סטטוס - תוכנית נשים עם ד"ר חנה קטן HD (עם כתוביות בעברית)

"לתקן עולם במלכות שדי." אני חושבת שלחיות חיים של שליחות, זה נותן המון המון כוחות. הקב"ה זיכה אותך להיות אימא, אז באמת את אימא שמגדלת ילדים לעבוד את הקב"ה. אם את נמצאת במקום שבו את השכלת ולמדת מקצוע, כמו מקצוע הרפואה, אז את תלכי לתחום שבו את רוצה באמת לעזור להקים משפחות, את רוצה לעזור לנשים ללדת ילדים בריאים, את רוצה לתת לנשים רצון להרחיב את המשפחה שלהן. לעשות דברים, אבל בגדול. ד"ר חנה קטן, רופאת נשים, מומחית לפריון, והרבה יותר מזה. היא הספיקה להוציא שלושה ספרים, לכתוב טור שבועי, להרצות בפורומים שונים, ובעיקר להיות אשת תלמיד חכם, ולגדל 13 ילדים. כבוד. תכף נדבר איתה, אבל לפני זה, בואו נצטרף

ליום עבודה שגרתי שלה. בבקשה. אז ככה: ארוחת בוקר, תפילה, בריכה. אחר כך ישר לעבודה. העבודה יכולה להיות קודם כול מרפאה, יכולה להיות קודם כול הרצאה, יכולה להיות איזושהי ועדה, יכולה להיות איזושהי מועצה. כל יום זה משתנה. ככה אני צריכה באמת לבדוק בלו"ז מה קורה היום. כל יום אני פונה פעם ימינה, פעם שמאלה. פעם ימינה אני פונה לירושלים, פעם שמאלה אני פונה לתל אביב. את ד"ר חנה קטן הרבה מכירים מהקליניקות. היא אימא ל-13 ילדים, סבתא, רופאה, סופרת. אך מעל לכול, כפי שהיא אוהבת לומר, היא אשת הרב. התלווינו אליה ליום גדוש פעילות. את הבוקר היא מתחילה בשחייה, בשביל הבריאות כמובן. אני הולכת עכשיו לשחייה קלה.

להתראות. נורא חשוב להתאמן. זה חשוב לגוף וזה חשוב לנפש. כשאנחנו מתעמלות, אז מופרש במוח שלנו חומר שהוא פשוט עושה אותנו קודם כול שמחות ושלוות ומלאות אנרגיות. אנחנו יודעים שהתעמלות יכולה למנוע דיכאון, היא יכולה למנוע אפילו מחלות לב וכלי דם, ואפילו סוגים שונים של סרטן. מכל הבחינות, התעמלות היא דבר שממש אני ממליצה לכל אישה בכל שלב בחיים, מגיל אפס ועד 120. קפצנו לביתה לקפה של בוקר וסידורים אחרונים, לפני שהיא יוצאת ליום עבודה ארוך, ארוך מאוד. הגדול שלי הוא בן 35, הקטן בן 15, אז הבית הוא בית אחר, הוא מודולארי גם, כי יכול להיות פתאום יום אחד שאני לא יודעת איפה הילדים נמצאים, ומה כל אחד עושה, ויכול

להיות יום אחד שפתאום מגיע אחד מהילדים הנשואים עם כל הנכדים, ופתאום הם פה. אז צריך מאוד להיות גמישים עם סדר היום, וגם הלב צריך להיפתח למה שיכול לקרות. יש לנו שבתות שאנחנו חושבים שאנחנו רק הרווקים, ופתאום "מתחשק לנו לבוא," אז מתחשק, אז עוד זוג גם מתחשק לו לבוא, אז מגיעים לפה. פתאום אנחנו מבית של עשרה אנשים בשבת, אנחנו בית של 30 אנשים בשבת. וזה מסתדר, כי הגדולות שלי למדו להסתדר. הן מבשלות. אני בכלל לא מבשלת. הן נעמדות פה ביום שישי ומבשלות, אני רק שואלת מה התפריט, מגיעה למסעדה. הן אוהבות מאוד לפנק את האחים הנשואים, כל אחד הן שואלות אותו בדיוק, מה התפריט שאתה רוצה, ואיזה קציצות ואיזה סוג של דג,

ואיזו עוגה. וברוך השם, מכינים להם את החדרים, ואת המיטות שלהם מפנים כמובן, כי הם מאוד אוהבים אותם, ומטפלים בנכדים בשמחה רבה, שזה אחיינים שלהם. ובאמת זה מאוד כיף לראות איך הם כל כך אוהבים אחד את השני. זה פשוט לא ייאמן. כל אחד חושב רק על השני. לפעמים יש לי איזשהו עניין לתת לאחד מהזוגות איזשהו... הוא אומר: "אבל אימא, הם צריכים יותר ממני." כאילו, זה תמיד ככה. זה כזה פרגון ואהבה, ושרק יהיה טוב אחד לשני. זה מקסים. -איך הם מגיעים לזה? איך הם מגיעים לזה שהם כל כך אוהבים? -כן, כן, איך עושים? קודם כול, סייעתא דשמיא. אני חושבת ש... אני מקווה... ניסינו... בדיוק זה מאוד מתאים לפרשות שלנו עכשיו, שלא תהיה

קנאה בין הילדים, שלא תהיה תחרות, שכל אחד יש לו את הנשמה המיוחדת שלו, ובאמת הגדולה שלי פעם אמרה על הילדים: "אימא, אם כל הילדים יצאו אותו דבר, נכשלת בחינוך." את יום העבודה היא מתחילה היום בבית החולים "שערי צדק." הדגש הוא על "היום," כיוון שהלו"ז שלה מאוד גמיש, כפי שד"ר חנה קטן מגדירה אותו. הוא משתנה מיום ליום בהתאמה לדרישות השונות. אני כבר מזה הרבה מאוד שנים קשורה לבית חולים. עבדתי שנים רבות ביחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים. ושם באמת מטפלים בזוגות שלא מצליחים להרות בדרכים רגילות. יש כמובן אישור של כל הפוסקים, ומגיעים באמת גם הרבה מאוד זוגות מהציבור החרדי. והפעילות שנעשית שם כמובן עם השגחה

הלכתית של משגיחים. זה נותן הרבה מאוד סיפוק. חדר לידה זה נחמד, זה לקבל בעצם את הברכה שהקב"ה נתן, ופה זה בעצם להיות שליחה, שבכלל הברכה תתחיל להתקיים. אנחנו עובדים במחלקת הפוריות וההפריה החוץ גופית של שערי צדק. אני המנהל של היחידה, וד"ר קטן היא חלק חשוב מאוד מהיחידה שלנו. וכמו שאני אמרתי לד"ר קטן, היא עושה עבודת קודש בנושא הזה, וגם בנושאים אחרים. אני חושב שהשילוב של אישה רופאה, רופאת נשים משכילה עם ידע רחב, וכל כך מוכרת בציבור, אני לא ראיתי מישהי מקבילה לה. בין שאר עיסוקיה, ד"ר חנה קטן מרבה להרצות בפני גופים מקצועיים ופרטיים. היום הגיעה ל"מרכז י.נ.ר," המכון ללימודי נישואין ומשפחה. אז אנחנו פה,

אנחנו עוד מעט ניכנס להרצאה שאני אמורה לתת לנשים. זו הרצאה ארוכה, אם תהיה לכם סבלנות, איזה 6-5 שעות. אבל זה מאוד מאוד בכיף. שלום נשים. אני מאוד מאוד שמחה שוב להיות פה איתכם ב-"י.נ.ר." אנחנו היום נדבר איתכם על כל מעגל החיים של האישה. יש פה ועדת רבנים מאוד מאוד נוכחת, ועם כל זה מביאים לפה מרצים מהמדרגה הראשונה. בכל קורס יש לי איזשהו חלק, ושם אנחנו יושבות קבוצה שלמה, ובעצם נכנסות לחדר שלי, לחדר הטיפול, ודנות בסיטואציות שונות קליניות ממעגל החיים, ואני נותנת טיפים של טיפול לנשים שאמורות אחר כך לפגוש את זה בחיי היום-יום מהמבט של הגניקולוגית, של רופאת הנשים. מבית החולים היא עוברת לקליניקה הפרטית שלה,

במתחם קופת חולים מאוחדת שבירושלים. שם מחכות לה בקוצר רוח פציינטיות, שבהחלט זקוקות לאנרגיות הטובות שלה, כמו גם לידע המקצועי. העולם של המטפל הוא עולם מורכב, כי בעצם אנחנו סוחבים על הכתפיים שלנו את כל מה שאנחנו ככה שומעות במהלך היום. ואני לוקחת את זה איתי גם בחלומות שלי, בשינה שלי, במחשבות שלי, בנסיעה שלי הביתה. זה מקום שבאמת צריך כתפיים רחבות, ומדי פעם גם צריך למלא את המצבר, כי לשמוע את הקשיים של הנשים במשך שנים רבות, זה כן קצת מתיש, זה כן קצת... אבל מצד שני, ברוך השם, יש כל כך הרבה שמחה עם אנשים שבאמת מספרים לך פתאום בדרך אגב, זה לא בא כל כך באופן ישיר, פתאום את פוגשת, "אה, רציתי להגיד לך,

"שאת יודעת שהילד הזה בעגלה זה אחרי הטיפול הזה," "אוי, שכחתי, אבל כל כך רציתי לכתוב לך, ולא הספקתי להגיד לך, "שבדיוק עכשיו התאומות האלה הן התאומות של הטיפול הזה," או "כל כך עזרת לי אז כשהייתה לי את הבעיה הזאת והזאת. "את לא יודעת, זה הציל את הנישואין שלנו." אלה הדברים שנותנים לי כוח. ולפעמים אנשים לא חושבים שבעצם גם הרופא צריך כוח. לפעמים זה אפילו קצת הכרת הטוב. היה איזשהו טיפול, הצליח, תשמחי אותי. אני רוצה לשמוח יחד איתך. וזה נותן כוח לעוד. הרבה פעמים אלה דווקא דברים שככה בהיסח הדעת אנחנו מקבלים את הסיפוק מזה. אבל בסדר, זה שכר לעולם הבא, לעתיד לבוא. ד"ר חנה קטן, ברוכה הבאה. ברוכה הנמצאת. זה כל

כך מרגש אותי להיות פה. מקסים. גם אותנו. -ממש. איזה כיף. את גם רופאה, גם סופרת, גם אימא, גם רעייה, גם סבתא. מה את הכי? מה אני הכי? אימא, רעייה, זה מרכז החיים. מאוד קשה לבחור בין שני התפקידים האלה, כי שני התפקידים האלה הם מאוד מרכזיים. אומרים שאישה שמנהלת חיים של "מולטיטסקינג," הרבה פעמים כאילו נשארת חסרה במשהו. כן. -את באמת מרגישה שאם היית צריכה לוותר, היית צריכה לוותר על אחד התחומים, איפה היית מתפשרת, או איפה התפשרת כדי להשיג את היעדים שלך? אז זו דווקא שאלה מאוד פשוטה מבחינתי. בחלק המקצועי הייתי מתפשרת, וגם התפשרתי. אני ויתרתי על בית חולים, בעצם על עבודה בבית חולים כמעט לגמרי, היות וזו עבודה

שהיא נוטלת ממך כל אפשרות לחיות חיים מתוקנים, חיים צפויים. יש כל הזמן קריאות בלילה, בשבתות ובחגים. מי שמעוניינת באמת להיכנס פנימה, ולהיות נוכחת בשמחות המשפחתיות, הנה, עכשיו יש לי שתי בריתות אחת אחרי השנייה. -מזל טוב. איך הייתי עושה אם הייתי צריכה להיות עכשיו תורנית בחדר לידה, או כוננית בנשים? זה לא היה הולך. אז בקטע הזה זה היה לי ברור מלכתחילה ששם אני מוותרת. אני שמעתי שמעבר לכול, את הכי מחוברת לאשת הרב שאת. כן. -מה זה אומר? אני נורא נהנית שקוראים לי "הרבנית," הכוונה היא כמובן אשת רב. זה אומר שהתורה היא במרכז החיים שלנו, וזה אומר ששומעים את קולות התורה במשך שעות הבוקר ושעות הצהריים ושעות הערב,

וזה אומר שמוותרים על הרבה מאוד שעות בשביל התורה. אני חושבת שבית שאין בו את התבלין הזה, הוא בית מאוד חסר בכל הרבדים, בגלל שנושמים את התורה, זה חלק מההוויה. אני חושבת שזה אולי העניין של לבחור בת תלמיד חכם, כי בת שראתה את אבא שלה יושב ולומד, שמעה את הניגון של התורה, והריחה את הריח של הספרים, וזה משהו שהיא נולדה לתוך זה, זה משהו שמבחינתה הוא קיומי, היא תרצה להמשיך עם זה. זה לא יהיה משהו שהיא צריכה לעמול עליו. זה יהיה משהו שהוא "בילד אין" אצלה בדם. וזה משהו שבאמת אני חושבת, שבית שאין בו את העדינות של התורה ואת האצילות של התורה, הוא חסר, ואין בו גם ברכה. אין לי שום ספק שחלק גדול מהברכה במקצוע הזה,

זה בזכות לימוד התורה. וואו, מדהים. את כתבת שלושה ספרים כבר ויש לך טור שבועי. מתי את מספיקה, גם להיות רופאה, גם להיות אימא, וגם לכתוב? אני יודעת שכתיבת טורים זה כזה המון משמעת, "עכשיו אני יושבת לכתוב." אז איך את בכל זאת מוצאת את הזמן? הכתיבה דווקא מבחינתי היא זמן של שחרור. יש לי הרבה מאוד חומר שאספתי וליקטתי במשך השנים במסע של החיים שלי, שבו פגשתי עשרות אלפי נשים. ואני מרגישה שיש לי המון חומר שאני רוצה להעניק הלאה, והרבה תובנות שליקטתי, שאני רוצה שנשים באמת תוכלנה ללמוד מהן. וזו דווקא לא טרחה. מבחינתי זה סוג של תרפיה. יש מקום מסוים שבו את מרגישה שאת כל הכאב הזה, ואת כל השמחה שבסופו של יום את

חווה, את רוצה לשתף גם אחרים. זה מקצוע שיש בו קצת בדידות, כאילו הסודיות מחייבת, ואת חווה דברים, והם דברים גדולים, הם דברים שבאמת הם ממש במהותו של העולם. את מאוד רוצה לשתף, והחומרים כבר קיימים. זה לא שהייתי צריכה להמציא כל מיני עלילות. החיים יותר מעניינים מכל עלילה. לפעמים נשים נכנסות ואומרות, ככה בעיניים מושפלות, רוצות לספר לי משהו, ואני רואה שהן נורא מתביישות, מי יודע מה אני. אני אומרת: "את לא יכולה להפתיע אותי. כבר את הכול אני שמעתי." את תיארת ככה מקודם קצת את הבדידות שבמקצוע. אז כשבאמת בסוף את צריכה לשתף, למי את פונה? קודם כול לריבונו של עולם. אני כל הזמן אומרת שבחדר הטיפולים, קודם כול

במרכז השולחן נמצא פה הקב"ה. ובאמת כשאנחנו מדברים על איזשהו טיפול, ואישה אומרת: "ד"ר, זהו. "נכון עכשיו אין סיכוי ש"?... אז אני אומרת: "תעשי עם הידיים שלך ככה... "תכניסי את הקב"ה. תעשי קווים קצת יותר עגולים, "כי באמת המציאות היא לא שחור ולבן." וזה מאוד מקל גם עליי, זה מוריד ממני אחריות, כי בסופו של יום אני סך הכול שליחה. עם כל הרצון להיות ראש גדול ולתקן עולם ו... את סך הכול שליחה. מי את בכלל? את מבינה? ואז זה מאוד מאפשר לך באמת להתאזן, ולקבל גם את האכזבות בטיפול לפעמים, ולדעת שגם השמחה היא לא דווקא שלך, היא של ריבונו של עולם. מעבר לזה אני באמת לא יכולה כל כך לשתף, זה רק הנייר, מבינה? הרב יואל

קטן, בעלך, הוא בעצמו גם איש עם מקצוע של עריכת ספרות תורנית. קורה שיש התנגשות בין המקצוע שלך לשלו, או איזשהו מקום שאחד מכם צריך לוותר למען הגשמת השני? אני לא חושבת. זה ודאי לי, וזה אחד הכאבים שלי, שבעלי במשך השנים שלמדתי רפואה, הוא למד תורה, אבל לדעתי הוא יכול היה ללמוד יותר טוב. עכשיו, הייתה לי סייעתא דשמיא בבן זוג שהקב"ה זימן לי, שהוא יכול ללמוד גם תוך בלגן, ויש לו כושר ריכוז, והוא מאוד זריז, ולא מבזבז דקה. אם הוא רואה ילד על הספה, הוא אומר: "זמן זה דבר יקר. "איך אתה שוכב שנייה על הספה"? ואני אומרת, דווקא בעולם כזה שצריך קצת את הנחת, אז הנה הקטן שלי בדיוק ענה לו לא מזמן, הוא אמר: "אבא, אני

חושב מחשבות טובות." כאילו מרבי נחמן הוא קיבל את זה. הוא רצה קצת לחשוב מחשבות טובות, אבל בעלי ככה: "תנצל את הזמן, תעשה דברים." אז הוא לא עצלן, הוא מאוד... אז זה אולי כאב שיש לי בעניין. אבל דווקא להפך, אנחנו מאוד משלימים אחד את השני. כתבנו ביחד הרבה מאמרים ברפואה והלכה, אנחנו הקמנו כל מיני גופים שבהם יש שיח בין רופאים לרבנים. הייתה תקופה שיזמנו כינוסים הלכתיים רפואיים בנושאים של גניקולוגיה בירושלים כמה וכמה שנים. דווקא אני מרגישה שאנחנו מאוד מפרים אחד את השני. באמת הוא יותר בקיא בכתיבה, וזו גם שפת האם שלו. אצלי זו לא שפת האם. הוא כותב מאוד יפה, ועורך מאוד יפה. איזה כיף לשמוע איך את מעריצה אותו.

אני באמת מעריצה אותו. -כאילו, אחרי שנות נישואין זה הולך ומעמיק. זה הולך ומעמיק. את יודעת, לפעמים כשהבנות שלי ככה יוצאות לשידוך ואומרות: "אימא, אבל אני רוצה מישהו כמו אבא." אז אני אומרת להן... -אבא יש רק אחד, בנות. קודם כול, אבא תפוס, אבל מעבר לזה, אבא בגיל 23 זה לא אבא בגיל שלו היום. הוא עבר כמה דברים. הוא אדם אחר. אני חושבת שעם השנים הקשר בין בני זוג הולך ומתהדק, הולך ונהיה הרבה יותר משמעותי והרבה יותר מפרה. את רוצה לתת לנו טיפים איך מחיים ומשמרים זוגיות כזו מפרגנת אחד לשני? אני באמת חושבת שכל אחד יש לו את המתכון שלו, אבל בגדול אני חושבת שבאמת בחיים של תורה, בחיים שיש בהם באמת אמונה, אז

אנחנו יודעים שהמשפחה - הבית, זה המרכז של החיים. זה המרכז. הכול יוצא משם. ובאמת הקשר המיוחד שבין איש לאשתו, הוא קשר שבעצם יש לו תולדות רוחניות וחינוכיות מאוד מאוד גבוהות, ולכן מאוד חשוב באמת להשקיע בקשר בין איש לאשתו. זה לא רק קשר של "טוב, אנחנו שותפים בבית, "ויש לנו ילדים ואנחנו יש לנו הרבה מאוד..." -מה זה להשקיע? כאילו, זמן איכות, אנחנו יום רביעי יוצאים וזה, או... -לא דווקא יציאה. -אז מה? מה זה זמן איכות? זמן איכות הכוונה היא... -לימוד משותף אולי. ודאי לימוד משותף ושיחה משותפת, אבל גם בתודעה וגם באופן מעשי. סדרי עדיפויות, אז הזוגיות היא מאוד חשובה. זאת אומרת, זה לא טוב, זה עוד אחד מהדברים

שנוצר, כי ממילא אנחנו יש לנו הרבה דברים משותפים וחלומות משותפים וחוויות משותפות. אלא זה בעצם הבסיס, רק משם המשפחה גדלה. את מדברת על המון משותף, ואני תוהה כאילו, אולי באמת כל הקונספט הזה שאנחנו צריכים להשקיע בזוגיות ולתת לה את הזמן שלה ואת המקום שלה, אולי זה מיותר? זה לא אמור כאילו לזרום בינינו? כאילו, אם אין עבודה, אז בדרך ממילא לאן זה הולך? נובל? איך זה עובד? אז קודם כול, כמו בעבודת השם בכל תחום, אם אנחנו עומדים במקום, אז אנחנו בעצם הולכים אחורה. והמציאות מזמינה כל מיני אתגרים, וזוגיות היא עבודה יום-יום, שעה-שעה. אני לפעמים רואה זוגות שאחרי חצי שנה באים אליי: "ד"ר, זה כבר לא הולך." אבל אני

אומרת: "חצי שנה אתם נשואים." "לא, ד"ר, זה לא הולך. "אבל זה קשה. אנחנו עובדים." ואני ככה מסתכלת, כל החיים עובדים. מה זה חצי שנה? "די, עבדנו מספיק, אפשר"... -אני חושבת שבדור שלנו, שחס ושלום, קטונתי מלהקטין אותו, אבל יש איזשהו מבט שהוא מבט מאוד חיצוני, זאת אומרת, הנראות מאוד חשובה, המוחצנות. יש לי איזושהי "צ'ק ליסט" שאני צריכה להיות טובה בזה וזה וזה וזה, אני גם צריכה להיות קרייריסטית, וגם הילדים שלי צריכים להיות הכי הכי מטופחים, יש גם כאילו מינימום נכונות לעבודה, זה נראה, נכון? אנחנו דור של אינסטנט, בלחיצת כפתור. -גם, אבל בעיקר בתהליכים רגשיים. זאת אומרת, בתהליכים של עשייה, של לעשות. אנשים מאוד

טובים ב-לעשות. אבל לא ב-להיות. -אבל ב-להיות, שזה העיקר של הנושא של הזוגיות, יש פה איזושהי בעיה. ואולי בגלל שזה משהו שאין בו נראות. הקשר בין איש לאשתו, זה משהו שבינם לבין הקב"ה. והיות ואני מטפלת בזוגות, מטפלת בנשים, הנושא הזה מאוד יקר לליבי, ולא סתם הוצאתי ספר בנושא הזה. והספר הזה הוא מאוד מאוד מבוקש. אנשים לא כל כך מסתכלים פנימה. כאילו, זה חסר. אני חושבת שהנושא של ה-ביחד של הזוג, הוא בעצם השבת שבתוך הזוגיות. והקב"ה נתן לנו מתנות גדולות, אחת מהמתנות היא השבת, היא האפשרות להתנתק מכל הסחות הדעת שיש לנו בעולמנו, ובאמת להיכנס פנימה ולנקות את הראש. כנ"ל לגבי הפינות המיוחדות שהקב"ה, גם במצוות שהוא

נתן לנו המיוחדות בין איש לאשתו, וגם במציאות ההלכתית שבה יש איזשהו עניין שאיש ואשתו יקדישו אחד לשני בתחום של ה-ביחד. זה משהו שמאוד מאפשר לנוח, לשחרר, להתענג בקדושה, אבל בקדושה, אבל גם להתענג, וזה נותן כוח לכל העשייה שהיא בחוץ, שהיא בעצם לא העיקר, היא הטפל. את נורא מבלבלת, כי את נורא עמוקה, ואפשר לדבר איתך על כל כך הרבה דברים, אבל למעשה כאילו את יושבת כאן עם הכובע של ד"ר קטן, רופאת נשים, ואת באמת עוסקת בפריון. ומעניין אותי לדעת אם בתוך התחום שלך, שהוא באמת גם כרוך בהרבה שמחות, אבל גם בהרבה אכזבות ומשברי אמונה, כשאת רואה את הנשים עוברות מסע, והרבה פעמים מסע שמסתיים לא טוב, א, אם לא היו לך רגעי

משבר באמונה? ואיך את מחזקת נשים? רגעי משבר באמונה לא. לא שאני צדיקה כזאת גדולה, אבל שוב, אני יודעת איפה המקום שלי ואני יודעת שהכול מדויק. אין לנו דוגמה יותר טובה מהאימהות הקדושות שלנו, שהאימהות הקדושות שלנו... הרי האבות שלנו נולדו אחרי הרבה מאוד תפילות, ואחרי הרבה מאוד קשיים. אז בעניין הזה יש הזמנה להכניס את הקב"ה לתמונה. זה ברור. עכשיו, אני מאוד נמצאת עם הזוגות האלה. אפילו יצא לי לכתוב טור באמת בהידברות, טור שפשוט ספונטנית בא לי לכתוב אותו, על זוג דמיוני שאני מלווה אותו מתחילת הבירור של הפריון ועד לסופו. והכנסתי שם בעיקר את החלקים הרגשיים, כי אלה דברים שפחות מדברים עליהם. הזוגות האלו באמת יש

להם הרבה בדידות, יש להם הרבה רגשות קנאה, רגשות של אולי הקב"ה נוטש אותנו, איזושהי תחושה של אכזבה, תחושה של חוסר ערך, לפעמים האשמה הדדית. הם עוברים מסע מאוד רציני, שלא תמיד הם יכולים לשתף. והאיש עובר את המסע הזה לא בצורה קלה יותר. כתבתי על זה רבות בציבור שלנו. אז האיש מגיע לתפילה שלוש פעמים ביום, ובבית הכנסת קורים כל הדברים ההכי הכי שמחים. אבל לזוג שעובר אתגר של פריון, זה נורא קשה לראות את זה. זאת אומרת, הוא מגיע, ושם יש את כל הבריתות, ושם הקידושים, ושם העלייה לתורה. אלה דברים שבאמת אנחנו צריכים לשים את הדעת איך להקל על הזוגות ברמה הציבורית-החברתית. אבל כרופאה, מה שאני כן מנסה מאוד לעבוד על

האישה, זה קודם כול על המסע שהיא הולכת לעבור. להוריד אותה מהפרטים הקטנים, כי נורא יש עניין להתחיל להתעסק, "אז אני אקח את התרופה הזאת, "את הזריקה הזאת, והיום יש לי אולטרה-סאונד, "מחר יש לי בדיקת דם ובדיקת"... ומאוד עסוקים. ואולי ה"לעשות" הזה הוא חשוב, כי אני מרגישה שאני עושה השתדלות, אבל האמת היא שסך הכול זה תלוי בו בסופו של יום. ואני אומרת, יהיו לך הרבה נפילות. פתאום יהיה לך איזשהו כחול ביד, כי שאבו לך דם וזה לא היה מוצלח, פתאום באולטרה-סאונד יעשו לך איזשהו פרצוף, אולי זקיק לא גדל, הפקס לא יגיע, או התרופה חסרה בבית מרקחת. -את מדברת על המקום של ההשגחה הפרטית בתוך הטיפול. כל הדברים הקטנים האלה,

אבל זה יצר הרע, זה רוצה להחליש אותך. אל תתני לזה. את עושה לך דמיון מודרך. את רואה כבר את התינוק בעגלה, את רואה את ברית המילה, ואת הסנדק ואת המוהל והכול. את נמצאת שם, ואת מתקדמת לשם. את לא תיתני לזה לבלבל אותך. -מגיעות אלייך גם נשים לא שומרות מצוות, נשים שהן בעצם לא דתיות, והתכנים האלה עובדים עליהן גם כן? מגיעות, אבל האמת היא, מגיעות כי הן מחפשות את זה. זאת אומרת, הן צריכות לחפש אותי. זה לא שאני עובדת בקופה, וככה נמצאת לכל... נשים שמחפשות דווקא את הגישה הזאת יגיעו. ובאמת, לדעתי, המסע הרבה יותר חשוב מהתוצאה, כי התוצאה לא בידיים שלנו בכל אופן. אבל זוגות שהם באמת מתאכזבים מכל הטכני מסביב, אין להם

כוח להמשיך. אין להם, והכול נעשה בכזאת באמת תקיעות, וזה חבל, כי זה לא בידיים שלנו. את הזכרת בתחילת השיחה בינינו את העניין של בת תלמיד חכם, ואותי מעניין לשמוע קצת על הבית שלך. מאיזה בית את הגעת? אני דווקא לא באתי מבית של תלמידי חכמים. סבא שלי היה תלמיד חכם. -סבא של כולנו. כן, וגם סבא שלי באמת היה. גדלתי בבית מודרני-אורתודוכסי, זאת אומרת, אורתודוכסי לייט כזה. מודרני. -לייט מאוד אולי. בארצות הברית, נכון? -כן. זה לא לגרוע מההורים שלי הצדיקים, פשוט ככה גדלתי, הלכתי עם מכנסיים, כאילו לא הייתי ככה... אבל ההורים שלי בכל אופן ילדו שמונה ילדים. וזה דבר שהיה מאוד מאוד לא מקובל בחברה שלהם. אני לא חושבת

שהייתה לי אף חברה עם יותר משלושה ילדים בבית. לא היה דבר כזה. והגניקולוג תמיד היה אומר לאימא שלי: "מה קורה לכם? "משהו לא הגיוני פה. אתם אנשים משכילים, "כל אחד מכם דוקטור. מה"?... אז הערך של המשפחה, ושל משפחה גדולה, ושל להרבות יהודים בעולם, היה מאוד מאוד חזק בבית. הערך של ארץ ישראל היה מאוד מאוד משמעותי. אנחנו גדלנו על זה שאנחנו עוד מעט, אוטוטו עולים ארצה. לא קונים רהיטים, מדברים עברית בבית. לכן גם יש לי מבטא, כי למדתי שם את העברית שלי. וכל הזמן השאיפה הזאת. ובאמת כשהגענו, הייתי כבר בת 15, הגענו ארצה, השתטחנו, נישקנו את האדמה, ממש כמו שצריך ככה. ובאמת אני לא יוצאת מהארץ. אני פשוט לא יוצאת. אני

כבר פה 40 פלוס שנה, אני לא יוצאת. -אפילו שהמקצוע שלך הוא ככה נורא דורש. -המקצוע, ויש כינוסים ויש משפחה. לא. הגעתי לפה, לא נפרדת. אז בעצם, מאיפה הגיעה הבחירה שלך למקצוע הרפואה? אז האמת היא, לא בחרתי. האמת היא, אני הלכתי ללמוד במכללה בירושלים של הרב קופרמן. ומאוד נהניתי שם ללמוד יהדות, אז התחזקתי מאוד ביהדות, ולמדתי מחשבים. וההורים שלי מאוד רצו, אבא שלי מאוד רצה שאני אלמד רפואה. ואז עוד לא היה תואר במכללה. הוא אמר: "לא בא בחשבון שלא יהיה לך לפחות תואר." הלכתי לשאול את הרב שלמה זלמן אוירבך לגבי הנושא הזה, והייתי בטוחה שהוא יגיד, אין מצב, מה, תלמדי באוניברסיטת תל אביב? שזו באמת אוניברסיטה מאוד

מורכבת ללימודים של בחורה דתית שמתחזקת. והוא דווקא בירך אותי ואמר: "כן, אני מברך אותך "שגם תזכי בבעל תלמיד חכם, ושתהיה לך סייעתא דשמיא." וזה לא היה לי קל. כאילו, אחרי שנה רציתי לעזוב, ואחרי עוד שנה עוד פעם הלכתי אליו. לא היה לי טוב. והיה לי מאוד מאוד חסר. -כי מה הרגשת? הרגשת שיש בעצם סתירה בין עולם הרפואה לעולם התורה? זה כאילו לא מסתנכרן? -לא. מה היה הקושי? -עולם הרפואה מזמין אמונה. לכאורה כן. -אבל האווירה. את יודעת, אני אישה, מה לעשות? האווירה, אווירה חילונית, שלא שהיא הייתה זרה לי, אני גדלתי ברמת אביב למדתי בבתי ספר מעורבים. -כאילו את חרדית בנשמתך, את אומרת. היה לך משהו שרצה את ההפרדה, את

הסביבה הרוחנית. -מאוד רציתי את ההפרדה ואת הרוחניות. אז באמת הלכתי ללמוד קצת במכללת "אורות", שאז בדיוק היא נפתחה. הייתי לומדת קצת בשביל הנשמה, קצת ב"מכון מאיר." מנסה ללקט מכל מיני מקומות, אבל זה היה לי מאוד חסר לנשמה, מאוד מאוד חסר, ולא הרגשתי שיש לי פה תכלית. ושנה שלישית התחתנתי, ואז עברתי לירושלים, וגם הלימודים בהדסה בירושלים, בכל אופן האווירה טיפה יותר נוחה. ממש כבר לקראת סיום. אני שומעת באמת כל כך הרבה תכונות ומגוון של נושאים. מה היית מגדירה כחוזקה שלך, הדבר שהוא בעצם התכונה המרכזית הבולטת שאיתה את רוצה לפעול? אני חושבת שכן... אני מרגישה שחשוב לי לחיות חיי שליחות. יהיה איזשהו "אימפקט"

משמעותי בחיזוק הבית היהודי, מאוד מאוד חשוב, כן. את באמת הרבה פעמים משמיעה קול שהוא לא סטנדרט, ולא אכפת לך אם הוא לא נשמע טוב. אם זה בחינוך הילדים, אם זה בזוגיות, את... זהו, זה לא בדיוק שלא אכפת לי, אבל אני חושבת שאולי זה איזשהו סוג של מגולמניות, אני רוצה להשמיע קול בראש גדול. אני ואת קיימנו שיחה על עניין הרווקות המאוחרת, דווקא בפורום אחר, ודיברת שם גם על ההיבט המקצועי, על ההיבט של עניין הפוריות בגיל מאוחר. את רוצה ככה להגיד את עיקרי התורה שלך בעניין? אני יכולה לדבר על זה שלוש שעות לפחות. זהו, זרקנו לך ככה... -דווקא הייתי רוצה לדבר על זה הרבה. אני אגיד לך, זה פוגש אותי קודם כול בתור רופאה,

שאני התחנה האחרונה. זאת אומרת, הבנות האלה שלא מצאו, או הבנים, לא משנה, שלא מצאו זיווגם ומגיעים בגיל מבוגר ואז באים עם חיוך רחב לדוקטור, "יופי, התחתנו לפני כמה חודשים ולא הולך. "תעזרי לנו." ואז אני עושה בדיקות, וחושכות עיניי, כי אני רואה שהשחלות האלה כבר, ככה רכבת כבר דהרה ולא תחזור. ואני זאת שצריכה לבשר להם. ולמדתי משהו מאוד מאוד נכון מרחל בולטון, שגם היא מופיעה פה. היא סיפרה איזשהו סיפור בשיעור שנולד לה איזשהו נכד עם לקות מסוימת והיא ראתה את זה. והיא אמרה לרופא, הוא אמר: "לא, את אל תגידי. "כי אם את תגידי, אז הבשורה באה ממך, "את הרעה." אז תחשבי, אני צריכה ללכת לבחורה המתוקה הזאת, שסוף סוף

התחתנה, ומחייכת וכל כך מצפה, ולספר לה שהשחלה שלה לא משתפת פעולה? למה? זה כואב מאוד. ולכן אני אומרת שאנחנו צריכים מראש לנסות לחשוב. -להקדים תרופה למכה. להקדים תרופה למכה. קודם כול לשדך את הבנות. לשדך את הבנות. כל אחת מאיתנו צריכה לעסוק בשדכנות. אני עוסקת בזה לא מעט. אבל זה כאילו פסה כבר להתחתן בגיל צעיר. הן רוצות ללמוד ולטייל. כאילו, יש המון "אני" לפני השליחות של חיי והתפקיד של חיי. אני מקווה שזה לא העניין. אני חושבת שזה משהו אלוקי, כי זה לא יכול להיות שכל כך הרבה בנות לא מתחתנות. אני חושבת שאנחנו צריכים מאוד מאוד באמת לא להיכנס באופן שיפוטי למה הבנות עושות את זה. זה כואב מאוד. אני יכולה להגיד

שבבית הבנות יודעות, הבנים והבנות, הדבר הראשון שאבא ואימא מתפללים, זה שיקימו בית. אחר כך שיעשו מה שהם רוצים, אבל להקים בית. וכבר בגיל מאוד צעיר הם מטפטפים את זה. לא שתמיד זה עוזר, אבל הם מטפטפים, מטפטפים. אני חושבת שייתכן וזה נמצא, הבעיה היא מורכבת מאוד. אבל מה שאת מספרת זה גם חלק מהעניין אולי, שאני במרכז, ואיך אני מגשימה את עצמי. אולי בית זה לא... שוב, אנחנו חוזרים לבית. לא בית, אולי זה לא מרכז ההגשמה ש... אולי צריך לדבר הרבה יותר על הבית ולדבר... תראי, הנייד שלך נמצא פה על השולחן, ואת רופאה. היום בעידן הוואטסאפ, ואני רואה שזה מכשיר כשר, ואני תוהה עם עצמי איך זה מסתדר לך? אז הנה, דיברנו על זה

שאני יכולה להשמיע קול שהוא קול לא שגרתי. אז באמת אני לפעמים, ודאי מול הקולגות שלי, אבל גם מול פציינטים. "אה, ד"ר, יש לי פה תשובות. והנה תגלגלי." ואני אומרת: "תראי לי איך מגלגלים." תראי, יש לי אמירה בזה. אין לי בעיה לקנות. -מה, לא הולך ודוחק בך הניסיון? אני יכולה גם לומר שאני צריכה את זה למקצוע שלי, ואני באמת צריכה את זה למקצוע. -נכון, לכאורה. מאמרים מקצועיים, להוציא ג'ימיילים, פציינטיות, ויש לי מלא ככה חומר. אם אמרתי שמה שחשוב זה הבית, וחינוך הילדים הוא מאוד מאוד חשוב, אני צריכה לדוגמה אישית לילדים שלי בקטע הזה. לא יכול להיות, לא ייתכן שכאימא, גם אם אני אשת מקצוע, וגם בעלי, יש לו בדיוק אותו

פלאפון, לא יכול להיות שאני אומר: "טוב, אני אוכל להתנהל עם זה. "העולם הרחב, אני מסתדרת איתו, "ואתם לא, אתם חלשים מדי." מצד אחד, אנחנו מאוד מחנכים לבחירה. זאת אומרת, הילדים שלי בוחרים לקנות כזה פלאפון. זה לא בא מאיזשהו... אף אחד לא כופה עליהם. ורבנים שהם שואלים, חלקם מאפשרים פלאפון קצת יותר... טוב, אנחנו נצטרך להמשיך לדבר פה עוד אחרי, זה ברור לך. יש לי כמה עניינים איתך בלי קשר. -זהו, אז זה מגביל אותי, אבל זה שווה לי. את מבינה? זה שווה לי, כן. טוב, אנחנו באמת לקראת סיום, ואני שומעת את כל הדברים, ובאמת כולי הערצה. אבל אם עכשיו את צריכה לבחור את חייך מחדש, מה היית משנה? טוב, את לא רוצה שאני אתחיל

לבכות פה. יא... אני רוצה... -הייתי מוותרת על הרפואה. זה נשמע מאוד מאוד לא משכנע, אבל הייתי מוותרת על הרפואה בלב שלם, בלב שלם. אני בטוחה שהייתי עוסקת בדברים של עשייה חשובה. כי למה? כי למה? -כי זה טוטליסטי יותר מדי. זה מקצוע שהוא לא מאפשר פשרות. זה מקצוע שבו את חייבת להיות לגמרי בפנים. השעות הארוכות, התורנויות הארוכות, החגים והשבתות, זו צרה בלי... באמת, צריבות קשות בנפש. ואני אומרת, לפעמים את אומרת, מסתכלת אחורה, היו שנים שבהן יש לך איזשהו סוג של לקונה פה, בתקופת הילדות של הילדים, שאת לא היית שם, ואי אפשר להיות ולא להיות. ואחד מהדברים שבעלי היה אומר, ואני חושבת שהתובנה הזאת היא מאוד נכונה,

שהילדים יגדלו. יש לך ברכה מרב גדול, והקב"ה בעזרך, ואני נמצא לידך, אבל את מפסידה את האימהות. האימהות היא מתנה, היא לא עול. זו מתנה, ואת לא נמצאת שם. את פשוט לא חווה את האימהות שלך. ובאיזשהו מקום אני מרגישה את זה היום. אני מרגישה את הכאב הזה. כאילו שזה פשוט חמק, ברח, כן. -אני תוהה אם יש אימא שלא מרגישה את זה, זה סתם בסוגריים. אני אגיד לך, היום לדעתי. בתקופה שלי... -רוב האימהות. אבל משהו פה השתנה גם לא לטובה. אני בתקופה שלי הייתי האימא היחידה בכולל אברכים שגרנו, שהיא לא בבית עם הילדים בארוחת צהריים. אז הייתה לי מטפלת שהבאתי ושילמנו הרבה מאוד, כדי שתהיה לנו מטפלת בבית. היום אני מתקשרת לנשים,

לבנות שלי אפילו, נשים לא בבית בצהריים. אני לא מצליחה לראות מה קרה לנו שנשים לא בבית. את מבינה? וכשיש כבר בחירה בתוך המקצוע, אני לא יודעת. זה מבחינתי לקבל את החוויה הראשונה של הילד, שהוא מביא את הציור מהגן, ולשמוע את החוויות הטריות מהגננת. זה משהו אחר. אחרי שגמרתי את ההתמחות, אז הילדה שנולדה אחר כך, אני הייתי אימא שהייתי פשוט מלווה אותה לגן כל בוקר, ויושבת שם שעה בגן ומסתלבטת, רק מתענגת מזה שיש לי זמן לשבת עם הילדה שלי ולראות מה היא עושה בגן. -וואו, אופוריה. והגננות ריחמו עליי, הן היו מאוד נחמדות, שנתנו לי לשבת שם, כמו איזושהי דבילית כזאת, יושבת ומסתכלת על הילדה שלה. ועוד עם מצפון על זה? -כן.

מקסים. איפה את רואה את עצמך עוד כמה שנים? חזון. -חזון, קודם כול אני מקווה שבתוך טווח של כמה שנים, אני אזכה לחתן את כל הילדים שלי. זה קודם כול, שיקימו בתים, בתים טובים של תורה. ואני כן רואה את עצמי יותר הולכת לכיוון של הכתיבה והפעילות הציבורית וגם פעילות מעין זאת תקשורתית, ופחות בעולם הטיפולי שאני נמצאת בו כבר 30 שנה. להוריד את המינון. להוריד את המינון. -כן, כן. ד"ר חנה קטן, תודה רבה לך. היה מקסים ומעניין כרגיל. תמיד אחרי שיחה עם ד"ר חנה קטן אני מרגישה שלמדתי משהו חדש. ואתן, אם עוד לא קראתן את הספרים שלה, מומלץ, מומלץ, מומלץ. נתראה בתוכנית הבאה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי