"בכיתי. כעסתי עליו מאוד": מירית בניטה על הרגע המכונן בחייה

הבן הבכור שלי קוראים לו רועי שלפני 10 שנים א הוא החליט שהוא חוזר בתשובה ולנו או לי יותר כון זה היה הלם ו נוצרה בהתנגדות מטורפת אני ראייתי ברועי מישהו כזה זה שילך וילמד באקדמיה ופתאום זה היה נראה לי חשוך גלותי ובכלל לא שייך ל למשפחה הטובה שלנו כזה לחזור בתשובה כעסתי עליו מאוד בכיתי המון בכיתי רוב הזמן כל נטילת ידיים שלו בכיתי אני זכ להת שכבתי לו את הנר להבדלה ולא הסכמתי כל זהת צעקתי וביזיון פשוט לא הכרתי כל דבר בעצם ששי שנעשה על ידי רועי בקדושה היה בשבילי שבר גדול יום אחד אמרתי לעצמי שאני עכשיו צריכה להכיר את ה כאילו אויב וללכת ללמוד אותו ואז אמרתי טוב אני אלך לשיעורי תורה כדי ללמוד ואז להתקיף

קצת את רועי אני אדע במה מדובר ואני אציל אותו ואז באחד הימים פשוט כיבסתי לו את הציצית וכל החוטים שלה הסתבכו והייתי צריכה ככה לפרום אותם ופתאום כשפרידה הרגשתי שאני פורמת את כל הקשיים שהיו לי בתוכי ועוד חוט ועוד חוט ואני זוכרת לקחתי ממש את החוטים ונישקתי אותם נישקתי את הציצית וזה היה רגע שבו הרגשתי שמתחיל להיותי במקום התנגדות שיש בי שיש בי כאילו מים במקום ההתנגדות הזו ובעצם הרגע המכונן שלי זה שבאחד השיעורים זה היה שיעור על הכשרויות בעלי חיים כשרים על הדגים שכל דג שיש לו קסקס אז יש לו סנפיר והרב זמיר גם דיבר על על השחיטה שבעצם שחיטה של בעלי חיים בגלל המבנה של העורק הם לא מתים בייסורים כשיצאתי

מהשיעור אמרתי מה מה אני אעשה עכשיו עם כל ה עם כל האמת הזאת האם אני אבחר באמת או בנוחות באלי להמשיך בחיים שלי בפאן בשבתות בטיולים ופתאום הדבר הזה השיעור זה במיוחד הוא הדהד לי מאוד מאוד חזק הוא היה לי הוא היה לי אמת בפרצוף שבת אחרי א הלכתי לחברה ואז עברנו ליד איזשהו בית מדרש של בני קיבה והכל כל השיעור על הכשרות עלה לי ואמרתי לבעלי תעצור פה תעצור פה רגע תעצור את האוטו אני בחיים שלי לא נסעת יותר בשבת והוא עצר ירדתי וזהו עברו מאז תשע שנים בטח שנו עשת בשבת ואני שומרת אותה ואוהבת אותה בחרתי באמת מול הנוחות בחרתי בחיים בחרתי ברועי בחרתי עוד פעם ב גם בבעלי זה אין לזה תחליף עד היום שאני רואה ציצית ואני

רואה אנשים שהחוטים יוצאים גם לבעלי אני כל הזמן מסתכלת על החוטים ואני אומרת יש להם חלק בתשובה שלי ל לחוטים האלה ‏l