ארכיאולוגיה תנכית חלק א - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים בחודש ניסן, חודש של פריחה, של לבלוב. חז"ל אומרים שכשם שהטבע פורח, גם האדם מסוגל בחודש הזה לפרוח וללבלב יותר מכל השנה. אז שהשם ייתן לכל הציבור שנמצא כאן, לכל הצופים, לכל המאזינים שיהיה חודש של עלייה, פריחה ולבלוב, גם גאולה פרטית וגם גאולה של כלל ישראל. במרוצת 150 השנים האחרונות התחוללה בעולם פריצת דרך משמעותית בכל מה שנוגע לגילויים של ממצאים ארכיאולוגיים שהיו טמונים בבטן האדמה אלפי שנים ונחשפו במרוצת התקופה הזו. דברים שיש שבעולם מתייחסים אליהם כאל עוד נתון מעניין, אבל עבורנו כיהודים הדברים מתחברים באופן נפלא לעדות ההיסטורית שהתורה מספרת בתורה שלנו, מה

שהתנ"ך מספר מאז המבול ועד התקופה הזו. אנחנו נתבונן, בעזרת השם, בעיקר בממצאים שנוגעים לירידה למצרים ועד יציאת מצרים. עם ישראל יוצא לכיוון ארץ ישראל, כובש את ארץ ישראל, בונה את ארץ ישראל. אין ספק שעם כל מה שמצאו, עדיין לא מצאו את הכול. הרי ככל שחופרים שוב מוצאים עוד ועוד, אבל די במה שמצאו עד היום כדי להיווכח שמשה אמת ותורתו אמת. דברים שהתנ"ך מדווח עליהם, הכול אמת לאמיתה. לא שעם ישראל צריך את העדויות הארכיאולוגיות. אדם שמאמין באלוקים יודע שתורה מן השמיים, אין לו ספק שהכול מדויק. אבל גם אותם שפקפקו בעבר, ככל שחולף הזמן מתגלים דברים חדשים, כך גם הם מתחברים לאמיתות התורה. אנחנו ניגע בחלק מהממצאים

האלה על בסיס הדברים שהבאנו בספר "ארכיאולוגיה תנ"כית." נשתדל לשלב בדברים גם לקחים שאפשר ליטול לעצמנו לחיים. כלומר, לא רק ארכיאולוגיה יבשה, אלא גם ללמוד לעצמנו מוסר השכל מההיסטוריה של עם ישראל. כתוב שאדם חכם יודע ללמוד מניסיונם של אחרים, ולמדים מתוך התורה, מתוך העדויות מוסר השכל לחיים. נפתח ראשית: עצם יציאת מצרים היא בעצם אירוע מכונן שבישר לאנושות בשורה גדולה. עד אז אנשים הבינו שיש בעולם אנשים שאמורים להיות כל ימיהם עבדים. אם אתה יותר חזק - אתה משעבד את מי שחלש, והחלש נכנע לגורלו. הוא צריך להיות תחת העול של החזק. עם ישראל לראשונה בהיסטוריה הכריז שאין דבר כזה. אל תחשוב שאין דין ואין דיין ואתה

יכול לרדות באחרים, לשלוט בהם, אלא הקב"ה שומע את שוועתם של אותם שנרמסים על ידי האחרים. אז המסר פה הוא כפול: גם למשעבד שלא ישעבד אחרים - כל אדם ואדם שידע שאסור לו לשעבד אחרים, וגם מסר למשועבד שידע - אתה לא אמור להיות משועבד, יש לך את הכוח לצאת. וזה נכון לא רק בשעבוד של עם לעם, גם במישור האישי: אדם שמרגיש שיש אחרים שהוא משועבד אליהם, שהם רודים בו ביד חזקה, שהם כופים אותו, הם מנתבים אותו, יש מצבים בעולם של ממש התעללויות, ואותו שמתעללים בו, הוא בטוח שהוא קורבן שאמור להיות כך כל החיים. ביציאת מצרים הייתה הכרזה גדולה לכל העולם: אין מצב כזה שאתה תשלים עם כך שאתה משועבד. התורה אומרת: "כי לי בני ישראל

עבדים." אומרת הגמרא: מכאן תלמד שאדם הוא עבד רק של אלוקים, אבל אין מצב של עבד לעבד. כל בני האדם הם עובדי השם, ואתה לא אמור להיות העבד של עבד אחר. אתה עבד רק של אלוקים, של מי שברא אותך, לא של שום בן אדם אחר. אתה בן חורין, אתה חופשי לעצמך. עם ישראל לימד את האנושות לקח כפול גם מההיבט של למה להיות משועבד. כשעם ישראל היו משועבדים במצרים, הם היו משועבדים גם בגוף וגם בנפש. בגוף - המצרים שלטו בהם: קבעו להם מתי לקום, היכן לעבוד, מתי לאכול, מתי להיות בבית, מתי להיות בעבודה. עבדים. בגוף היו כפויים לעשות את מה שאומרים להם, אבל גם בנפש היו משועבדים ליצר הרע. כשעם ישראל היו במצרים הם למדו מהמצרים. הרי החברה

מאוד משפיעה, והם ירדו מהאמונה שלהם, ירדו מהדרגה הרוחנית הגבוהה שהיו בה לפני כן. מי שמכיר קצת את מה שקרה בשואה כשקוראים, אז אפשר להבין שכשעם משועבד פיזית, גם נפשית הוא קורס. הוא מרגיש שהוא משועבד בכול. ובאמת כתוב שכשעם ישראל הגיעו לים סוף, מידת הדין קטרגה ואמרה: ריבונו של עולם, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. גם היהודים היו כמו המצרים עובדי עבודה זרה, אז במה הם עדיפים? כך מידת הדין קטרגה על עם ישראל. כשעם ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, יש כאן הכרזה נוספת: אתה לא חייב להיות משועבד ליצרים שלך. האדם יכול להיות שליט בעצמו, לתת לשכל, לנשמה לשלוט בנפש. מה שהמקובלים קוראים "הנפש

הבהמית." ביד האדם לנהל את חייו על פי הנכון ועל פי האמת, גם אם היו לו הרגלים אחרים. עם ישראל במצרים היו רגילים לעבוד את השה, אבל כשיצאו ממצרים שחטו את השה. לפני כן הם לא העזו. מי יכול לנגוע בשה? זה אלוהות של המצרים. לכן הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים דווקא בחודש ניסן, שמזלו טלה. שבעצם זה המזל שהמצרים היו עובדים אותו, מזל טלה, רק את הכבש הם ראו כמייצג את מזל טלה בעולם. ובליל ט"ו, כשהלבנה במילואה, שאז פסגת החגיגות במצרים שהיו עובדים את המזל הזה של השה, ואז עם ישראל שחטו את השה, צלו אותו. למה דווקא צלו? התורה אומרת דווקא לצלות, צלי אש, אסור לבשל אותו. אם אתה מבשל, מי מרגיש את הריח של הבישול? רק

אתה והמשפחה. אם אתה צולה - כל השכונה מרגישה את הריח. המטרה הייתה לפזר בכל המקומות את הידיעה הזאת: עם ישראל צולים את העבודה זרה כביכול, לומר: זה לא אלוהות, אני לא משועבד לו. כך ביד האדם כשהוא מרגיש שמשועבד למידת הכעס, הוא אומר: אני עצבני, מה אני יכול לעשות? בידך לצאת ולהיות בן חורין. אדם שמשועבד לתאווה מסוימת צריך לדעת שהוא בן חורין לצאת. אתה לא כפוי לאף אחד, לא בגוף ולא בנפש. זה המסר המרכזי ביציאת מצרים. וכשאנחנו בליל הסדר יושבים עם הילדים שלנו ומקיימים מצוות עשה מהתורה "והגדת לבנך..." ליל הסדר נקרא ליל הסדר כי יש בו סדר: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה... לא כמו סעודה של שבת או של חג שהסדר

הוא הרבה יותר קצר: קידוש, נטילת ידיים, סעודה, ברכת המזון. פה סדר ארוך. מה המטרה בליל הסדר? להעביר את המסר לילדים, "והגדת לבנך." אנחנו בעצם מלמדים אותם. לא רק מספרים להם את הסיפור של יציאת מצרים: תדע היסטוריה. אלא תדע שגם אתה בן חורין לעצמך וכשתגדל תזכור את זה כל החיים: אף אחד לא ישעבד אותך, אלא אתה תחליט לעצמך על פי האמת, על פי הנכון, על פי התורה מה נכון לעשות ואתה תוכל לצאת תמיד מכל מצר, מכל צרה - לרווחה. נעבור כעת לממצאים שהתגלו ונפתח ראשית במה שנוגע לירידה למצרים. עם ישראל ירד למצרים בעקבות יוסף. לא לחינם התורה מציינת את העניין הזה של כתונת הפסים. היום להרבה אנשים יש בגדים צבעוניים, יש

פסים. מה מיוחד בכתונת הפסים? אבל בממצאים הארכיאולוגיים רואים שבאותה תקופה הבגדים של האנשים היו בגדים בצבע אחיד. הטכנולוגיה של האריגה לא הייתה כל כך משוכללת לייצר כתונת פסים, אז אנשים היו לובשים בגד בצבע אחיד. ליצור כתונת פסים, רק העשירים, רק המכובדים. כלומר, ידעו איך עושים את זה, אבל זו הייתה עבודה גדולה ורק אנשים בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם. כשיעקב עשה לבנו היחיד, ליוסף, כתונת פסים כשכל האחים לובשים בגד אחיד - זה אומר שהוא אוהב אותו יותר והם קינאו בו. כך גם רואים בספר שמואל: אזרחים רגילים, בנות רגילות, לא יכולות להרשות לעצמן ללבוש בגד עם פסים צבעוניים, אבל בנות המלך היו לובשות כתונת פסים. גם

כאן רואים את היוקרה של הבגד הזה. בממצאים הארכיאולוגיים מצאו בציור קיר במצרים אנשים שמים, כלומר משם. הרי המצרים היו כהי עור. המקום שם מאוד חם, והקב"ה ברא בגוף האדם יכולת שכשהוא נמצא הרבה שנים במקום חם, הגוף מייצר יותר פיגמנטים כהים כדי להגן על עצמו מהקרינה של השמש. לא כמו שיש כאלה בגלל שרואים צבע עור אחר, אז רואים את האדם הזה ירוד יותר. כל העניין של צבע העור זה סוג של הגנה, שאדם שנמצא במקומות החמים, העור מפתח פיגמנטים כדי להגן על עצמו. על כל פנים, המצרים היו כהי עור, מקום חם. וכשרואים בציורים מצריים אנשים עם עור בהיר, הארכיאולוגים מיחסים אותם לאנשים שבאים מכנען, כלומר אנשים שהם מזרעו של שם.

המצרים היו מזרע חם. נוח, אחרי המבול היו לו שלושה בנים: שם, חם ויפת. זרעו של חם הגיעו יותר לאזור אפריקה, המקומות האלה, והם הפכו להיות כהי עור. והאזורים האלה יותר עם עור בהיר. כתונת הפסים הזו, כשמצאו אותה היא בעצם מלמדת על מה התורה מדברת, מה המיוחד שהיה באותו בגד. ובאמת חז"ל למדו מזה מוסר השכל. הגמרא במסכת שבת, דף י', אומרת: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים- " כלומר, אל תיתן העדפה לבן אחד על פני הילדים האחרים. "שבשביל משקל שני סלעים מילת," מילת זה בגד יקר, סוג של בד יקר. "בשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, "נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים." בשביל דבר כזה

פעוט קינאו בו האחים, מכרו אותו לעבד, כל עם ישראל השתעבד שם במצרים במשך כל אותן שנים. אף על פי שכבר בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם, אבל רואים שהדבר התגלגל דרך הדבר הזה של קנאה באמצעות העדפה שנתנו לבן אחד על פני הבנים האחרים. לפעמים ההורים מרגישים איזה רגש, האבא או האימא מרגישים רגש מיוחד כלפי אחד הילדים. או בגלל שבמראה החיצוני הוא מזכיר להם את ההורים שלהם שנפטרו מן העולם והוא מאוד דומה אז מרגישים איזה קשר רגשי, או ילד שסבל הרבה שנים, בית חולים, חולי וברוך השם עכשיו הבריא או ילד שנולד לאחר הרבה שנות המתנה וציפייה. אז עלולים להרגיש יותר קשר רגשי. גם אם מרגישים וזה לא בשליטה, כי יש את התחושה

הזאת שמרגישים כלפיו יחס מיוחד, לא להראות את זה כלפי חוץ. אם הילדים האחרים קולטים שזה ילד מועדף, זה גורם לשנאה. כך גם בירושות. אדם נותן ירושה, שיזהר לא לתת העדפה לאחד על פני השני, לא לגרום לקצר ולסכסוך ולקנאה ביניהם. אם יש סיבה מיוחדת, כדאי להתייעץ לפני אם נכון לתת כאן העדפה לאותו ילד בירושה על פני האחרים. שאם לא כן, יש משפחות שהאחים היו מגובשים ואוהבים, ההורים נפטרו - כל המשפחה התפרקה. על מה? סכסוכי ירושה. הוא רוצה כך, ולמה הוא קיבל כך, וזה טוען כך. וחבל שבשביל כסף משפחה תתפרק. כידוע, יוסף, אנחנו נתקדם הלאה במהלך ההיסטוריה, יוסף ירד למצרים, היה עבד אצל פוטיפר שר הטבחים. אשת פוטיפר נתנה בו את

עיניה. חז"ל אומרים שהוא היה יפה תואר ביותר. והיא לא יכלה לשאת את זה, תבעה אותו לדבר עבירה, התחמק ממנה. הייתה מנסה לפתות אותו גם באיומים. חז"ל אומרים אילו איומים הייתה אומרת לו. הייתה אומרת לו: אני אעוור אותך אם לא תשמע לי. הרי היא הגבירה והוא עבד בבית. אמר לה: השם פוקח עיוורים. אמרה לו: אני אאסור אותך. אמר: השם מתיר אסורים. כל מה שהייתה באה... ראתה שזה לא הולך. ניסתה בטובות, הייתה מתלבשת, "בגדים שהייתה לובשת בבוקר לא לובשת בערב." היא כל הזמן מחליפה ועוברת לידו ומנסה לפתות אותו. ויוסף היה איתן וחזק, עד שכשאף אחד לא היה בבית, אחזה בבגדו שיישמע לה, "השאיר בגדו בידה וינוס ויצא החוצה." ראה שיצר

מתחיל להשתלט עליו, עלול ליפול, העדיף אפילו לא להמתין. הרי אתה משאיר בגד שאחר כך ישמש נגדך. אבל הוא ידע: אני עומד ליפול בעבירה - העדיף להשאיר את הבגד וברח החוצה. וכשבאמת בא האדון, בעלה, סיפרה לו: הנה הבגד, אתה רואה? נמצא כאן. הוא בא, הוא רצה. שלח אותו לכלא. שם בכלא פתר את החלומות לשר האופים ושר המשקים. כשפרעה לאחר מכן חלם חלום ולא ידע מה הפתרון, שבע פרות כחושות בולעות את שבע הפרות השמנות, שבע שיבולים כחושות ויבשות בולעות את שבע השיבולים השמנות ומלאות החיטים. לא ידע מה זה. קרא לחרטומים שלו, "ואין פותר אותם לפרעה." היו פותרים, אבל לא לפרעה. לא כתוב "ואין פותר אותם," כתוב "ואין פותר אותם לפרעה."

הוא לא... הרגיש שזה לא זה, הפתרונות האלה לא נכונים. אחד אמר לו: זה סימן ששבע בנים יוליד ושבע בנים ימותו לו. לא, לא קיבל את הפתרונות האלה. כשראו שר המשקים... שר המשקים ראה שהוא... שר האופים נתלה, אבל שר המשקים חזר לתפקידו. ראה שהוא כל כך בצער, אמר לו: "היינו בכלא, את חטאיי אני מזכיר היום. "פרעה קצף על עבדיו והייתי במשמר בית שר הטבחים. "והיה שם נער עברי עבד לשר הטבחים, "כאשר פתר לנו כן היה. "אותי השיב שוב לתפקיד הזה ואותו תלה." מיד לקחו את יוסף, כתוב בתורה: "ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו." מה זה "ויגלח?" מי שקורא את המילה "ויגלח", מבין תספורת. בלשון התורה "תגלחת" היא קרחת לחלוטין, לא

תספורת נחמדה כזו, משאיר איזו בלורית מקדימה. היו באים לפני פרעה - "ויגלח", גילוח מוחלט. החליף את הבגדים, הביאו אותו לפני פרעה והוא פתר לו את החלום. אמר לו: זה מראה ששבע שנות שבע יהיו עכשיו ולאחר מכן שבע שנות רעב. מה שראית שהכחושות - גם השיבולים, גם הפרות - בולעות את השמנות, זה אומר שבשנות הרעב אף אחד לא יזכור שפעם היה שבע. כל כך יהיה מצב קשה. ולכן תארגן עכשיו הרבה תבואה, תשים במחסנים, תקדם את פני הרעה. מה שראית גם פרות, גם שיבולים, כי הקב"ה ממהר לעשות את זה. כלומר, אין זמן, תזדרז. לכן הראו את זה בחלום פעמיים. פרעה מתפעל, אומר לו "אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך יישק כל עמי. "רק

הכיסא אגדל ממך." וכאן מגיעים הפסוקים שלפנינו: "שש" זה פשתן. יש לו שתי מרכבות, אחת שהוא רוכב וזו מרכבת המשנה. מה פירוש המילים "וישם רביד הזהב על צווארו?" המילה "רביד" תמיד בהיסטוריה לא כל כך הובנה, כי יש שרשרת. מה שמים על הצוואר? שרשראות. רביד זה נשמע משהו גדול, אבל אף אחד לא ידע מה זה הרביד הזה ששמו אותו על צווארו של יוסף. בחפירות הארכיאולוגיות במצרים נמצא ציור קיר באחד מהחדרים של אחד הפרעונים, ושם רואים אדם מחזיק בידיו רביד זהב. רביד הזהב רואים שהוא מאוד רחב, כמות הזהב שם היא גדולה, לא כמו שרשרת קטנה. וכך בעצם העלה אותו לגדולה. מה זה "מרכבת המשנה?" "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו." בשנת 1922

מצאו במצרים את קברו של תות ענח' אמון, ובקבר הזה מצאו את המרכבה שלו. זוהי מרכבה מזהב שהיה רוכב עליה פרעה. רואים שהמרכבה הזו לא הייתה מרכבה סגורה, אלא הוא היה עומד, מחזיק החיה לעין כול. ויש מרכבה למלך ומרכבת המשנה שנתן אותה ליוסף. זה גם נותן לנו להבין את מה שחז"ל אומרים במדרש שכשיוסף יצא על כל ארץ מצרים, עשו לו תהלוכה כזו, היו בנות מצרים עומדות על החומות מסביב וכל כך היו רוצות שיסתכל עליהן. הוא היה עומד במרכבה, עיניו למטה. רצו שיסתכל עליהן. אולי הוא ירצה מישהי מהן. בחור רווק, צעיר, הופך להיות משנה למלך, יפה תואר ביותר. כולן רצו אותו. אבל הוא לא היה מעיף מבט. אז היו זורקות עליו את התכשיטים שלהן,

רק שיראה אילו תכשיטים זורקות. ויוסף שמר על עצמו, לכן כשיעקב אבינו בירך אותו, אמר לו: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור." שור זו חומה. הבנות צעדו על החומה והוא שמר על העיניים שלו - יהיה מוגן מעין הרע. עד כדי כך, בגמרא כתוב שאדם שמפחד שאולי עכשיו עושים לו עין הרע, בא עם איזה רכב מפואר או עכשיו הוא מאוד מתבלט ומפחד אולי מישהו עושה לו עין הרע, אומרת הגמרא שישים את אגודליו בשתי הידיים זו בזו ויאמר: אני מזרעו של יוסף באתי שלא שלט בו עין הרע. שם זה כתוב בארמית: "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא." אני באתי מזרעו של יוסף. יוסף הוא כמו דגים שהם מכוסים, שום עין הרע לא שלט

בו. זה בזכות זה, הוא שמר על העיניים שלו - כנגד זה קיבל שאף עין הרע, שום עין הרע לא יפגע בו ולא בזרעו לדורות עולם. זה חשוב לדעת. לפעמים אדם עומד בניסיון לא קל, אבל הקב"ה נותן לו שכרו פי כמה וכמה. חז"ל מספרים שכל כך היה יוסף יפה תואר עד שאשת פוטיפר הפכה להיות חולה. לא אוכלת, לא שותה, מתחילה להצטמק, נכנסה לדיכאון. חברותיה אמרו לה: מה את עושה מזה עניין? את גבירה כל כך חשובה. הן היו מדברות פתוח בינן לבין עצמן. חסר לך? יש שפע של גברים, תיקחי את מי שאת רוצה. אמרה להן: אתן לא יודעות כמה יפה הוא. אמרו לה: טוב, כמה יפה? יש עוד יפים. עשתה להן תרגיל. הזמינה אותן למסיבה. הן, נשות האצולה, היו כל פעם כל אחת

עושה מסיבה לכל החברות שלה. הזמינה אותן למסיבה. הניחה על השולחנות צלחת עם סכין חדה ותפוח עץ יפה, גדול. זו מנה ראשונה לפתוח את התיאבון, אוכלים קודם תפוח. ואמרה ליוסף: אתה עורך את השולחנות. אתה תגיש כשאנחנו יושבות לאכול. הוא עבד בבית. אתה תגיש את האוכל. כשישבו ליד השולחנות, יצאה החוצה, רמזה ליוסף: תכניס את הסלטים. והן מתחילות לאכול את התפוח. לוקחות את התפוח ומקלפות אותו. כשנכס יוסף, רק ראו אותו, קילפו את הידיים שלהן. כולן נפצעו. אמרה להן: אתן רואות עם מה אני מתמודדת? יום-יום אני רואה אותו. אתן שואלות אותי איך?... היופי שלו היה... מגנט אותן. ובחור כזה עומד בניסיון, נמצא במצרים בלי השגחה, בלי

הורים והוא משועבד. הוא יודע שהיא יכולה לזרוק אותו לכלא, היא יכולה להרוג אותו. אבל שמר על עצמו - עלה לגדולה. זכה למלכות בסופו של דבר. ידוע, יוסף נקרא יוסף הצדיק. אדם שומר על הברית. כתוב בפסוק: "וצדיק יסוד עולם," זה נקרא ספירת יסוד, שאדם ששומר זוכה אחר כך למלכות. בספר "התנ"ך כהיסטוריה," נכתב על ידי חוקר לא יהודי, הוא כותב כך: "שם המצרי "שלו נמכר יוסף הוא פוטיפר, "וזה שם אופייני ושכיח במצרים. "במצרית הוגים שם זה 'פא-די-פא-רע,"' זה על פי המחקר של היום. "כלומר: שי מאת האל," "רֵעַ" או "רַע", אני לא יודע איך קוראים את זה שם. אולי המילה "רַע" במצרית יש לה משמעות אחרת, אבל זה שם אחד האלילים שלהם.

"עלייתו של יוסף לדרגת משנה במצרים "מסופרת בתנ"ך בדיוק של פרוטוקול. "הוא מולבש שרד לפי משרתו הגבוהה, "טבעת ניתנה על ידו," אלה הפסוקים שראינו קודם. "חותמת פרעה." כלומר הטבעת היא בעצם החותמת. "וכן ניתן לו בגד בד יקר ורביד זהב. "ובדיוק כך מציירים ציירים מצרים "על הקירות ועל תבליטים "כל חגיגה שיש בה משום הטלת משרה "על שכם מישהו." את זה הוא כותב כשגילו לפני 100 שנה במצרים את הציורים של מה שקרה אז. נראה דוגמה לאחד הציורים האלה. כאן אנחנו רואים ציור שהתגלה במצרים. רואים את פרעה יושב על כיסאו. זה האדם שמביאים אותו לפניו. רואים איך ששמים לו רביד זהב על צווארו. זה ממש רואים, יש פה שני רבידים שנמצאים על

הכיסא. ציירו את זה בצורה כזו. וכאן מניחים לו את רביד הזהב על צווארו והראש מגולח לחלוטין. "ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה." כשהחוקרים ראו את התיאור הזה של הכתרת שר מצרי, התפעלו. אמרו: רואים שמי שכתב את התורה זה כמו פרוטוקול. ידע בדיוק איך בזמנם היו נוהגים לעשות. כלומר, מבחינתם זה חיזוק לאמינות של הפרטים של התורה כשמוצאים שהתיאור שנמצא שם זה מה שרואים היום בממצאים הארכיאולוגיים. כמשנה למלך עולה יוסף למרכבת המשנה של פרעה. "ואכן המרכבה הראשונה הייתה ביד השליט, "ואילו במרכבת המשנה "ישב הבכיר בפקידי המדינה." כך על פי המחקרים שנעשו על ידי החוקרים. היו בעבר כאלה חוקרים שפקפקו באמינות הסיפור המקראי

שיוסף הכריז על שבע שנות רעב. בתחילה שבע שנות שבע, אחר כך שבע שנות רעב. ובאמת מצרים ניצלו בזכות יוסף, שמילא מחסנים של בר. זה היה נראה תמוה בתנאים של הימים ההם, לשמור תבואה למשך שבע שנים? זה נשמע... איך? לא היו מקררים, לא היה שום דבר. במצרים החמה איך אפשר לשמור? אז היו כאלה שחשבו שאולי חלילה מי שכתב את התנ"ך קצת ניפח את הסיפור או אפילו חס ושלום זייף. היו טענות. מי שלא מאמין שתורה מן השמיים, חושד שאולי יש פה המצאות. אנחנו יודעים שהכול מדויק. בשנת 1887, כלומר לפני קצת יותר מ-100 שנה, חוקר אנגלי שחיפש במצרים ממצאים חדשים נכנס למקומות מסוכנים שאחרים היו חוששים להיכנס. להפתעתו הוא ראה את הכתובת

הזאת, שאנחנו רואים כאן בתמונה שלפנינו על הסלע. הכתובת הייתה כתובה בכתב חרטומים. בתחילה לא ידעו לפענח את כתב החרטומים. לאחר שלמדו לפענח את כתב החרטומים עמדו מתפעלים מהסיפור שמופיע כאן על גבי הסלע. התברר שיש כאן דברי שבח שהנציחו לדורות עולם את המשנה למלך שהציל את מצרים בחוכמתו משבע שנות רעב. כיתוב שנשאר מאז תקופת הפרעונים. והם משבחים את אותו משנה למלך שהיה חכם ונבון ובתושייה הגדולה שלו הציל את מצרים משבע שנות רעב. שם שמו "אמחוטפ." ככה הם קוראים למשנה למלך הזה, "אמחוטפ." בספר נכנסתי לעניין הזה מה הקשר בין אמחוטפ לבין יוסף, אבל הוא נקרא בשם אמחוטפ. זה היה לפני יותר מ-100 שנה. בשנת 2009, כלומר

לפני שנים בודדות, יש שר העתיקות, משהו כזה, לא יודע איך התואר המדויק שלו. יש שר מיוחד במצרים עד היום שהוא ראש מחלקת העתיקות. הוא פרסם שמצאו מטבע מתקופת הפרעונים שעל המטבע יש שבע שיבולים ירוקות ומלאות ושבע שיבולים שדופות ויבשות ועל המטבע כתוב יוסף בשמו המקורי. מטבע מתקופת הפרעונים. דבר מדהים שככל שהמחקר מתקדם מגלים דברים חדשים. מגלים דברים שגם מי שפקפק רואה עד כמה הכול אמיתי. גם החלום של פרעה, פעם היו מספרים את זה בצורת בדיחה, שמי יכול למצוא את החלומות של פרעה? אבל היום רואים שגם מטבע שעשו באותה תקופה על העניין הזה. וכאן אנחנו מגיעים לחידה מסקרנת. הפירמידות בעולם, הפירמידות שבמצרים מסעירות תמיד

את הסקרנות של החוקרים. יש שמייחסים לפירמידות חוכמה מיסטית, שיש שם מערכות על-טבעיות ודברים פלאיים. אבל אפילו אם נעזוב את הטענות האלה, ניקח את הפירמידה כמו שהיא: מבנה ענק, מרשים, אדיר ממדים. בכל פירמידה יש אין-סוף של אבנים גדולות, לבנים ובפנים כוכים ומסדרונות. הרי כל פירמידה נבנתה עבור אחד הפרעונים שישמש לו כקבר. ולתוך הקבר... קודם כול הם היו בונים את הקבר בצורה מאוד מתוחכמת עם מלכודות. היו יודעים שבגלל שהם מכניסים לקבר את כל הרכוש של המלך, כשהמלך היה מת, היו מכניסים לקבר שלו את הכיסא, את כל הזהב שלו, את כל ה... את המרכבה שלו, הכול היו מכניסים וגם אוכל היו מכניסים. הם היו מאמינים שאחרי שכולם

יוצאים הוא קם ואוכל. צריך להשאיר לו ציוד לאיזו תקופה. אז כך היו... אפילו מזון, היו מכניסים כמויות של. הם האמינו בהישארות הנפש, אבל בדרך שלהם. ובדרך היו שמים מלכודות. היו כמה שודדי קברים שניסו להיכנס ונהרגו בפנים. לא ידעו שיש שם מלכודות. היו מארגנים מסדרונות לקבר דמה. שמים קצת דברים כדי שיחשוב שהגיע לקבר האמיתי, אבל הקבר האמיתי היה בכלל בפירמידה במקום אחר. מבוך, ממש מבוך בתוך כל הפירמידות האלה. הפירמידה נבנתה בתחכום גדול. בנו אותן במערב כי האמינו ששם זה שער הכניסה של המתים לחיים. הייתה להם אידיאולוגיה שלמה בכל מה שנוגע לעניין הזה. החידה הגדולה שהסעירה תמיד את דמיון החוקרים: מי המציא את הגאונות

הזאת של הפירמידה. אומנם יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי מתקופת בית המקדש השני, כותב שמי שהמציא את הפירמידות... מי שבנה, הוא לא כותב מי המציא. הוא כותב: מי שבנה את הפירמידות במצרים אלה אבותינו בזמן השעבוד. כך כותב יוסף בן מתתיהו. מספרים שאחרי הסכם השלום, כשסאדאת בא לארץ, הנשיא המצרי סאדאת בא לפה ואחר כך בגין נסע לבקר שם, היה... מי שזוכר, המבוגרים זוכרים איזו שמחה גדולה הייתה. סוף סוף הסכם שלום אחרי מלחמת יום כיפור. מספרים שבגין וסאדאת טסו במטוס וסאדאת מראה לו מהחלון את כל הנפלאות של מצרים. באים לכאן מיליוני תיירים. תראה איזה יופי, מצאו כאן כך, מצאו כאן כך. מארח אותו אז הוא מדווח לו על הכול.

כשעברו מעל הפירמידות, אמר לו: ותראה איזה יופי, המקום הזה פלאי העולם, אחד משבעת פלאי עולם, פלאי תבל. בגין הציץ מהחלון ואמר לו: כן, עבודה עברית מחזיקה הרבה שנים. וסאדאת מאוד כעס עליו. סאדאת אמר לו: מה פתאום. זו לא עבודה עברית. זה אבותינו, לא קשור אליכם. אבל הוא לא ידע שיש לנו עדות מיוסף בן מתתיהו, שכותב שמה שכתוב שבנו את פיתום ואת רעמסס, אלה הערים האלה של הפירמידות שנבנו באכזריות גדולה שעינו את עם ישראל. אבל מי המציא את הפירמידות? איך זה התחיל? תכף נראו עדויות שלא שכירים בכסף בנו את הפירמידות, אלא עבדים בכוח. הרי אתה רואה מבנה. אולי שילמו כסף לפועלים. אבל יש עדויות ארכיאולוגיות שעבדים בכוח

הזרוע הם שבנו את הפירמידות. וצבע העור שלהם, גם רואים בציורים שצבע העור שלהם הוא בהיר. כלומר שלא מדובר במצרים שבנו, אלא שוב, שמים בעלי צבע עור בהיר הם שבנו את זה. תכף נראה. אבל קודם כול, מי בכלל המציא את הפירמידות? כאן אנחנו רואים כמה מבנים של פירמידות במצרים עם עוד מבנה ענק שבנו שם כדי לפאר את המצרים. החוקרים טוענים שזו הפירמידה הראשונה שנבנתה. כל הפירמידות הן חלקות, אבל הפירמידה הראשונה היא הייתה פירמידה מדורגת על שם פרעה דג'וסר. אנחנו רואים כאן את הלבנים. זה נראה לנו משהו קטן, אבל אדם ליד כל הגובה הזה הוא נראה ממש מזערי. אין-ספור לבנים שהפירמידה הזו נבנתה. הציפוי התקלף במשך השנים. הפירמידה

הזו הייתה מצופה והייתה מאוד יפה בזמן פרעה כשנבנתה. הציפוי התקלף אז רואים רק את החלק הפנימי יותר של הלבנים. ליד הפירמידה התגלה פסלו של פרעה דגו'סר, זה שנקבר שם. בבסיס כתוב, בבסיס, למטה ליד הרגליים, כתוב שהמשנה לפרעה הזה היה אמחותפ. וכשהחוקרים מצרפים את כל הנתונים, את אמחותפ שכתוב על הסלע שהוא הציל את מצרים משבע שנות רעב ועל פי הנתונים הוא זה שהמציא את הפירמידות. כלומר הוא היה חכם, לא רק בפתרון חלומות, כמו שהם כותבים שם, לא רק שהיה חכם ברפואה ובעוד הרבה פרטים, היה בקיא בשפות, הם כותבים עליו, על אמחותפ. ובאמת במדרש כתוב על הפסוק "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" שיוסף היה

בקי ב-70 שפות. פעם סיפרנו כאן את הסיפור, לא ניכנס לזה כעת. היה בקי ב-70 שפות, יוסף הצדיק. והם מציינים שהוא היה בקי בשפות, אותו אמחותפ. הוא זה שהמציא את הפירמידה הראשונה, הוא המציא את הפירמידה המדורגת. כשמחברים את כל הנתונים, התמונה הבהירה שעולה מתוך הדברים שאותו אדם שהציל את מצרים משבע שנות רעב הוא זה שהמציא את הרעיון הזה של בניית הפירמידות. כי לפני כן היו קוברים את הפרעונים בקברים מסוג אחר. אפשר לראות את התמונות בספר "ארכיאולוגיה תנ"כית," אבל ההמצאה הזו של הפירמידה המדורגת הייתה של אותו אדם, כלומר מבחינתנו כיהודים על פי התורה יודעים ששמו המקורי היה יוסף. הוכחה לכך: זהו תרשים לאחר שחפרו את כל

האתר של הפירמידה הזו, הפירמידה המדורגת. התברר שהיו בה אסמי תבואה. הפירמידה עצמה שימשה לקבורת פרעה, אבל המתחם בכללותו היו בו מחסנים ששימשו כאסמי תבואה באורך של שישה קילומטר. שישה קילומטר של מחסני תבואה ענקיים שאכסנו בהם תבואה. וברור שהיו עוד אסמים שרק לא נחשפו, לא התגלו. זה מה שכבר מצאו. הדבר מתחבר עם מה שמסופר בתורה שיוסף שמר תבואה בשבע שנות שבע בכמויות אדירות. וכנראה בחוכמתו ידע גם איך לשמר באופן שזה לא יתקלקל. יש לנו סיפור מעניין שמופיע בדברי חז"ל. חז"ל אומרים שכשבאו המצרים וצעקו לפרעה: אין לנו מה לאכול וגם כל הכסף נגמר. קנינו מיוסף, את כל הרכוש שלנו שילמנו ליוסף. אתה רוצה שנמות? כך שאלו את

פרעה. אומרים חז"ל שאמר להם פרעה: אבל למה לא שמרתם? הרי שמעתם בחדשות. יוסף הודיע שיהיו שבע שנות רעב. למה בשנות השבע לא שמרתם גם אתם? עכשיו טוענים: אין כסף לקנות מזון. אמרו לו, כך אומרים חז"ל במדרש, אמרו לו: שמרנו והכול התקלקל. לא יודעים מה עשה יוסף שהצליח לשמר. אבל אנחנו שמרנו. אחרי שנתיים-שנה, הכול הרקיב, הכול התקלקל. כלומר יוסף בחוכמתו גם ידע איך לשמר את התבואה באופן שהיא לא תתקלקל. ומוצאים את אסמי התבואה, דבר שמחבר ונותן לנו תמונה שלמה לכל הפרטים שהתורה מספרת לנו. לפנינו כאן רשימה של משוואות בין אמחותפ לבין מה שכתוב בתורה על יוסף. בכתובות מצריות על אמחותפ כתוב: "הוא החכם באדם," ובתורה כתוב

שפרעה אומר לו: "אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת "אין נבון וחכם כמוך." בכתובות המצריות כתוב שהוא המפקח על הארמון, ובתורה כתוב שפרעה אומר לו: "אתה תהיה על ביתי." בכתובות הוא "הראשון לפני המלך," בתורה: "על פיך יישק כל עמי, "רק הכיסא אגדל ממך." בכתובות: "הבקי בשפות זרות," אצלנו בתהילים: "עדות ביהוסף שמו "שפת לא ידעתי אשמע." בכתובות כתב שבימיו פקד את מצרים רעב כבד במשך שבע שנים ואמחותפ ייעץ למלך איך להתמודד עם הרעב ובעצם הציל את מצרים, התורה מספרת: "ותחילנה שבע שני הרעב לבוא "כאשר אמר יוסף... "ויען יוסף את פרעה... "יעשה פרעה ויפקד פקידים... "ויקבצו את כל אוכל שבע השנים הטובות." זה כתוב בזמן

החלום. עוד נקודה מעניינת שיש מקום להרחיב בה, אבל אני אומר אותה בקצרה. במצרים העתיקה היה פולחן של אליל שור. היו להם כל מיני אלילים. הקוברה למשל הייתה בעיניהם סוג של נחש כזה שהיו עובדים אותו, השמש, אלילים שונים היו להם. אחד האלילים זה היה שור. היו עובדים את השור. האליל הזה, צורת העבודה הייתה מאוד מעניינת. היה לו מקדש שהם בנו לכבודו. היו לוקחים עגל צעיר, מכניסים אותו למקדש והוא עכשיו האלוהים שלהם. העגל הזה הרוויח, היו מפנקים אותו כל החיים במזון טוב ומכבדים אותו. מתייחסים אליו כמו אליל. עגל רגיל, התמזל מזלו, הכניסו אותו למקדש, הפכו אותו אליל. אז היו דואגים לו לכול. עד שהיה גדל ונהיה שור, כשהיה מת

היו חונטים אותו כמו שחונטים את המלכים. ופעם לא ידעו: זה אמיתי, לא אמיתי שידעו לחנוט. עכשיו מצאו שם, מצאו פרעונים שלמים חנוטים. גוף שלם עם עור, אף על פי שהוא מת אז. הייתה להם שיטת חניטה מיוחדת שהיו משמרים את הגופה למשך שנים רבות. יש חוקרים שטוענים אפילו שמצאו את פרעה של יציאת מצרים. עד כדי כך, לפי הזמנים מייחסים אותו שזה הפרעה של יציאת מצרים. אחרים מתווכחים איתם. אבל על כל פנים, החניטה היא תופעה שהייתה. גם את האליל הזה של השור היו חונטים אותו כשהיה מת. זו השקעה גדולה. החניטה זה סיפור ארוך, כמה זמן... יש קצת תיאור איך היו חונטים. לא ניכנס לזה כעת. אחרי שהיו חונטים, היו קוברים אותו שם ליד המקדש

במקום מיוחד. המעניין הוא שהפולחן הזה נקרא "סראפיס." זה היה שם הפולחן, "סראפיס." פותחים את התלמוד שלנו מלפני 1,600 שנה, כתוב בגמרא כך, מסכת עבודה זרה, דף מ"ג, שם כתוב בגמרא: אדם שמוצא דמות, מוצא ברחוב איזו דמות קטנה, פיסול כזה, האם זו עבודה זרה או לא? אם זו עבודה זרה - אסור ליהנות ממנה, צריך לשבור אותה, לנפץ אותה. בחצור מצאו פסלים מנותצים לחלוטין מהזמן של כניסת יהושע בן נון לארץ. אפשר לראות את התמונות של הפסלים המנופצים, שהחוקרים אומרים בלי ספק: כשעם ישראל כבשו את חצור הם שניפצו את הפסלים האלה. רואים פסל עם ראש נפול ליד, רואים שריסקו אותו. עכשיו החוקרים הדביקו בחזרה, עשו מהם... כי זו מצווה

מהתורה, כשיש עבודה זרה צריך לנפץ. אז הגמרא במסכת עבודה זרה דנה: אדם שמוצא פסלון, האם זו עבודה זרה? או שאולי זה משחק שעשו בשביל הילדים? אם זה משחק - אז זה כלום, אם זה כלי מסוים - זה שום דבר, אבל אם זה עבודה זרה - אסור ליהנות מזה. הגמרא מביאה רשימה של דמויות שהן עבודה זרה כי היו רגילים לעבוד. בין השאר כתוב שם כך: "אישה מינקת- " אדם שמוצא פסלון ורואה שעצבו בפסלון אישה שהיא מניקה - על שם חווה. היו עובדי עבודה זרה שלקחו את חווה, אשת אדם הראשון, ועשו ממנה עבודה זרה. אז צריך לנפץ את זה. "סראפיס על שם יוסף," ככה אומרת הגמרא, אם מצא "סראפיס," סוג של פסלון כזה בדמות שור, זה על שם יוסף, שכידוע "בכור

שורו הדר לו וקרני ראם קרניו." אז רואים בגמרא שהפולחן הזה של הסראפיס זה מיוחס ליוסף. וזה בעבודה זרה של מצרים, המקדש של אמחותפ היו קוראים לו על שם יוסף. גם הערבים קוראים לזה עד היום "מאסרו של יוסף." ועוד דבר מעניין, רואים כאן במפה ליד הנילוס, יש נחל שחפרו אותו בידי אדם. הערבים קוראים לו "בחר יוסוף" עד היום, נהר יוסף. וליד זה נמצא המקדש הזה של אמחותפ. בקיצור, כשמחברים את כל הנתונים, אין ספק שאמחותפ זה יוסף שמופיע בתורה. על פי זה קיבלנו תשובה לחידה שגם היא העסיקה הרבה את החוקרים, מה פשר העושר האגדי שהיה לפרעונים בתקופת... שם, בזמן המצרים באותה התקופה של הפרעונים היה שם עושר אגדי. מאיפה? מאיפה היה

להם? דוגמה רק לעושר אגדי: רוב הפירמידות, רוב קברי הפרעונים נשדדו ונבזזו במשך הדורות. עברו אלפי שנים מאז. כל דור היו כאלה שניסו להיכנס. היו שמתו, היו שהצליחו. רוקנו את קברי הפרעונים. כפי שהזכרתי, בשנת 1922 מצאו החופרים את הקבר של אחד הפרעונים בשם "תות ענח' אמון," שאליו השודדים לא הגיעו. הפרעון הזה, הוא לא היה מפורסם. לפני שמצאו אותו לא ידעו בכלל שהוא קיים. הוא גם לא היה כל כך חשוב. הוא מת בסך הכול כשהוא היה בן 18. לפי מה שמצאו את הגופה שלו שם חנוטה, הוא היה בחור צעיר. כלומר עשו אותו מלך ומת מאיזו מחלה או משהו. מת בגיל צעיר, עוד לא הספיק לפאר את עצמו. קברו אותו בקבר פשוט יותר מאשר האחרים וזו

הסיבה ששודדי הקברים לא מצאו. הארכיאולוגים כן מצאו. בואו נראה כמה תמונות. כאן אנחנו רואים את החוקרים. אלו תמונות משנת 1922, לפני שהם פתחו את הקבר. הם עומדים כאן ליד הפתח של הקבר בסקרנות גדולה. הבינו שזה קבר של פרעון. מה הולכים למצוא בפנים? כאן אנחנו רואים אותם כשהם פותחים את הדלתות של הקבר. אבל כשנכנסו נעתקה נשימתם. פרעון מצרי, ולא האמינו לכמויות הזהב והתכשיטים שהם מצאו בפנים כשמדובר בפרעון פשוט. כמה תמונות, גם הבאנו אותן בספר. זה אחד התכשיטים משובץ באבנים יקרות בצורת נשר. זהב משובץ באבנים יקרות. זהב בדמות של נחש קוברה. עוד סוגים שונים של תכשיטים. זה כלי של שתייה שעשוי מאבן בהט, מה שכתוב

במגילת אסתר: "על רצפת בהט וכסף." עוד תכשיט בדמות עיט משובץ יהלומים כולו זהב. כל זה נמצא באותו קבר של תות ענח' אמון. זו חיפושית. המצרים גם האמינו בחיפושית שהיא חשובה. אז גם זה, רואים כאן את החיפושית הזאת מאבנים יקרות. עוד תכשיט. ארגז זהב, עוד ארגז זהב. זה לא ארון הקבורה, זה ארגז זהב ששמו בו דברים אחרים. כאן רואים... כל זה מתוך המוזיאון שנמצא היום בקהיר. אפשר לראות רק מה שמצאו, תראו כמה ארונות זהב בקברו של תות ענח' אמון. זו המסכה שהייתה על הפרצוף שלו. כל המסכה הזאת עשויה מזהב טהור. גם כאן רואים את רביד הזהב משובץ באבנים. אבל זה בארון הקבורה. למעלה נחש קוברה. זה מה שהיה בקישוט שם. זה הפרצוף

האמיתי שלו, כך הוא היה נראה. עשו את מסכת הזהב של תות ענח' אמון כמו שהוא היה נראה. והתדהמה הכי גדולה כשהגיעו לארון הקבורה הפנימי. הוא היה מונח ארון בתוך ארון, כשהארון הפנימי עשוי מזהב טהור במשקל טון. טון של זהב טהור. זה הארון הפנימי, שהגופה שלו הייתה בפנים. עושר אגדי שהיה במצרים. וזה אחד שלא מפורסם כל כך, תות ענח' אמון. אף אחד לא הכיר אותו. מזה הסיקו החוקרים שאצל הפרעונים הגדולים מי יודע כמה זהב היה שם? כל מה שנבזז ונשדד במשך הדורות. לא פלא שהיו שמים מלכודות מוות בדרך כדי שלא יגיעו לשם שודדי קברים. ייתכן שיש עוד קברים שלא גילו אותם בתוך הפירמידות עם כל התחכומים שלהם. מאיפה מצרים התעשרה כל כך?

לפי המסופר בתורה, התשובה פשוטה. בשנות הרעב לא רק כל הרכוש של האזרחים המצרים עבר לקופה של פרעה, אלא גם כל הסביבה. כתוב שמכנען... הרי יעקב אבינו אמר לבניו: שמעתי שיש שבר במצרים, פה יש רעב. לכו תביאו משם אוכל. והם ירדו ויוסף ראה אותם ואמר להם: אתם מרגלים. אמרו: אנחנו לא מרגלים. תביאו את בנימין. וכך ירדו אבותינו בסופו של דבר למצרים. אבל העושר, לא רק הכסף המצרי יגיע לקופת המדינה, כל המדינות שמסביב - בשנות הרעב כל הכסף זרם למצרים. לא פלא שמצרים, המלך המצרי, המלכות המצרית, הקופה שם התעשרה כל כך עד כדי העושר האגדי שהתברר במשך הדורות. הגענו לשעבוד במצרים לאחר תקופתו של יוסף. "ויקום מלך חדש על מצרים

אשר לא ידע את יוסף" ולאחר מכן הגאולה. ישנו פפירוס מצרי מאותה תקופה, עדות. הפפירוס נמצא במוזיאון "ליידן" בהולנד. ושם, לדברי פרופ' עמנואל וליקובסקי, יש לנו עדות בכתב של מצרי מאותה תקופה שמספר על עשר המכות ועל יציאת מצרים. אז בעזרת השם נראה בשיעור הבא גם את השעבוד של מצרים וגם את גאולת מצרים עד שעם ישראל יצא וקיבל את התורה והגיע לארץ ישראל. נאחל בעזרת השם שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.