ממתק הייתי מוכן לעשות

הרבה דברים. בבית שלנו היה עוני גדול, אי אפשר לתאר עד כמה. באמת, ממתקים... ואני אומר: כן, ממתק, כן. ישבנו ללמוד. התחלנו ללמוד, התחלנו ללמוד חפץ חיים, התחלנו מההקדמה. עכשיו, בהקדמה בספר "החפץ חיים," החפץ חיים מונה שם 17 לאווים מדאורייתא שאדם יכול לעבור אם חלילה הוא חוטא בשמירת הלשון, בלשון הרע או ברכילות, 14 מצוות עשה ושלושה ארורים. אחת המצוות שהוא מונה שם היא מצווה של לימוד זכות. ישנה מצווה ללמד זכות על כל אדם, על כל מעשה, בכל עת, בכל זמן - זו מצווה. לדעת רוב מוני המצוות היא מצוות עשה מדאורייתא. כשאנחנו סיימנו ללמוד את הקטע הזה, סיימנו, קמנו, ואז אותו יהודי, רבי דוד רוזן שמו, זכרונו לברכה, הוא

אמר בציניות, ככה בצחוק, הוא אמר: אתם יודעים? יש רבנים שסבורים שגם על הורים מותר ללמד זכות. ככה הוא אמר. קמנו. אבל המשפט הזה נכנס לי בראש. אני טיפוס כזה חופר, רוצה להבין מאיפה זה ובא וזה. חשבתי על זה במהלך התפילה, במהלך הערב וזה, ואני אומר לעצמי: כן, הלוואי שהיה לי מה ללמד זכות על ההורים שלי, אבל אין. מה אני יכול?... איך אפשר ללמד זכות? אין להם זכות. מה, זרקו אותי שם, הייתי לבד כל הזמן וזה. אני זוכר את כל מה שחוויתי כילד, כל הקשיים. אבל זה ליווה אותי שבועות. התחלתי לחפש, אולי יש בכל אופן משהו? אז על אימא היה לי קל למצוא, אימא בסדר, בכל אופן היא באה כל שבוע, התאמצה מאוד, הדרך הייתה מאוד קשה.

אבל אבא? וזה היה הרבה מאוד זמן. זה ליווה אותי חודשים כנראה. ולאט לאט אני מתחיל להבין: רגע, רגע, רגע, זה לא ככה. זה לא ככה. בעצם היו לי הורים מאוד טובים. ההורים שלי היו מאוד מסורים כי כדי שאימא תוכל לבוא גם אבא אמור להתאמץ, הוא נשאר בבית עם ארבעה ילדים קטנים מהבוקר עד הלילה. והנסיעות עלו הון תועפות, ואחר כך היו כבר חמישה ילדים. ולאט לאט אני מתחיל לראות, ואחר כך לקחו אותי הביתה, לא לקחו ילדים הביתה מתוך המעון הזה שם ב"סן סימון." אותי לקחו הביתה והתמסרו מאוד לטפל בי והקדישו לי הרבה מאוד זמן. ולאט לאט אני מתחיל למצוא באמת דברים טובים בהורים שלי. עכשיו, מה שקרה לפני כן, אני הייתי ילד מאוד טעון,

מאוד כעוס, מאוד נרגן. אני זוכר את עצמי בגיל 12-13, לא נעים לי להגיד לכם, הייתי ילד מגעיל, באמת. הייתי מקטר ומקנא. כילד הייתי מלא מלא בכעסים. עכשיו, ברגע שאני מתחיל לדון לכף זכות את ההורים שלי, פתאום אני מתחיל להירגע. אני לאט לאט עובר איזשהו מהפך פנימי, אני מתחיל להיות וואו, הרבה יותר מפויס, הרבה יותר מכיל, הרבה יותר. זה היה תהליך, תהליך ארוך, אבל אני נרגע, אני פחות כעוס, אני פחות כועס על כולם. אני פחות זה. ועובר זמן. ואז קורה עוד משהו. עכשיו, זה ממש סולם. בורא עולם זרק לי סולם: פגשתי יהודי, אמר איזה משפט ולקחתי אותו מאוד חזק קדימה וזה שינה אותי. עוברות כמה שנים, אני חושב שהייתי בערך בגיל 17

וחצי. אז לא ניהלתי יומן, לא רשמתי את זה. יום אחד אני נוסע הביתה עם אוטובוס. בדרך כלל הייתי נוסע עם האוטו חלב שהיה בא להביא את החלב מתפרח לתנובה ברחובות, שהייתה ליד הישיבה ברחוב ההגנה. אבל לא הייתה משאית חלב באותו יום. נסעתי הביתה ואז בדרך פתאום אני מתחיל לחשוב: רגע, עכשיו אתה כבר אוהב את ההורים שלך? כן, עכשיו אני כבר אוהב אותם. אתה מכבד אותם? כן. אז מה? אז המציאות השתנתה? מה, כבר לא היית לבד בשבתות? כבר לא בכית כל שבת וכל חג מתחת לשמיכות? מה, מה קרה שאתה אוהב אותם? איך זה פתאום שאתה אוהב אותם? הרי המציאות לא השתנתה. ואני אומר, אבל בכל אופן עכשיו אני אוהב אותם, אני מבין שהם גם אהבו אותי והם

טיפלו בי וזה לא נכון שחשבתי שהם לא אהבו אותי ולא היה אכפת להם והם זרקו אותי. לא, הם כן אהבו אותי. ומפה צמחה לה תובנה מדהימה. התובנה שצמחה משם הייתה: בעצם מה שחשוב הוא הפרשנות שאתה נותן למציאות. המציאות היא מציאות. המציאות היא אותה מציאות כמו שהיה מקודם. באמת הייתה מציאות מאוד מאוד קשה. עכשיו אני כבר לא כועס עליהם כי הפרשנות שאני נותן היא שונה. וזו תובנה שאני רוצה להגיד לכם, ציבור יקר, זו תובנה ששינתה לי את החיים. אתה פתאום מבין שהמציאות היא מציאות, אבל מה שחשוב זה איך אתה מסתכל על המציאות, מה הפרשנות שאתה נותן לדברים האלה. זה שינה לי את החיים. בלי הסיפור הזה, אני חושב שלא הייתי יכול להתמודד

עם האתגרים שבורא עולם זימן לי. אתה פתאום מבין שמה שקובע זה הפרשנות כי נקודת ההסתכלות שלי היא יוצרת את המחשבות שלי, המחשבות שלי יוצרות את הפעולות שלי והפעולות שלי הן שיוצרות את המציאות של החיים שלי. זה לא שאם המציאות הייתה קשה או לא קשה, המציאות היא מציאות. על המציאות אין לי שום שליטה, אבל על ידי התבוננות מזווית אחרת אני משנה את כל המציאות. כל המציאות שלי משתנית לגמרי. והסיפור הזה קיבל אצלי חותם, נסגר לגמרי אצלי כשהייתי בן 23, קניתי אז את הרכב הראשון שלי, וזה היה רכב "כרמל דוכס," תוצרת ישראל, מי שזוכר, בנצרת ייצרו פעם מכוניות. הצבא מכר אותן אחרי שהוא השתמש בהן. ונסעתי עם זה לאשדוד. נסיעה

ראשונה. ואיך שאני נוסע לאשדוד, אני חולף ליד שער הנמל, נמל אשדוד. ושם אני קולט בזווית העין שלי איזו מודעה שמישהו שם שמה על שער הנמל, על השער או על הגדר לידו. ולא הספקתי לקרוא את זה, אז בלמתי, הרבצתי רוורס, נסעתי אחורה, הסתכלתי על המודעה ואורו עיניי. והבנתי שאיזה ימאי או יורד ים נכנס עם חסקה או כלי שיט אחר והתרגשו עליו גלים גבוהים ואיימו להטביעו, וכשהוא זכה להגיע לחוף מבטחים, הוא כתב את ההגיג שלו עלי בריסטול. הוא כתב. במודעה שם היה כתוב כך: "אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים." אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים. רוצה לומר גלי הים זה בורא עולם, אין לנו

שליטה על זה. אבל איך להסתכל, איך להתייחס - זה בידיים שלנו. אם אנחנו נשכיל לכוון טוב את המפרשים, נוכל להשתמש בעוצמה של הגלים כדי להגיע מהר יותר ובטוח יותר למחוז חפצנו. זה עוד ישרת אותנו. ואם אנחנו לא נכוון טוב את המפרשים, זה חלילה יכול להיגמר בתהומות. וזה כל כך נכון בחיים, זה כל כך נכון. היום אני אומר את זה בצורה קצת יותר קליטה ומובנת, אני אומר את הציור מצייר הצייר. בורא עולם צייר לכל אחד מאיתנו ציור. כל אחד יורד להנה, יש לו ציור. זה מה שהוא צריך לעבור בחיים פה. את הציור מצייר הצייר. את הצבעים אנחנו בוחרים. את הצבעים אנחנו בוחרים. כל אחד יכול לצבוע את החיים שלו בשחור, אם הוא רוצה, מבריק או מט,

הוא יכול לצבוע את זה בצבעי פסטל. את הצבעים אנחנו בוחרים. וכשאתה מבין את זה, החיים שלך משתנים. אתה פתאום לומד שלא משנה מה עברת, השאלה במה אתה מתמקד. כל אחד מאיתנו חווה כל מיני דברים. אף אחד לא בא הנה לעולם הזה כדי ללקק גלידה. אני אוהב גלידה, אני בעד גלידה. רואים עליי שאני אוהב גלידה? אני אוהב גלידה, זה טוב. אבל לא בשביל זה באנו הנה. באנו הנה בשביל לעבוד, באנו הנה בשביל להתגבר על החומר, באנו הנה בשביל לעשות עבודה. אבא, עליו השלום, היה אומר: אנחנו פה בעולם הזה, כולנו פועלי בניין. באנו הנה לבנות את הבית שלנו, את הבית האמיתי שלנו. שמה, למעלה, אי אפשר לשדרג, אי אפשר להוציא מרפסת, לא לסגור חלון, שום

דבר. מה שבנינו - בנינו. מה שלא בנינו פה - אין. אנחנו פה פועלי בניין, באנו הנה בשביל לעבוד. פועל בניין עובד עם טיט ובטון ומסטרינה, מטפס על פיגומים. באנו לעבוד. באנו לעבוד. כשאתה מבין את זה, אז אתה מבין שבכל רגע בחיים אתה יכול להתבונן במה שחווית, במה שעברת, במה שאיבדת, במה שאין לך. וכל הדברים האלה רק מושכים אותך למטה ומשקיעים אותך באדמה. ואתה יכול במקום זה להרים את הראש ולהביט קדימה ולהגיד: אוקיי, זו המציאות. זה מה יש לי. מה אני עושה עכשיו באופן מועיל לי עם מה שיש לי? ואני אומר לכם את זה בתור אדם שהכתפיים שלו משותקות, לא יכול להרים את הידיים. זה מה שאני יכול לעשות עם הידיים שלי. ואתם יכולים

לדמיין לעצמכם שזה קצת מכביד, כי אתה לפעמים רוצה לעשות כל מיני דברים עם הידיים ואתה לא כל כך יכול. כל השרירים בגוף שלי חלשים באופן יחסי. שריר הלב יותר חלש מהרגיל. הריאות, הכליות, הכול עובד ככה יותר חלש. הרגל לא משהו, אבל היתר עובד בסדר. אתם יודעים, הרוב קובע, נכון? הרוב קובע, לא? היתר עובד בסדר. עכשיו, אצלנו בבית, אימי, עליה השלום, כשהייתה שומעת שאני אומר שאני חולה, היא מאוד כעסה עליי. היא אומרת לי: אל תגיד שאתה חולה, תגיד שאתה בריא עם מחלה. היא אמרה על עצמה שהיא אישה עשירה עם חובות. ארבעים שנה לא היה לה מה לאכול, אבל היא אישה עשירה עם חובות. כשאתה אומר "אני חולה" - אתה חולה. כשאתה אומר "אני

בריא, עם מחלה, אבל אני בריא" - אתה מרגיש בריא. אתה יכול להיות בריא עם כתפיים משותקות. אתה יכול להיות חולה עם כל הרמ"ח איברים שלך ואתה עדיין מאוד חולה. זה הכול בראש. אימא הייתה אומרת: נכה... סליחה. מסכן זה לא אחד שהוא נכה. מסכן זה מי שהכניס לו בראש שהוא מסכן. זה מסכן. אם לא הכניס לו בראש שהוא מסכן, הוא לא מסכן. מה, אדם לא יכול לחיות עם כתפיים משותקות? הוא לא יכול להיות, חלילה, בכיסא גלגלים? מה הקשר? הוא יכול לעשות המון דברים במצב שלו. כשאתה מכניס לך בראש שאתה מסכן ואתה אומלל ואתה נכה ואתה מוגבל ואתה זה, אז אתה כזה. ואם אתה מכניס לך בראש או מגדלים אותך כך שאתה בריא ואתה יכול ואתה מסוגל ואתה זה

- זה משהו אחר לגמרי. אני באמת אף פעם לא הרגשתי מסכן, גם אף פעם לא הרגשתי נכה. בכנות, אף פעם לא הרגשתי נכה. אצלנו בבית זה לא היה לגיטימי להרגיש נכה, לא היה לגיטימי להרגיש מסכן. לא היה דבר כזה. ויותר מזה, לא רק שלא היה לגיטימי, ההורים לא אפשרו לי. לא אפשרו לי. אני אספר לכם עד כמה לא אפשרו לי? זה לא ייאמן. הגעתי הביתה בגיל 8. בגיל 9 וקצת כבר ידעתי לקרוא. זאת אומרת, התחלתי לדעת לקרוא. זה היה בית מאוד עני, והיה לנו בבית, אבא עשה במטבח לאורך הקיר הוא עשה שם שני מדפים מעץ ועליהם הניחו מעט ספרים שהיו אז. מה היה אז? כמה סידורים, כמה חומשים ואיזה מחזור, אולי ספר "חסמבה." מה היה? "פלא יועץ" היה. משהו.

ואז אני כבר בבית, ולמדתי ברכת המזון וביקשתי מאחי שייתן לי סידור. הוא היה קצת גבוה, לא יכולתי להרים את היד. אבא שמע את זה, הוא בא, הוא גרר ארגז. ישבנו אז על ארגזים, לא היה כסף, לא היו כיסאות. הוא הביא איזה ארגז מהכרם, הוא עבד אז בכרם, הוא הביא איזה ארגז שבור, תיקן אותו. ישב על הארגז ואבא אומר לי: אהרון, תקשיב, למה אתה ביקשת מיוסי סידור? אתה לא יכול לקחת לבד? עכשיו, באותה התקופה עוד גמגמתי מאוד קשה, אני אומר לו: בה-בה-בה-בה-בה... הוא אומר לי: אהרון, תקשיב, אתה יכול לעשות מה שכל אחד יכול לעשות. אתה יכול לקחת את הסידור לבד. ייקח לך קצת יותר זמן ממישהו אחר. אתה יכול להביא ארגז, טפס עליו, תביא עוד

ארגז, טפס עליו, קח את הסידור לבד. למה אתה צריך לבקש טובות מאחרים? תדע לך, אם תבקש טובות - אתה תהיה נכה. תעשה לבד - לא תהיה נכה. אני רוצה להגיד לכם, ציבור יקר וקדוש, תאמינו לי, אצלנו בבית יש ספרים עד התקרה, כמו אצל רובכם. מעולם לא ביקשתי מאשתי או מהילדים או מהנכדים שייתנו לי ספר ממדף גבוה. אין דבר כזה אצלנו בבית. יש לי סולם בכל חדר. קניתי כמה ביחד, קיבלתי מחיר טוב. כמה זמן לוקח לעלות על סולם להוריד ספר? כמה זמן? חמש שניות? שבע שניות? אל תוותר, אל תוותר. הכול תלוי בראש. אם אתה תוותר - תהיה נכה. לא תוותר - לא תהיה נכה. וזו באמת אחת המתנות הגדולות שההורים שלי נתנו לי. באותם ימים לא הבנתי את זה,

באותם ימים כעסתי. מה, הם לא מבינים אותי? הם לא זה? אספר לכם עד כמה? אספר לכם אפיזודה עד כמה? לנו בבית היו שבעה אחים. היינו שבעה אחים. היו להורים שלי את כל האושפיזין. בנות לא היו בבית, היו להם את כל האושפיזין. הגדולים קיבלו שניים: יוסף-משה, יצחק-דוד, קיבלו שניים. אני הרביעי, קיבלתי אחד, אהרון. הקטנים כבר לא קיבלו אושפיזין. עכשיו בחוקים אצלנו בבית היה, מי שאושפיזין הוא תורן. זאת אומרת, היום אם יש לך אושפיזין אתה אורח כבוד, נכון. מכבדים אותך באיזו פשטידה, איזה משהו מיוחד. אצלנו בבית אם אתה אושפיזין אתה תורן. מגיש לשולחן, מפנה את השולחן, שוטף כלים ומטאטא את הסוכה. זה היה על אדמה, היה קשה לטאטא

אותה. מטאטא את הסוכה. עכשיו, אני מגיע הביתה. אני לומד ללכת. בגיל 9 וחצי בערך התחלתי ללכת עם קביים. ואז מגיע סוכות, וכולם מסתכלים: אהרון הוא יהיה תורן? קביים, ילד עם קביים. ומסתכלים ככה על אבא, אבא אומר: איזו שאלה, בטח. עכשיו, מהמטבח עד הסוכה היה, לא יודע מה, 25 מטר. היה לעבור את כל המטבח, לצאת החוצה. אבא אומר: בטח. אז אני אומר ככה: אב-אב-אב-אב... אז אבא מסתכל עליי, אומר לי: אני לא מבין, בגלל שלך יש בעיה בגלל זה אחרים צריכים לסבול? תתמודד. אתם יודעים מה זה עשה לי? ואז אצלנו תמיד היה בכל ארוחה מרק. מרק זה אוכל של עניים, זה הכי בזול, תאכלו הרבה מרק, תמלאו את הבטן. עכשיו, איך אני אביא מרק? גם

הידיים שלי מאוד רועדות. איך אני אביא מרק? מרק לכל אחד, היינו שבעה בנים, תשע מנות מרק. אני מסתכל על אבא, אבא אומר: תמצא פתרון, תמצא פתרון, תתמודד. אני מסתכל על אימא, אימא ריחמה עליי, הביאה לי כד, כזה קן קראו לזה, כד כזה של שניים וחצי ליטר שהיו מביאים חלב. אז אימא שטפה אותו, אמרה לי: אני אמזוג לך את המרק בתוך הכד, נפזר צלחות, ואתה תלך עם הכד ותחלק את המרק. אז עם הקביים אתה מחזיק את הכד בין האצבעות, מדדה עם הקביים החוצה לסוכה ומוזג מרק. אתם יודעים כמה זה כאב לי אז באותו זמן? מה, אתם לא מבינים אותי? קשה לי, אני לא מסוגל! אין לכם טיפת רחמנות עליי וזה... אבל הגיעו ימים שבהם למדתי להעריך אותם. רק

בזכות זה לא ויתרתי לעצמי. למדתי להתמודד. אתה לומד לשרוד. בקושי אתה לומד לשרוד. כשאבא הזקין והיו לנו הרבה שעות ביחד, אבא כבר היה חלש, אבל הוא היה עדיין במיטבו אז. יום אחד שוחחנו על זה ואבא סיפר ושיתף איפה היו הרגעים הקשים שלו בחיים. אז הוא אומר לי: כשהייתי צריך להיות רע אליך, בתור ילד. הוא דיבר על דברים שרובצים לו על המצפון שהוא לא מרגיש בנוח. אמרתי לו: אבא, אז למה עשית את זה? בשבילך עשיתי את זה כי ריחמתי עליך. ככה הוא אמר לי. בשבילך עשיתי את זה. כמה כוחות נפש צריכים הורים כדי להיות קשוחים עם הילדים כשהם רואים שהילד מוגבל ולא יכול ולא זה, ולא לוותר לו. בשבילך עשיתי את זה. אבל זה באמת, משם אני

שאבתי את הכוחות, מהמקום הזה. יש עוד משהו מיוחד מאוד שההורים שלי עשו בשבילי. ההורים שלי נתנו בי אמון. הם האמינו, למרות המצב, למרות שהם ראו אותי שמה שוכב ומשותק לגמרי, הם האמינו שיום יבוא ואני אצא, יום יבוא ואני אגדל. איך אמר לי פעם אבא? אהרון, תזכור, יום יבוא ואתה תלך לישיבה. אתה תהיה בחור ישיבה כמו האחים שלך הגדולים. יום יבוא ותתחתן, יום יבוא ויהיו לך ילדים ולי יהיו נכדים ממך. יום יבוא. ובאמת אם יש משהו שהורים יכולים לעשות בשביל הילד שלהם, לתת לו אמון. בלי אמון ילד לא יכול לגדול. כמו שצמח צריך מים ואדם צריך אוויר, ילד צריך אמון. אמון. הם נתנו בי אמון. יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב שההורים שלי

נתנו לי. והם עשו את זה בלי שהם למדו, כי הם לא למדו. אני תמיד הייתי אומר לאימא שיש לה תואר שלישי מאוניברסיטת ברזילאי. היא ישבה על הברזלים, התבוננה בחיים, יש לה תואר שלישי של מדעי החיים. כך הייתי צוחק. לאימא הייתה אינטליגנציה רגשית מדהימה, והם נתנו לי משהו שלא יסולא בפז. הם נתנו משמעות לחיים שלי. נתנו משמעות לחיים שלי. מעבר לאמון ולאמונה, הם נתנו משמעות לחיים שלי. אני אספר לכם איך הם עשו את זה. אבא עשה את זה באמת על ידי אמירות. אבא אמר: יום יבוא ותגדל ואתה תראה וכו.' ואבא היה אדם מאוד מאוד רציני. אבא היה ניצול שואה קלאסי. אצלנו בבית, עד שלא באו הנכדים, אבא לא חייך אף פעם. הוא תמיד היה שם

במחנות, הוא הקפיד על אמת, הוא היה אדם פלס. הוא לא הוציא אף פעם מהפה מילה לא מדויקת, הוא היה ישר כמו סרגל. וכשאבא אמר לי את המשפט הזה, אני הרביתי מאוד לחשוב על זה. אבא לא ליצן, אבא לא מדבר סתם. אם אבא אומר, אבא מאמין. אבא באמת מאמין שיום יבוא ואני אצא, אני אהיה בחור ישיבה, אני אקים משפחה, אני אגדל, אני אצא מהמצב הזה. אבל אימא עשתה את זה באופן מאוד מאוד מיוחד. אני אספר לכם את זה לסיום. הדוד היחיד שהיה בחיים שלנו באותה תקופה היה האח הצעיר של אימא, דוד משה. אימא באה ממשפחה של עשרה ילדים, כשהיא חוזרת הביתה בתום המלחמה, אז היא מגלה שאחיה הצעיר נותר בחיים, הוא היה חולה שחפת אז. היא התמסרה מאוד לטפל

בו. והוא יצא מהמחלה והוא עלה עם ההורים שלי ארצה והוא גר איתנו בתפרח הרבה מאוד שנים. הייתה לו רווקות מאוחרת. גם אחר כך, כשהוא התחתן, הוא נשאר לגור לידם. כמה שנים נשאר לגור לידם. דוד משה הזה, הדוד הזה, הוא היה טבח בצבא. אזרח עובד צה"ל, היה בצבא. הוא שירת בשבטה. והרבה מאוד מהסיפורים של אימא היו סביב הטבח בצבא. הרבה מאוד בהשראה של אח שלה, הרבה מאוד. ואימא הייתה גם דמות כזאת ססגונית, מאוד כזאת... היא הייתה אופטימית ללא תקנה. היא אמרה שהיא אופטימית כי היא פסימית עם ניסיון, בגלל זה היא אופטימית. היא הייתה אישה מאוד זה, מאוד ציורית כזאת ושופעת מאוד מאוד. ואימא גם ידעה לדבר בכמה שפות, וגם אהבה לערבב

מילים מכל מיני שפות, כל הזמן, כל הזמן, והייתה מאוד מאוד, מאוד ססגונית כזו. וכמה וכמה פעמים כשאימא ראתה שאני קצת עצוב או שבור, הייתה מתיישבת על המיטה שלי והייתה אומרת לי: אהר'לה, בוא אני אספר לך סיפור מדהים! מדהים, מדהים, מדהים! "היה היה טבח בצבא," ככה היא הייתה מתחילה תמיד. תמיד אותה התחלה, "היה היה טבח בצבא." והטבח הזה הוא היה בבסיס מאוד גדול והוא תמיד הכין הרבה מאוד אוכל. הרבה מאוד חיילים היו בבסיס. הוא היה מגיע בבוקר השכם, מכין ארוחת בוקר, מגיש. אחר כך מכין ארוחת צהריים ומגיש. יום אחד, אחרי שהוא סיים להגיש את ארוחת הצהריים, הוא ישב בחוץ בשמש, נח מעמל יומו. העוזרים שלו ניקו את המטבח, הכינו

אותו למחר בבוקר. תוך כדי שהוא יושב שם, מנמנם, הגיע אליו הבן שלו לבקר אותו. הבן שלו כבר גם היה אדם מבוגר, נשוי, אבא לילדים. מגיע אליו הבן שלו לבקר אותו. האבא רואה את הבן, אומר לבן: ילד שלי, "קומו סטאס?" "מה נשמע?" בספרדית. אז הוא עונה לו: "קומסי קומסה- " "ככה ככה" בצרפתית. אז האבא שואל את הבן שלו: למה "קומסי קומסה?" אתה בחור צעיר. למה "קומסי קומסה"? אז הוא אומר לו: אבא, מה אני אגיד לך? החיים הם "אה." הוא אומר לו: מה זאת אומרת "אה?" הוא אומר לו: תראה, אבא, יש לי עבודה "אה," יש לי משכורת "אה," יש לי אישה "אה," יש לי ילדים "אה." החיים "אה." האבא לא אהב את התשובה, קם האב, הניח את ידו על כתפי בנו,

אומר לו: בוא ניכנס למטבח. מטבח גדול. לאורך הקירות היו ווים ועליהם תלויים סירים גדולים. ביקש האב מהבן שלו: ילד שלי, תעזור לי, תוריד לי בבקשה שלושה סירים מלמעלה. הוריד לו שלושה סירים. הוא הניח אותם על הלהבות שבמרכז המטבח. לקח את צינור הגומי שהיה שמה, מילא בכל אחד מהם כשליש מים, הדליק את הלהבות. בתוך סיר אחד הוא הניח תפוחי אדמה, בסיר השני הוא הניח ביצים שלוקות ואל תוך הסיר השלישי הוא שפך שקית של פולי קפה. המים רתחו, האבא הנמיך את הלהבות. שואל הילד את אבא שלו: אבא, "שו הדה"? "מה זה?" בערבית הפעם. אז הוא אומר לו: "סטאנה שוואיה" - סבלנות, לאט לאט. עוד רבע שעה האב כיבה את הלהבות, לקח צלוחית, דג לו

תפוח אדמה, הניח לפניו. אומר לו: תקלף, תברך, תאכל. לקח עוד צלוחית, דג לו ביצה, אומר לו: תקלף, תברך, תאכל. ומזג לו כוס קפה. הילד אכל, שתה. שואל אותו האבא: איך היה? אומר: ברוך השם, טעים מאוד. אמר לו: ילד שלי, שמת לב, שלושתם עברו אותו תהליך בדיוק? אמר הילד: וואלה, אותו תהליך. אומר לו: עכשיו תראה מה קרה. תפוחי האדמה היו קשים, עכשיו נעשו רכים ונימוחים. הביצים היו נוזליות, עכשיו נעשו קשות ומרירות. ופולי הקפה, לא רק שהוציאו מתוכם את כל הטוב שבהם, אלא השפיעו על כל הסביבה, כל המים נהיו קפה, כל המטבח התמלא בארומה ריחנית. ואימא תמיד הייתה מוסיפה ואומרת: אהר'לה, אתה תמיד תהיה קפה. לא חשוב מה, לא חשוב

איזה: ציקוריה, זה הבוץ של פעם, או נס קפה, ליבר או עלית, עם חלב - בלי חלב, עם סוכר - בלי סוכר. לא חשוב, אתה תמיד תהיה קפה. אני בטוחה, אתה תמיד תמצא בכל דבר את הטוב שיש בזה ותשפיע על כולם סביבך. אתה תמיד תיתן כוח לאנשים, נכון? תבטיח לי שתמיד תהיה קפה. אתם יודעים מה זו משמעות לחיים? אתם יודעים כמה כוח זה נותן? אתם יודעים איזה מסר עובר פה לילד? לילד הנכה, השוכב שם כאילו... מה יהיה ממני כשאני אגדל? כשאתה תגדל תוכל להיות קפה, תוכל להשפיע טוב על כל הסביבה. כשאנחנו פוגשים אדם בוגר או מבוגר שאיבד קצת את טעם החיים והוא קצת שבור, די, איבד את הכוחות, אין לו את החיות. או ילד, גם ילד, לפעמים אם אנחנו

מצליחים לתת לו משמעות לחיים, לתת לו סיבה לחיות - הוא מתחיל לחיות מחדש. משמעות לחיים. אימא נתנה משמעות לחיים. ולא רק אז, גם כשהיינו מגיעים לבקר, נשואים כבר, היינו מגיעים לבקר ונפרדים והולכים, מרחוק אימא הייתה צועקת: אהרון, לא לשכוח להיות קפה. להיות קפה. והלוואי וכולנו נהיה קפה. תודה רבה.