"הם הקרינו את הסרט של החיים שלי": בת ציון אלחרר משתפת בחוויות מהעולם העליון

הריח שאני מריכה פה זה ריח שחוויתי במוות קליני. זה הריח הזה. אני חיפשתי את זה. אני חיפשתי את זה כל כך הרבה שנים וזה הריח שהרכתי שם. פה היא מת. אמרתי לה אני רוצה לגור פה. תזמינו אמבולנס טיפול נמרץ לפנות את הגופה. איבדנו אותה. אין לה דופק, אין לה לחץ דם, אין לה שום סימני חיים. ואני צועקת. את מי באתם? אני כאן. אני כאן. זה רק הגוף שלי. אני טוב לי. אני כאן ואני צועקת ואני רואה את בעלי, כולו בלחץ ואני לאט לאט מתחילה לאבד את התמונה. לאט לאט. זה כמו לטוס במטוס ושהכל נהיה קטן. ממש הכל נהיה קטן. כל התמונה מצטמצמת לפיקסלים מאוד מאוד קטנים. ואני חווה משהו ש אי אפשר לתאר את זה במילים. זה משהו שאור כמו אור

פלורסנטי, אבל אור פלורסנטי הוא שורף. זה אור שהוא כולו טוב. הוא חם. הוא חם נעים. הוא מחבק, הוא אוהב. לא יודעת. זה תחושה של אור נעים. ואני מרגישה שאני עולה כמו סוג של לא אגיד מעלית אבל אני מרגישה שהתמונה נעלמת ואני עוברת איזשהיא חוויה לא יודעת להסביר אותה עד רגע הזה שאני רואה את אח שלי כשאני הייתי בת 17 עוד ברוסיה אח שלי נפטר מחיידה קלים תוך שלושה ימים פשוט נפטר ואז אני ברגע שאני רואה אותו אני מבינה שאני לא בחיים ואני אומרת לו וואו איזה יפה אתה תביא לי חיבוק הוא אומר לי תמתיני רגע אל תתקרבי מה יש לך אני רוצה לחבק אותך איזה יפה אתה נשארת אותו דבר הוא אומר לי אל תתקרבי תמתיני רגע באותם רגעים אני

מגלה שלידו עומד איש מבוגר עם זקן לבן ארוך עם ג'לביה לבנה וכובה לבן כולו לבן והם מסוכחים ואני לא מבינה על מה הם מדברים אני מאוד רוצה לשמוע ואני לא מצליחה לשמוע על מה הם מדברים ואני מסתכלת ימינה מסתכלת שמאלה עד שאני שאני מבינה מצד שמאל שלי עומד שולחן ועליו יושים שלושה סקינים אז קראתי להם סקינים כי לא ידעתי מי הם שלושה סקינים עם טליטות עליהם ומ ברגע שהם ראו שאני רואה אותם קלטו את זה את המבט שלהם התחילו לשאול שאלות התחילו לשאול שאלות ואני לא מבינה מה הם רוצים ממני חשוב לציין שאני חילונית לגמרי אין לי שום דבר א חוץ מזה שאני יודע שאני יודע וכי כיפור מאז שאני זוכר את עצמי עד היום תמיד צמנו ובפסח

תמיד היו מצות מעבר לזה שום דבר יהיהדות לא היה לי ואני רואה את הזקינים הם שואלים איתי שאלות ואני אומרת מה אתם רוצים ממני מה אתם יודעים בכלל על החיים שלי מה אתם ידעתם בכלל מה אתם בכלל יודעים למה הגבתי ככה ולמה עשיתי ככה כי כי תקשיבו עברתי חיים קשים והתחלתי ממש להתנצח התחלתי להגיב ב במשפטים לא נעימים היום אני נורא מצטערת אני נורא כאילו שאני מבינה מה היה, אבל אז לא הבנתי, ממש כעסתי עליהם ולא הבנתי מה הם רוצים ממני עד רגע הזה שהם התחילו להקרין לי את הסרט של החיים שלי. ברגע שהקרינו לי את הסרט של החיים שלי, אני תמיד כששואלים אותי מה זה היה, אני אומרת שאנחנו רואים במבט אחד שם מראים רגע אחד במבט של

360 מעלות ולא רק ראייה, אלא גם ההבנה למה זה קרה. ברגע אחד אני מבינה כל כך הרבה השתלשלויות. זאת אומרת, אם מה שקרה לי שאני חשבתי שעשו לי, זה בעצם זה בא לטובתי וזה לא משהו שאפשר היה לשנות. הדבר היחיד שיכולתי לשנות זה איך אני מגיבה. ואני מבינה מהר מאוד שחייתי חיי שקר ולא הבנתי איך. זה כאילו נפתחה לי איזשהי ראיה מיוחדת שאני מבינה שחייתי מדברת קולץ מרמורת שאני חיה חיי שקר ואני כולי רועדת ומתחילה לבכות ולא מבינה מה קרה פה איך זה יכול להיות שחייתי כל כך בשקר איך שלא איך זה יכול להיות שלא ראיתי את כל זה ממש ברגעים האלה שאני רועדת ובוכה בא אליי אח שלי ואומר לי אחותי יש לך עוד תפקיד ואז אני אומרת לא אבל

תסביר לי אומר לי יש לך עוד תפקיד ובום שנייה אחת. אם לקח לי כמה כמה זמן לעלות למעלה, אבל לרדת זה היה שנייה אחת, הרגשתי את החוותה, הרגשתי כאב בגוף ופתאום אני שואלת הפרמדיקים כנראה שבאו לפנות את הגופה אומרים יואו הרזרנו אותה. אז אני שואלת אותם למה? הם אומרים לי למה זה קרה? אני אומרת לא. למה החזרתם אותי? היה לי כל כך טוב. שמי בציון א אני נשואה להרב אריקלחרר יש לנו בנים יש לנו בנות אצלנו לא סופרים ילדים ברוך השם וכן הרבו אני מנהלת מדרשיה בנתניה לבנות חילוניות בנות רווקות ושיעור בשבת לכלל הקהל של נשים ובעזרת השם רוצה להפיץ כמה שיותר תורה, כמה שאני יכולה. עכשיו קצת על עצמי. איך הגעתי למצב הזה של

באמת לנהל מדרשיה ולפתוח שיעורים בשבת. זה היה רחוק ממני לפני עשור. אני עשיתי עלייה בגיל 19 בעקבות כמה מקרה תישמת ברוסיה שהחלטתי שאני צריכה להיות במדינה של יהודים כי אני נרדפתי בתור יהודיה במוסקווה ברוסיה. מה שתפס אותי כשהגעתי לארץ ישראל אמרתי וואו יש פה חופש אפשר להדבר חופשי אי אפשר לצעוק בכל רם אפשר לדבר לאכול בתחבורה ציבורית פתאום כזה חופש שלא היה לי ברוסיה חופש ממש ואז התחלתי את הלמודים שלי באוניברסיטת חיפה מהר מאוד גיליתי מפטע מוזר וליבוש מוזר ואז שאלתי חברות לפקולטה מי הם ואז אמרו לי ערבים ישראלים ואני עולה חדשה שר ואני שואלת מה מה זאת אומרת הרבים ישראלים אומר לי כן אמרתי מה הם תיירים הם

באו לבקר לא הם גרים פה יש פה הרים שלמים שלהם וגם אני מזהה שהם כמות לא מבוטלת ופש מהר מאוד אני אומרת רגע לי הבטיחו מדינת ישראל לי הבטיחו שפה מדינת ישראל זה מבחינתי זה כולם יהודים מהר מאוד מבינה שהחיפה זה לא המקום שלי האלה מאוד מאוד קשה להיות שם אני עוברת לתל אביב מתמקמת ברוך השם התחתנת. נולדים שלי שני בנים. נולדים לשני בנים מדהימים. אריאל אברהם, יונתן. אני עובדת בתפקיד א מאוד נחשב וגם בעלי ואנחנו יש לנו חיי אושר בעין. אני לא זוכרת מקרים שרציתי משהו ולא היה לי. זה מדהים. ולעומת זאת לא זה לא היה מספיק. זה לא היה מספיק וזה כל הזמן היה חסר לי משהו ולא ידעתי מה. הרבה פעמים הרגשתי שאני פשוט א אניה

לא בסדר. כל פעם הייתי מנהלת דל דיאלוג עם עצמי והייתי שואלת את עצמי מה חסר לך? יש לך הכל. יש לך בעל יש לך שני ילדים מדהימים. מה חסר לך? עד יום אחד בבוקר שאני קמתי עם הרגשה לא לא טובה, הרגשת שאני לא טוב לי. הגעתי ל בית רפואה, הרופא אמר לי שיש לי דלקת גרון והוא נותן לי מרשם לאנטיביוטיקה שלקחתי לפני וכמובן חופש מחלה. אני מתוקף תפקידי לא חזרתי להביתה. הביתה חזרתי לעבודה. לקחתי את האנטיביוטיקה, התחלתי לעבוד ואחרי מספר דקות אני מתחילה להרגיש לא טוב. אני החברה באה אליי לעמדה ואומרת לי מה יש לך אמרתי יש לי כאב גרון אבל את זה יעבור אומרת לא לא מה יש לך בפנים אמרתי מה יש לי את אדומה ואז אני מסתכל מזיזה

את הפנים לראי שעל השולחן עבודה ואז אני מגלה שיש לי כל מיני סימנים אדומים בפנים ואז אני מסתכלת בידיים גם הידיים אדומות ונוקביות כאלה גדולות ואני רצה לשטוף פנים אני מרמה טלפון לרופא שלי והוא אומר לי כנראה פיתחת אלרגיה תגיע למרפה, אני אעשה לך זריקה, לנתרו ללרגיה. הוא היה בטוח שאני בבית, אבל אני הייתי בעבודה בדרך כלל מרפאה אני כבר בתוך המונית כי לא יכולתי לנהוג. אני מרגישה שאני ממש מתנפחת. אני מרגישה שאני ממש מתנפחת ואני מתקשרת לבעלי אז ואני אומרת לו, "עפר, בבקשה תמסור לילדים שאני אהבתי אותם." הוא אומר לי, "מה זה? אהבתי אותם?" אני אמרתי לו, "אני מרגישה שאני הולכת למות." אמרה לי, "מה? מה יש לך?

אני לא יודעת, אני לא מצליחה לנשום. ואז אני שומעת את הנהג מונית, אומר לי, "רק שלא תמותי לי באוטו." אמרתי, "זה כל מה שמעניין אותך." אומר לי, "לא, תנשמי לאט, תירגי." אנחנו מגיעים למרפא, הוא עוזר לי לצאת מהאוטו ואני רואה את המדרגות של המרפע ואני לא מצליחה לזוז. זה כמו שהסוללה על אפס, ככה הרגשתי. אני מבינה שאני צריכה לעלות את המדרגות כדי שלקבל איזשהי עזרה ואני לא מצליחה, הרגליים שלי פשוט לא זזות ואז אני מתחילה עם הידיים. כל רגל הרגשתי שהם שוקלות טון למרות שהייתי 10 קילו פחות מהיום. כל מדרגה הרמתי את הרגל בעצמי. רגל ועוד רגל ועוד מדרגה ועוד מדרגה ואז אני מגיעה למצב שאני פותחת המרפעה, מתיישבת כמו

שאני יושבת כאן וזהו. חושך חושך מוחלט. ואז אני אני רואה את עצמי ואז יש חושך מוחלט המבט הבא שלי שאני רואה את העלומה בתוך המרפעה ואני רואה את התמונה מלמעלה אני רואה את הרצפות אגב עד היום יש אותם רצפות עוד לא עושיפוץ כל פעם אני בודקת מתי זה תמונה נחריטה אצלי במוח את הרצפות והגוף שלי וכולם סביבי אני כבר רואה את הבעל שלי שמה וגם המנהל מרפאה והוא צועק והוא כועס ולמה לא הייתי התייחסו אליי ולמה לא נתנו לי טיפול ו ואז הם מבינים שמשהו עבר עליי משהו מפנים אותי לבית חולים בבית חולים כל שעה כל שעה וחצי מגיעים סגל רופאים ומסבירים לי כמה שעברתי מוות קליני וזה רשום בתיק רפואי ואני מהיום אני אלרגית לפיניצילין

הגוף פיתח אלרגיה לפניצילין בצורה מאוד חמורה והחמצן לא הגיע למוח לכן עברתי מה שעברתי באותם רגעים כל מה שאני רוצה זה לסגור עיניים ולהרגיש שוב מה שהרגשתי כי מה שהרגשתי זה מה שחיפשתי כל הזמן ההרגשה הטובה הזאת ומצד שני אמרתי איזה אגואיסטית את יש לך בנים את צריכה לחיות בחודש ימים לא יצאתי מהבית אחרי שחזרתי מהבית חולים פחדתי לצאת כיוונתי שהחיים בחוץ הם חיי שקר אבל מה עושים כן חשוב לי לציין השאלות העיקריות שנשאלתי שעברתי את החוויה הרוחנית זה שאלות על שמחה. זה אומר, לא נשאלתי למה אני לא שומרת שבת, למה אני לא אוכלת אוכל כשר ולמה אני לא הולכת בצניעות. לא נשאלתי וזה תפס אותי, אבל נשאלתי בעיקר למה אני לא

חיה חיי שמחה. וזה השאירו אותי במצב של מה מעכשיו, אוקיי, עברתי את זה. מה אני עושה? איך חיים חיי? שמחה ומה זה למה נשאלתי על שמחה דווקא? ואני חוזרת לחיים ואני התחילה לחקור את השמחה. המוות קליניקרה ב-2009. ב-24 אחרי חקירה מתמשכת של כמה שנים ברצף אני במשך אחרי כמה שנים אני מתגרשת עקב חיפוש. ב-2014 בדרך לא דרך אני נוסעת לאומן לחקור מה זה הדבר הזה הרוחני שסיפרו לי שאמרתי זה מיסטי מדי. כל הסיפורים סביב אומן אני מגיעה לכל פעם אני שומעת בדרך לאומן רבנו התקן אותך ואני שואלת מה איזה תיקון מי יתקן אותי מה זה התיקון הזה אני מגיעה לאומן אני שואלת מי זה רבנו אמרו לי שהוא יעזור לי ופתאום אני מבינה שזה בכלל

דמות לא בחיים ואני לא מבינה ואני כל כך העולם החרדי היה רחוק ממני זה אני הייתי הכי חילונית שיש ואז אני מגיעה למג'יבוש ביום שאני מגיע למג'יבוש איך שאני יורד מהאוטובוס אני מרגיש מרגישה פסטורליות ואני אומרת וואו איזה מקום טוב ישר אני מרגישה עבירה שונה לגמרי עושים לנו סיור בבית בית הבעל שם טוב אנחנו נכנסים לציון ואני מריכה ריח אני מריכה ריח לפני זה אני מתנגדת לכל מה שקורה עם הקבוצה אני לא מבינה מה אני עושה באומן אין לי מושג למה הגעתי לפה הכל כל כך זר ולא לא מוכר לי ולא קרוב אליי אני מגיעה לציון של ב בית הבעל שם טוב ואני מעריכה רח ואני מקבלת סכחורת. אני מקבלת סכחורת לרגע ואני מתיישבת וכולם באים להם

מה קרה לך? את מרגישה בסדר? ואז הרבנית של הקבוצה אומרת עזבו לה, תנו לה. אחרי כמה דקות היא באה אליי ואומרת לי בציון, את רוצה לספר לי, אמרתי לי, את לא תאמיני. אומרת, אולי תנסי. אני אומרת להריח הזה? היא אומרת לי, "מה הריח? הריח שאני מריכה פה זה ריח שחוויתי במוות קליני. זה הריח הזה. אני חיפשתי את זה. אני חיפשתי את זה כל כך הרבה שנים וזה הריח שהרכתי שם. פה האמת. אמרתי לה, אני רוצה לגור פה. אני אמכור את הדירה בארץ ישראל. אני אביא את הבנים שלי. אני אגור פה. זהו. אני רוצה להיות פה. מצאתי את האמת. את זה חיפשתי כל כך הרבה שנים. לאט לאט היא עוזרת לצאת מ התרגשות יתר, אבל אני מבינה שזו הדרך ושם מתחילה

התשובה שלי. חייבת לציין שאותה שבת, זה היה יום שישי לפני כניסת שבת, אותה שבת שהייתי במגיבוש אצל בעל שם טוב. זה שבת הראשונה שאני זוכה לקידוש. שבת הראשונה שאני מדלקה נרות כמו שצריך בזמן שצריך באיזה שבת שאני אמרתי מה זה יש היום איזה חג אמרו לי לא זה שבת אמרתי אני רוצה את זה אצלי בבית אני באה תשובה כמה שנים מספר ארבע שנים ואז אני מחליטה שאני יוצאת לכמה שידוכים וזה לא זה ואני מבינה שמשהו לא מסתדר לי עוד הפעם משהו לא מסתדר לי ואז אני באה ואומרת לשטחנית אני רוצה שלוש דברים במשודח שלי זיה שואלת אותי מה ואני אומרת לה אברך יראי שמיים ומידות טובות אז היא אומרת לי אמרת את הכל אמרתי נכון ואז היא מורידה את

המשקפיים שלה עד היום אני זוכרת וא אומרת לי גברת ינקלביץ' איזה אברך ירא שמיים מדות טובות התחתן עם בעלה תשובה ארבע שנים אמרתי לה זה כבר לא שלך זה של הקדוש ברוך הוא אחרי חודש ימים היא מתקשרת אליי ואני גם אמרתי לה הראשון שאת תכירי לי אני מתחתנת איתו לא מברכת כלום. הראשון שאתכר לי, אני מתחתנת, היא מתקשרת אליי חודש ימים אחרי זה והוא זה בעלי. מאז נולדו לנו שני שתי בנות. אנחנו מנהלים בית חרדי למה הדרין, ברוך השם. כמו שאח שלי אמר, אחותי, יש לך תפקיד. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. כל נשמה ירדה לכאן עם תפקיד. ועלינו לברר מה התפקיד. והיום אין לי ספק שהתפקיד שלי איפה שאני היום. בזיכוי הרבים ואני היום הכי

מאושרת לא משנה איפה אני נמצאת בבית בחתונה בניחו מבילים חס ושלום בכל מקום אני מאושרת בלי חומר פשוט טוב לי הטוב הזה שלא היה לי בעבר