קצר ולעניין: משקל הדוגמא האישית בחינוך - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה לכולם. הרמב"ן כותב שאחד היסודות הגדולים בחינוך ילדים זה הדוגמה האישית. דוגמה אישית משפיעה על ילדים יותר מהרצאות, יותר משיחות מוסר כי הילד ראה כיצד מתנהלים ברגע של מבחן, ברגע של ניסיון. הרמב"ן כותב את הדברים על הפסוק "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך." שואל הרמב"ן: מה הקשר ביניהם? מה הקשר בין כיבוד הורים לבין אריכות ימים? לפי פשט הדברים, פרס - אתה מקבל מתנה מבורא עולם. אתה מכבד את ההורים - יאריכון ימיך. זה אמיתי. אומר הרמב"ן שבתוך הדברים גם מסתתר מהלך טבעי. כשאתה מכבד את ההורים הזקנים שלך, וילדיך רואים דוגמה אישית כיצד נכון להתנהג כלפי הורים מבוגרים, כשאתה תזקין, איך הם יתנהגו

איתך? באותה צורה כי הם למדו שאבא ואימא מבוגרים הם קודש קודשים. שהילדים דרוכים כיצד לכבד את ההורים, אז גם כשאתה תזקין, יכבדו אותך בצורה טובה "ויאריכון ימיך- " אדם מבוגר, כשמכבדים אותו זה מאריך את ימיו, דואגים לו לכל צרכיו, כולם חרדים לגורלו, דואגים לו. "יאריכון ימיך." אבל אם אתה רק נותן שיחות מוסר על כיבוד הורים, אבל לא רואים דוגמה אישית אצל ההורים, מה בעצם יקנה להם? וזה נכון לא רק בכיבוד הורים, בכל תחום. נתאר לעצמנו אב עם ילד בן שמונה. הוא יוצא כעת מחניון תת-קרקעי, אף אחד לא רואה, והוא שומע לפתע חבטה. התנגש ברכב אחר, שבר את הפנס. הילד: איך אבא יגיב עכשיו? מאוד נבוך, גם הילד רואה: נשבר פנס של

רכב אחר. פעם ראשונה שהוא נפגש עם מצב כזה. להפתעתו, הוא רואה את אביו יוצא, ניגש לרכב, בוחן את הנזק, לוקח דף, רושם את שמו עם מספר טלפון. שברתי לך את הפנס, אני לא יודע מי אתה, נא צור קשר, נשלם מה שצריך. והוא מכניס לו את זה מתחת המגב. כשהוא נכנס לרכב, אומר לו הבן: אבא, למה לא ברחת? למה אתה משאיר לו את הפתק? ואומר לו האבא: מה פירוש? הזקתי לו, צריך לשלם. אומר לו: אבל אף אחד לא ראה. מצביע למעלה. אלוקים רואה בכל מקום. אנחנו צריכים להיות אנשים ישרים. אני אבדוק מה קורה עם הביטוח, נראה מה אפשר, אבל מה שצריך אני אשלם. והוא ממשיך לנסוע. הילד הזה קיבל שיעור ביושר, להיות אדם ישר בחיים, יותר מכל שיחת מוסר כי

הוא ראה דוגמה אישית. אבל ילד שיושב ליד אביו, משחק בלגו והוא שומע את האבא מדבר בטלפון עם לקוח שכבר שנתיים מתחמק מלשלם לו 15 אלף שקל שהוא חייב לו. והאבא בדרך כלל מדבר בנחת, אדם רגוע, אבל כעת אותו לקוח הוציא אותו מהכלים, הוא התפרץ עליו, קילל אותו קללות נמרצות וגם ניבל את פיו. והאבא מרגיש: אני לא אחד שמדבר כך, אבל הוא הוציא אותי מהכלים. כשלאחר שבועיים הוא רואה את בנו כועס על האח הקטן ומנבל את הפה ומקלל אותו באותן קללות, האבא לא זוכר מה שהוא דיבר לפני שבועיים. הוא מזדעזע: איך אתה מדבר? אתה מלכלך את הפה. אבל הוא שומע אותך, אז מה אתה מצפה ממנו? הדוגמה האישית משפיעה יותר מכל דבר אחר. אם שגילתה

לתדהמתה שבנה בן ה-10 משקר כמה פעמים. הכנת שיעורי בית? הוא אומר שהכנתי, התברר שלא. מקרה אחר ועוד מקרה, שקרים. והיא יוצאת מדעתה: אצלי בבית ילד משקר? אני לא יכולה לסמוך על הדיבור שלו? והיא לקחה אותו לשיחה ודיברה איתו, יש כללים כיצד לשוחח עם ילד, דיברה איתו בצורה הכי יפה, הכי נכונה. חמש-שבע דקות העבירה את המסר עד כמה אסור לשקר. כמה מרוצה? היא מרגישה שהילד הפנים את הדברים כי היא באמת אשת חינוך, היא יודעת איך לדבר, איך להחדיר ללב. הכול מתוך אהבה, מתוך שמחה. היא נמצאת באחד החדרים הפנימיים, מסדרת את הארון, נקישות בדלת. הילד פותח, הוא ראה את השכנה מהדלת ממול, והיא שואלת: אימא בבית? אם היא בבית, תאמר

לה שאורחים חשובים אמורים להגיע. המיקסר שלי התקלקל אתמול. אני חייבת לאפות עוגה. מבקשת בהשאלה את המיקסר שלה. הילד הזה נכנס לבית, מחפש את אימו. מוצא אותה שם בחדר. השכנה שאלה אם את בבית. אם כן - היא רוצה את המיקסר בהשאלה. והאימא הזו לא רוצה להשאיל. יש לה סיבות. השכנה הזו תמיד מחזירה עם חלקים חסרים, היא לא מדיחה כמו שצריך את הכלים, היא מחזירה אחרי חצי שנה, ייש לה סיבות שהיא לא רוצה להשאיל לה. אבל לא נעים. היא לא מוציאה מילה מהפה, רק תנועה בידיים: אני לא בבית. והילד הולך ואומר: אימא לא בבית. זה במקרה הטוב. יש ילד שהולך ואומר: אימא אמרה שהיא לא בבית. אבל נניח שהוא הלך ואמר: אימא לא בבית. מה יותר

ישפיע על החינוך של הילד? שיחת המוסר שהוא קיבל כמה אסור לשקר או שבריר השנייה של התנועה הזאת ש"אני לא בבית?" ברור ששבריר השנייה ישפיע הרבה יותר. הוא רק ראה שאימא יודעת לדרוש דרשות יפות, אבל ברגע של מבחן היא עצמה משקרת. כשקשה לה, היא לא מדברת אמת. אז מה הבעיה שגם אני אהיה כזה? הדוגמה האישית, איזו אחריות יש לנו על הילדים בכל רגע ורגע. כשיש ילדים בבית, צריכים להרגיש: אנחנו מצולמים כל רגע. כל אדם שנמצא באולם אירועים, גם אם הוא לא מתנהל ליד השולחן בתרבות הכי נכונה לפי כללי האכילה, אבל כשהמצלמה מתקרבת לשולחן, לפתע רואים אותו מתנהל אחרת, נהיה מתורבת. מה קרה? המצלמה מתקרבת. כשיש ילדים בבית, צריך להרגיש

בכל רגע ורגע: המצלמה מתקרבת. מכאן גם נלמד עד כמה חשוב שההורים בינם לבין עצמם לא יריבו ליד הילדים. גם אם קורה שיש ביניהם מתחים, שימצאו את הדרך בינם לבין עצמם איך להסתדר, אבל יחליטו: ליד הילדים אנחנו רק אוהבים ושמחים ומכבדים. אף פעם לא נרים את הקול, יש כאן מי שמצלם אותנו. לטובת הילדים. גם אם לנו אין כוחות לעמוד בניסיונות האלה, אבל לטובת הילדים. אבל אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיה להם שלום בית, שלא יתגרשו בעתיד, שיכבדו את בני ובנות הזוג, חייבים לראות דוגמה אישית אצלנו, אצל ההורים, כיצד אנחנו מתנהגים כי איך הם יכולים לדעת איך הורים, איך זוג אמור להתנהג? מה שהם רואים אצל ההורים. יכולים ללמוד מספרים.

מי שלא ראה אצל הוריו, צריך להשקיע בהרצאות, בספרים. אבל זה לא פשוט. כשרואים דוגמה אישית, זה הדבר הגבוה והנשגב ביותר. כך גם בחשיפה לתקשורת. היום כל ההורים מבינים שהסמארטפונים למיניהם הם הרסניים לילדים. ילד בגיל 10, 12, 15 נחשף לדברים נוראים שבדורות הקודמים אנשים בגיל 30 לא ידעו בכלל שיש זוהמה כזו בעולם. והיום, מלבד הסחיטה באיומים שיש שם בין ילדים בפייסבוק וכדומה והחרמות ודברים לא פשוטים שכולם יודעים מה שקורה היום בכלים האלה שאצל ילד, ילד כזה יכול להיות מרוכז בלימודים? הוא יכול להצליח? אבל אם ההורה אומר לילד ש"אני לא מרשה שיהיה לך טלפון כזה," הילד לא מבין: אז למה לאבא כן יש? אם אתה רוצה שלי יהיה

טלפון חסום, יש היום הרבה סוגים של חסימות. אז למה אצלך הטלפון לא חסום? אם אתה, האבא, יושב בבית ליד הטלוויזיה וצופה בסרטים שיש שם דברים מקולקלים של חוסר נאמנות בין בני זוג וחוסר צניעות וניבולי פה. אני לא מדבר על סרטים גרועים קיצוניים, אפילו דברים כאלה. והילד רואה שאתה מקשיב ואפילו מחייך, אז מה הוא למד? שאין בזה שום חיסרון, בכל התכנים שנמצאים שם. אם אנחנו רוצים ילד ערכי, ילד בנוי, ילד איכותי, זה מחייב אותנו לשמש כדוגמה אישית, הן בדיבור, הן בהתנהלות, בעמידה בניסיונות שונים. ואז באמת הילד מעתיק את הדברים האלה לעצמו והם מלווים אותו לכל החיים. חז"ל אומרים על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים," בספר

שופטים כך כתוב, בתחילת הספר: "ויהי בימי שפוט השופטים." בתנ"ך אין אות מיותרת, ודאי אין מילה מיותרת. היה צריך להיות כתוב: "ויהי בימי השופטים." אם אתה קורא לו שופט, מה זה אומר? שהוא שופט. למה צריך לומר "בימי שפוט השופטים?" אומרת הגמרא שיש כאן רמז עם עקיצה לשופטים של אותם הימים על האיכות הירודה שלהם, שהדור היה שופט את שופטיו. כלומר, השופטים הם היו נשפטים על ידי העם. כשהשופט אומר לאדם שנמצא לפניו "טול קיסם מבין שיניך," היה אומר לו: ואתה, אדוני השופט, טול קורה מבין עיניך. כלומר, השופטים היו כל כך מושחתים עד כדי שכשהשופט היה מעיר ליושב לפניו "טול קיסם מבין שיניך," בין השיניים, איזה מקום נסתר, אבל יש

שם קיסם שהוא לא נמצא במקום. הוא אומר לו: אתה מדבר על הקיסם שאצלי? אתה טול קורה, ולא בין שיניך, בין עיניך. ואתה לא רואה את הקורה הזו. איפה אתה נמצא, ועוד אתה מעיר לי הערות. אסור לנו כהורים שנגיע למצב שנהיה כמו בימי שפוט השופטים, שמעירים לילד והוא עצמו מתנהל אחרת. כך גם בבית כנסת. הורה הולך עם ילד בן 8, בן 10, בן 12 לבית הכנסת. יש הורים שמעירים לילד: למה אתה לא מסתכל בסידור? ואתה, האבא, כל הזמן מסתכל בסידור? תן לו להרגיש בבית הכנסת את המרחבים, את השמחה, את הנעימות. אל תקשר בתודעה של הילד בית כנסת עם מקום לחוץ. אבל אם אלה המסרים שהוא יקבל, ביקורות והערות, נזיפות, אז מגיל קטן הוא מתרגל בתודעה,

הרי תמיד ההקשרים האלה, הזיקה שהמוח יוצר בין דברים מאוד משפיע על כל החיים. הכלל תמיד לחנך את הילד לערכים מתוך קישור בתודעה בין הערך הטוב שאנחנו רוצים להקנות לו לבין שמחה ומתיקות ונעימות באותו דבר. כך הוא ייפתח שאיפות לכל החיים ללכת בדרך טובה ולעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר. ויהי רצון שנזכה באמת לראות נחת מכל יוצאי חלצינו.