אפשר לנצח את העבר בלי למחוק אותו? | משיבת נפש | עם הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן

שלום וברכה. ברוכים הבאים לתוכניתנו משיבת נפש. שאנחנו בעוד תוכנית מרתקת כתמיד שעוסקת בנושאים שקשורים בעולמות הנפש, בנושאים שהם מתחת לפני השטח, שהם נמצאים ממש בעומקים של הים, של הנפש שלנו, ששם לפעמים יש שערות שלא תמיד נגלות כלפי חוץ. אז אנחנו במגוון הנושאים שעסקנו בהם לאורך כל התקופה, לאורך כל מה שזכינו באמת לעלות ולקבל מכם תגובות ושאלות וממש השתתפות שלכם, קהל הצופים היקר שלנו, אנחנו מרגישים שכל נושא באמת מקדם אותנו עוד ועוד ועוד לקראת איזשהיא בנייה של תמונה שלמה טובה יותר, של עולם שבו באמת אנחנו יותר מחוברים לעצמנו, יותר מחוברים לקדוש ברוך. ברוך הוא ויותר יכולים לפתח את הקשר הבלתי אמצעי הזה.

אם זה באמונה ואם זה בכלים של הנפש שהקדוש ברוך הוא נתן לנו בדיוק בשביל זה. בשביל שנגיע לתיקון ולא נישאר תקועים באותה נקודה. וכשאנחנו מדברים על תקיות וכאן אני מגיעה לנושא שלנו בתוכנית הזאת בעזרת השם אנחנו לפעמים מרגישים שאנחנו סוחבים עלינו איזה מטען כבד וכל מה שכתוב על המטען הזה זה העבר. אנחנו סוחבים איתנו מאוראות, פרשנויות, סיפורי חיים, מאוראות שקרו לנו ושאנחנו עדיין ממשיכים לשחזר אותם, למחזר אותם ולחוות אותם שוב מחדש. והאם באמת העבר הוא חלק ממי שאנחנו? אנחנו לא יכולים לשחרר את זה, זה משהו שאנחנו תמיד צריכים לשת איתנו? או שיש כאן עניין שכמו שדיברנו קודם, זה תיקון שצריך להניח לו ולהמשיך הלאה.

האם דברים שעברנו שיש להם השלכות גם על ההובה וגם על העתיד שלנו, אין מנוס מלקחת אותי, לקחת אותם איתנו? למרות שהתיק הזה הוא כבד. כבד ככל שיהיה זה חלק מהמסע שלנו. או שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי למחוק, כדי להחלים וכדי להמשיך הלאה. ואולי יש אפילו עוד מדרגה שאנחנו יכולים להשתמש בכל אותם דברים שקרו כדי להתמודד בצורה טובה יותר, כדי לצמוח, כדי להפוך לאנשים טובים יותר, כדי שזה באמת יהיה שיעור ולא משהו שרק מוריד אותנו למטה. אז בנושא הזה ובעוד נושאים שאתם תעלו מהשאלות שלכם, אנחנו נעסוק בתוכנית הזאת ואתם כמובן מוזמנים להמשיך ולשלוח שאלות למספר שמופיע לכם על המסך. אנחנו נקבל בברכה את הרבנית פרי כהן. שלום מה שלומך?

שלום ברוך השם.

איזה נושא מורכב יש לנו? אני יודעת שאני אומרת את זה על הרבה נושאים אם לא על כולם אבל עבר זה משהו ש שיש לנו אותו מהרגע שנולדנו אולי כי כל רגע ברגע שהוא חולף הוא הופך לעבר ואנחנו כל הזמן כל יום ביום יום שלנו חווים עוד ועוד סיפורים עוד ועוד דברים שקורים לנו אם זה חוויות יומיומיות ואם זה דברים שהם משמעותיים יותר והם הופכים להיות איזשהו מסע איזה איזשהו א אה תרמיל כבד שאנחנו נוסעים איתנו על הגב ולא תמיד יכולים לשחרר מה באמת המשמעות בנפש שלנו לעבר אז קודם כל ה העבר הוא לא מיום שנולדנו העבר הוא עוד לפני שנולדנו ואני לא מתכוונת לגלגולים אחרים אני מתכוונת לזמן העוברות שלנו כבר שם נרשם אצלנו דברים

כשמדברים על רשימו כשהזוהר הקדוש מדבר על רשימים שמו כבר שם נרשם בנו, נחרטים בנו דברים מזמן העוברות שלנו. עכשיו אם אנחנו מסתכלים על האם זה נחוץ או לא נחוץ, בוא נראה מה כתוב בפרשת שבוע שתהיה. בפרשת דברים. משה רבנו מדבר אל בני ישראל מאיפה? מתחילים לנות לנו מאיפה. ואומר לנו רש"י ויש עוד מפרשים שיחד איתו מדברים על זה שהוא מזכיר להם ברמז דברים שקרו. עכשיו הם נמצאים בפתח של ארץ ישראל. משה רבנו לא יכנס איתם. בפתח של ארץ ישראל הוא עומד שם כאילו קצת לפני שהם עומדים להיכנס לארץ והוא נותן להם הנחיה לאיך. למה הוא צריך להתרכז בעבר? למה לא להגיד להם לכו? תכבשו את הארץ, תיישבו את הארץ, תעשו עם החיים שלכם

משהו, לכו קדימה, אני אתן לכם כלים ללכ לתת. למה הוא הולך אחורה? מה זה נותן? למה צריך ללכת אחורה? למה לשקוע בעבר? הרב פנגר מדבר על זה שאנשים שמתרכזים בעבר שלהם הם עבריינים. מה? למה הוא דווקא מתרכז בעבר? אז חשבתי על זה שיש פה עניין מאוד מאוד גדול. אתה לא יכול להתקדם לעתיד לפני שנתת מקום לעבר. כי אם לא תנקה את העבר הזה, בעתיד זה יתפוס אותך כל הזמן. בעצם משה רבנו מזכיר להם כל מיני קטנות ש בדברים שהם עברו כדי שהם יזכרו לא מתוך מרמור. יש לנו כמה דרכים לזכור. יש לנו את הדרך אחת של אותם אלה שזוכרים מה היה לי, כמה היה לי לא טוב, כמה היה לי רע. בדיוק שהם עושים על זה קרחצן. במרוקאית הם עושים על איזה

גשדרת ובוכים ועל מה שהיה. זו דרך אחת. אתם יודעים מה שהיה לי? אתם יודעים איך שהיה כואב לי? אתם יודעים איך שהיה לי לא פשוט. דרך נוספת זה לא לרצות לזכור את העבר. זאת אומרת היה עבר, אני לא רוצה, אני לא רוצה להיות שמה. שניהם דרכים מאוד שליליות. כשאנחנו מצדחיקים משהו, זה אומר שזה מאוד מאוד כואב לי, אני לא יכול להתמודד עם זה. כשאני בוכה על זה, זה היה לי מאוד מאוד כואב, אני מתמודד מתוך כאב. בעצם פה יש נופח אחר, ובדיוק בשיעור שלי של אתמול דיברתי על זה שהשפת האמת מביא דרך נוספת. השפת האמת אומר, להיזכר בעבר זה לא נוסטלגיה מיותרת. להיזכר בעבר זה מנוע לצמיכה בעתיד. כן, אני לא אומר את זה בדיוק במילים האלה,

אבל זה להיות נוכח, לדעת מה היה שם ולקחת את זה קדימה. כמו שכשהרמב"ם מדבר בהלכות תשובה על מה זה תשובה אמיתית, זה שאתה תתמודד עם אותו, שאתה תגיע לאותה סיטואציה ואתה תתמודד איתה. אתה תאכל לה. זה אומר שהתגברת. לקחת את העבר, להתמודד עם מה שהיה שם, לקבל הבטחה לעתיד שאני לא חוזר לשם ובאמת להוכיח לעצמי שלא חזרתי לשם. זה שימוש נכון בעבר. זה לא לבכות, זה לא להדחיק, זה מנוע צמיכה. וזה מאוד מאוד מאוד חשוב. אבל איך מגיעים לשם? הרי הרבה פעמים כל ה הסיפורים שאנחנו נוסעים איתנו ובעיקר אלה הכואבים הם תוצר של משהו שלא תמיד היה תלוי בנו א היה מעורב בזה אולי עוד אנשים עוד גורמים א אולי פגעו בנו א אולי אלה

סיטואציות קשות ומה אם נדבר על געגוע על דברים שהיונם ושאנחנו לא יכולים להחזיר ואנחנו נוסעים נוסעים אותם בליבנו ואולי באמת זה מאוד מאוד סמלי שאנחנו מדברות על הנושא הזה דווקא בימים האלה שגם ככה ספר דברים נמצא באופק שלנו וגם אנחנו נמצאים בתשעת הימים לקראת תשעה באב שיש כאן עליית מדרגה ובעצם בכלל אנחנו עם שהעבר הוא חלק ממי שאנחנו ואם אני לא טועה זה מסופר על א על נפוליאון או על אחד המנהיגים הגדולים שראו ברץ נחר בכלל לא בארץ ישראל יהודים שמכשיחים את האור בבית הכנסת שיושבים על הרצפה עם ספר על הברכיים ובוכים ומכוננים והוא הוא הסתכרנו הוא בא והוא אמר רגע מה מה קורה כאן מה מה קרה שאתם פתאום בוכים הוא לא

שם משהו התרחשות הוא לא שמע איזה אירוע מיוחד שקרה ומישהו בא והסביר לו אלה יהודים שבוכים על חורבן בית המקדש. הוא לא הבין מה מתי זה קרה. קרה לפני אלפי שנים. איך אתם עדיין בוכים על זה? ואז הוא אמר זה עם שיש לו עתיד כי הוא מחובר לעבר שלו. ומי שמחובר לעבר שלו, לשורשים שלו, אז גם יש לו למה לצפות קדימה. אז זה ככה בראייה שהיא יותר קולקטיבית, שהיא יותר גדולה שלנו כעם. מה קורה לנו כפרט כשאנחנו נוסעים איתנו כאב שהוא כל כך גדול של געגוע, של משהו שאנחנו כל כך רוצים ומייחלים ונמצאים אפילו כל הזמן במצב של תקווה. וזו תקווה ש זה מדהים איך אנחנו איך אנחנו מחזיקים אותה. האם גם לאדם כפרט, כעם אנחנו יכולים להבין

יש פה את החוסן הקולקטיבי של עם ישראל ויש פה אחדות סביב הדבר הזה ויש פה את התורה שלנו ואת ההלכות שמשמרות את הכל. אבל אם גם אדם בינו לבין עצמו יכול באמת להחזיק תקווה, יכול להמשיך להחזיק בנפש שלו כאלה תחושות, כאלה געגועים, כזאת תקווה בלי להתמוטט. אז תקשיבי, שאלתי ים של שאלות שהם כולם כל כך חכמות והם יכולות לתת לנו בעצם הבנה מדוייקת למה שיש כאן. מקווה שאני אזכור את הכל. אז קודם כל שאל אמרת שבתור עם אז אנחנו יש לנו עכשיו את הימים האלה שאנחנו מתגעגעים ונותנים לזה מקום וובעצם הרעיון של כל המעגל השנה היהודי נותן לנו את ההבנה של האם אפשר להתרפק על העבר ואם זה גורם לך לצמיכה מה זה עושה לך מותר לך לשקוע

הרי אנחנו יודעים שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד מי שנכנס לדר מרבים בשמחה מי שנכנס אב ממעטין בשמחה. מה? כן. יש זמנים שמותר לנו לשכוע. מותר לנו לתת לעבר להיות נוכח בחיים שלנו, להיכנס לשם, לשהוט שם, להיזכר במה שהיה ומשמה לקחת את זה קדימה. הקדוש ברוך הוא אהכ הוא מדבר על ה על ה על חזון העצמות היבשות, כן? מה שיש שמה זה א חזון כן? שרואה הנביא הוא רואה עצמות יבשות שנמצאות בגאי וו סליחה א הוא רואה את את העצמות האלה ככה ו והקדוש ברוך הוא מספר לו שב העצמות האלה שנראות עכשיו יבשות שאין בהן כלום מה שיקרה עוד מעט הקדוש ברוך הוא יתן להם לקרום אור וגידים ולאט לאט יבוא עליהם בשר ואז יפיח בהם הקדוש ברוך הוא רוח

חדשה לפעמים העבר שלנו נראה נראה כמו עצמות יבשות. ממש נראה כמו עצמות יבשות. ואנחנו רוצים להפיח בזה חיים. אבל אם אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הכאב, אנחנו לא נגיע למצב שבסוף תיפח שם רוח חדשה. רוח שתיקח אותנו קדימה. עכשיו, כשהקדוש ברוך הוא מדבר על איך יהיה בחזון העצמות האלה, אז בתחילה יהיה רעש. זה קצת מדמה את מה שקורה ברגע הזה של הבעלה שלה. אני אני לא רוצה לשכוע שם, אני לא רוצה, אני לא רוצה. תשכע, תשקע, תהיה שמה רגע. תהיה נוכח בכאב הגדול שהיה שם. לא לא אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני לא רוצה. תהיה נוכח, יש שמה רעש גדול. כן, זה רעש לא נעים. אבל אחרי הרעש פתאום יהיה אור וגידים ויבוא בשר ותיפח שם רוח

חדשה. תהיה מוכן להתמודד עם הרעש. זה רעש לא להרבה זמן. מה קורה? אנחנו נורא נבעלים מהרעש. הייתי עם איזשהיא נערה ואני קלטתי בשוריר אפעוף שלה. שהיא קרה לה משהו ושאלתי אותה, אני מכירה את אותה נערה והיא בחיים לא העלתה על זה את הדבר הזה ושאלתי אותה כי ראיתי את התגובה שלה והבנתי שיש שם משהו וכמו שדיברנו על זה שאתה מכניס קוד ויוצא פלט הכנסתי קוד שאלתי שאלה ויצא פלט והיא פתאום התחלה לצעוק ואומרת אבל אבל זה קרה לי מזמן זה קרה לי מזמן למה אני לא רוצה אני לא רוצה לחשוב על זה הדחקתי את זה כל כך הרבה שנים 10 שנים של הדחקה לא רוצה לתת לזה מקום אני לא רוצה לא רוצה למה למה למה אבל היא לא הצליחה כבר לתת לאיזה

מקום כיוון שהיה קוד והפלת היה פלט והרד שעבר לה בגוף והאימה וההיסטריה והתחושות והיא הרגישה שהיא חווה את זה שוב ושוב ושוב ושוב והיא לא הייתה מוכנה לתת לזה מקום ואמרתי לה אל תפחדי תתני לרעש הזה לעשות את העבודה אל תפחדי מהרעש הרעש הוא גדול הרעש הוא לא נעים אבל אחרי הרעש את קורמת אור וגידים וראיתי את התהליך הזה למול העיניים שלי זה היה תהליך לא נעים של שעות ארוכות ופתאום אני רואה אותה מחייכת ואני אומרת מה קרה ו אומרת בסדר יותר רגוע בסדר הצלחתי אפילו לשים את זה להניח את זה לתת לזה מקום טוב זה היה ועכשיו אני אחרי וזה ממש חזון העצמות היבשות ולא סתם לא סתם נותן נותן לנו הקדוש ברוך הוא דרך נבואות כאלה

את האפשרות לדעת שקיימים לנו מצבים כאלה בחיים ולא לפחד מהם. לא לפחד. יהיו מקומות שתצטרך לשקוע בעבר. וכשאתה תשכע בעבר זה לא אומר שזה ימיט אותך. אמא שלי לקחה אותנו לסיור משפחתי השבוע ביום ראשון. לקחה את כולנו לטיול בירושלים. נכנסנו למרכז דוידסון ואנחנו הולכים ולוקחת אותנו מדריכה והיא מראה לנו את המקום שבו הקרדו העליון א בעצם נהרס ונחרב ואבנים גדולות ענקיות בפינת בפינות. והיא אומרת, אתם רואות את השחור הזה, זה שרוף היא לוקחת אותנו למקומות רב, פה היה חנויות וכאן הקריבו היו היו מוכרים את הקורבנות ואת הולכת שמה ואת שוקעת בעבר ואת מנסה לחשוב ולדמיין איך זה היה והסיפורים כאלה עצובים אנחנו יודעים שידי

נשים רחמניות בישלו בשר ילדיהן ואנחנו יודעים על המצוקה ועל הרעה ועל הכפן והיכה ישבה בדד העיר הבתי ואת ואת נכנסת לזה ואת וואו אבל כן, את קורמת אור וגידים לתוך האבנים השרופות האלה ואת נותנת להם פתאום משמעות אחרת וזה מה שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו. יש מקומות בחיים שלנו שהם כל כך עצובים ואם לא נשב שם ונשהה ונסתכל ונעקל לא יקרה שם שום דבר. נישאר עצמות יבשות לעולם. וואי זה כל העניין הזה של ה של החזון העצמות היבשות שלקחת את זה בפרפזה כזאת לתוך ה החיים שלנו ולתוך ההתמודדות שלנו זה לא סתם כי באמת יש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה גם אנחנו כשאנחנו כנשים אנחנו רוצות ליצור איזשהיא מציאות דיברנו על תקווה דיברנו

על געגוע דיברנו על זה שבאמת אנחנו כנשים שבעזרת השם בזכות נשים צדקניות ניגלו, בזכות נשים צדקניות נזכה לגאולה השלמה. אז אנחנו אלה שבעצם גם יודעות לרקום את האור וגידים הזה. אנחנו יודע הרבה פעמים מהכוח אל הפועל בעזרת השם כי אנחנו באמת אלה שאחריות אם זה על הבית ואם זה על כל ה על כל התכלס על כל החומריות על כל ה על כל הלעשות וגם על לחלום. וכשאנחנו מדברות על ישועות וכשאנחנו מדברות על הרצון הזה באמת להוציא מהכוח אל הפועל אנחנו לא יכולות שלא לדבר על ה על האפשרות באמת להביא לכל אחת ואחת לתוך כל בית לתוך כל לב לתוך כל אחת ואחת שרוצה לכולנו הרי חסר משהו אנחנו חסרים ואנחנו בוכים על החיסרון הזה בתשעה באה

ובכל הזדמנות שאנחנו מתפללים שיבנה בית המקדש מה זה החיסרון הזה כל מה שאין לנו, כל מה שקשה לנו, כל מה שכואב לנו ויש לנו את האפשרות בעזרת השם להשלים את הדבר הזה וכל אחת ואחת יכולה לזכות לישועה שלה ולזמן את זה לתוך הבית שלה בצורה שהיא היא כל כך פשוטה שזה לא יאמן כמו הרבה כלים שאנחנו לומדים כאן בתוכנית שלנו דברים של התבוננות התבוננות פנימית דברים של של כלים שהם מעשיים הם פשוטים לכאורה אבל הם לא תמיד נראים קלים ולפעמים זה יצר הרע שבא להראות לנו ולהגיד לנו תקשיבי זה מה שהויח את הישועה זה נראה זה נראה קל מדי לא יכול להיות שהישועה שלך תבוא בכזאת קלות אבל זה קל כמו להרים טלפון זה קל כמו להרים טלפון

ולאסוף 20 חברות ולזמן לך ערב של ישועות ולהגיד לעצמך אני בערב הזה בעזרת השם בונה עוד לבנה בבניין בית המקדש למען כל עם ישראל כולו ובעזרת השם מזמנת לתוך הבית שלי, לתוך חיי, את הישועה הפרטית שלי. את מחייגת למספר שמופיע על המסך ומזמינה ערב, שולחת כמה וואטסאפים, אוספת כמה חברות, יש כאלה שיותר קל למשוך אותם עם קצת כיבוד קל. זה סך הכל שתי מילים שעושות הרבה עבודה קלה ומביאה לך את הישועה הזאת לחיים. כמה קל, ככה פשוט. כל אחת מרבניות שלנו שלידברות יכולה להגיע עד אלייך ולעשות לך ערב חווייתי, מרגש ובעיקר ערב שאחר כך לא תפסיקי להגיד עליו תודה. אז אני מזמינה כל אחת ואחת להתקשר למספר שמופיע על המסך כבר עכשיו

כי זהו אנחנו אנחנו מחכים לגאולה השלמה וזה כבר בפתח ואם אנחנו מדברות כאן על העבר ועל זה שאנחנו בעצם רוצות לצמוח מהעבר ובעצם כמו משה רבנו שסיכם את כל מה שקרה לעם ישראל במדבר ובכל השנים האלה מאז יציאת מצרים והכל נעשה בדרך של רמז בדרך שלי לא לא להביא את הדברים מה שנקרא לתוך הפנים שלהם. חיכה 40 שנה כדי לבוא ולהביא את הנאום שלו לקראת מה שנקרא הסוף ולהגיד את כל מה שיש לו. האם באמת גם אנחנו צריכים לנהוג ככה עם העבר שלנו, כל אחד בחיים שלו, פשוט לקחת, לספוג, לחכות, לראות מה יקרה, או שדווקא אחד מהכלים שאולי למדנו כאן גם בתוכניות הקודמות זה כמו שאמרת כאן גם היום, זה כן לתת מקום לכאב, אבל השאלה אם אם

ההדחקה היא בעצם מנגנון שגם עוזר לנו להמשיך הלאה. ולאו דווקא כשמדברים הרבה פעמים על הדחקה זה יכול להישמע כמו משהו שהוא שלילי, כמו משהו שאנחנו משאירים אותו, לא מתמודדים איתו, לא נותנים לו מקום, אבל יש בזה גם משהו שהוא בריא, לא? אז א אז ככה משל לאדם שהלך עם תיק מאוד מאוד מאוד כבד עליו ורואה אותו אדם אחר שהיה חכם מאוד והוא אומר לו סבא טוב למה אתה לוקח ככה את התיק שלך על הכתפיים שלך מה יש לך שם בתיק למה זה כל כך כבד לך אתה כל כך כפוף ונראה עייף הוא אומר לו מאיפה אתה יודע שאני סבא אומר לו אתה נראה כבר כל כך כבד מהחיים תתפלא הוא אמר לו אני לא כל כך מבוגר והתיק הזה שאני סוחב על הכתפיים שלי זה בעצם

תיק מלא באבנים אבני מסע כל מסע שעברתי בחיים הכנסתי לתוך התיק וזה כבד לי מאוד מאוד מאוד דברים לא פשוטים שעברתי חוויות קשות שעברתי אומר לאותו אדם חכם אז סבא לי אולי תניח את התיק הזה תוציא משם את האבנים ותוכל ללכת זקוף והוא שואל איך אני יכול לקח להוציא את האבנים האלה כל אבן מסמלת לי משהו חשוב שעברתי. כל אבן מסמלת לי ממה לברוח לאבא. כל אבן מה זה נותן לך? שואל אותו האדם החכם. אז הוא אומר לו, זה נותן לי איך להישמר. זה נותן שזה לא יקרה לי שוב פעם. אני לוקח את זה על הגב שלי וזה מסמ לי ממה אני צריך להיזהר. בעצם כשאנחנו מדחיקים, אנחנו כמו אותו סבא שלא היה בכלל סבא. ברגע שהוא הוריד את התיק הוא הזדכף

ופתאום היה נראה צעיר במיליון שנה. כן, זה מה שאנחנו עושים. אנחנו חושבים שעל ידי שאנחנו נשמור דברים או לא ניתן להם מקום או לא נשחרר אותם, אנחנו בעצם יוצרים אצלנו איזשהו מנגנון הגנה. יש לי את זה, אני זוכר את הדבר הזה, אני לא אסלח עליו, אני לא אשכח אותו למען שלא יקרה לי יותר אף פעם, כי זה היה לי לא נעים ואני חייב לשמר את זה. לא, בוא תוציא את זה החוצה. בוא תדבר על זה. בוא תדע מה לקחת משם. אנחנו מנגנון ההגנה הזה של הדחקה הוא בעצם החוסר יכולת שלנו להתמודד. את מדברת אני חושבת על משהו אחר, על לא לתת לזה מקום אלא להמשיך ללכת קדימה כי יהיה לנו יותר קל אם אנחנו נלך קדימה ואני אומרת דבר כזה זה כמו בקבוק

סודה בקבוק סודה כשהוא סגור הוא לחוץ חזק חזק חזק אי אפשר איך את יודעת אם זה סודה או מים כיוון שהמים את יכולה לקצט את הבקבוק אבל הסודה הבקבוק שלה יציב מאוד מאוד מאוד מאוד מה קורה כשאת קצת משחררת את הפקק מתחילות לעלות המון המון המון המון בועות זה משל שאני נותנת תמיד גיד לבנות כשואלות אותי אבל למה לעשות? למה לשחרר? למה להיות במודע? למה? למה להוציא מהתת מודע? מה זה נותן? אנחנו מפחדים להוציא מהתת מודע כי אנחנו אומרים רגע זה יציף אותי בהמון המון המון המון המון בועות אבל אם נסתכל מה קורה לבואה של הסודה היא עולה והיא נעלמת. ככה זה מה שאנחנו חוים כשאנחנו משחררים פותחים את הפקק הזה כביכול של מוכנה לשחרר

רגשות מוכנה לתת להם מקום הם יעלו הם לא ישארו הם יעלו ויעלמו. ואז ברגע שמתחיל לצאת קצת גזי מהבקבוק הזה, אפשר הבקבוק הופך להיות כביכול יותר מרוכך. זה מה שקורה איתנו. אנחנו כמו קפיץ לחוצים, נוגשים מאוד מאוד. אנחנו מפחדים לשחרר כי וואי מה יקרה אבל אם אני אשחרר. את נוקשה בלי לשחרר. אבל אם תשחררי כביכול הבקבוק שלך הופך להיות יותר מרוכך. כשאנחנו מדחיקים זה נובע מהפחד שזה יצוף לנו. לא, זה לא יצוף ליד. ניתן לזה מקום, ניישב את הדברים. למה אנחנו מצחיקים? אנחנו מתחיקים מבושה, מנעימות. אנחנו מצחיקים כי לא טוב לנו להיפגש עם הדבר הזה שוב פעם. זה יבוא לנו. זה יבוא לנו. כל חוויה שאנחנו עוברים בחיים יש לה

משמעות. הקדוש ברוך הוא לא יושב סתם ככה ואם מלחיה זורק חוויות ונגמר. לא. כל חוויה היא מדוייקת כדי ללמד אותנו משהו שיצעיד אותנו קדימה. ואם אנחנו לא נתמודד עם החוויה הזאתי ולא ניתן לה מקום וניקח אותה למקום חיובי, כשמשה רבינו בעצם בא ואומר להם, נותן להם את הרמזים האלה, הוא לא רוצה שהם ישכעו בעבר. הוא רוצה שהם יקחו מזה מוסר וילכו עם זה לעתיד. כשאני רואה ילדה שעברה כל מיני דברים אני אומרת לה תשכי במה שהיה תשאלי את עצמך לאן זה לקח אותך קדימה כשעברת חוויה לא פשוטה לאן זה לקח אותך אם נשארת באותו מקום אז זה חוויה מיותרת אם את לוקחת אותה קדימה אז החוויה הזאת יש לה משמעות ואנחנו באמת צריכים לתת את

המשמעות לכל דבר ודבר שקורה היה לי שיחה עם אבא אחד קודם אחרי צהריים ילדה שלו משגעת אותו הוא משגע אותו הוא אמר לי באנגלית she make me cזי אני לא יכול לסט אמרתי אני רוצה לשאול שאלה האם משהו בהתנהגות שלך שלה קצת מזכיר את ההתנהגות שלכם אז הוא אמר לגמרי אני בדיוק אני בדיוק היא

אמרתי אז היא לוחצת על הנקודות אז אתם לא צריכים להילחץ מהילדה מה שאתה צריך לעשות זה שנייה לשהוט בתוך מה שאתה היית דברים שאלתי שאתה מתבייש במה שהיית או בטח הוא אמר יש דברים שאני לא רוצה לזכור אז הקדוש ברוך הוא לא רוצה שתשכח הקדוש ברוך הוא רוצה שתאבד את זה וכשאתה תאבד את זה הילדה שלך לא תצטרך לתת לך מראה זה יתפוס אותנו תמיד להיות מסוגל ליישב עם עצמנו את החוויה

לברוח אין לאן לברוח זה תמיד א צף אה אני רוצה שני אתייחס לשאלה שהגיע בדיוק בנושא הזה וזה נראה לי כל כך מתבקש אה אני בת 17 ועשיתי טעות גדולה לפני כמה שנים אף אחד כבר לא מזכיר אותה אבל אני לא מצליחה לסלוח לעצמי. איך ממשיכים הלאה? אז קודם כל הילדה הזאתי בראת מזל. למה? שיש אנשים שזוכרים לה את החוויה. יש פה משהו שאני חושבת שכדאי שנתייחס. יש ילדות, ילדים, נשים, אנשים שעשו טעויות ואף אחד לא יודע על זה והם צריכים להתמודד עם זה עם עצמם. ואנשים חושבים שהבושה היא יותר גרועה, היא לא יותר גרועה. ברגע שיודעים את זה מסביבך אז לפחות אתה לא צריך גם לחסוף את עצמך בפני אחרים כי לפעמים שאנחנו עוברים דברים לא

פשוטים אחד מהבעיות שלנו זה שווי אם ידעו עליי את הדברים אם ידעו מה יחשבו עליי ואיך אני אדאג שאף אחד לא ידע על זה יודעים ברוך השם שיודעים אנחנו צריכים ללמוד לחשוב על דברים בדרך אחרת כי כשאתה חוטא בסתר אתה מת מפחד שזה יתגלה בגלוי ומה יקרה שידעו על זה בגלוי ואם יתפסו פה כבר יודעים זו נחמה מצוינת להתייחס לזה בצורה לקחת את המקום החיובי שבזה דבר ראשון כולם כבר שכחו, אבל היא לא מסוגלת לסלוח. מה שהיא צריכה לעשות זה לשבת בתוך החוויה. כשיש חוויה ואנחנו לא רוצים, היא לא מסוגלת לסלוח, זאת אומרת שהיא לא הייתה מסוגלת לשקוע בה. כי ננסה לדמיין שחוונו משהו שאנחנו מתביישים בו. כן? כך ילד קטן. ילד קטן וזה קורה

הרבה. הוא הולך, הוא נמצא באיזשהו אירוע ופתאום הוא רואה חצאית שדומה לחצאית של אמא שלו והוא רץ ומחבק את אותה האישה ופתאום הוא רואה שזה לא אמא שלו. הוא מתבייש מתבייש מתבייש מתבייש. מה קורה לילד הזה אחרי הרבה זמן? או עדיין מתבייש להיזכר בקטע בפדיחה הזאת שהייתה לו? לא נעים לו. וואי זה לא נעים. זה לא נעים. בעצם שאנחנו קורה לנו פשלה אנחנו מתביישים כמו אותו ילד קטן. הוא מתבייש על שטות אבל בשבילו באותו רגע זה היה נראה היום ונורא. גם אנחנו מתביישים להיזכר בפדיחה שהייתה לנו במשהו לא נעים שהיה לנו. ואז התחושה היא אוי זאת בריחה אני יוצמת כביכול את העיניים מסיטה את הראש אני בורחת משם לא להיות מסוגל להשאיר מבט ולהיות בתוך החוויה זה נורא מלחיץ זה נורא לא נעים

דרוש אומץ

נכון זה מאוד מאוד לא נעים אבל לא לפחד כי אחרי שנשקע בבור נהיה מסוגלים לקום אל האור אנחנו רק צריכים לדעת את זה כדי להחזיק ברגע הזה ומה שנקרא לעבור את ה את המסוחה הזאת.

אז אנחנו ניתן לכם לאבד את התובנות האלה שעלו כאן ואנחנו אחרי השיר נחזור עם השאלות שלכם. סיפור העולם שיצא לו ממצרים. הכל התחיל מצעק. לא הנביא יחזקל ולא ישעיהו חזו את שחזרה. והנה הם עומדים מול ים גדול כמו נצח במדבר סביב. מה עושים עכשיו? ישועת השם תבוא צעה כמו של הטח קפץ לו בן המנדב. וניצק לשם בצר לנו ממצוקות יצילנו וניצק לשם צר לנו ממצוקותנו יצילנו איזה לוזרים מצרים כולם צחקו ושרו בהקפדה מלאה בהשם ובמשה עבדו כולם כולם האמינו כשסוס ורכבו בים ירה בושש משה לבוא בטח לא יבוא עוד מי יהיה לנו לאלוה כל המחנה הנה אני שומע שבט לוי שיחקו אותה נצעק לשם בצר לנו ממצוקות יצילנו וניצק לשם וצר לנו עם צווקנו

יצילנו אםצ להשם צר לנו ממצוקותנו ילנו וניצם בצר לנו או נעשה ונשמע צעקו כל האומות הפסדנו שני קטרים ו10 דיבריה ראינו את הקולות ואת הלפידים שמענו לא היה חולה לרפואה ומאז ועד היום כולם מחפשים אותנו. הם אפילו לא זוכרים על מה. ומאז ועד היום נפלנו ואז קמנו והכל באותה צורה. אז אם ניצ להשם וצנו ממצוקות יציל לנו. אם רק ניצח אז השם יושינו וניצם בצר לנו ממצוקות יצילנו וניצקר לנו ממצוקות יצילנו תודה שחזרתם אלינו. אז אנחנו עם תוכנית על העבר, אבל עם הפנים לעתיד, על המשקעים שאולי נמצאים בנו, אבל איך אנחנו יכולים לצמוח מהם. ואיך אנחנו מסתכלים על כל דבר שקורה לנו באמונה. כי כמו שהרבנית פרי אמרה כאן קודם, שום

דבר כאן הוא לא במקרה והכל מדויק והכל זה מסרים שהקדוש ברוך הוא שולח אלינו וכשאנחנו מבינים אותם כנראה שפתרנו את הבעיה אבל מה לעשות שזה ממשיך וזה מתמשך וכל עוד אנחנו כאן כנראה שיש לנו עוד מה לתקן אז מצד אחד אפס זה יכול גם לכאוב אבל מצד שני זה אומר שיש לנו פה עוד מה לעשות ולכן אנחנו אנחנו עוד כאן עד הגאולה השלמה ברחמים בעזרת השם. אז באמת הרבנית פרי, אני רוצה לשאול אותך מהמקום של ההווה ומהמקום של לקחת אומץ שאמרנו שזה מה שדרוש כדי באמת להתמודד ולהביא את זה למקום של צמיכה. איך בן אדם יכול לדעת אם מה שמנהל אותו זה העבר וזה מה שגורם לו לתקיות והוא לא מבין את המסר שהקדוש ברוך הוא שולח לו או שבאמת יש

כאן משהו שמשהו אחר משהו שצריך באיזשהיא צורה ודרך להתמודד איתו תראי זה כל עניין לגופו בעצם במהלך החיים אנחנו נקבל כל מיני מסעות שנצטרך להתמודד איתם כל התוכניות פחות או יותר חזרנו על הרעיון הזה של אנחנו לא חופשיים לעצמנו, אנחנו מנוהלים על ידי דברים שחווינו. עברנו דברים שהשפיעו עלינו. הם מתרגרים אותנו, הם גורמים לנו להיזכר, הם גורמים לנו להיות רואקטיבים. עכשיו באמת אנחנו צריכים קודם כל להיות מוכנים א א להיות כביכול בתודעה פתוחה, להיות מסוגלים להסתכל ניכוחה, להסתכל האמת בעיניים, לא לפחד ממנה, להיות מסוגלים לפתוח חוויות, להיות מסוגלים לשאול שאלות, גם אם נקבל תשובות שהם לא פשוטות לנו, גם אם נקבל

תשובות שהם יהיו הוא לא מה שחשבנו להיות מסוגלות לקבל את התשובות האלה ולהתמודד איתם ולהסתכל עליהם דווקא מתוך מקום מעניין. למה זה קורה שאנחנו מפחדים או הרצון שלנו בלהיות מושלמים? הרצון שלנו בלהיות זכאים ל לחיים בכביכול העולם מערבי שאנחנו חיים על פיו ממש מהדר מאוד את השלמות מהדר מאוד את האנשים שלא טוהים מהדר מאוד את האנשים שמגיעים לפסגה מהדר מאוד את האנשים המצליחים אין מקום לאנשים שהם חצי קלאץ' אין מקום לאנשים שעושים טעויות ואם זה ככה שאגב זה לחלוטין תי נוגד את היהדות. אז אם זה ככה, בן אדם שעשה טעות, הוא נורא נורא מתבייש, הוא מנסה להסתיר אותה כמה שיותר. אנחנו כאילו שואפים להיות מדויקים ביותר,

להיות הם הם מושלמים ביותר, להיות כאלה שידברו עלינו בהרצה ו לא מסוגלים לחוות א חיסרון. והיות וכך אם יבוא לנו חיסרון למול העיניים אנחנו נסית אותו אם יבוא לנו פגם אנחנו נתבייש בו אם יבוא ביזיון או וואו שימי לב מה קורה לאדם שנפל ברחוב הוא ישר מסתכל מראה

מה זה איזה בושות זה לא נעים למה זה אפילו זה אפילו מ מילדות קורה שילד קורא לו משהו או או איזה גליצ'ה או איזה מה ישר כאילו זה לקום ולהסתכל מה

ילד קטן ילד קטן הוא נופל הוא רוכב על אופניים הוא נפל לא לא קרה שום דבר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר עצרתי בצד הרכב ראיתי ילד שנפל עם הקורקינט שלו בדרך כנראה לישיבה בבוקר הידיים שלו מחוסות בדם ואני אומרת אתה צריך עזרה לא לא אני בסדר אני בסדר גמור אבל אתה מדמם לא הכל בסדר הכל בסדר לחלוטין הכל טוב למה למה שלא נהיה מסוגלים לשהוט רגע נפלתי לא נעים לי כואב לי ההסתכלות אפילו הילד הקטן בגן לא קרה לי כלום לא זה אפילו לא כואב למה למה אנחנו צריכים לשחק כל הזמן את המשחק של הכל בסדר הכל בסדר זה ממש לא יהודי כיוון שהתורה מלאה באנשים שלא היה להם לגמרי בסדר והיה להם לא פשוט למה למה זה למה זה ככה כי אנחנו באמת חיים לפי התרבות הזאתי שמחייבת אותנו כל הזמן להיות חסרי פדיחות, להיות מושלמים.

יש קטע כזה גם אנחנו נמצאים בדור שאנחנו כל הזמן נחספים ורואים תמונות מושלמות על אנשים מושלמים שחיים חיים מושלמים והם תמיד נמצאים עם החיוך הנכון ובסיטואציה הנכונה ועם האנשים הנכונים. אז אי אפשר אחר כך שלא להסתכל על החיים הרגילים עם הדברים הרגילים והלא מושלמים שיש לכל אחד מחוץ למסך ואז לגלות את האמת ובתוך האמת הזאת פתאום יש פער ועם הפער הזה קשה להתמודד אני זוכרת ששמתי את החרדות שלי על המסך אז אמרו לי למה את עושה את זה מה אנשים יחשבו עלייך. את עוזרת לאנשים להתרפא מחרדות. מה יחשבו עלייך שאת לא מצליחה להתרפא? ואמרתי לא אני זאת האמת שלי. אני שמה אותה על השולחן כי זאת אני. ואנשים נורא נורא נורא

התפלאו. ואני חושבת שה הפתגם אין יותר שלם מלב שבור הוא כל כך עוצמתי. עצם זה שאתה מוכן להישור ולאחות את השברים שלך ולשים את זה על השולחן ולומר זה אני על סך כל החלקים שלי והם לא מושלמים ובשביל זה אני כאן בעולם אם נבין את המהות במיוחד של היהודי שהגיע לכאן לעולם לעבוד על המידות שלו לתקן את עצמו לעשות עבודה עם עצמו זה המהות לשם ככה אנחנו פה למה אנחנו כל כך מתביישים למה אנחנו כל כך למה ואולי אם נתנת את האפשרות לתיקון נוכל באמת להגיע למצב שהרבה יותר טוב לנו כשאני מלמדת בנות להסתכל על החסרונות שלהן לא כחיסר לא כמשהו נוראי אלא כחיסרון שהגיע למילוי ונעבור לעוד חיסרון אנחנו נולדים עםעם אנחנו נולדים ככה

אנחנו נולדים עם דברים שנצטרך לעבור במהלך החיים כדי לתקן אותם כדי להביא את עצמנו לשלם בסוף למה אנחנו בורחים מזה המהות שלנו לשם ככה איך אנחנו פה? למה אנחנו כך מתביישים? למה האישה קודם צריכה להראות לבעלה שהיא מושלמת? וכשהוא בא ומבקר אותה, וואו, מה קורה לה? למה אנחנו כל כך מפחדים מזה שמבקרים אותנו? למה אנחנו כל כך מפחדים ממשהו שנראה לנו כאילו מישהו אמר עלינו משהו לא בסדר? למה? למה? בואו נבדוק עכשיו מרוב שאנחנו רוצים להראות את עצמנו מושלמים ומישהו אמר משהו שהוא לא אנחנו יוצאים מדעתנו כי אנחנו עסוקים כל הזמן בלכפות על החוסרים שלנו ואז כאילו אם מישהו עלה על חוסר שלנו אנחנו כל כך כועסים עליו כי אנחנו

כל כך עסוקים בלשחק את המשחק השלם והוא זיעה את הפגם בנו כביכול שהסתרנו כזה מיוחד היה לי לקחת את שתי התאומים שלי לעשות בדיקת ראייה וזה שאמר שהוא לא רואה בעיניים כמובן הוא רואה מעולה והשני לא רואה מה זה לא רואה עד 120 שיראה אבל יש לו מספר קוצר

כן יש לו יש לו מספר שהוא היה יחסית משמעותי

ואיך שה אחות שהייתה צריכה לשים לו את הטיפות ולעשות לו את הבדיקה איך שה התקרבה אליו הוא ממש התנהג אליה בצורה מוזרה ואני נדהמתי איזה ילד עדין פתאום הוא אומר לה די אני לא יכול אני לא יכול שה פותחת לי את העיניים ככה אם הוא לא מדבר ככה ואמרתי לו אתה זה כזה לא מתאים לך למה למה מה קרה לך והבנתי ישר שמשהו מנהל את האירוע אמרתי אתה רוצה לספר לי למה אתה כל כך כועס מה מה היא לא מה אני לא בגן ששועים אני כיף לדבר לא לעניין ואז כשהתגלה שיש לו בעיה בעיניים ולקחתי אותו אחר כך ישבתי איתו לאכול פיצה אמרתי לו אתה רוצה לספר לי מה היה לך כל כך עצוב אומר אמא את יודעת כמה זמן אני מנסה להסתיר את זה שיש לי בעיה בראייה כי אני מפחד ממשקפיים ניסיתי להסתיר את זה וכשהיא שמה לי את הטיפות ידעתי שהולכים לגלות את האמת י

וכל כך כעסתי עליה כי בגלללה עכשיו יגלו את האמת ככה אנחנו נהגים במציאות אנחנו כועסים על זה שבא והציף לנו כביכול את האמת שאנחנו מנסים להסתיר אותה כל כך הרבה אנחנו כך מנסים להסתיר את האמת של החוסר שלנו קוצריה זה חוסר לא חמוד שלי זה לא חוסר ככה השם רצה זה לטובתך ככה הוא רוצה חיסרון שלנו, איזשהו פגם שלנו, זה לא אומר שאנחנו רעים. זה אומר שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את האפשרות לעבוד על זה. אנחנו חייבים להבין את זה בדרך הנכונה. הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן והוא נתן לנו חסרונות. הוא נתן לנו אפשרות להתקדם, לעבוד ולהוכיח שהצלחנו. איך תוכיחי שהצלחת אם לא יהיו לך חסרונות? מה? ליוולד מושלמת ולהישאר מושלמת.

נכון שבמידה מסוימת זה גם כביכול כן לא דומה בן של בעלי תשובה כאילו כמו שכתוב על יצחק ורבקה כן שלא דומה תפילת צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע שמה שצדיק בן צדיק אז אז הוא היה צריך להישאר צדיק זה זה אפילו עוד יותר קשה מ מ אבל להיות להיוולד שלם ולהישאר שלם אז אוקיי במובן הזה זה בסדר אבל להיוולד עם חיסרון ולמלא ולהשלים אותו זה היופי זה היופי ולכן אסור לנו להתבייש להפך להבין שזו משמעות החיים לא להתבייש בחסרונות כל הזמן לא לנסות להסתיר את זה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים להסתיר את את החסרונות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו כדי שנמלא אותם ונוכל לההנות מהשכר שמגיע לנו אחר כך

תראי כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע מד מדהים אבל אפילו בטח הילד שלך שאמרת לו ככה השם רצה זה רצון השם אבל אצלו זה זה יושב על משהו עם כל הכבוד יש פה איזה משהו שגרם לו להסתיר שגרם לו לפחד כן זה רק מקרה שלקחנו אותו כדוגמה אבל הוא כמו שאת אומרת הוא כל כך השקיע אנרגיות הוא כל כך התאמץ בלהיות במקום הזה שלא תגלו את החיסרון שלי אני אני אחפה עליו. לכי תדעי כמה זמן הוא ישב בכיתה ולא ראה בדיוק מהלוח או לא ראה את המספר של האוטובוס או נעזר באח שלו התהום שישלים אותו כי תהומים משלימים בשביל לכפות על על העניין הזה של הקוצרה. זאת אומרת זה הוא מבחינתו גם אם זה רצון השם ואני מקבלת רצון השם ו ואת המציאות עדיין יש

לי פה כאב יש לי פה משהו שעל זה זה יושב ולא נותן לי לקבל את זה נכון קודם את נזכרת בתחילת התוכנית שבין הזכרונות והכאבים יש את כאב הגעגוע אני רוצה לקחת את זה רגע ולהקביל את זה אחר כך געגוע ואני אלך איתך אל הגעגוע שאני יודעת שהוא ממש משמעותי בשבילך. בסדר? הגעגוע לאמא שלך. כשאת נכנסת לתוך הכאב הזה אז זה יכול להיות מאוד רגשי, זה יכול להיות מאוד אמוציונלי, את יכולה מאוד לבכות.

נכון?

כן.

אמא שלך לא תחזור. בעזרת השם אותו שנזכה כולנו לתחיית המתים ותזכי כבר.

אבל היא לא תחזור. אבל תרפק על על הגעגוע הזה, על הכאב הזה, זה לא דבר נורא. כאב הוא לא דבר נורא. אנחנו בורחים ממנו, אבל כאב יכול מאוד להצמיח אותנו. זה זה בעיניי מה שאנחנו מה שאנחנו עושים בכל התקופה הזאת כשאנחנו מנסים להתחבר לחורבן של בית שאנחנו אפילו לא ראינו אותו בדור שלנו ושאנחנו נמצאים ממנו במרחק של כמעט 2000 שנות גלות ושצרות אחרונות משקחות צרות ראשונות זאת אומרת אם אני צריכה לבוא ולדבר בפני נשים ולהגיד להם תקשיבו אנחנו צריכות לשבת על הרצפה ואנחנו צריכות אה אה אה לעשות את כל המנהגים האלה של ההבלות ואפילו להיות במדרגה כזאתי שאנחנו לא מסתכלות על השעון מתי כבר יגמר הצום אלא באמת לשאוות בכאב הזה

אז מהמקום שלי אני משתמשת בגעגוע ובכאב שלי עם אמא שלי עליה שלום אבל שכולם יבדלו לחיים ארוכים וטובים אמן ומי שאין לו את הכאב הזה אז אין לו איך להתחבר

10 כאבים

אז אין לו

10 כאבים בעולם

אז יש כמובן את השביל לאוקטובר ואת כל הדברים שקרו בעם ישראל ואת השואה לא חסר באמת שלא חסר אבל בתור בן אדם פרטי באמת לעמוד ולהרגיש כזה כאב כמו מישהו שחווה את זה על הבשר שלו זה הרי כמעט בלתי אפשרי אז אז עברנו עברנו למקום הזה

של הרגש כי לפעמים התשובה היא היא לא בשכל רגש אפשר לענות לזה ברגש אז אז שאלתי אותם בשיעור, איפה אתם, איפה אתם מתרגשות? איפה אתם יכולות להרגיש שבאמת אנחנו מתחברות למקום הזה של הכאב של בית המקדש? אז ישר כולם אנו בכותל. בכותל שמה יהודי לא משנה אפילו גוי להבדיל הוא יכול לבוא ולא להבין מה רוטט אצלו שם בפנים מה מה כל כך מרגש אותו מה נוגע בו כל כך לעמוד מול קיר עתיק עם איזה איזה הוד ועדר אבל מה מה יהיה שם שמרטית ככה את הלבבות וגורם איך אמרנו להתרגשות כזאת שלפעמים אין אין מילים אז זה שם. אז זה פשוט צריך ללכת ולחוות. כי כדי לחוות דבר גם שהוא מתוך כאב צריך להתחבר גם כן בחוויה. אי אפשר לבוא ואפילו לקחת

ai ולנסות להעביר את ה את הדבר הזה ואת מה שקרה. אז באמת יש אנשים שמתרגשים משרטים ומדברים אבל עדיין כאילו הסרט נגמר. זהו זה נגמר אבל זה לא אותו דבר כמו שבן אדם חווה התרגשות חווה חוויה בגלל זה אנחנו כולנו בני חווה היא זאתי שבעצם העבירה לנו את היכולת הזאתי להרגיש ולחוות ולהתחבר וזה רק מהמקום הזה יהיה לנו שמה את התשובה שלא משנה כמה זמן עבר ולא משנה א א כמה אנחנו לא מבינים מה איבדנו אבל דרך הרגש, דרך הגעגוע, דרך המקום הזה של לתת לכאב מקום, אנחנו יכולים לקבל איזשהו מושג. אם לא בשכל אז אז בלב. אז בוא נחזור למה שדיברנו קודם ונקשר את זה. כי בעצם עם כאב כן נברח ממנו כל הזמן, גם לא נוכל לחוות את הכאב.

וכתוב שמי שלא כואב על ירושלים לא זוכה ורואה בבניינה. כן? אז איך אנחנו נתחבר לכאב הזה? מספרים על רבן יוחנן בן זכאי, אני חושבת. אה לא לא זוכרת זה לא רבן יוחנן בן זכאי אם אני לא א שהיה א א יושב כל היום ולומד ובערב היה מגיע הביתה והיה א משעין את האוזן שלו על הקיר בין הבית שלו לבית של השכנה והיא הייתה בוכה את חייה לילד שלה שהלך במלחמה והוא היה בוכה יחד איתה בלילה ולא היה הולך לישון מהבכי והכאב ונשרו שערות הריסים של העיניים שלו ואמרו לו התלמידים שלו רבי אתה לא יכול להמשיך ככה אתה כל הלילה בוכה ואיך תקום אחר כך בבוקר ללמוד אתה תהיה חולה אתה לא יכול להמשיך לבכות על השכנה אנחנו נוציא אותה ונסדר לה בית

אחר והוא אמר להם שותים אני לא בוכה על על השכנה אני בוכה על השכינה אני עומדת השבוע כשאני עומדת על חורבות ירושלים ואומרת לנו מדריכה תתחברו ורבונו של עולם אני עומדת מול האבנים האלה ואני רוצה להתחבר ואני אומרת ריבונו של עולם אני עומדת מול חורבן של ירושלים ופתאום ואני אומרת אני רוצה להתחבר ריבונו של עולם אני רוצה להתחבר וככה אני רואה את מגילת היכה איכה ישבה העיר ועל על ירושלים ואיך היא משולה לאמא שאיבדה את את הילדים שלה ופתאום אני רואה את כל האמהות האלה פתאום אני רואה את החורבנות של כל הבתים שיש פתאום אני רואה חורבנות של חלומות הרי יש לנו כל כך הרבה איך להתחבר מכאב, אבל אם לא נהיה מוכנים לחוות

כאב, איך נתאבל על ירושלים? הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שיש לעתים מצאויות שנצטרך לשהוט בכאב, לא לפחד ממנו, זה לא יהיה לעולם ועד. הרבה הורים מתקשרים אליי ואומרים לי ותקשיבי, ילדה שלי בדיכאון, היא לא עושה שום דבר עם החיים שלה. בסדר? תנו להישאות כרגע בכאב. אנחנו לא יכולים לראות את הילדים שלנו כואבים, אנחנו עושים להם נזק. אנחנו מושכים אותם בכוח מהמיטה, בכוח מנסים להקים אותם, בכוח מנסים לעשות איתם. אני לא מדברת על ילדים שממש זה הגיע לחולי גדול, אבל לתת את האפשרות לשאולט בכאב. כואב לה עכשיו היא עברה דברים לא נעימים, היא עברה חוויות לא פשוטות, תנו לה לבכות על הכאב הזה, תנו לה לחוות את החוויות האלה, תנו

להישאות, הכל בסדר גמור. הכאב הוא חלק מהחיים. אי אפשר כל הזמן לברוח ממנו. נכון? הוא לא נעים. שאף אחד מאיתנו לא ידע כאב יותר לעולם. אנחנו מבקשים להיגאל כדי שלא יהיה כאב, אבל כרגע, כרגע לפני שבאה הגאולה השלמה, כואב לנו.

אני חושבת שיש גם משהו מנחם בזה שמה מה נחשב לנו לייסורים, מה נחשב לנו לכאב. הקדוש ברוך הוא לא מחפש את הדברים הגדולים. גם דברים קטנים של התמודדויות יומיומיות של מה שנקרא כאבים קטנים זה זה גם את השם אבל זה הכל בחסדים גמורים שהקדוש ברוך הוא פורט לנו את זה לפרוטות שכתוב בגמרא שאפילו אדם רוצה להוציא מטבע מסוים מהכיס ומוציא מטבע אחרת גם זה נחשב לו לייסורים זאת אומרת זה לא חייב להיות עכשיו דווקא הדברים הטראגיים הגדולים ש שאין מה לעשות וזה חלק מהחיים אלא באמת החיים שלנו יכולים להיות מנועה בכל כך הרבה חסד ורחמים אם אנחנו לומדים את השיעור, אם אנחנו מתבוננים נכון, אם אנחנו לומדים מהכאב, אז כבר לא צריך את

הדברים הגדולים כי איך אומרים, הבנו את השיעור כבר שהוא היה במסר קטנטן, אז לא צריך להגדיל את ה את העוצמה בשביל להבין את הדבר הזה. מה הבעיה? הבעיה שהרגש שלנו מתקאה וכמו שבן אדם כל הזמן צריך ריגוש גדול יותר ובעוצמה חזקה יותר כדי להתרגש, כדי לשמוח, כי אין לו שמחה פנימית בדיוק, כי אין לו אין לו את המשהו הפנימי הזה שמתוך שם הוא באמת שמח, הוא כל הזמן צריך דברים חיצוניים אז אז הוא כל הזמן יצטרך יותר ויותר אבל אם זה מגיע באמת ממקום פנימי ואם יש את זה בתוכו אז הוא לא יצטרך את הדברים החזקים הכי קיצוניים הגרועים יותר. אני רגע אבדוק אם יש לנו איזה זמן להתייחס לעוד שאלה. אה אז בקצרה א אני מרגישה שהעבר שלי

הופך אותי לאמא חרדתית מדי ואני לא יודעת איך לעצור את זה. להיות מוכנה לשאולות בכאב. מה מה היה שם בעבר שכל כך מפחיד אותי? מה חוויתי? יש נשים שמפחדות נורא נורא מכלב. אישה רואה כלב. והיא בורחת איפה זה התחיל אז כלב יכול לסמן באמת שתקף אותה הפעם כלב כלב יכול לסמל איזשהו פחד מחוסר שליטה הוא יכול לקפוץ עליי בכל רגע נתון אה כלב יכול לסמל כך או כך או כך כן זה דוגמה אז לבדוק עם עצמי מה מה מציפה אותי החוויה הזאתי כשאני עומדת מול כלב מה הוא עושה לי מה יש שם מה מפחיד אותי אה בו אמ ראיתי א איזו אישה. הלכתי איתה יום אחד והלך אחרינו איזשהו אדם וכל רגע היא הסתכלה אחורה הסתכלה אחורה הסתכלה אחורה אז הסתכלתי

אחורה ראיתי מי זה האדם הזה ואמרתי לה זה בסדר אני מכירה אותו והיא נורא נורא נורא עדיין לא הייתה רגועה אפשר ללכת במרכז הכביש היא אמרה בוא נלך במרכז הכביש נורא לא נעים לי שהוא הולך אחריי ואז אמרתי לה בואי תנסי להתמודד עם זה רגע מה יש שם עכשיו היא יכולה לעולם ועל לפחד שהולכים אחריה אבל היא יכולה גם לתת לחוויה שהייתה הראשונית לצוף ולתת לה מענה אז בעצם כשאנחנו שועים בכאב, נותנים מענה לחוויות, זה לא ינהל אותנו יותר. מהמם. אז באמת עם התשובה המעלפת הזאת שבאמת ככה מסירה את הערפל, מאיך להתמודד עם סיטואציה, מאיך באמת לקחת את המושכות לידיים שלנו ולנהל את החיים שלנו בצורה הכי טובה, אנחנו מסיימים את התוכנית

הזאת או תוכנית נפלאה שהייתה לנו איתכם. תודה רבה לכם שהייתם איתנו. תודה רבה לכל העוסקים המלאכה. בעזרת השם ניפגש גם בתוכנית הבאה. תודה להשם יתברך שזיכה אותנו ואנחנו בעזרת השם עם נושא חדש בשבוע חדש. בעזרת השם שבוע הבא.