"שאלתי כל חמש דקות: 'אני אחיה?'": לורן אביטל על הסוכרת שהתגלתה בגיל הנעורים

ברוך הבא לחיים החדשים שלך. יש לך סוכרת נורים. יאללה, תתחילי לחיות.

לורן, מה נשמע?

בסדר. מה שלומך?

ברוך השם. אנחנו בפודקאסט שמדברת כאבי גיל הנאורים. התנערי, אני שמחה לארח אותך. א תספר לנו קצת מי את?

א אני לורנה ויטל. אני בעלים של סוכנות פרסום שנקראתגינץ ויש לי סוכרת ניורים מגיל שנה היום אני בת 25 ואני גם פעילה ברשתות החברתיות להלאת מודעות לסוכרת ניעורים ומנהלת את העמודי סושיאל של מכשירי סוכרת.

וואו, זה היה קצר ולעניין.

כן. אז בואי נחזור קצת אחורה עלכרת נאורים. אולי אפילו טיפה לפני הסכרת נורים. תספרי לנו לאיזה בית נולדת. גדלתי לאמא רוסיה ואבא מרוקאי אז אני חצי חצי לא ממושלם לנו

אוקיי

אה אני מאשקלון במקור א

אמא עולה מרוסיה

כןיפה אמא עלתה מרוסיה א היא עלתה אני אפילו לא בטוחה בדיוק אני לא רוצה להגיד סתם אבל הם עלו מרוסיה ואבא שלי עלה ממרוקו

וואו ממש קיבוץ גלויות

כן

אז בואי תספרי לי איך בעצם הסכרת מגלה אותך או שאת את מגלה את הסכרת. איך זה קורה בעצם?

אמ איך זה קורה? אה אמא שלי אחות א בבית חולים אה ואני בת שמונה א ואמא שלי מתחילה לשים לב שמשהו מוזר קורה אצל הבת שלה. א אני מתחילה פתאום להרזות ממש. ירדתי כמעט חצי משקל גוף א מרטיבה במיטה כל הזמן צמעה כל הזמן חשקים למתוק או חשקים מוגברים לרעב ואמא שלי אומרת אוקיי משהו פה משהו פה מוזר

א והיא לקחה אותי לבדיקות דם

ואת לא הרגשת שום דבר שנייה לפני הבדיקות דם את לא מרגישה על עצמך שאת כל הזמן קם לשירותים

אני מרגישה אבל אני בת שמונה אז כאילו אני מתלוננת לאמא שלי אבל את יודעת אנחנו בגיל הזה אני בכיתה ב' אני לא אני לא הולכת לבית ספר כמו שצריך אני שמה לב לזה

וואו אז זה פוגע לך גם בתפקוד כן

זה פוגע ברור זה פוגע בתפקוד יש כאבי ראש מרגישים טוב א יש חולשה כל הזמן נהדרים מבית הספר כל הזמן כי אני מצוננת מהמזגן אף אחד לא יודע שיש סוכרת כן בסוף זה הסוכרת אבל כל הזמן הייתי חולה אף אחד לא באמת ידע למה זאת אומרת זה לא פגש אותך בכיתה ב' את חיה עם זה איזה שנה, שנתיים? כנראה כנראה שזה היה איזה תקופה של שנה אולי אולי קצת פחות וזה פשוט את יודעת ככל שלא מטפלים בזה אז כמובן זה ממשיך ומחמיר וזאת הייתה התקופתסי כאילו שהרגשתי ממש כל יום לא טוב אף פעם אי אפשר להבין לאיזה בוקר נקום

וואו זה קשוח

כן

ואמא לוקחת אותך לבית חולים

כן אמא שלי לוקחת אותי קודם כל לקופת חולים לבדיקות דם ושם מגלים סוכר גבוה ואז

כמה גבוה את זוכרת? אה 400 הנורמה הזה 80

גבוה מאוד א

כן זה פסיכי

זה סוכרת זה זה חמצת כבר בשלב הזה ולוקחים אותנו אומרים לנו טוב אה יש להבת שלך סוכרת קחו את הדברים עכשיו וטוסו לשניידר

לא היה שם שאלה בכלל כבר בקופת חולים ידעו להגיד

לא אין שאלה עם סוכר כזה גבוה יש סוכרת כאילו אין פה מקום לטעויות

הבנת מה זה אומר ילדה בכיתה ב' מה זה אומר סקר

אין לי מושג ג הכל רץ סרט נע כאילו הכל בהילוך מהיר את פשוט לא מבינה מה קורה למה כל הרופאים בלחץ למה אמא בלחץ לאן אנחנו נוסעים חוזרים הביתה אורזים תיק נוסעים לשניידר כאילו זה בבום זה יום יום אינטנסיבי בלי רגע להתמודד עם איתו

אז א כן

איך את מקבלת את זה את זוכרת

לא מקבלים פשוט

גם את לא מבינה שזה סכרת זה לא מכניס אותך באיזה כיפאון, חרדה, דכי, כלום

אין מחשבות, אין מחשבות, אין מחשבות זה כמו ניתוק המוח פשוט כאילו לא חושב את בפחד ואת אני פשוט כל הזמן מסתכלת על אמא שלי, מחפשת את ה את המבט, את התשובות שתגיד לי כאילו מה קורה איתי, מה הולכים לעשות איתי? אני זוכרת שכל הזמן שאלתי אותה, אני הולכת להיות בסדר. אני זוכרת ששאלתי אותה אני הולכת לחיות.

וואו, זה בוגר.

אני שאלתי אותה כל חמש דקות אני אחיה. אני אחיה ככה גם בנסיעה לשניידר גם בדרך חזרה הביתה

ואם עונה לך

בטח היא אומרת לי כן תחי הכל יהיה בסדר

זאת אומרת אמא שומרת על איזשה

האוגן שלי

אמא שומרת על איזשהיא יציבות והיא מבינה היטב ומה מדובר כי היא אחות

נכון

ומה קורה שם בבית חולים

פוגש אותנו פוגשים אותנו כמה רופים שצריכים לעצב אותי כי אני במצב של חמצת שזה מצב מסכן חיים א

תסביר לנו מה זה חמצת למי שלא מכיר.

אה, חמצת זה בעצם שהסוכר גבוה המון זמן וזה יכול לגרום לפגיעה באיברים פנימיים בסופו של דבר וכל האיברים החיוניים בגוף. א וזה מצב שבו צריך לייצב את הסוכר באופן מיידי. איך מייצבים סוכר? קודם כל מחברים לאינפוזיה ושמים אינסולין שזה מה שחסר למי שיש לו סוכרת נאורים. הלבלב לא מייצר אינסולין.

את כל זה את לא יודעת. אז את זה את יודעת להגיד לי היום.

נכון. זה עוד לא עוד לא ידענו. אני רק יודעת שעכשיו שמים אותי על איזשהיא רופה, על איזשהיא מיטה. אני זה מאוד טראומטייה. אני זוכרת את זה עד היום כאילו זה קרה אתמול. משקיבים אותי על מיטה, פותחים לי את הידיים, מכניסים פה מחת, פה מחת, מתחילים לעבור. גם לוקחים ממני בדיקות דם, גם מתחילים להעזרים לי אינפוזיה, גם מתחילים לשאול אותי מיליון שאלות וזה הכל מרגיש כמו סרט רע. כאילו נכנסתי לאיזה סיוט

וואו

ו ואני כל הזמן מחפשת את המבט של אמא שלי שגם אמא שלי היא בלחץ היא לא יודעת עד הסוף מה עכשיו קורה, מה עושים, איך מתמודדים, איך איך מתחילים את החיים החדשים האלו בעצם.

אוי, איפה אבא בכל הסיפור? אבא שלי היה בעבודה והוא שמע את כל הסיטואציה והוא נסע נסע לבית חולים. הוא לקח את זה מאוד מאוד קשה. הוא היה בוכה יום ולילה כאילו

וואו זה נשמע שהאמא הייתה ככה יותר

גם אמא שלי בכתה אבל היא היא פשוט מבינה יותר א היא חיה את העולם הזה של הרפואה אז היא היא ידעה יותר גם להבין את הסיטואציה וכרופאים הם מנתקים רגש והיא ידעה לעשות את זה במקום הנכון כי היה צריך לתת איזשהו עוגן למשפחה לי לאבא שלי אחרת א לא חושבת שהיינו עוברים את זה הופכים בתמונה? לא, אח שלי, אח שלי גר בקנדה אז

וואו

כן,

אני מבינה. אז בעצם את נכנסת לבית חולים באותו יום, מכניסים לך מכל הכיוונים, זריקות, א, בדיקות, מחתים, ומה קורה? את נשארת שם?

כן, אנחנו מושפזים שבועיים א והולכים ללמד אותנו איך לחיות את החיים החדשים עם סוכרת. מה זה אומר? איך אוכלים עם סוכרת? מה נדרש לעשות. מודדים סוכר, שמים אינסולין. איך יודעים כמה אינסולין לשים? זה עולם חדש שנפתח בפנינו.

שלא ביקשת אותו.

שלא ביקשתי אותו, אבל הוא נכפע עליי ואין מה לעשות. ועכשיו צריך ללמוד איך אה

את מסכימה להיות במקום הזה שלה ללמוד רגע מה עושים או שאת בהקחשה או בהדחקה? אני לא יודעת.

תחילדה בכיתה בית מגיבה.

לא הייתי בהקחשה ולא בלא. פשוט הבנתי שזה מה שנכפע לי וזה מה שאין אין דרך אחרת. כאילו אני רוצה לחיות. זאת הייתה שאלה שתמיד הכבינה אותי. אני אני אחיה. אני רוצה לחיות. אז אני אעשה הכל כדי לחיות. וזאת הייתה זה היה קו המנחה שלי. ויושב מולנו רופא שהוא גם זונאי וכל מיני אנשי צוות שמסבירים לנו איך לחשב פחמות ואיך שמים אינסולין ומה א צריך לעשות עכשיו ואיך מודדים סוכר. א והמון פרטים שילד ב לא רוצה לדעת

פרים כמובן אמא שלי שם בשביל להבין ו להבין עד הסוף מה עושים ואיך עושים

כמה זמן את נשארת שם

שבועיים היינו בבית חולים

וואו שבועיים את מושפזת

כן זאת הסתגלות כדי שהרופאים יעקבו שאנחנו לא עושים טעויות שאני לא עושה משהו שהוא לא נכון יש גם מעקב על תזונה יש מעקב על זריקות ו ואנחנו פשוט לומדים בשבועיים האלה כל מה שהיה לי אכפת אני זוכרת שהיה שם איזשהיא חנות צעצועים אז סוף כל יום א של בדיקות כזה אז אמא שלי הייתה קונה לי בובה חדשה

וואו

אז זה היה ה

יש לך אותן עדיין

האמת שיכול להיות יכול להיות שבבית של אמא שלי יש אותן עדיין

איזה מגניבה אני זורקת את כל הציורים של הילדים מהגן כל סוף שבוע

לא נראה לי שיש לי האמת שנראה לי שיש לי אותם עד היום אבל כן כאילו זה היה וואו

לפחות לפחות זה היה הפינוק כזה

יש לך בובה בסוף היום

יש לי בובה בסוף היום

וואי ואת

כן

זוכה לביכורים בשבועיים האלה חברות מגיעות מה הולכת

המון הכיתה שלי הגיעה כל הכיתה שלי הגיעה המנהלת הגיעה המון אנשים הגיעו משפחה כאילו הייתי עטופה מכל הכיוונים א

אני מקבלת סמורת עכשיו שאת אומרת את זה כי זה לא תמיד הסיפור

לפעמים אף אחד לא יודע יודע והמורה בטח לא מגיעה ובטח לא מנהלת תלמידה נהדרת שבועיים מהלימודים זה חתיכת רגע מה קורה כאילו אני מאושפזת יודעים שאני מאושפזת יודעים שאני לא הולכת להגיע אז א

איך הם מקבלים את זה שיש לך סכרת כאילו מה מה אומרים מה לא אומרים או שהם לא ממש

א לא אף אחד לא באמת יודע מה זה כאילו לאף אחד אין באמת מושג מה זה אומר בשלב הזה עדיין

אה

אז א פשוט מגיעים לבקר והרגשתי את יודעת אני ילדה בת שמונה אני ילדה כאילו כל מה שהיה לי אכפת זה לראות את החברים ועל זה הייתי בפוקוס כל הזמן כאילו

והבובות

והבובות וזה שיש לי חברים במחלקה כאילו זה היה הרי הייתי במחלקת ילדים היו שם עוד ילדים אז אז לא הייתי גם לבד אז

אני שומעת ממך שאמנם אלו היו ימים לא פשוטים אבל משהו מרגיש לי שזה זכור לך כחוויה טועה

נכון אני זוכרת אני בוחרת לזכור את ה את מה שש השאיר אותי בכיף כאילו ברמת העיקרון זה שהיו הרבה אנשים שתומכים וזה שבאו לבקר אותי וזה ש לימדו אותי באופן פרטי כי משרד החינוך א נתן פה איזה איך קוראים לזה מורה שהגיעה ללמד אותנו אותי כדי שאני לא לא אהיה בפער יותר מדי אז אני אמרתי טוב היא מקבלת פה מורה וגם אוכל וגם סבא וסבתא פה ואמא פה וכולם פה וכאילו אז לא נורא כמה דקירות אז כן כאילו אמרתי אוקיי וגם אמא שלי מאוד דאגה לא לתוווח לי את זה כסוף העולם וזה עובדתית מה שאני חושבת הציל אותי לחלוטין

הציל ואת יוצאת

ואז עוברים שבועיים וברוך הבא לחיים החדשים שלך יש לך סוכרת נעורים יאללה תתחילי לחיות

איך את מתחילה

א באופן מפתיע א לקחתי על עצמי אחריות כזאת נורא. אמרתי, אני הולכת לספור כל דבר ואני הולכת להבין איך אני אוכלת נכון ואיך אני מנגישה את זה לכיתה ואפילו עשיתי הרצאה לכיתה שלי והסברתי להם.

הרגשת בתפקיד.

כן, הסברתי להם שכן, אם אני אוכלת באמצע שיעור לא על כאילו אין לי פריבילגיות, אני פשוט צריכה כי יש לי סוכרת ואני הולכת לשים אינסולין וזאת קירה, כאילו זה מחת, אז לא להיבה, הכל בסדר,

נפלה. עשית להם הנגשה בעצם במקום שיכנס איזה פסיכולוג או יועצת בית ספר ותספר את עשית את זה בשלי עשינו את זה כן אני ואמא שלי עשינו את זה דבר גדול זה בהבנה של ילד זה בא ממך

אה לא זה בא מאמא שלי אבל א תמיד אהבתי להיות כזה בקדמה אמרתי יאללה הזדמנות גם להנגיש את זה לחברים ושהם ידעו מה מה יש לי כאילו לא הייתה לורן אחרת חזרה לאורן אחרת פתאום אחרי שבועיים

באמת הייתה אחרת הם הרגישו משהו הם התרחקו ממך לא שיחקת בהפסקות או שהכל זרם?

הכל היה רגיל. סבא סבתא שלי הייתה איתי אומנם בבית ספר. הדבר היחידי שהיה שונה

כי עדיין אני עוד לא יודעת איך בדיוק לשים את האינסולין לבד ואני עוד לא יודעת בדיוק איך למד את הסוכר לבד.

סוג של סייד כזה זה משהו רשמי או שהיא באה כי דואגת כזה שלי סבתא שלי הייתה בתור כביכול סייעת היום כבר יש סייעיות סוכרת. היום זה טיפה יותר מתקדם אבל

אז לא היה

אז לא כל כך היה משהו כזה ו

וזה לא היה נראה חריג לילדות שסבתא שלה מגיעה

היה היה כאילו היה אנשים ששאלו אותי כאילו ילדים שאלו אותי בבית ספר פשוט הסברתי להם שאני חייבת אותה בשביל שהיא תעזור לי להתמודד עם הסוכרת

וזה עבר

וזהו כאילו כי אני לא שידרתי שזה

זהו בדיוק באתי להגיד את זה שכאילו אני הייתי מתה מבושה כאילו מה סבתא שלי באיתי לבית ספר ומשהו בך ובאמא, אני בטוחה שזה גם מאמא מאוד מאוד יציבה שלך, שידר עסקים כרגיל, זה בסדר, יש לי סכרת ואני הכל בסדר. כן, זה זמני ואנחנו נעבור את זה ואני אחזור להיות עם כולם כמו שהייתי לפני אבל זה המצב כרגע קסט

א

על אבא למה הגנטיקה לא יודעת מה על סבא למה השם עשה לי את זה לא היה כזה

לא לא בשלב הזה זה בא מאוחר יותר בגיל שמונה עוד לא כל כך מבינים אבל כשמתבגרים שמתחילים את גיל ההתבגרות שם שם שם מתחילים לכעוס למה זה למה זה מגיע לי למה זה קורה לי למה אני צריכה את זה א מרד נעורים גם בסקרת מורדים בסכרת

מה זורקים את ה אוכלים מה שרוצים אני לא מזריקה אני לא בודקת מה שיהיה יהיה מביאה את עצמי למצבים קיצוניים

אני אין לי סכרת הייתה לי תקופה כזאת

בקטע של מרד

בקטע של מרד בקטע של יאללה נמאס לי לא רוצה את זה יותר

וואי זה מאוד אה מאוד הגיוני

כן

כאילו כאילו הכי מותר לך בעולם

ממש א היה קטע כזה ש

את לא במקום הזה כבר

לא עבר עם

אז איך פתרת את זה גיל הנאורים שעבר או שעשית עם עצמך איזשהיא עבודה להבין את התשובות של למה זה קורה לי

א כשמורדים בסכרת היא מורדת בך בחזרה אה סוכרת היום היא כמו אני רואה אותה כעוד איזה זה משהו ש זאת דמות נוספת שחיה איתי ואם אני מורדת בית תמרוד בי כי אם אני לא אתייחס אליה ברצינות אני ארגיש לא טוב בסוף אני פוגעת בעצמי בתהליך הזה אז כאילו זה ממש מיותר כאילו ראיתי את זה על עצמי שאני לא מתפקדת שאני לא מרגישה טוב שאני לא מצליחה לחשוב בצורה ברורה אז למה כאילו

אז זה בעצם מניסיון ותהיה שלך שבעצם עדיף לך להתיידד

נכון

עם עם הדבר הזה שאת חה איתו

בדיוק בדיוק ככה כי אחרת אי אפשר אי אפשר ככה מבינים את זה ולאט לאט א בונים את מה שמתאים לנו כי כשאני בת שמונה אז עושים מה שאמא אומרת ואמא אומרת אני עושה הכל טוב

אבל ככל שמתבגרים כבר מפתחים דעות משלנו ויוצאים עם חברים ופתאום דברים קצת אחרת ולא בא לך כזה יותר את ההתעסקות הזאת וכל הזמן להיות עם תיק עם כל הציוד לפני האוכל צריך לשים אינסולין ולחכות. זה היה כזה מסורבל כי זה היה לפני אד 20 שנה

זה עדיין ככה

כן זה לא איזה מכשיר קטן כזה שבת כן אבל א עדיין את צריכה גם עם המשאבה את צריכה למדוד את לראות שהסוכר סבבה לשים את האינסולין אה זה פחות מסורבל לבדיקה ידנית לתכור את האצבע לתכור את היד נכון זה אין את זה יותר כי יש את זה אבל אני פח לא עושה את זה יותר אבל זה עדיין התעסקות

איך את מתנהלת עם זה היום

היום יש לי משבה א משהו

גם עכשיו קבוה עלייך

כן ממש אה פה

שזה חלק מהחיים שלך כבר

כן כן א המשבה שלי בעצם מודדת לי את הסוכר יש לי מודד סוכר רציף שהוא מחובר אליי לגוף ואת המשבה א שהן מחוברות ביחד הן עובדות ביחד והן א היא מודדת לי את הסוכר הסוכר שלי תמיד נמצא במשאבה והיא שמה אינסולין במידת הצורך אני מכניסה לשם כמה אני אוכלת זה מזריק לי אינסולין וזהו כאילו זה פחות התעסקות. אני פחות עובדת בזה. אני לא עובדת בזה כמעט.

זה חי לצידך

לחלוטין. בואי נחזור שנייה לאותם גילאים 89 10 א את עוברת את המשבר שלא חיכית לו ולא ציפית לו עם הסכרת ושנייה אחרי זה קורה עוד משבר.

נכון?

בואי נדבר עליו. אז באמת קצת אחרי שהגילנו שיש לי סוכרת נעורים, אני בגלל שזה זיכרון כל כך טראומטי, אני לא בדיוק זוכרת טווחים. זה הכל מעורפה לי. אני המוח כנראה מצחיק. אבל לא הרבה הזמן אחרי שגיד לנו סוקרת, אבא שלי נפטר. א

ממה?

מדום לב.

אפשר לשאול.

מדום לב. אה

זאת אומרת זה היה לא צפוי. לא לא תכננתם. לא לא היו אשפוזים לא

לא לא ידעתי לא זה היה בלילה כאילו

הפתעה גמורה לא שקדם לזה משהו שהוא לא הרגיש טוב

הפה לא לא הוא לא הרגיש טוב אבל את יודעת כאילו הוא צינון כזה לא עכשיו תגידי משהו שהוא נורא כן הוא לא הרגיש טוב קצת באותו יום כאב לו הראש אבל לא דברים שאת כאילו זה מדליק לך נורא אדומה עד כדי כך

איפה היית באותו רגע

בבית

וואו א זה היה בלילה, זאת אומרת זה היה בערב כזה לקראת 10 קצת לא

את ישנה בשלב הזה?

לא, זה היה לי, זה היה ב-12 בלילה. אני יודעת את זה כי הוא נפטר בראשון לדצמבר והיום הולדת שלי הוא ב-30 לנובמבר. זאת אומרת, הוא נפטר ממש א כמעט בתאריך שלי, של היום הולדת שלי, אבל כאילו הספיק כביכול. לא

וואו

היינו בבית ישנתי כאילו

ממהיר אותך בשביל לספ אח שלי היה בבית באותה באותו יום והוא רץ לאמא שלי הוא פתח את הדלת א והוא אמר לה את חייבת לבוא עכשיו לורן תשארי בחדר

וואו

א

הוא הבין

הוא ראה אותו לא חי על הרצפה כאילו א והוא קרא לאמא שלי הוא אמר כאילו אבא נפל בואי תסתכלי כאילו מה קורה א ואז הם סגרו עליי את הדלת לא נתנו לי לצאת

וואו

וחיכיתי כמה דקות עד שלא יכולתי יותר לחכות וגם אני יצאתי לסלון וכבר ראיתי את כל הסיטואציה הזאת של אבא שלי על הרצפה ואמא שלי בוכה ואח שלי עושה לו אחי ואז

כי האח שלך ידע משהו באחיה או שזה פשוט א אינסטינקטיבי

אינטי אינסטינקטיבי פשוט לעשות אחי כאילו לנסות להחזיר את הדופק, כאילו לראות מה קורה שם.

אני מבינה שהוא לא מצליח.

אה, הוא אמא שלי מתקשרת קודם כל אנחנו מתקשרים לאמבולנס וגם לסבא וסבתא שלי שיבואו אלינו להיות איתי בעיקרון. א וגם האמבולנס מגיע ואחרי פעילות אחייה ארוכה מאוד שנמשכת כמעט שעה

וואו

אה לא מצליחים וקובעים את המוות.

את המוות. בעצם כל השעה הזאת את מסתכלת מהצד על הסיטואציה? א לא בגלל זה סבא וסבתא שלי הגיעו והם ביקשו ממני להיות בחדר

מצד האמא או מצד האבא

א מצד האמא והם לא רצו שאני אראה וכנראה שטוב שכך כי זה לא משהו שילד צריך לראות וזהו וכאילו יצאתי כבר לקראת הסוף אני זוכרת שהתפללתי ממש זוכרת שדיברתי עם אלוהים

איזה מוזר נשמע שאת לא באה מבית דתי לא א אנחנו לא דתיים אבל אני מאוד מאמינה באלוהים ואני מאוד מחוברת לדת והתפללתי לאלוהים פשוט ממש

את באמת מתפללת בתור ילדה קטנה או שפשוט כאילו תעשה משהו מישהו

לא לא אני התפללתי לאלוהי כאילו אני זה לא איזה משהו חריג שלא עשיתי לפני פשוט התפללתי אליו אמרתי לו בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה שהוא יחיה בבקשה שהוא יחיה כאילו אני זוכרת את עצמי כאילו

מתפללת

כאילו לא לא ידעתי הרגשתי שאני לא תורמת הרגשתי שכאילו כולם כולם עושים משהו ורק אני יושבת מה אני אשב ואני אסתכל כאילו מה אני לא אתן את החלק שלי

וזה היה החלק שלי היה להתפלל

התפללתי כל כך כל כך כאילו כיוויתי שאולי זה יצליח וואו ואמרת שנייה רגע שזה לא היה פעם הראשונה ואז מתי הייתה הפעם הראשונה בסכרת

שמה

שהתפללת

אמ לא אני מדברת עם אלוהים לא מעט וואו זאת אומרת את זאת אומרת זה זה שלי זה כמו שיש לי את הסכרת יש לי את האלוקים שלי נכון.

זה מה שאת אומרת.

כן.

זה מרגש.

כן.

אוקיי. אז את בעצם מאבדת אבא.

כן.

א

תוך כדי שאת מדברת עם אבא אחר. עם האבא.

אותו אותו יום היה כמו כאילו זוכרים את זה בפלאשים כאלה? קובעים את המוות, לוקחים אותו מהבית, נוסעים לאןשהו, מגיעים לאזור כזה של בית חולים כדי להיפרד בעצם. ואת שם?

אני שם נפרדים משפחה של אבא פתאום יש לאבא שלי 13 אחים קשוח בשבילי בת יחידה כמוך

אחים שלו מחפקים אותי כאילו זה כמו פלאשים כאלה זה כאילו בית נפרדים אחים חיבוקים שיבעה כאילו תק תק ככה זה זכור לי אני לא זוכרת כלום בין לבין

הבנת מה זה השיבה הזאת למה כולם באים

אני אני הבנת הבנתי אבל לא הבנתי עד הסוף וכאילו זה פשוט היה לי חוויה מאוד מוזר כאילו

וגם לפה מגיעה המנהלת והחברות ו

כן

יודעים אז לאורך כל הדרך מאוד עטופה כאילו סיפרת רק ככה בדילי מידע אבל כל הזמן מרגיש שהשם מאוד מאוד

א שם לך מעטפת הוא אומר כאילו

כן

אני נותן לך ניסיונות אני גם דואג לך למעטפת חמה זה שתעמדי בהם זה אני מתרגשת עכשיו שאני אומרת את זה

כנרא כנראה כנראה כי כי אני כל הזמן הייתי סביב אנשים אבל גם לא באמת הבנתי מה קורה כאילו זה היה חוויה טראומטית אחרי חוויה טראומטית וכאילו זה היה מאוד אינטנסיבי גם גילו לי את הסוכרת גם אבא שלי נפטר ועכשיו בכלל כאילו מה עושים מה מה עושים עכשיו איך

איך אמא הייתה מעניין אותי האמא החזקה הזאת מאז התקופה של הסכרת

אמא שלי היא שבורה בעלה נפטר אין מה לעשות כאילו

אתה ראית את השבר היא לא הסתירה

כן זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה. א, סבתא שלי הייתה איתי המון. סבא וסבתא שלי היו איתי המון. אמ

איך היה קשר עם אבא?

אמ אני לצערי לא זוכרת כאילו

או אמא לא יודעת להגיד את לא דיברת על זה עם אמא?

א לא דיברתי כאילו אבא שלי ואני היינו מאוד קרובים וכאילו אבא שלי היה חיית

והוא היה תופר לי כל מיני בגדים

ממש מהסיפורים של פעם.

ועד היום יש לי בגדים.

בגד.

כן. די

יש לי בגדים שהוא תפר לי בארון אצל אמא שלי הוא היה תופר לי הכל חולצות מיוחדות ומכנסיים ושמאלות והייתי הולכת עם זה לבית ספר והייתי הולכת כאילו בחוץ ואנשים היו שואלים מאיפה והייתי אומרת אבא שלי תפר לי

די זה סיפור לא רגיל כאילו ב של שנות 2026

אבא שלי אבא שלי היה חית והוא היה תופר והוא טפר בגדים והוא טפר תלבושות והוא כאילו היה לנו מכונת תפירה מאוד מאוד גדולה גם בבית וכאילו זה מה שהוא היה עושה הוא גם היה עובד ב כאילו בתל אביב הוא היה גם תופר.

וואו.

כן. אז אה

אז יש לך זכרונות מאבא ויש לך גם פריטים מאבא. נכון שזה שזה וואו מטורף כאילו שאני אוכל להביר

אני אני יכולה להגיד שזה כזה אני מקנה בך כי גם אבי נפטר אה זה חומר לברכה וכמעט אין לי פריטים ממנו זה כזה רגע רגע יש לי חולצה אז אני אריח זה כאילו יש משהו יש לי את התפילין שלו אז אני אני

נכון עדיין יש לי ויש לי את התהילים

באמת

פה בתיק

התהילים שלו הולך איתך בתיק

תמיד

וואו איזה חזק זה

כן כן, תמיד. יש לי גם עוד ספרי תורה בבית שלו.

באמת. זאת אומרת, הוא היה הוא היה לומד מהם?

כן. כן. הוא היה, הוא אהב היינו שומרים והכל כאילו וכל מה שנשאר ממנו אז א הלך אליי כזה בירושה כזה, מה שנקרא.

וואו.

כן.

מה את הכי זוכרת מאבא?

שהוא היה מבשל מדהים. הוא לימד אותי לעשות חביתה, שזה הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות היום. אבל לא נדבר על זה. אמ

חביתה זה נפלא.

חביתה זה טוב, זה חשוב. אמ

אוקיי.

ושהוא היה תופר לי את הבגדים והוא היה מספר לי סיפורים לפני שנה תמיד. אמ זה כזה זכרונות שלי ממנו. לא הספקתי לא היה מספיק כאילו לא ז

געת לחיבוקים שלו.

כן.

מן הסתם.

לפעמים אני חושבת כאילו מה הוא היה אומר על זה מה הוא היה חושב. וואו הוא בטח היה אוהב את זה. הוא היה בטח גה בי על מה שאני עושה. הוא בטח גה בך על מה שאת עושה.

כן, אבל זה כן מחשבות שעולות.

יצא לך לחשוב אחרי שהוא נפטר, אחרי שקצת איבדת את זה, איפה הוא היום, לאן הוא נעלם? האם הוא רואה אותך ככה מלמעלה? אם הוא שומר עלייך שאת מתעסקת איתם?

באופן מפתיע, כאילו כשהייתי קטנה יותר זה כן העסק אותי. א אבל היום אני פשוט אני אני יודעת שהוא איפה שהוא משגיח ו ודואגת שהוא יהיה גאהב וזהו כאילו אני מספרת את הסיפור שלו תמיד ומנגישה את זה ותמיד רואה תמונות ויש תמונות בבית ויש אלבומים כאילו זה לא משהו שהוא נעלם

הוא איתך

כן

הוא לגמרי איתך

כן

גם בתיק גם בארון הבגדים אני מבין אני מרגש.

כן.

תגידי לי א השיבה נגמרת ושוב את יוצאת לחיים

בדיוק

ושוב כולם הלכו ואת לבד עם זה.

נכון?

איך את עכשיו את כבר בשני משדברים?

כן.

באותה שנה?

נכון.

ילדה באזור שמונה תשע.

נכון.

מה את מי מעניין המבחן שיש מחר בדיואגרפיה? כאילו מה?

אני כאילו אני אפילו לא זוכרת. את יודעת, כאילו, אני לא באמת זוכרת איך עברתי את התקופה הזאת. אני פשוט זוכרת שתמיד הייתי עם אמא שלי ועם סבתא שלי ונאלצתי להמשיך כרגיל, כאילו את החיים כביכול. אמ קשוח. אני זוכרת שזה היה קשוח.

תני לי דוגמה לקשוח. מה את לא הולכת לבית ספר? את לא מתפקדת הולכת? אני הולכת לבית ספר, אבל אני אני זוכרת שכאילו אני שם ולא שם, כאילו לא באמת שם במחשבות ובעיקר כאילו אני חושבת שבגיל הזה כאילו לצערי ולשמחתי בגיל הזה לא מבינים יותר מדי כאילו מבינים אבל לא כל כך

עד הסוף מתי את מתחילה להבין שאת תקועה עם סכרת ושאבא שלך לא פה מה את עושה עם עצמך

אה זה אף פעם לא הגיע בצורה הזאת כאילו אף פעם לא בתקועה ואף פעם לא ב אין לי אבא עכשיו זה כן צבעת אותי את יודעת כאילו בסוף שנה כשההורים מגיעים ויש כל מיני תקסים וכאלה שההורים היו באים ולי אין אבא שם זה תפס אותי א הסוכרת פשוט תמיד ניעלתי אותה תמיד הקפדתי כאילו בכמה שאפשר ופשוט קיבלתי את זה שיש לי סוכרת ולפעמים היא עצבנה אותי כי היא הגבילה אותי לפעמים.

מה למשל נגיד מה? כולם יוצאים לטיול ואת לא יכולה?

אני יכולה אבל אני צריכה להיות עם יד על הדופק שהסוכר תקין או אם אנחנו בהליכות ושיהיה לי תמיד אוכל ושתמיד יהיה משהו מתוק איתי ושהכל יהיה תקין ושאני אהיה מאוזנת. כאילו יש הרבה התעסקות כל הזמן ש שהכל יהיה סבבה איתי.

ויש דברים שאסור לך לאכול. אז אם אתם במסיבה ואתם אוכלים פיצה אז מה?

לא מותר לי לאכול הכל. אין בסוכרת נעורים אין הגבלות ברמת המותר או אסור. אפשר הכל. פשוט צריך לשים את הכמות הנכונה של האינסולין ולהיות על זה. אז ברמת האוכל לא הייתה הגבלה. פשוט שמים לב מה מכניסים לפה ומתי. א אבל א כאילו פשוט זה כן מגביל. כי אם נניח יש לך סוכר נמוך ואת סוכר נמוך זה שאת מרגישה רועדת ו א מסתובב הראש מרגישה כאילו יש לה חור בבטן כאילו את צריכה לאכול עכשיו

אז זה נגיד רגע שאת מושבטת כאילו את צריכה להמתין עד שהסוכר יעלה ורק אז את יכולה להמשיך ביום שלך

כמה זמן זה לוקח

עד שסוכר עולה 40 40 דקות חצי שעה תלוי

בעצם יש פעמים בחיים שאת מוצאת את עצמך 40 דקות לא מתפקדת

כן כן,

קרא לך לאחרונה

אתמול.

באמת ספרי לי על זה. פשוט אם יש לי סוכר גבוה מדי או נמוך מדי אז אני יוצרת רגע מביאה לעצמי משהו לשתות מתוק אוכל וממתינה כאילו יכולה מה שאני עושה מהטלפון אבל כאילו את כאילו גמורה את חלשה את לא יכולה באמת לעשות משהו כרגע המוח לא חושב בצורה בהירה

בעצם זה מלמד אותך שנייה רגע לעצור ולתת לזה להיות

אין אין ממש ברירה בסיטואציה כזה כאילו את לא את פשוט מרגישה חלשה את מרגישה כאילו כל הגוף גוף שלך רועד את במצוקה אז

זה נשמע קשה זה נשמע קשוחזה

א אבל אני מעיזה לשאול כי אני ככה רואה מולי דמות מאוד חזקה שאפילו מחויכת מכל הסיפור א יש מתנות שסקרת נתנה לך את מרגישה לפעמים שוואי לי יש משהו של האחרים אין

בגרות בגיל מאוד צעיר

שזה מתנה לדעתך

כן זה נתן לי להסתכל על החיים בצורה מצד אחד אני אומרת וואי איזה כיף זה יכל להיות אם יכולתי להמשיך לשחק בבובות. אבל מצד שני זה נתן לי אה כל מי שאני חושבת היום יש לו סוכרת, הוא מתבגר באותו רגע שיש לו סוכרת. הוא כבר לא ילד שכל מה שאכפת לו זה לצאת לשחק. הוא אחראי על עצמו והוא מודע לזה. זאת אומרת, אנחנו מתבגרים, אנחנו מבינים, טוב זה לאכול לא טוב, צריך להקפיץ, צריך לעשות כושר. כי אנחנו מגיעים לזה בשלב מאוחר יותר בחיים. כשאנחנו ילדים אנחנו כזה תלויים בהורים ועושים מה שבא לנו. לא. עכשיו חושבים יותר מדי מה להכניס לפה.

בגרות. אוקיי.

וכשאתה ילד א ואתה יש לך סוכרת אז פתאום זה מכניס אותך לנעליים של בן אדם בוגר יותר.

זה מעניין שאת רואה את זה כמתנה כי יכלה לשבת מו מישהי ולהגיד איזה באסה שלא הייתה לי מספיק ילדות. גם נכון. יש בזה יש בזה מן החסר אבל גם מצד שני אני חושבת שזה מה שעזר לי היום בחיים שלי בכלל

בגיל 25 להיות בעלת עסק למשל

בדיוק בדיוק כאילו לעשות החלטות יותר נועזות ולצאת לדברים יותר דברים שאני יודעת שאחרים לא היו עושים

את עושה

אני אני מרגישה

את יודעת עם סכרת

בדיוק אני מרגישה שהסוכרת נתנה לי כזה פרספקטיבה שאני יכולה להתמודד עם הדברים כי אם אני אני מתמודדת כו יום יום אז אני אדע להתמודד אני גם אדה לצאת מהסיטואציה הזאת אז כאילו זה מין מתנה שאני חושבת שכאילו כן קיבלתי מהסוכרת לא הייתי לא הייתי מעדיפה לא לקבל כן אבל

אבל אם כבר קיבלת זאת אומרת השם יודע מה הוא עושה וזה מדויק לי זה מה שאת אומרת

בדיוק

לא יודעת אבל כנראה כנראה שבחיים האלה אז כן וכנראה שזה מה שהיה צריך לקרות כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני עושה

ובין כל הדיבורים הקטנים שלך עם בורא עולם והתפילות שלך החרישיות שלך שהיא לא חייבות להיות מסידור פשוט ככה כמו שאני מבינה מך מלב מלב של ילדה לאבא שלה היו לפעמים פעמים שאמרת כאילו אוף למה נתת לי את הסכרת הזאת או למה לקחת לי את אבא כאילו למה לא עוד קצת למה לא רווחת לי את זה מה הקטע שלך לא היה כזה דבר

נכון היה היה היה בית הסכל כאילו למה זה קורה לי למה לי דווקא מכולם זו שאלה שעולה

עדיין

אה אה היום כבר היום כבר לא

היום אני כבר במקום מקבל יותר ומכיל אבל כשהייתי ילדה וכשהייתי נערה מתבגרת זה תפס אותי המון זה תפס אותי המון בעיקר בבית ספר כאילו בעיקר בנקודות האלה כמו שאמרתי שתי ההורים מגיעים או אנשים לא חושבים כאילו אה בוא נאכל משהו וכאילו הם אוכלים ישר זה זה כל כך ברור לנו כאילו אני רעב אני אוכל למישהו סוכרתי הוא רעב יופי הוא יבדוק מה הסוכר שלו הוא יראה מה הרמה הוא יחשב כמה הוא יכניס לפה הוא ישים אינסולין ורק אז הוא יאכל דברים שהם מובנים למישהו אחר פתאום לי כאילו משהו בסיסי כמו לאכול זה תהליך זה רגע אני יוצרת אני חושבת אני מחשבת ורק אז אני אוכלת

שזה המון עבודת נפש המון עבודת מידות ש שהגדולים שלנו מדברים על זה בעצם רגע שנייה תעצור תיטול תברך שנייה מה אתה מכניס לפה אז אז יש בזה המון עבודה עצמית בעצם לא אני לא באה ישר מכניס את הפה וכולי ולא מחשב ולא מתחשב

כן

שזה

פה את פה את בעל קורכך עושה את זה את חייבת לעשות את זה

אז אז זה גם מוליד בין משהו יותר א א את יותר מחושבת

כן חד משמעית בהחלטות ובשיקול דעת של דברים מסוימים כן אני לוקחת יותר זמן לחשוב לפני שאני עושה משהו א בדברים אישיים שלי, בהחלטות אישיות שלי, אני אני חושבת, אבל אני גם פועלת מאוד מהר.

וואו. בואי נדבר על אמא. אמא נשארה בלי בעלה,

נכון?

וככה גלשנו לדבר עלייך ובאמת את את הסיפור פה, אבל ככה מדגדג לי לשאול, מה עם אמא? אני מבינה שאמא לא מתחתנת שוב.

אמא לא מתחתנת שוב. אה, אמא שלי לומדת א רפואה אלטרנטיבית.

וואו. פותחת בזה עסק שהיא מתעסקת בו גם היום והיא גם אחות בדיאליזה פרטית.

וואו.

אמ והיא מסיבה מסוימת מחליטה לא היא ניסתה אבל בסוף א היום היא לבד. זאת אומרת וזה לא אף פעם לא דגדג לך להגיד אמא תחתני ואני רוצה אבא ואני רוצה שנלך ביחד לילוד יודעת מה

פחות זה כבר פחות מהמקום האגואיסטי שלי של אני רוצה אבא כאילו אני גם כבר ילדה גדולה זה פחות אכפת לי יותר אני רוצה שהיא תהיה שמחה

ושיהיה לה עוד מישהו איתה כי בסוף אני עזבתי את הבית

את בנית חיים כביכול ואת רוצה בשבילה

אני רוצה בשבילה זה כבר פחות בשבילי זה כבר פחות המקום הזה גם כשהייתי קטנה נה דווקא פחות רציתי שמישהו הייתי מאוד במרד לא רציתי שמישהו יקח את המקום של אבא שלי זה היה גם תקופה כזאת

וואו אז רצית אמה לעצמך ולא רצית שיכנס גבר נוסף הביתה שאפשר מאוד להבין את זה

כילדה כן זה היה לי קשה אבל היום כבר זה פחות הנקודת מבטאת אלא יותר אני רוצה שהיא תתקדם כאילו אני רוצה שהיא כן תרשה לעצמה אבל אה זה כבר תלוי בה כבר פחות א

אם כבר התחלנו לדבר על אמא והיא בטח תשמע את הפודקאסט הזה ומה תהיה מאוד מאוד מאוד געה בבת הנפלאה שלה. את רוצה להגיד לה משהו?

אמ שאני מעריכה אותה על כל מה שהיא עשתה בשבילי כי עד היום היא כתף תומכת א והיא החברה הכי טובה שלי. כאילו אנחנו מדברות כל יום.

וואו.

כן. אמא שלי החברה הכי טובה שלי.

היא יודעת הכל עליי. אני יודעת הכל עליה. אנחנו תמיד מדברות, תמיד מתייעצות. היא תמיד הכתף התומכת שלי. ואני מודה לה על זה כי אני חושבת שהיא חלק עצום במי שאני היום ב-100% מדהים בואי נדבר על המחד

על הסוכנות

כן איך איך טוב איך בכלל חשבת על זה אני מבינה אני רואה יושבת מולי בחורה חושבת בוגרת רוצה להתקדם אבל למה דווקא התחום הזה ואיך נכנסת אליו בכלל

א תחום הפרסום עכשיו זה התקשר הפאזל התחלתי בגלל הסוכרת

למה אהאה אהאה עוד מתנה שקיבלת סכרת

בדיוק בגלל שהרבה אנשים לא יודעים מה זאת סוכר מה זה סוכרת נורים ומה ההתמודדות בכלל אז עלה לי רעיון אה הייתי בת 18 19 אני חושבת כאילו סיימתי בדיוק יב אמרתי אני אעשה א כאילו ניסיתי כל מיני דברים דיגמנתי קצת כאילו באתי מהמקום הזה הבנתי שאני אוהבת מצלמה והבנתי שאני אוהבת להפיק מה עושים עם זה עכשיו אמרתי טוב אני אעשה תמונות שקשורות להלאת מודעות לסוכרת ניורים יפה אין לי מושג מה אני עושה מפרסמת פוסט בפייסבוק היי אני רוצה מקימה פרויקט להלת מודעות לסוכרת ניורים מחפשת סוכרתים שהתנדבו לצ להצטלם

מעניין זה קורה אחרי יב

כן זה קורה אפילו תוך כדי אני חושבת שזה תוך כדי יב או קצת אחרי א ואני מקבלת מאות ואל אלפי הודעות של אנשים שכן אני רוצה אני רוצה סוכרתיים כן בקבוצה של סוכרתיים

ואני מבינה שיש פה משהו שהוא יותר גדול ממני ואני חייבת להוציא אותו לפועל ובאותה תקופה גם הכרתי צלם שהוא עבד איתי ואמרתי לו תקשיב יש לי רעיון אבל אני צריכה לעשות את זה בהתנדבות כאילו המטרה של זה היא לא רפחית אלא מהנשמה מה שנקרא אני רוצה לעשות משהו טוב והוא זרם איתי שאני מודה לו על זה עד היום כמובן והוא אמר יאללה בואי נעשה את זה גייסיזתי סוכרתי מכל מיני מקומות מכל מיני רחבי הארץ א שיגיעו ליום צילום וזאת הייתה ההתנסות הראשונה שלי בפרסום כתבתי תסרית לתמונה זאת אומרת תמונות שמחישות את ההתמודדות היומיומית של סוכרתיים

לצורך הדוגמה היא מתאפרת אבל במקום איפור יש לה את המכשירים שלנו של הסוכרת או מאחורי הגב של קלפים הקלפים שהם נבחרו עבורי ושם יש מכשיר סכרת מאחורי הקלפים. יש שולחן עם קלפים ויש את המכשיר. ותחשבי שאני בת 18 חושבת על הדברים האלה והוצאתי את זה לפועל זה.

ואז את אומרת בעצמך כזה בראש א יואו איזה מזל שבמקרה אני גם סכרתי איתו שאת מבינה ש שהשם שם אותך מדויק עם הסכרת כדי שתעשי את מה שאת עושה היום.

יכול להיות. כאילו יכול אני לא הבנתי את זה אז אבל אני כאילו גם היום יש לי את התשוקה הזאתי לעזור ולהנגיש את הסוכרת זה משהו שמח

אם לא היית עם סוכרת נאורים למי בכלל היה אכפת

בדיוק אבל אה כשהבנתי שאני אוהבת את זה וגם יצאו תמונות נורא מרגשות שעד היום מופיעות אגב בבית חולים מסף הרופא שנידב לנו את השטח לצלם

כן א הבנתי שכאילו רגע

יש פה משהו

יש פה משהו אני אוהבת את כאילו אני אוהבת להפיק, אני אוהבת לחשוב, אני אוהבת להעביר איזשהו מסר ויש לי את הזכות ואת היכולת לעשות את זה. א

וואו בעצם לקחת את האהבה שלך ואת כל הכלים של מה שיש לנו להציע היום הטכנולוגיים עם כל הניסיון חיים שלך זה סכרת ופשוט הפכת את זה למסע חיים

איך איכשהו הפכתי את זה לכן כאילו זה מה שמוביל אותי היום בעצם כל התחום של הפרסום זה לספר סיפור של מישהו אחר וזה מה שכל כך מושך אותי בלעשות את זה היום לאנשים אחרים

וואו

וזה למה אני בפנים וזה למה יש לי את הסוכנות וזה למה זה מה שאני עושה כל יום אני מחפשת להוציא את הסיפור של אנשים אחרים החוצה וגם את שלי כמובן של הסוכרת ואת החוויה שעברתי זה מה שמוביל אותי זה מה שהביא אותי להבנה שזה משהו שאני בכלל אוהבת לעשות

מה תעשי עוד 10 שנים

אין לי מושג אבל מה שהייתי מאוד רוצה לעשות א זה להמשיך בהנגשה של סוכרת גם לאנשים שלא מכירים וגם להרים סוכרתיים אחרים

להרים מבחינת מורל כן, שהחיים לא נגמרים, אנחנו יכולים הכל. זה לא סוף העולם. זה נראה אולי סוף העולם, אני מבינה את זה, אבל זה לא. ואפשר לעשות הכל ואפשר לחיות עם זה ואפשר להצליח ואפשר להקים דברים ולעשות דברים מטורפים וגם אפשר לטייל בעולם ואפשר לעשות הכל

על אף הסכרת אולי אפילו בסוט

עם הסכרת. ושזה זה המסר שאני רוצה לתת לעולם מה שנקרא. מדהים. אמא גאה בך

מאוד תומכת

סבתאוגן שלי. כן סבא וסבתא. תפו טפו טפו. ברוך השם.

ברוך השם. נשמע שככה לאורך כל הדרך הם היו שם בשבילך א מלפנים ומאחור וומי שאת היום זה הרבה בזכותם ככה זה מרגיש

משמעית

וואו זה זה מסר ענק למי שצופה בנו מן הסתם גם נערות ובחורות צעירות שבעצם את אומרת א עם כל האתגרים א אל תשכחו את אבא אמא סבא סבתא

לגמרי וגם מהצד ההפוך כש להורים שבינינו שמסתכלים את זה ורואים ואולי יש להם סכרת במשפחה או הילד יש לו סקרת, הם יותר צריכים את הכל בסדר שלכם יותר מאשר א הדייקנות על המספרים או על האוכל, זה הכל חשוב, אבל בסוף הם מחפשים את האישור שהם יהיו בסדר.

וואו, איזה חשוב. כאילו רגע לנרמל את זה, רגע, אתם לא יהיה בסדר. כן. אתם לא חריגים.

זה בסדר, זה בסדר. אפשר לחיות עם זה

בדיוק. אתם לא חריגים. אין לכם שום דבר שהוא כאילו את יודעת לא רוצה להשתמש במילים קשות. אתם אתם אנשים רגילים ויותר מזה חד האדם

ואתם יכולים הכל וזה בסדר גמור וזה כאילו אני כן רוצה שיהיה איזה שהם ירגישו שהכל טוב שהם לא העולם לא קורס. למרות שלפעמים זה מרגיש כאילו העולם קורס. במיוחד כשמגלים שיש סוכרת ואין לך מושג מה לעשות עכשיו אבל

אבל זה בסדר

אבל בסדר הילד אם מגלים לילד את הסוכרת הוא רק צריך שהוא ידע שהוא יהיה בסדר משם תאמינו אלי הוא ידע איך ללמוד להתמודד עם זה אבל הוא יודע שאתם אומרים לו שהכל בסנדר וזה העולם בשבילם

מניסיון אישי כאילו זה היה לי מה שחשובים אמא שלי הייתה עונה לי תשובה אחרת לא ידעתי אם הייתי כל כך בטוחה בעצמי בתחום הזה של שאני אצליח.

וואו, זה ממש חזק. אני רוצה גם לשאול אותך שאלה לסיום לגבי החברה. איך איך היית מצפה כילדה שהחברה תתנהג? א אנחנו צריכים להגיד משהו, אנחנו רואים איזה מישהי לא מרגישה טוב להעיר, לא להעיר, להגיד, לתת מים או שרגע תנו לי להסתדר לבד, אני לא מוגבלת. איך מה הציפייה שלך?

א זה מאוד תלוי סיטואציה. א הרבה פעמים אנשים בתמימות רואים את המכשיר על הגוף זה מכשיר בולט זה חתיכת ריבוע

כן

א ושואלים כאילו אה תגידי מה יש לך אני הרבה אני נתקלת מה יש לך זה ביפר עכשיו כאילו

בוא

בדיוק זה כאילו

באמת

יש דרך לשאול וזה ממש סבבה ורוב רוב הסיטואציות ורוב המקרים אנשים ממש ישמחו לספר לכם מה זה ואיך זה עובד רק תלוי בגישה שלכם. כאילו רק תשאלו בנימוס, היי, אפשר לשאול מה יש, מה זה המכשיר הזה עלייך? אם את מרגישה בנוח, 99% הם ירגישו בנוח וגם ירחיבו לכם מעבר לזה. אז כאילו ברמת החברה, אם אתם רואים מישהו שהוא פתאום מזריק אינסולין או כל דבר, כאילו יש עוד דברים שדורשים

מזרק, אז כאילו סקרנות זה מובן, אבל הכל צריך להיות בטקט. זה לא לא לגרום לבן אדם להרגיש לא בנוח מהסיטואציה. כאילו אנחנו לא בוחרים בזה. לא ביקשתי. לא ביקשתי להיות עם מסכרת. אז

פשוט בתקת. ואני מאוד אוהבת לספר ואני מאוד אוהבת להסביר כאילו גם במשרד שואלים אותי ואני בכיף ובשמחה. השאלה איך שואלים לי. אם שואלים אותי בגסות רוח יש מצב שגם אני אעלך.

זאת אומרת זה בסדר להתעניין. תעשו את זה בטקט והכל אה

בדיוק. והכל בסדר.

כל עוד בתקט הכל טוב.

מה לא שאלתי אותך? יש משהו שאת רוצה להגיד, לסיים איתו את השיחה?

אמ אולי איזשהו חושבת שבכללי מסר א למי שחווה דברים לא פשוטים וזה היה נראה שהם לא קמים מזה. זה הכל תלוי באיך אנחנו תופסים את הסיטואציה וזה מה שיוצר את המציאות שלנו ולא הפוך.

מה שקורה לנו לא מגדיר את המציאות שלנו. איך אנחנו נתייחס לזה יגדיר את המציאות שלנו. אם נגביל את זה לסוכרת, אם הייתי מתייחסת לזה בצורה סופנית, אני מוגבלת, אני לא יכולה לחיות עכשיו, אני לא יכולה לאכול כמו שצריך, אני שונה בנוף, סביר להניח. שאני לא הייתי במקום שאני נמצאת היום, לא הייתי כל כך בטוחה בלסבר על הסכרת ובלהעביר את המסר ובלקחת סיכונים וזה משהו שהוא רלוונטי להכל, בין אם זה חס וחלילה מחלה קשה שקורת או בכללי או איזשהו מקרה טראגי כמו שקרה לי עם אבא שלי

בדיוק

זה ממש חשוב לא לתת לזה להגדיר אותנו

זה חשוב מה שאת אומרת בעצם זה לא משנה איזה אתגר אתה עובר ואת עברת שניים כאלה

ולא גדולים

רק מה שדיברנו כן ויש עוד הרבה אתגרים בדרך במיוחד בגיל הנעורים שאנחנו ככה שמים על זה את הדגש זאת אומרת זה בכלל לא משנה א' זה לא מגדיר אותכם

בדיוק

וב תלוי במשקפיים

בדיוק המשקל שאתם שמים על הדברים שקורים לכם ישקפו את המציאות שלכם ולא הפוך וואו את מדהימה תודה רבה תצליחי תמשיכי להצליח הרבה סיעתא דשמיא אני רוצה לאחל לך שתמיד תמיד תמשיכי לדבר עם השם. תודה על זה.