"הוא שירת בצבא בשביל לשמור על עם ישראל": סיפורו של דניאל שמעון פרץ הי"ד שנפל בשביעי באוקטובר

אני דודה שקולה, אני דודה של דניאל פרץ שנפל בשביעי במוצאי שמחת תורה התקשרתי לאחי לשאול מה עם הבנים אז הוא ככה אמר תשמעי אני בדרך לאסוף את יונתן שנלחם היום ונפצע אבל הוא בסדר אל תדאגי יתניאל אנחנו קצת מודגים, לא שמענו ממנו, אבל אנחנו מקווים שהוא בטנק א נלחם ונהנה. בסופו של דבר נודע שדניאל והצוות שלו בטנק נלחמו מהבוקר היו בבסיס בנחלוז הגיעו למיגונית עם השמה הזקות כמו שדניאל אמן תמיד להיות מוכנים לקרב הגיע כל הצוות מתוקתק מכף רגל עד ראש ציוד הכל שומעים גם ברדיו של הטנק כמה הוא ידע מה הוא עושה וקיבל החלטות חכמות ו אני לא יודעת אם הוא ידע שהוא הולך אל המוות כי הוא החליט לא להישאר בעמדה וללכת כי הוא

ראה את כל הגל השני של המחבלים נכנסים הוא הבין שהוא חייב לעשות משהו יותר מ מהעמדה שלו והוא נכנס אל תוך אל תוכה דרס ירער כמו שעתיים ורבע עד שהטנק נעצר ואז אז לא ידענו במשך בשבועות הראשונים זה הנהדר ואז כחול הנראה חטוף מתפללים נעשים המון מעשים טובים והמון דברים ורק לזכות דניאל ושיחזור בעזרת השם בשלום נודע לנו נראה לי אחרי חודש שהוא היה פצוע כי נמצא חולצה עם הדם שלו אבל לא היה עידות מהפציעה ומהניתוח של אדם על פשיעה קשה, חרדה, דאגה, תקווה שהכל יהיה בסדר. עוד לא היו עדויות של חתופים אחרים. חשבנו שהוא קצין, ישמרו עליו, התייחסו עליו יפה. א הוא קלף מכוח. בעצם אנחנו מהשביעי לאוקטובר. אני נוסעת לשם עם

ההורים שלי כל יום רביעי. כל הזמן אמרנו שדניאל יחזור אנחנו נמשיך עם המנהג הזה כי זה כל כך עושה לנו טוב כמשפחה והתחלנו להכין אמא שלי שמרה כתבות והפרשות חלב ומעשים כל מה שנעשה בשביל דניאל כדי להראות לו כשהוא יחזור לאמא שלי למשל אה החמישה חודשים הראשונים היו כאילו לכאורה יותר קלים לה כי הייתה תקווה והרגשתי שאחרי זה היא דואכת כי אין תקווה כי זהו אני החולייה מקשרת בין ה בגלל שני גר ליד ההורים שלי כל הודעה כל א כל כל מה שצריך להגיד להורים שלי ולא מתאים בטלפון אז א אז זה אני וזה היה לא פשוט וכמובן גם על ההודעה על דניאל ואחרי חמישה חודשים אה הייתי בשיעור בערב, דורון מתקשר, יש לי קצת חדשות פחות הודיעו

לנו שתחיל לספר לי שבעצם שדניאל בעצם נהרג בשביעי, יש סרטונים של מחבלים, תגידי להורים ותבואו אלינו. תוך כדי שאני עוברת מהבית שלי לבית של ההורים שלי, שזה שנייה, זה ממש אחד ליד השני, האחי השני מתקשר והוא עוד לא יודע. ואמרתי לו אילן למה אתה מתקשר אליי עכשיו אז הוא אומר לא רק רציתי לשאול מה אתם עושים בסעודת פורים ואז לא יכולתי אמרתי לו תקשיבי אני שנייה אני צריכה להיכנס לאמא ואבא דורון בטח עוד שנייה מתקשר אליך אבל הייתי חייבת להגיד לו ונכנסתי ואמרתי ראיתי שהם יושבים אמרתי להם דורון התקשר אליי עכשיו צבא היו אצלו ודניאל כבר לא בן החיים ובסדר בחינו ומה ומי ואיך סיפרתי מה שאני יודעת נסענו ונכנסנו ראינו

כמובן כבר חסום הכביש הוא היה צריך להיכנס היה חברים בחוץ כבר רק חיבקתי את החברים כי זה לחבא קצת מדניאל אה א וזהו ונכנסנו התחבקנו עם שלי עם דרון והיא רק אמרה לי הר לפחות הוא לא סבל הוא לא סבל תוך כדי צריך לקבל החלטה ודורון כמו שהוא יודע כי הוא בן אדם של עשייה של ישר לתפעל את הכל באמת הם מגיעים דורון ושלי למסקנה ש אה שכן שעושים לוויה זה גם חובה. יש חולצה עם דם. חייבים לקבור דם. זה גם חלק מבן אדם. מבחינתנו, מבחינת המשפחה שלנו זה היה ציון, מקום להגיע אליו. נכון שהוא לא היה בפנים, אבל משהו שם נתן לנו נחמה של כל כך הרבה, לא היה כלום. וזה גם משהו שלומדים מדרון ושלי, פשוט להודות על על היש. הקללה לא

מטל את הברכה וההכרת הטוב על כך שיונתן באמת ניצל לא עלינו יש משפחות יותר מילד אחד ביום אחר יכול להיות לא עלינו שני ילדים

וזה הכי קשה הלוויה הראשונה שיצאנו מהבית ואנחנו מלווים אותו ואמרתי זה היה צריך להיות הפוך הוא היה אמור להיכנס למושב וללוות אותו ירד גשם כי השמיים בכו גם איתנו. גיבור יושב בכיסא הכבוד. זה הדימוי תמיד שיש לנו שהוא שם הוא בסדר. ואנחנו צריכים להתמודד עם האבל שלנו, עם העולם בלי, עם סבא וסבתא שקוברים נכד. אבל הוא בסדר. והוא לא היה רוצה דברים אחרת. הוא שירט בצבא בשביל זה, בשביל לשמור על עם ישראל. וגם יונתן להו ספק באותו בוקר שהוא עוזב את ארוסתו ויוצא לקרב. אפילו שהמגד שלח בקבוצה שלהם בבוקר שמחת תורה. א מי שיכול שיגיע. רון אמרנו מה זה מי שיכול שיגיע? אתה לא יכול. אתה מתחת עוד 10ה ימים. לא הבינו בכלל

מה את האירוע. מי הבין מה קורה בכלל. גנתן היה מאלה ששחררו את בסיס נפלוז. כשיונתן נכנס לבסיס הוא ראה שהטנק של דניה לא שם ומבחינתו זה היה חדשות טובות כי הוא בחוץ נלחם והוא לא בטווח הזה שדברים שהם ראו שם גם בדרך וגם בתוך הבסיס. כמובן שלא ידענו שבעצם איפה שיונתן נפצע בבסיס דניאל כבר נלחם ממש מחוץ ונחטף משם. מה עושים? יונתן היה אמור להתחתן ב-17 לאוקטובר, 10ה ימים אחרי ולא היה ברור. ואחרי שהבנו שאמרו לנו תקשיבו, הסטטוס שלו לא שתנה בזמן הקרוב, כרגע מוגדר כנהדר, אז הם החליטו כן להתחתן. כולנו ברגשות מאוד עמוסים ב בחתונה בהתחלה. מגיע החופה. כמובן יונתן מדה לחופה שלו כי הוא עדיין פצוע נורא ברגל וחבר הכי טוב שלו לא שם. מעבר לזה שזה אח שלו באמת החבר הכי טוב שלו.

ופתאום הרב אומר צריך להתייחס לפיל שבאחד למי שאין שלא פה.

וכמובן כולנו פרצנו ב בבכי ואמרנו פרק תהילים. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו מנוגיענו לזמן הזה.

איךשהו הצלחנו לאסוף את עצמנו, לנגב את הדמעות ולסמוך באמת באמת עם יונתן וגליה ולמדנו את השיעור הזה שדורון כל הזמן חוזר עליו על הגם וגם בחיים שלנו שממש אפשר באותו רגע להכיל כאב ועצב וחרדה וגם שמחה עצומה. אם אנחנו קופצים שנתיים אחר כך, מתן אנגרס יצא הנהג של הטנק שלו. וכשהוא יצא גם זה היה גם וגם כל כך שמחנו כל כך לראות אותו יוצא על הרגליים ובשביל המשפחה היקרה הזאת שהפכו להיות משפחה בשבילנו. וזה בעצם הטיפה של דניאל שבו וגם העצב. לא ידענו באותו בוקר מתי יצאו ה החללים ואני הגעתי לקפה דניאל שזה העגלת קפה שהבן שלי נדב הבן דוד של דניאל הקים עבורו לזכרו להפיץ את האור והחברות והפתיחות הלב היא רואה את בן

שלי אני פשוט מחבק אותי אני בוכה ובוכה למה צריכה להירגע אמא יהיה בסדר אמרתי לא זה בסדר הוא חזר מתי אנחנו כל כך שמחים אבל אמרתי לו תביא לי מיקרופון עכשיו ואני ביקשתי שיגידו איתי עוד פרק תהילים שלא נשכח גם את כל מי שצריך עוד לצאת לקבורה בשמחת תורה בשולחן יושבים איתנו הקצין המלווה של הזה ועוד חוקר עוד שני שני אנשי צבא ואז הוא אומר יוסי שמש הקצין שלנו אומר אמ הנה החברים של יונתן ממטכל לקחו תעשה מהצלב האדום ונכנס לארץ אני הולכת הצידה לבכות ואח שלי שר ושבו בנים לגבולה נראה לי רבע ל-12 בלילה יש 100% זה דניאל ווכל מה שראיתי בחדר הזה הייתה אמונה גדולה והודיה שזכינו להיות מהראשונים ש של החללים שיצאו

ועוד קצין שציפינו לגמרי שיהיה בסוף אם יהיה בכלל מי יודע אם ימצאו הם ידעו אם יש והייתה לוויה נתן שלנו תנגרסט את הקש להגיע חטוף מקצת יותר מ-24 שעות אחרי שיצא בקושי עומד על הרגליים בשבילנו זה היה כבוד גדול והוא רצה בסך הכל לכבד את הקצין שלו שזה אומר הרבה הרבה אני לא יכול אני רוצה לנשף אותו הוא הגיבור שלי באמת הוא המפקד שלי ושל כל עם ישראל המשפחה היקלה הזאת של דניאל שאני הולך ללבות אותם כל החיים כל החיים לשנייה אני לא עוזב אותכם והוא פשוט ירוה אותי תמיד בכל מקום שאני הולך הוא שם איתי

רק אז אחרי שנתיים יכולנו הרגשתי להתחיל לאבד את כל מה שעברנו בשנתיים האלה. שתי לוויות, שלוש הזכרות בשנה הראשונה. זה הזיה. זה משהו לא מהעולם הזה. את לא חושבת בכלל. את לא מאמינה שזה הסיפור שלך, שזה הסיפור שלנו. אבל מצד שני אנחנו איכשהו תודה להשם שיש לנו א' אמונה ובת יכולת. כל הזמן להגיד תודה. התודעה הראשונה היה שיש לנו ידיעה שאנחנו לא עוד רון נרד. תודה שנייה ש שהיה לנו ציון קבר ואפילו בלי גופה. ותודעה שלישית שהוא חזר מהראשונים, מהחללים, שיכל גם לא לחזור. אף פעם. ברוך השם. שאפשר גם להגיד ברוך השם גם במצב הזה. דניאל אהב את החיים. דניאל היה בן אדם של חברים אבל עמוק של חברים, חבר כל כך מכל המגוון

ודניאל רוצה לראות אותנו נהנים מהחיים כי בזכותו ובזכותם אנחנו פה וזה לא לשב אנחנו פה ואנחנו נחיה ואנחנו נחיה טוב נכון הוא לא פה איתנו פיזית אבל הוא איתנו כל הזמן